קרב שילה
 | ||||||||||||||||||
| קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באפריל 1862 – 7 באפריל 1862 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב מצודת דונלסון | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | הקרב על אי מס' 10 | |||||||||||||||||
| מקום | מחוז הארדין, טנסי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון של כוחות הצפון | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
קרב שִׁילֹה (בתעתיק מדויק: שיילו, במלעיל; באנגלית: Battle of Shiloh או קרב מזח פיטסבורג, Battle of Pittsburg Landing) היה אחד הקרבות המרכזיים שנערכו במסגרת זירת המבצעים המערבית של מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הקרב התחולל בימים ראשון ושני, 6 באפריל ו-7 באפריל 1862 בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, סמוך לכנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. "קרב שילה" הוא הכינוי שניתן לקרב במדינות הקונפדרציה, מדינות הדרום. במדינות האיחוד, מדינות הצפון, נקרא הקרב קרב מזח פיטסבורג, על שם המזח על נהר הטנסי, שמערך ההגנה של צבא הצפון התרכז סביבו, במהלך היום הראשון לקרב.[1]
כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור גנרל) יוליסס גרנט. בשלב הראשון של הקרב כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון. אולם ביום השני של הקרב, לאחר שצבאו של גרנט תוגבר בכוחות גדולים, הוא עבר למתקפת נגד, שאילצה את כוחות הדרום לסגת, והקרב הסתיים בניצחון טקטי של צבא האיחוד.
ביום הקרב הראשון תקפו כוחות הדרום את ארמיית הטנסי של גרנט, במטרה להביס ולהשמיד אותה, לפני שארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל תספיק לחבור אליה. בשלב הראשון של המתקפה, כוחות הצפון, שהופתעו לחלוטין, ספגו אבדות כבדות ונאלצו לסגת בכיוון צפון מזרח, תחת לחץ כבד של כוחות דרומיים עדיפים. אולם העמידה האיתנה של יחידות משתי דיוויזיות של צבא הצפון, שהחזיקו בקטע מקו החזית שזכה לכינוי "קן הצרעות", בלמה זמנית את התקדמות צבא הדרום, גרמה לו אבדות כבדות ואפשרה לשאר הכוחות של ארמיית הטנסי לייצב קו הגנה חדש, שנשען על נהר טנסי. לאחר נפילת "קן הצרעות" ניסו כוחות צבא הדרום לחדש את המתקפה, אך ללא הצלחה רבה. גנרל ג'ונסטון נהרג במהלך הלחימה ביום הראשון וסגנו, בורגארד, החליט שלא לתקוף במהלך הלילה את עמדות צבא הצפון.
במהלך שעות הערב והלילה קיבל צבאו של גרנט תגבורות חזקות מארמיית אוהיו של ביואל, שאיפשרו לכוחות האיחוד להטות את הכף לטובתם למחרת בבוקר, ולעבור למתקפת נגד עזה לכל אורך קו החזית, שדחקה לאחור את הדרומיים המותשים, ועד תום יום הקרב השני אילצה אותם לסגת דרומה לכיוון קורינת'. תוכנית המערכה של הדרום נכשלה, וכוחות הקונפדרציה נאלצו לוותר על כוונתם לחסום את פלישת צבא האיחוד למדינת מיסיסיפי. במהלך הקרב ספגו הצדדים היריבים למעלה מ-20 אלף אבדות, עובדה שהפכה אותו לקרב העקוב מדם ביותר במלחמת האזרחים ובהיסטוריה האמריקנית בכלל עד לאותו יום.
רקע
פריצת חזית הדרום ותנועת צבא הצפון דרומה
נהר המיסיסיפי עמד במרכזה של התוכנית האסטרטגית של מדינות האיחוד, שכונתה תוכנית אנקונדה. תוכנית זו הניחה את המתווה לפלישה דרומה אל הקונפדרציה ולמעשה לפיצולה לשניים. מדינת המפתח לפלישה כזו הייתה קנטקי, שהייתה אחת ממדינות הגבול, מדינה שתמכה בעבדות אך לא פרשה מן האיחוד. רשמית שמרה קנטקי על נייטרליות, אך היה ברור שהקרבות שיתנהלו בה יהיו מרכזיים להצלחת כל אחד מן הצדדים. בסתיו 1861 צעד כוח של צבא הדרום, בפיקוד מייג'ור גנרל ליאונידס פולק, אל תוך קנטקי, בתקווה לגרור את צבא האיחוד לקרב. זה היה משגה, ולו בשל העובדה הפשוטה שכוחות הצפון, בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט, היו גדולים יותר. גרנט הגיב בכיבוש העיר פדוקה בדרום מערב קנטקי, שחלשה על מפגש הנהרות טנסי ואוהיו ונמצאת במרחק כ-50 קילומטרים ממפגש נהר האוהיו עם נהר המיסיסיפי.[2]
כעת היו צבאות האיחוד בזירה המערבית יכולים לחדור לעומק שטח הקונפדרציה דרך אחד מהנהרות הגדולים שנשלטו מפדוקה: מיסיסיפי, נהר טנסי, הנשפך לנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של נהר המיסיסיפי), וקמברלנד.[3] נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, שלח את מי שנחשב בעיניו כגנרל הטוב ביותר שלו, אלברט סידני ג'ונסטון, להיות המפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בגזרה זו. ג'ונסטון פרש את כוחותיו כך שיחסמו את האפשרות להתקדם לאורך המיסיסיפי: הוא ביצר את העיר קולומבוס שבדרום מערב קנטקי, השולטת על הנהר וכך מונעת את התנועה בו. מכיוון שהתנועה במיסיסיפי לא הייתה אפשרית, היה ברור שהפלישה דרומה תתבצע דרך נהרות טנסי וקמברלנד, העוברים, בין השאר, דרך מדינות קנטקי וטנסי; כדי למנוע את התנועה בנהרות אלה הקים צבא הדרום שני מבצרים על הגבול שבין שתי המדינות: פורט הנרי ופורט דונלסון.[4]
ג'ונסטון ידע שכוחו קטן מכדי לבלום את צבא הצפון.[5] ואכן, בתחילת פברואר 1862 הצליח גרנט, בסיוע ספינות תותחים, ללכוד בתוך שבועיים את שני המבצרים האמורים. גרנט התפרסם לראשונה בקרב זה, כאשר ענה לשאלת מפקד הכוחות הדרומיים בפורט דונלסון לגבי הסדר הכניעה במילים ”לא יהיה כל הסדר מלבד כניעה מיידית וללא תנאי”.[6] מבחינת צבא הדרום, משמעות הדבר הייתה פריצת קו ההגנה בכל גזרת טנסי. מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, הסיג את כוחותיו: העיר נשוויל פונתה, וגם הכוח שהיה בקולומבוס הוסג דרומה.
ההתכנסות לקראת הקרב
היעד המרכזי מבחינת צבא הצפון הייתה העיר קורינת' שבצפון מזרח מדינת מיסיסיפי.[7] קורינת' הייתה צומת רכבות מרכזית, ובה עברו קווי הרכבת בין מוביל, אלבמה, שעל חוף מפרץ מקסיקו, לאוהיו, שבצפון, ובין ממפיס, טנסי, לצ'ארלסטון, שבדרום קרוליינה, על חוף האוקיינוס האטלנטי, במזרח. קווי הרכבת הללו, ובמיוחד הקו מזרח-מערב שבין ממפיס לצ'ארלסטון, נחשבו לעמוד השדרה התעבורתי של הקונפדרציה והיו הנתיב היחיד בין האוקיינוס האטלנטי לנהר המיסיסיפי, וניתוקה היה עלול להביא לשבירת אותו עמוד שדרה ולניתוקה של ממפיס, כ-140 ק"מ ממערב לקורינת', מן הקונפדרציה. ניתוח גאוגרפי-טקטי זה היה ברור למפקדי שני הצדדים כאחד.[8] למפקדי הדרום היה ברור שהצלחה אפשרית של הצפון תהיה מובטחת אם יצליח הצפון לרכז את כוחותיו, שהיו רבים במספרם מאלו של הדרום. אחד ממפקדי צבא הדרום, מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, שהיה באותה עת מפקד אזור אלבמה ומערב פלורידה, הציע לרכז כל כוח אפשרי בנקודה קריטית אחת, כדי לתקוף את צבא הצפון לפני שיצליח להתארגן. הגנרל פ. ג. ט. בורגארד שנשלח כדי לשמש כסגנו של ג'ונסטון הסכים עם הרעיון, על אף שהמשמעות הייתה ביצוע מהלך מסובך של העברת חיילים מחמישה פיקודים שונים, ברגל, ברכבת ובספינות קיטור, גם ממקומות מרוחקים כמו ניו אורלינס ומוביל, מרחק של יותר מ-500 ק"מ. למרות הסיכון בתוכנית, זו אושרה על ידי נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. המהלכים לביצועה יצאו לדרך, והנקודה שנבחרה להתכנסות הכוחות הייתה העיר קורינת', במיסיסיפי, שהייתה צומת רכבות חשובה.[9][10]
היערכות צבא הדרום הסתייעה, בלי ידיעתם, בקשיים ארגוניים ואישיים בצמרת כוחות האיחוד בגזרה. הפיקוד על צבא הצפון היה מחולק בין גנרל הנרי האלק, שפיקד על מחוז (Department) מיסורי, ומייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל שפיקד על מחוז אוהיו. האלק דרש להכפיף את ביואל אליו, כדי שיהיה לו כוח מספיק להתמודד עם ג'ונסטון. האלק כעס על גרנט, שהיה תחת פיקודו, מכיוון שהעביר דיוויזיה לפיקודו של ביואל, וכן משום שהגיע אל מפקדתו של ביואל כדי להתייעץ עמו. האלק החליט להעביר את גרנט מתפקידו ולמנות במקומו את סגנו של גרנט, מייג'ור גנרל צ'ארלס פרגוסון סמית'.[11]
סמית' החל בצעדה דרומה מפורט דונלסון, בכיוון קורינת', לאורך נהר טנסי. תוך כדי תנועתו הנחה סמית' את ויליאם שרמן לנוע במורד הנהר ולנתק את מסילת הברזל מממפיס לצ'ארלסטון. תנועתו של שרמן התעכבה בגלל גשמים כבדים, והוא חיפש מקום שבו יוכלו חייליו לחנות באופן זמני, והמקום הראשון שמצא היה מזח בגדתו המערבית של נהר הטנסי, שנקרא "מזח פיטסבורג" (Pittsburg Landing). חייליו של שרמן התקדמו עוד כמה קילומטרים עד שהגיעו לכנסייה קטנה, בשם "כנסיית שילה" (Shiloh Church), שם חנו.[12]
בינתיים הגיעה לוושינגטון הידיעה כי האלק פיטר את גרנט. לינקולן לא אהב את צעדו זה של האלק: פיטוריו של הגנרל שזה עתה הביא לניצחון כה מרשים בפורט דונלסון נראה לו צעד שגוי ולא ברור, והאלק נדרש להגיש תלונה רשמית ולספק הסבר מסודר. האלק חש לאן נושבת הרוח וביטל את פיטוריו של גרנט.[13] האלק עצמו קוּדם לאחר הניצחונות ומונה למפקד כל כוחות הצפון ממערב להרי האפלצ'ים; הוא הורה כעת לגרנט לקבל שוב את הפיקוד ולנוע דרומה. לביואל הורה לנוע ולחבור עם גרנט, והוא עצמו (האלק) יפקד על הכוח המאוחד, שימנה 75,000 חיילים.[14] גרנט נע גם הוא אל מזח פיטסבורג. מטרתו הייתה לקבץ את צבאו ולהקדיש זמן לאימונים והתארגנות. הכוחות שהגיעו נפרסו בשטח לפי תכנון זה, ולא נערכו לקרב עתידי. שרמן אף אמר לגרנט, יומיים לפני המתקפה הדרומית, שאינו חוזה קרב בזמן הקרוב.[12]
הצבאות הלוחמים וסדר הכוחות
צבא הקבע של ארצות הברית מנה בטרם המלחמה כ-16,000 איש בלבד, ולצורך המלחמה היה על שני הצדדים לגייס צבא גדול בהרבה.[15][16] שני הצבאות שנפגשו בשדה הקרב בשילה מנו ביחד כ-100,000 איש, כולם מתנדבים. בעת הקרב, שהתנהל כשנה לאחר תחילת המלחמה, עדיין היו רוב החיילים והקצינים חסרי ניסיון קרבי, והמבנה הארגוני של הגייסות הלוחמים טרם התקבע למבנה המסודר יותר, שהיה לו בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה. המושג טירונות לא היה מוכר לשני הצדדים,[17] וחלק גדול מהחיילים לא קיבלו אפילו אימון בסיסי לפני שנשלחו לשדה הקרב. ההנחה הייתה שרוב החיילים באו מרקע כפרי, ולפיכך ידעו כיצד לירות ברובה.[18]
מרכיבי הצבא
בשני הצבאות, צבא האיחוד וצבא הקונפדרציה, היו שלושה מרכיבים עיקריים: חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה. בצבא הצפון היוו הרגלים כ-80% מהצבא; 14% היו פרשים ו-6% איישו את סוללות הארטילריה. בצבא הדרום היה חלקה של הארטילריה דומה, אך הפרשים היוו כ-20%.[19] חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבא ואת עיקר יחידותיו. רוב הרגלים בצבא הצפון היו חמושים ברובים, שהיו למעשה מוסקטים חרוקי קנה בעלי טווח יעיל של כ-300 מטרים.[א][20] לעומתם, רבים מחיילי הדרום היו חמושים ברובים מיושנים, חלקי קדח, חלקם עוד מזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית.[21] המוסקטים חרוקי הקנה היוו התקדמות חשובה לעומת המוסקטים חלקי הקנה שהיו הנשק העיקרי של החיילים במהלך המלחמות הנפוליאוניות, שהסתיימו 46 שנים לפני כן: חייל במלחמות הנפוליאוניות שהיה חמוש במוסקט יכול היה לפגוע במטרה לטווח של שלא יותר מ-100 מטרים, ואילו חיילי הצפון החמושים ברובים היו יכולים לפגוע במטרה בטווח 400 מטרים. להבדל זה הייתה משמעות טקטית רבה, אך היתרון שהוא העניק לצבא האיחוד לא בא לידי ביטוי בקרב שילה עקב תוואי השטח המיוער והטווחים הקצרים שבהם התחולל הקרב.[20] קצב האש של המוסקטים היה 2 - 3 כדורים בדקה, במצב מיטבי. אם היורה היה תחת אש אויב או בתנאי שטח שבהם התקשה לבצע במהירות את תהליך הטעינה, ירד קצב האש בהתאם.[22]
הפרשים היו חמושים בסיף (סייבר), באקדח תופי ובמוסקט מקוצר, קרבין. רובים אלה נחשבו בעלי דיוק וטווח פחותים מזה של המוסקט חרוק הקנה של חיל הרגלים, והפרשים לא נועדו ללוחמה מולם אלא למשימות סיור והשגת מודיעין וכן מיסוך חיל הרגלים ומניעת פרשי האויב מהשגת מודיעין על כוחותיהם שלהם. הפרשים הופעלו לניצול הצלחה מול אויב שהתמוטט ונמצא בנסיגה או חיפוי על נסיגת כוחותיהם שלהם, תקיפת אגפי האויב ופשיטות על כוחות עורפיים ומצבורי אספקה ותחמושת.[23] רגימנט פרשים מתנדבים, כמו הרוב המכריע של הגייסות, שלחמו בקרב שילה, כלל ארבעה עד שישה אסקדרונים, שבכל אחד מהם שתי פלוגות. בכל פלוגה היו כ-80 איש.[24] בשלב זה של הלחימה לא היו הרגימנט מאורגנים במסגרות של בריגדות, ומפקדי הרגימנטים היו כפופים ישירות למפקדי הדיוויזיות.[25]
הארטילריה הייתה מאורגנת בסוללות, שבכל אחת מהן ארבעה עד שישה קנים. קנים אלו היו תותחי שדה בקוטר 4.5 אינץ' (114 מילימטר). סוג אחד של קליע שירו התותחנים היה כדור עגול ומוצק (Round Shot) שהיה יעיל נגד מטרות קשות כמו מבנים וביצורים, אך גם נגד גושים גדולים של חיל רגלים. קליע זה היה יעיל עד לטווח של כ-600 מטרים. סוג אחר היה קליע ייעודי נגד רגלים שנקרא קלע קופסה, והיה למעשה קופסת פח גלילית שמולאה בכדורי עופרת או ברזל. כשנורה הקלע מן התותח התפרקה הקופסה ותכולתה התפזרה לכל עבר תוך גרימת פגיעות רבות בשטח רחב. יעילותו של קלע הקופסה הייתה לטווח הקרוב, כ-250 מטרים ומטרתו הייתה להדוף הסתערות של חיילים ופרשים.[26] רגימנט ארטילריה כלל 12 סוללות. כעיקרון היה רגימנט הארטילריה כפוף ישירות למפקד הדיוויזיה, אך לעיתים קרובות פעל באופן עצמאי מכיוון שהמפקד התמקד בעיקר בהפעלת הרגלים.[27]
בנוסף ליחידות חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה שירתו בצבא יחידות נוספות, ובהן יחידות הנדסה ויחידות אחרות.
מבנה וארגון
הרגימנט[ב] היה היחידה הטקטית העיקרית בתחילת המלחמה. ברגימנטים לא היו בטליונים אלא פלוגות: כל רגימנט הורכב מעשר פלוגות, ללא חלוקה ארגונית בדרג שבין הפלוגה לרגימנט. על הרגימנט פיקד קולונל, ולצידו לוטננט קולונל ומייג'ור. הפלוגות סומנו באותיות, מ-A והלאה, על פי הוותק של מפקדי הפלוגות: המפקד הוותיק ביותר היה מפקד פלוגה A, וכן הלאה. על כל פלוגה פיקד קפטן, ולצידו לוטננט ולוטננט שני, סרג'נט ראשון וארבעה סרג'נטים נוספים, ושמונה קורפורלים. סגל זה פיקד על 82 טוראים. ברגימנט מתנדבים ממוצע היו כ-1,000 איש, אם כי אבדות בקרבות ובמידה רבה יותר עריקות ומחלות הורידו את המספר במהירות ל-200 עד 300 איש.[28] בדרך כלל היה רגימנט מורכב ממתנדבים מאותו אזור גאוגרפי ומאותן קהילות. בדרך זו נשען הרגימנט על הרקע המשותף של אנשיו, שיצרו גיבוש יחידתי. החיילים בחרו את קציניהם, דבר שהוביל לעיתים קרובות (בעיקר בתחילת המלחמה) לבחירת קצינים על רקע פופוליסטי ולאו דווקא מקצועי. עם זאת, העובדה שהקצין היה מוכר לחייליו ומקובל עליהם הקלה עליו את תפקידו.[28]
ככל שגדלו הצבאות היה צורך ביצירת מסגרות ארגוניות גדולות יותר, וכך הוקמו בריגדות ודיוויזיות. בכל בריגדה היו בין ארבעה לחמישה רגימנטים, אם כי בדיוויזיה של שרמן בקרב שילה היו רק שלושה, מכיוון שהדיוויזיה הייתה עדיין בשלבי הקמה. בצבא האיחוד (בניגוד לצבא הקונפדרציה) לא הייתה הקפדה שבבריגדה ישרתו רגימנטים מאותו רקע ואזור גאוגרפי. הפיקוד על בריגדה היה בידי בריגדיר גנרל, על פי התקן, אם כי במהלך הקרב היה הפיקוד על הבריגדות לעיתים קרובות בידי קולונלים. .[29]
קצינים בדרגת מייג'ור גנרל פיקדו על הדיוויזיות. בתקופת קרב שילה טרם אורגן צבא האיחוד במסגרת של קורפוסים, והתנהל במסגרות דיוויזיוניות בלבד. בשל כך פיקד גרנט בקרב שילה על חמש דיוויזיות, ללא דרג ביניים ברמה על דיווזיונית. היעדרה של מפקדת קורפוס הקשתה על התיאום בין הדיוויזיות, ואירעו מצבים שבהם דיוויזיה אחת נסוגה בעוד חברתה נלחמת, וכך חשפה את אגפיה. צבא הקונפדרציה, לעומת זאת, כבר אורגן במסגרת קורפוסים, אם כי לא כל קורפוס חולק לדיוויזיות: הקורפוס הראשון של פולק והקורפוס השני של בראג הורכבו משתי דיוויזיות כל אחד, אך בקורפוס השלישי של הרדי ובקורפוס העתודה של ברקנרידג' לא הייתה חלוקה לדיוויזיות. ארמיית המיסיסיפי אורגנה בחפזה לקראת הקרב, והמבנה הארגוני של הבריגדות, מהן הייתה מורכבת, לא היה אחיד, ונע בין ארבעה לשמונה רגימנטים או בטליונים בבריגדה. הפלוגות היו קטנות במקצת, וכללו בין 64 ל-100 איש.[30]
סדר הכוחות
צבא הצפון
| ארמיית טנסי
מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט 46,710 חיילים | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| דיוויזיה ראשונה | דיוויזיה שנייה | דיוויזיה שלישית | דיוויזיה רביעית | דיוויזיה חמישית | דיוויזיה שישית |
| בריגדיר גנרל ג'ון מקלרננד |
בריגדיר גנרל וו. ה. ל. וואלאס |
מייג'ור גנרל לו וואלאס |
בריגדיר גנרל סטפן א. הרלבוט |
בריגדיר גנרל ויליאם ט. שרמן |
בריגדיר גנרל בנג'מין פרנטיס |
| 3 בריגדות, 6,941 איש | 3 בריגדות, 8,408 איש | 3 בריגדות, 7,564 איש | 3 בריגדות, 7,825 איש | 4 בריגדות, 8,580 איש | 2 בריגדות, 7,545 איש |
לכל בריגדה היו יחידות פרשים וארטילריה, וכן היו כוחות נוספים שהיו תחת פיקוד הארמייה ישירות ולא מאורגנים בבריגדה.[31]
| ארמיית אוהיו[32]מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל | |||
|---|---|---|---|
| דיוויזה שנייה | דיוויזיה רביעית | דיוויזיה חמישית | דיוויזיה שישית |
| בריגדיר גנרל אלכסנדר מקדואאל מק'קוק |
בריגדיר גנרל ויליאם נלסון |
בריגדיר גנרל תומאס ליאונידס קריטנדן |
בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד |
| 3 בריגדות, 7,552 איש | 3 בריגדות, 4,541 איש | שתי בריגדות, 3,825 איש | שתי בריגדות, 2,000 איש |
צבא הדרום
בצבא הקונפדרציה ארגן ג'ונסטון את כוחותיו מחדש לארמייה שנקראה ארמיית המיסיסיפי. הארמייה מנתה 41,222 חיילים.[31][ג]
| ארמיית המיסיסיפי
גנרל אלברט סידני ג'ונסטון גנרל פ.ג.ט. בורגארד (סגן) | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| הקורפוס הראשון, 9,404 איש | הקורפוס השני, 16,279 איש | הקורפוס השלישי, 6,758 איש | קורפוס עתודה, 7,211 איש | ||
| מייג'ור ג'נרל | מייג'ור גנרל | מייג'ור גנרל | בריגדיר גנרל | ||
| דיוויזיה ראשונה | דיוויזיה שנייה | דיוויזיה ראשונה | דיוויזיה שנייה | ללא חלוקה
ברמת הדיוויזיה |
ללא חלוקה
ברמת הדיוויזיה |
| בריגדיר גנרל
צ'ארלס קלרק |
מייג'ור גנרל
בנג'מין צ'ית'אם |
בריגדיר גנרל
דניאל ראגלס |
מייג'ור גנרל
ג'ונס ווית'רס | ||
| 2 בריגדות | 2 בריגדות | 3 בריגדות | 3 בריגדות | 3 בריגדות | 3 בריגדות |
לקראת הקרב
שדה הקרב
השטח שבו התכנסה ארמיית הטנסי היה סמוך למזח פיטסבורג (Pittsburg Landing), שעל גדתו המערבית של נהר הטנסי, כעשרה קילומטרים מצפון לגבול בין טנסי ומיסיסיפי וכ-37 קילומטרים מצפון מזרח לקורינת. תא השטח, במסגרתו נערך קרב שילה, גבל במזרח בנהר הטנסי - מכשול טבעי רחב ועמוק, שניתן היה לחצות אותו רק באמצעות אוניות או סירות - ובמערב בערוץ אוול קריק (Owl Creeek). מדרום גבל תא השטח בערוץ ליק קריק (Lick Creek) ובצפון בערוץ סנייק קריק (Snake Creek) הרחב יותר, שהוא יובל של נהר הטנסי. תא השטח היה ללא נקודות גובה בולטות, והשתפע במדרון קל לכיוון הנהר, שהסתיים במצוק תלול יחסית, ובו שביל שירד אל המזח. למעט כמה שדות חקלאיים, רוב השטח היה מכוסה בעצים ובסבך שיחים, שהפכו תנועה של פרשים ועגלות לקשה מאוד עד בלתי אפשרית. את תא השטח חצו כמה דרכים. הדרך העיקרית מצפון לדרום - "דרך המבורג-סבאנה", או "דרך הנהר" - עברה במקביל לגדתו המערבית של נהר הטנסי. דרך משנית התפצלה מדרך זו מזרחה, למזח פיטסבורג. כארבעה קילומטרים מדרום מזרח למזח, התפצלה הדרך לדרך נוספת, שהובילה דרום-מערבה לכיוון קורינת. שתי הדרכים נחצו על ידי "דרך פורדי", דרך רוחב, שעברה ממזרח למערב. לאחר הקרב ניתן לקטע מדרך זו הכינוי "הדרך השקועה" (Sunken Road), מסיבה לא ברורה דיה. כמה כותבים מציינים שלאורך שפת הדרך הייתה מעין סוללה נמוכה, ואילו אחרים כותבים שהדרך לא הייתה שקועה כלל.[33][34]
היערכות צבא הקונפדרציה
ג'ונסטון ספג ביקורת קשה בדרום לאחר התבוסות בפורט דונלסון ופורט הנרי, והיו מי שקראו לפטר אותו. נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, דחה את הקריאות הללו באמרו: ”אם סידני ג'ונסטון אינו גנרל כדאי שנוותר על המלחמה, שכן אין לנו גנרל”. ג'ונסטון עצמו היה כנראה מדוכא וללא תקוות רבות לניצחון, אך בעזרת סגנו, פ. ג. ט. בורגארד, הצליח לרכז 42,000 איש בקורינת'. יחד עם בורגארד הכין ג'ונסטון תוכנית לכיבוש מחדש של טנסי. שני המפקדים ידעו על תנועות הארמיות של ביואל וגרנט, וחששו שלאחר איחוד שתי הארמיות יעמדו בפני כח עדיף בהרבה. בשל כך הם החליטו להקדים ולתקוף את ארמיית הטנסי בפיקוד גרנט, שנמצאה במרחק קצר יחסית מצבאם, לפני שארמיית אוהיו, שבפיקוד ביואל, תספיק לחבור אליה[35]
תוכניתו הבסיסית של ג'ונסטון הייתה לתקוף את האגף הימני (המזרחי) של צבא הצפון ולנתק אותו מנהר הטנסי, נתיב האספקה העיקרי שלו, ולדחוק את ארמיית הטנסי לכיוון הביצות סמוך לערוץ נחל אוול ונחל סנייק, שם יושמדו או ייכנעו שרידיה.[36] את התכנון המפורט הטיל ג'ונסטון על בורגארד, מכיוון שסבר שסגנו מכיר טוב יותר את האזור.[37] אולם תוכנית המערכה של האחרון הייתה שונה לחלוטין מתוכניתו של ג'ונסטון. הוא תכנן לערוך מתקפה לרוחב כל החזית, בה החזיק צבא הצפון, ולדחוק את הארמייה של גרנט לכיוון נהר הטנסי, במקום להרחיק אותו מהנהר. בורגארד ערך את ארמיית המיסיסיפי בשלושה דרגים. הקורפוס של הארדי, שנפרס לרוחב כל קו החזית, נועד להוביל את המתקפה בדרג הראשון. הארטילריה רוכזה על הדרך שהובילה מקורינת למזח פיטסבורג, והפרשים הוצבו בשני האגפים. מכיוון שלא היו בקורפוס של הארדי די חיילים כדי להתפרס על פני כל החזית, הועברה בריגדה אחת מהקורפוס של בראג תחת פיקודו, והוצבה באגף הימני של הקורפוס. בדרג השני, כ-500 מטרים מאחורי הקורפוס של הארדי, נפרס הקורפוס של בראג, וכ-800 מטרים מאחוריו נעו הקורפוסים של פולק וברקנרידג'. שני הקורפוסים האחרונים לא נפרסו בקו אלא נועדו להתקדם בטורים, על פי הבריגדות שאליהן השתייכו החיילים. התוכנית הייתה ששני הקורפוסים הקדמיים יכו באויב לרוחב כל חזיתו, ואילו שני הקורפוסים בדרג השלישי ישמשו ככוח עתודה לניצול הצלחה, לאחר הבקעת קו החזית הצפוני, בהתאם להתפתחות המתקפה.[38][39]
פקודת המבצע של בורגארד, שנכתבה על ידי שָׁלִישׁוֹ (אדיוטנט), קולונל תומאס ג'ורדן. ככל קציני הצבא באותה עת,[40] גם ג'ורדן העריץ את נפוליאון בונפרטה ולכן תוכניתו שאבה השראה מתוכנית הקרב של נפוליאון בקרב ווטרלו, שעותק ממנה היה מונח לפניו. אולם תנאי הקרקע בטנסי היו שונים מאוד מהמישור הפתוח בבלגיה, בו התרחש קרב ווטרלו 46 שנים לפני כן: השטח בבלגיה היה מישורי ומגובע קלות, ואילו השטח בטנסי היה מחורץ בערוצי נחלים, ומלא בצמחייה סבוכה וצפופה. פריסת שני הקורפוסים הקדמיים של צבא הדרום על פני חזית רחבה, בשטח מיוער וסבוך, היקשתה על הפיקוד והשליטה של מפקדי הקורפוסים על יחידותיהם, משום שתנאי השטח הגבילו מאוד את יכולתם לצפות ולעקוב אחרי תנועותיהם. המשימה להניע את כוחות העתודה, כדי לתגבר את שני הדרגים הקדמיים על פי הצורך, הוטלה על כתפיו של אחד מקציני המטה של ג'ונסטון[36]
על פי תוכניתו של בורגארד, היערכות צבא הדרום לקרב הייתה אמורה להסתיים עד בוקר 4 באפריל, וארבעת הקורפוסים שלו נדרשו להתרכז בנקודה מסוימת עד לתאריך זה. התוכנית דרשה היערכות לוגיסטית מורכבת, אך החיילים והמפקדים הדרומיים, שהיו ברובם חסרי ניסיון, התקשו מאוד בעמידה בלוח הזמנים, וגם קציני המטה לא ידעו כיצד לתכנן נכון את תנועת הכוחות השונים, שנועדו להשתתף בקרב. בנוסף לכך, הדרכים בין קורינת' לזירת הקרב המיועד היו מועטות ובמצב גרוע, והכבידו מאוד על תנועת כוחות גדולים. גשמים כבדים שירדו באותם ימים הוסיפו עוד על הקושי. הקורפוסים הסתבכו זה בזה, יחידות נותקו מיחידות האם שלהם, יחידות אחרות טעו בדרכן, ותנועת עגלות האספקה והארטילריה הייתה איטית מאוד בשל הגשמים הרבים. ג'ונסטון הורה על דחיית תחילת המתקפה ב-24 שעות, אך גם בבוקר 5 באפריל עדיין לא ניתן היה לפתוח במתקפה. ג'ונסטון זעם על העיכוב ובורגארד סבר שיש לבטל את ההתקפה המתוכננת. הוא חשש שהעיכוב איפשר לביואל ולגרנט להתאחד, ושארמיית המיסיסיפי לא תוכל להתמודד מול הכוח הצפוני העדיף שניצב עתה מולה. בנוסף, בורגארד היה בטוח שגורם ההפתעה אבד, מכיוון שחיילי הקונפדרציה ירו ברוביהם לכל אורך היום שקדם לקרב, כדי לוודא שאבק השריפה שלהם אינו לח מדי, ובכך חשפו את נוכחותם. אולם ג'ונסטון סירב לבטל את המתקפה. הוא טען שתנאי השטח לא יאפשרו לארמיות של ביואל וגרנט להפעיל את מלוא כוחותיהם מול ארמיית המיסיסיפי ואמר לעוזרו: ”אלחם בהם גם אם היו מיליון”. בערב 5 באפריל הושלמה היערכות צבא הדרום, ובשעה שש בבוקר ב-6 באפריל 1862, היה צבאו של ג'ונסטון ערוך לקרב, כשהוא פרוס לאורך דרך קורינת'. שאננותם של מפקדי צבא האיחוד הביאה לכך שג'ונסטון ובורגארד, בראש צבא שכלל יותר מ-40 אלף חיילים ו-123 תותחים, הצליחו להפתיע חמש דיוויזיות של צבא האיחוד, שכללו 33,000 חיילים ו-72 תותחים בלבד, ולא היו מוכנות לקרב.[35][41][42]
היערכות צבא האיחוד
גרנט בחר בפיטסבורג לנדינג כשטח היערכות לקראת המשך ההתקדמות דרומה. חמש מתוך שש הדיוויזיות שלו נפרסו בתא השטח בין פיטסבורג לנדינג לבין כנסייה קטנה בשם "כנסיית שילה" (Shilo Church), ואילו השישית נשמרה בעתודה באזור קרמפס ליסינג, מצפון לסנייק קריק. מטרתו העיקרית הייתה לאפשר לצבאו שטח לאימונים, והוא לא היה ערוך לאפשרות של מתקפה מצד צבא הדרום. תא השטח בו נפרשה הארמייה, היה תחום במכשולים טבעיים מכל עבריו.[33] גרנט ביצע מספר טעויות קשות: הוא לא הורה לכוחותיו הקדמיים להתחפר, כדי להדוף מתקפה אפשרית של האויב; הוא מיקם את יחידותיו ללא מחשבה על אפשרות כזו, ולכן הדיוויזיות בפיקוד המפקדים המנוסים ביותר שלו מוקמו סמוך לנהר טנסי, ואילו הדיוויזיות בפיקוד המפקדים הפחות מנוסים - שרמן ופרנטיס - מוקמו בקו החזית, סמוך יותר לכוחות האויב; הוא מיקם את מפקדתו במרחק רב מכוחותיו הקדמיים - בעיר סוואנה, כ-14 ק"מ מצפון מערב לפיטסבורג לנדינג; וגרוע מכל, הוא לא פקד על עריכת סיורים כדי לגלות את מיקומו של האויב. בליל 5 באפריל שלח גרנט מברק להאלק ומסר כי אינו צופה כל התקפה מצד הדרומיים.[43]
ארמיית אוהיו, בפיקוד דון קרלוס ביואל, שכללה כ-50 אלף חיילים, החלה ב-16 במרץ בתנועה מנשוויל לכיוון דרום-מערב, במטרה לחבור לארמיית הטנסי של גרנט. ב-5 באפריל הגיעה דיוויזיית החלוץ של הארמייה, בפיקוד ויליאם נלסון, לסוואנה, אך גרנט הורה לנלסון לחנות שם, בגדה המזרחית של נהר טנסי, ולא להמשיך בתנועה דרומה לכיוון פיטסבורג לנדינג. שלוש דיוויזיות נוספות מהארמייה של ביואל (בפיקוד אלכסנדר מק'קוק, תומאס קריטנדן ותומס ווד) נמצאו במרחק קצר יחסית מאחרי הדיוויזיה של נלסון, והיו עתידות לקחת חלק ביום הלחימה השני של קרב שילה, אם כי הדיוויזיה של ווד הגיעה מאוחר מדי מכדי להשתתף באופן פעיל בקרב. ארבע הדיוויזיות הנ"ל כללו בסך הכל כ-18 אלף חיילים.
קרב, 6 באפריל
ציר זמן
- 4:55 - 6:30 - היתקלות ראשונה של סיור מצבא הצפון בצבא הדרום. חיילי הצפון נסוגים
- 6:30 - 9:00 - המתקפה של צבא הדרום מתמקדת בעיקר בדיוויזיה של פרנטיס, שהחזיקה באגף השמאלי ובמרכז של קו ההגנה הקדמי של הארמייה של גרנט
- 7:00 - 10:00 - הדיוויזיה של שרמן הודפת את התקפות הקורפוס של פולק ומסבה לו אבדות כבדות. ג'ונסטון מסיט 5 בריגדות לתקיפת האגף של שרמן, והדיוויזיה שלו נאלצת לסגת לכיוון הדיוויזיה של מקלרננד
- 10:00 - 11:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד מייצבות קו הגנה לאורך כביש פורדי-המבורג ומותקפות על ידי הקורפוסים הדרומיים. האגף הימני של צבא הצפון נסוג
- 8:00 - 9:30 - הדיוויזיות של וואלאס והורלבוט, שחנו סמוך יותר לנהר טנסי, נעות לתגבר את שתי הדיוויזיות הצפוניות, שהחזיקו בקו ההגנה הקדמי סמוך לכנסיית שילה.
- 8:30 - גרנט מגיע למזח פיטסבורג לאחר מסע במורד הנהר ממפקדתו היסטוריה.
- 9:00 - הדיוויזיה של פרנטיס מובסת ונסוגה. הורלבוט בולם את התקדמות צבא הדרום באזור, שייקרא מאוחר יותר "קן הצרעות"
- 9:00 - 10:30 - ג'ונסטון חושש לאגפו הימני ומניע שתי בריגדות מהקורפוס של בראג לתקוף את האגף השמאלי של צבא האיחוד, בסיוע הקורפוס של ברקנרידג'
- 11:00 - 12:00 - הקורפוס של בראג יוצר מגע עם הדיוויזיות של צבא הצפון סמוך לכביש קורינת המזרחי. ההתקפה שלו נהדפת
- 11:00 - 13:00 - התקפות דרומיות על האגף השמאלי של צבא הצפון. ההתקפות נהדפות
- 12:00 - 14:30 - התקפת נגד של שרמן ומקלרננד, הנעצרת בשל אבדות כבדות. הכוחות הצפוניים נסוגים אל מאחורי ערוץ טילגהמן
- 14:30 - ג'ונסטון נפגע ונהרג
- 12:00 - 15:30 - יחידות דרומיות תוקפות את מרכז הקו של צבא הצפון, אך נהדפות באבדות כבדות
- 13:00 - 16:00 - ג'ונסטון מוביל התקפה על אגפו השמאלי של צבא הצפון, הורלובט מצליח להדוף את המתקפות לזמן מה, אך נסוג לכיוון מזח פיטסבורג
- 15:00 - 17:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד הודפות ניסיונות של צבא הדרום לחצות את ערוץ טילגהמן, אך נסוגות אל כביש סוואנה - המבורג
- 15:00 - 17:30 - אש תותחים כבדה של הדרום מאלצת את כוחות הצפון, שכותרו באזור "קן הצרעות", להיכנע.
- 17:30 - 18:30 - יחידות של צבא הדרום מנסות לחצות את ערוץ דיל ולהגיע אל מזח פיטסבורג, אך נהדפות באש תותחי הצבא ותותחי אוניות הצפון[34][44]
היתקלויות ראשונות
לאחר היערכות צבא הצפון סביב פיטסבורג לנדינג החלו היתקלויות בין יחידותיו הקדמיות לסיירים של צבא הדרום. תקריות אלו לוו בהתראות שווא רבות, שגרמו לשרמן, שפיקד על הדיוויזיה הקדמית ביותר של צבא הצפון, להתעלם מהתראות שונות בדבר נוכחות כוחות צבא דרומיים בקרבת עמדותיו. הוא התעלם מדיווחים על התקרבות כוח צבא דרומי גדול וסבר שהמדובר בסיורים בלבד, על אף חששות שהביעו קצינים שונים ומידע שהתקבל מחקירת חיילים דרומיים שנפלו בשבי. ב-5 באפריל אחר הצהריים זיהו חיילים מהרגימנט ה-53 של אוהיו פרשי אויב במרחק לא רב, ויחידה שנשלחה לבדוק במה המדובר דיווחה שספגה אש מחיילים במדים בהירים. מפקד הרגימנט הורה לכוחו להיערך לקרב ושלח מסר בהול לשרמן על נוכחות כוח צבא דרומי בסמוך לו, אולם זה האחרון לא התייחס ברצינות להתראה והגיב עליה באומרו: ”אין אויב מכאן ועד קורינת!” מספר חודשים לפני הקרב פוטר שרמן מתפקידו, בטענה שהוא מפגין חשש מוגזם מפני כוונות האויב. שרמן הוחזר לתפקידו זמן מה לפני קרב שילה, וייתכן שזו הייתה הסיבה להתעלמותו מהדיווחים לגבי היערכות צבא הדרום לא רחוק מעמדותיו.[45][46]
גם גנרל פרנטיס גילה שאננות, אף על פי שקיבל מספר דיווחים על הימצאות כוחות של האויב בקרבת הדיוויזיה שלו. אולם מפקד הבריגדה הראשונה של הדיוויזיה, קולונל אברט פיבודי, לא היה שקט. בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באפריל, הוא הורה לשלוח דרומה כוח סיור, שכלל שלוש פלוגות מרגימנט הרגלים ה-25 של מיזורי. הכוח נע לכיוון דרום מערב, ובשעה 05:15 נתקל בכוחות חלוץ של צבא הדרום בשדה כותנה, כ-1,200 מטרים מדרום לכנסיית שילה,[ד] לאחר כשעה של חילופי אש, הבחין מפקד כוח הסיור בכוח של פרשים דרומיים, שניסה לאגף את כוחו, ונסוג צפונה.[48][49]
בין ההיתקלות הראשונה בכוחות צבא הצפון לבין תחילת התנועה של הכוח הדרומי העיקרי חלפו כ-90 דקות. העיכוב נבע מחוסר הניסיון של החיילים והמפקדים, מתנאי השטח הקשים, וגם מחוסר בהירות בניסוח הפקודות שניתנו למפקדי צבא הדרום לקראת הקרב, בהן נכתב כי הקרב יתחיל "מוקדם ככל שניתן", אך לא צוין זמן מדויק לפתיחת המתקפה על ארמיית הטנסי. המפקדים הדרומיים עדיין היו חלוקים בדעתם האם נכון לפתוח בקרב, כאשר בשעה 6:40 אמר ג'ונסטון לקציניו : ”הקרב החל, רבותי. מאוחר מדי לשנות את היערכותנו. הלילה נשקה את סוסינו בנהר הטנסי”. ולאחר מכן רכב על סוסו אל החזית, בהותירו את בורגארד לנהל את הקרב מהעורף.[50]
מתקפת הבוקר
הכוח הצפוני שנתקל ראשון בצבא הדרום השתייך, כאמור, לבריגדה של פיבודי מהדיוויזיה של פרנטיס. כאשר קיבל פיבודי דיווחים ראשונים על ההיתקלות הורה לשלוח תגבורת לכוח הסיור שלו, וזו פגשה את הכוח בעת שהיה בנסיגה. הכוח המתוגבר התקדם שוב, וספג מכת אש מכוחות דרומיים, שהשתייכו לבריגדה של שייבר מהקורפוס של הרדי. הוא נאלץ לסגת, ושלח התראה גם לדיוויזיה של שרמן על התקרבות האויב.[51] פרנטיס, מפקד הדיוויזיה, שמע את קול היריות והגיע למפקדתו של פיבודי. הוא האשים אותו בשליחת כוח הסיור ללא אישורו, ואיים עליו שיראה בו אחראי לתוצאות. בכל מקרה, פיבודי פרס שניים מן הרגימנטים שלו בקו הגנה על תלוליות לרוחב דרך קורינת המזרחית. כאשר התקרבו חיילי הבריגדה של שייבר פתחו חיילי הצפון באש מטווח קצר. הדרומיים נסוגו בבלבול, אך מפקדיהם - כולל ג'ונסטון עצמו - עודדו אותם לחדש את ההתקפה. חילופי האש נמשכו עד השעה 8:00 בבוקר, כאשר הרגימנטים הדרומיים החלו לאגף את שני אגפיו של הקו הצפוני. פיבודי נסוג לקו הגנה חדש, באזור המאהל של הבריגדה שלו. במקביל קידם מפקד הדיוויזיה, פרנטיס, רגימנט נוסף וסוללת תותחים לסיוע. סוללות תותחים של הקורפוס של הרדי פתחו באש כבדה על המאהל הצפוני וגרמו לאבדות כבדות, ומתקפה עזה של שתי בריגדות דרומיות אילצה את פרנטיס להסיג את כוחו לקו הגנה חדש עד 09:00. בין הנפגעים הרבים היה גם פיבודי, שנהרג.[52][53][54]
במקביל להתקפה על הדיוויזיה של פרנטיס החלו הבריגדות של הילדברנד ובאקלנד מהקורפוס של הרדי לתקוף את הדיוויזיה של שרמן, שהחזיקה את הקו הקדמי הצפוני ממערב לדיוויזיה של פרנטיס.[54] בשעה 7:00 בבוקר סייר שרמן בקו הקדמי, וצפה בכוח בלתי ידוע שהתקדם לעברו. לפתע נפתחה עליו ועל קציני מטהו אש אגפית, שנורתה על ידי חיילי הדרום. אחד מקציני המטה נהרג, ושרמן עצמו נפצע קל בידו. הוא הורה למפקד הרגימנט הקדמי שלו להיערך לקרב, ודהר לאחור כדי לארגן את שאר כוחותיו לניהול קרב מגננה. הרגימנט הצפוני הצליח להדוף שתי התקפות של כוחות החלוץ הדרומיים, אך המתקפה השלישית הכריעה אותו וחייליו נמלטו לאחור.[55]
שתי הדיוויזיות הקדמיות של ארמיית הטנסי נתפסו בהפתעה. וייטלאו רייד, שהיה כתב (ומאוחר יותר פוליטיקאי, שגריר ארצות הברית בבריטניה ובצרפת) תיאר את תמונת המצב בדקות הראשונות:
כמה [מאנשינו], במיוחד בין הקצינים, עדיין היו במיטתם. אחרים התלבשו, אחרים התרחצו, אחרים בישלו, וכמה אכלו את ארוחת הבוקר. רובים רבים לא היו טעונים, חגורים היו מושלכים ללא סדר, אספקת התחמושת לא מאורגנת - בקצרה, המחנות למעשה הופתעו.[55]
המהומה התגברה יותר בשל האש הכבדה, שניתכה על מחנות האוהלים של צבא הצפון. שרמן עצמו הודה בדו"ח שלאחר הקרב, שמספר יחידות שלו נתפסו לפאניקה, גם בשל העובדה שהקצינים הבכירים שלהן נהרגו או נפצעו. עם זאת, אף על פי שלאחר הקרב נמתחה ביקורת רבה על חוסר המוכנות של שרמן, הדיוויזיה שלו לא התפוררה תחת לחץ מתקפת הפתע הדרומית, ורוב היחידות הפגינו התנגדות עיקשת. נתוני הנפגעים מלמדים על הלחימה הקשה שניהלה הדיוויזיה: מתוך 8,213 קצינים וחיילים שהיו בשורותיה בתחילת הקרב, נהרגו 325 איש (כ-4%) ונפצעו 1,277 (כ-15.4%).[56]
אף על פי שחלק מכוחותיו של שרמן התפורר ונמלט תחת המתקפה הדרומית, רגימנטים אחרים לחמו בעוז והסבו לכוחות שתקפו אותם אבדות כבדות: רגימנט מיסיסיפי ה-6 איבד יותר מ-70% מאנשיו שנהרגו או נפצעו, ורגימנטים נוספים ספגו גם הם אבדות כבדות. למרות זאת המשיכו הבריגדות הדרומיות בהתקפתן. בשלב זה החלו הבריגדות הראשונות מהקורפוסים של בראג ושל פולק לתגבר את היחידות בקו החזית, והלחץ הכבד על הדיוויזיה של שרמן גבר. עד השעה 10:00 נאלץ שרמן להורות לכוחותיו לסגת לקו הגנה אחורי.[57]
הלחץ של כוחות הדרום נמשך. עד שעה 9:00 בבוקר התמוטטו רוב היחידות בדיוויזיה של פרנטיס, וכמה מן הקצינים הבכירים שלו נהרגו. הדיוויזיה של שרמן הוכתה קשות,[58] חוסר הסדר והמוכנות לקרב של צבא הצפון, באו לידי ביטוי גם בדרך המבולבלת בה ניהל פיקוד הדיוויזיה של מקלרננד, שמוקמה בין הדיווזיות של פרנטיס ושרמן, במרחק קצר מאחורי (מצפון) קו החזית, את הלחימה. פיקוד הדיוויזיה איחר להבין את תמונת המצב, ואת העובדה שהכוחות השכנים מותקפים על ידי צבא הדרום. עובדה זו ואובדן השליטה של פיקוד הדיוויזיה על יחידותיה, גרמו לכך שהם הוטלו לקרב טיפין טיפין, וכל רגימנט לחם בנפרד, ללא תיאום מלמעלה.[59] המהומה וחוסר התיאום הביאו לכך שיחידות הארטילריה של הדיוויזיה נותרו ללא הגנה של יחידות הרגלים, ונשטפו בהסתערויות של חיילי הדרום. כתוצאה מכך, איבדה הדיוויזיה את כל התותחים שלה בתוך שעות ספורות.[60]
החיילים הדרומיים שהשתלטו על המאהלים של צבא הצפון סמוך לכנסיית שילה החלו לבזוז את תכולתם, במיוחד את המזון שהיה בהם. מנות המזון שנופקו להם כאשר החלו בצעדה מקורינת לכיוון שדה הקרב, אזלו כמעט לחלוטין, והם סבלו ממחסור במזון. כתוצאה מכך חל עיכוב בתנועת חלק מהיחידות התוקפות, והארגון והמשמעת שלהן נפגעו.[61] גורם נוסף בהאטת המתקפה הדרומית היה התפקוד הלקוי של הפיקוד הבכיר של צבא הקונפדרציה. הקרב התנהל לאורך חזית רחבה, והמפקדים התקשו בשליטה על כוחותיהם. ככול שיחידות נוספות של צבא הדרום הצטרפו ללחימה בקו המגע, הפכה השליטה בהם ליותר קשה, במיוחד לאחר שחלק מהמפקדים נפגעו במהלך הלחימה. בשלב מסוים של פתיחת הקרב, מצאו הארדי ובראג את עצמם מפקדים על היחידות באגף הימני של הכוח הדרומי התוקף, בעוד היחידות שלחמו במרכז ובאגף השמאלי, נותרו ללא פיקוד מרכזי. רק בשלב מאוחר יותר של הקרב, החליטו מפקדי הקורפוסים הדרומיים - הארדי, בראג ופולק - לחלק ביניהם את הפיקוד על הגזרות השונות של קו החזית, ופולק קיבל פיקוד על האגף השמאלי של צבא הדרום.[62]
ג'ונסטון הורה לבורגארד להישאר בעורף ולדאוג להעברת תגבורות ואספקה על פי הצורך, בעוד הוא עצמו רכב לחזית כדי להוביל את המתקפה. בכך הוא העביר למעשה את השליטה בניהול הקרב לידי בורגארד, שכאמור, תוכנית הקרב שלו הייתה שונה באופן מהותי מתוכניתו המקורית של ג'ונסטון. בהתאם לתוכניתו של בורגארד, הקורפוסים של הארדי ובראג פתחו במתקפה רבתי לאורך כל קו המגע עם צבא הצפון, בחזית שרוחבה כ-11 קילומטר. חוסר התיאום וההסכמה בין שני המפקדים הבכירים של צבא הדרום (שגרמו לכך שתוכנית הקרב לא הייתה ברורה למפקדי המשנה שלהם), ביחד עם פני השטח הקשים והמיוערים, שהגבילו את הראות, גרמו לכך, שהיחידות התוקפות התערבבו זו בזו במהלך התקדמותם, דבר שהחריף את בעיית השליטה עליהן. מכיוון ששני הקורפוסים הדרומיים הקדמיים תקפו בקו אחד, לרוחב כל קו החזית, הם לא היו חזקים מספיק כדי להשיג הבקעה של הקו הצפוני בנקודה אחת. בנוסף, לא נעשה ניסיון לרכז את אש הארטילריה כנגד קטע מסוים של קו החזית. בשעה 7:30 הורה בורגארד (בניגוד לתוכניתו המקורית) לקורפוסים של פולק וברקנרידג' להתקדם לקו החזית ולהצטרף ללחימה מימין ומשמאל לקורפוס של בראג. בכך הוא פגע ביכולתו להשפיע על מהלך הקרב, ונותר כמעט ללא עתודות לצורך ניצול הצלחות מקומיות. המתקפה הדרומית הפכה להסתערות חזיתית מסיבית, שדחקה לאחור את כוחות ארמיית הטנסי, אך לא הייתה מרוכזת מספיק, כדי להביא להבקעה של חזיתה.
גרנט ושרמן בשלב הפתיחה של הקרב
מפקדתו של גרנט הייתה ממוקמת בסוואנה, כ-5 ק"מ בקו אווירי וכ-13 ק"מ בנתיב הנהר מצפון-מזרח לשדה הקרב. גרנט היה במפקדה בלילה שלפני הקרב, וכאשר שמע בבוקר את קולות הקרב עזב את המפקדה ומיהר להצטרף אל צבאו. בשעה 8:30 בערך הוא הגיע לפיטסבורג לנדינג, לאחר שנפגש בדרכו עם לו וואלס, שהדיוויזיה שלו הוצבה מספר קילומטרים מצפון למזח. גרנט פקד על וואלאס להיערך לתזוזה, ובמקביל שלח הוראה גם לבריגדיר גנרל ויליאם נלסון, מהארמייה של ביואל, שהדיוויזיה שלו הייתה הקרובה ביותר לשדה הקרב בגדה המזרחית של הטנסי, לנוע במהירות דרומה ולחצות את הנהר בפיטסבורג לנדינג. עם הגעתו של גרנט למזח נתקל במאות החיילים, שנמלטו משדה הקרב והצטופפו סביב המזח בתקווה לחילוץ. הוא הנחה לבלום את נסיגתם של חיילים אלה ולהרכיב מהם קו הגנה אחרון, ומיהר לפגוש את מפקדי הדיוויזיות שלו.[58]
גרנט מצא את שרמן כשהוא מנהל את הקרב בקור רוח. גרנט מצא שהוא יכול לסמוך על שרמן והותיר אותו מכאן ובמשך רוב הקרב לנהל את חלקו באופן עצמאי. שרמן, שכה התרשל בהכנת כוחו לקרב, הפך בשלב זה לגורם בעל השפעה רבה על תוצאותיו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו, כאשר הוא מעודד את חייליו הטירונים לעמוד מול התקפות צבא הדרום, על אף שנפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים עליהם רכב. מקפרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך בהמשך לאחד המפקדים הבכירים והמוכשרים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים.[63]
גרנט מיהר למרכז הקן שלו ולאגפו השמאלי (המזרחי), שם היה המצב חמור יותר. בשל הלחץ של כוחות הקונפדרציה נסוגו הדיוויזיות של גרנט, נסיגה זו נעשתה בחוסר תיאום, וכאשר דיוויזיה אחת נסוגה נחשפו אגפיה של הדיוויזיה השכנה וחשפה אותו למתקפה אגפית. בשל כך הייתה גם דיוויזיה זו נסוגה, וכך נוצר סיכון להתמוטטות של כל הקו.[64] עם זאת, היו יתרונות מסוימים בהיערכות הגרועה של הדיוויזיות של צבא הצפון. העובדה שהמחנות היו מפוזרים יצרה מעין קווי הגנה משניים, שחיילי הצפון היו יכולים לסגת אליהם. בנוסף, דווקא חוסר ניסיונם של החיילים בשני הצדדים סייע, פרדוקסלית, לניהול הקרב: החיילים נהרו באופן טבעי למקום שבו נשמעו היריות, וכך היו יכולים חיילי הצפון לתגבר יחידה שנחלשה בשל מתקפה, וחיילי הדרום נהרו לתגבר מוקד של מתקפה.[64]
למרות הטעויות שביצע פיקוד צבא הדרום, המתקפה הדרומית הייתה בעלת עוצמה רבה. רבים מחיילי הצפון היו חסרי ניסיון, וחלקם נמלטו לגדות נהר טנסי בתקווה לחצות אותו ולהגיע לביטחון יחסי בגדה הנגדית של הנהר. אחרים לחמו היטב, אך נאלצו לסגת בגלל הלחץ הכבד, תוך שהם מנסים לייצב קווי הגנה חדשים. רגימנטים רבים התפוררו תחת הלחץ, והפלוגות ויחידות המשנה שלהם, שנותרו ללא מסגרת-על, חברו ליחידות אחרות.
הדיוויזיה של שרמן, באגף הימני של ארמיית הטנסי, ספגה את עיקר המחץ של ההתקפה הדרומית הראשונה, אך למרות נחיתותם המספרית והתפוררות אגפם הימני המשיכו חייליה להילחם באומץ לב. בסופו של דבר נאלצו יחידות הדיוויזיה לסגת באיטיות לעמדות חדשות מצפון לכנסיית שילה. הדיוויזיה של מקלרננד הצליחה לייצב את המצב באופן זמני, אך באופן כללי הצליחו כוחותיו של ג'ונסטון להתקדם בעקביות עד לשעות הצהריים, למרות התנגדות היחידות של צבא הצפון.
"קן הצרעות"
עד השעה 9:00 בבוקר הצליח צבא הקונפדרציה להבקיע את מרכז הקו של צבא הצפון, ושרידי הדיוויזיה של פרנטיס היו בשלבי נסיגה לכיוון מזח פיטסבורג. יחידות מן הדיוויזיה של הורלבוט הצליחו למלא את הפער שנוצר ולבלום את התקדמות הדרומיים; בניגוד לחיילי הדיוויזיה של פרנטיס, חייליו של הורלבוט היו וותיקי הקרב במבצר דונלסון ולא נבהלו מהאש הכבדה של חיילי הדרום. הפיקוד הדרומי לא הבין את תמונת המצב, ובמקום לרכז מאמץ כדי למוטט את מוקד ההתנגדות החדש שיצרו חייליו של הורלבוט, התקדמו יחידותיו משני עבריו, בשל מידע מוטעה שקיבלו, ובכך החמיצו הזדמנות להשגת הכרעה. כאשר הצליחו המפקדים הדרומיים להבין את המצב לאשורו כבר הצליחו חיילי הצפון, בסיוע יחידות מהדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס[ה] ויחידות מהדיוויזיה של פרנטיס שהתעשתו ושבו לשדה הקרב, להיאחז בשטח מוגבה ושולט, סמוך לדרך רוחב שחצתה את שדה הקרב וכונתה בשם "הדרך השקועה" (Sunken Road), שזכה מאוחר יותר לכינוי "קן הצרעות" (Hornet's Nest).[65] עד שעות אחר הצהריים התרכזו באזור זה כ-11,000 חיילים ו-38 תותחים של צבא הצפון, מולם ניצבו כ-18,000 מחיילי הדרום. אולם תנאי השטח ואופן ניהול הקרב של מפקדי צבא הקונפדרציה, לא איפשרו לצבא הדרום לנצל את יתרונו המספרי, וגרמו לכך שבאף התקפה על קן הצרעות, לא השתתפו יותר מ-4,000 חיילים דרומיים בעת ובעונה אחת.[66]
גרנט היה זקוק לזמן, כדי לאפשר ליחידות החלוץ מהארמייה של ביואל לחבור לארמייה החבוטה שלו ולתגבר אותה. כאשר הגיע לאזור "קן הצרעות" הוא הבין את החשיבות הטקטית הרבה של המשך האחיזה בשטח זה, והורה לפרנטיס להחזיק בו בכל מחיר[66][67] כוחות הדרום תקפו בעוצמה רבה את כיס ההתנגדות הצפוני, במקום לנסות לעקוף אותו, וספגו אבדות כבדות בסדרת התקפות כושלות עליו. במהלך שעות אחר הצהריים נאלצו כוחות הצפון מימין ומשמאל ל"קן הצרעות" לסגת בהדרגה צפונה, וכתוצאה מכך הפך "קן הצרעות" למבלט בקו החזית הצפוני. התיאום בין היחידות הצפוניות שהגנו עליו היה גרוע וחלקן התפוררו תחת לחץ המתקפות הדרומיות. בסופו של דבר הצליח צבא הדרום לכתר את כוחות הצפון ב"קן הצרעות", וגנרל ואלאס, שפיקד על רוב הכוחות הצפוניים שהחזיקו באזור נפצע אנושות, כאשר הוביל ניסיון לפרוץ את טבעת הכיתור הדרומית. חלק מהיחידות הצפוניות הצליחו להיחלץ מהכיתור ולסגת צפונה, אך שאר הכוח שכותר ב"קן הצרעות", נאלץ להיכנע בשעות אחר הצהריים המאוחרות לאחר שבע שעות לחימה, לאחר שספג הפגזה ארטילרית בכינון ישיר מ-62 תותחים (ריכוז הכוח הארטילרי הגדול ביותר, שנראה עד אז במלחמת האזרחים). מכ-5000 החיילים הצפוניים שכותרו בקן הצרעות, נותרו רק כ-2200, שנפלו בשבי, כולל גנרל פרנטיס עצמו. אולם קורבנם לא היה לשווא. האבדות הכבדות אותם ספג צבא הדרום במהלך הלחימה סביב "קן הצרעות", והכוחות הדרומיים הגדולים שהוא ריתק, אפשרו לכוח העיקרי של צבא הצפון להרוויח מספיק זמן כדי לייצב קו הגנה חדש שנשען על נהר טנסי.[68]
במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספג צבא הדרום אבדה קשה: מפקד ארמיית המיסיסיפי, ג'ונסטון, שפיקד על המתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע בערך בשעה 14:30. הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף שלו ולא נראה לעין. ג'ונסטון לא קיבל טיפול רפואי מתאים בזמן ודימם למוות.[69] בורגארד נטל את הפיקוד על צבא הדרום, והורה להסתיר את דבר מותו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל החיילים.[70] מכיוון שעמדת הפיקוד של בורגארד הייתה רחוקה יחסית משדה הקרב, ובגלל "ערפל הקרב", לא היה לו תמונה ברורה של המצב בקו החזית, והוא הורה להמשיך את ההתקפה על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית חמורה; תוכניתו המקורית של ג'ונסטון, כזכור, הייתה לתקוף לאורך נהר הטנסי לכיוון מזח פיטסבורג וכך לנתק את הארמייה של גרנט מהנהר, ולכתר אותה, ובשלב זה של הקרב עדיין הייתה אפשרות להשיג מטרה זו, לאחר שכוחות הדרום הצליחו ליצור פרצה בקו ההגנה הצפוני. אולם ברקנרידג', שפיקד על האגף הדרומי של צבא הקונפדרציה, לא השכיל לנצל את ההזדמנות.[71]
קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"
שני האגפים של צבא האיחוד נדחקו לאחור, אך נסוגו בצורה מסודרת ולא התפוררו. הקורפוסים של הרדי ופולק תקפו את הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, ואילצו אותם לסגת, כשהם מותירים את האגף הימני של "קן הצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון תקף הקורפוס של ברקנרידג', שנשמר בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט לכיוון פיטסבורג לנדינג ויצרו פרצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנתק אותם מנהר הטנסי. אולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש, ולאחר מכן פנו מערבה כדי להצטרף לקרב על "קן הצרעות", והחמיצו את ההזדמנות.
לאחר נפילת "קן הצרעות" ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, שאגפו המזרחי נשען על מזח פיטסבורג. קן ההגנה החדש השתרע ממערב לנהר הטנסי, ולאחר מכן פנה צפונה לאורך דרך המבורג-סבאנה, כשהוא מותיר דרך פתוחה לדיוויזיה המאחרת של גנרל ואלאס (ראו להלן) לחבור לכוח העיקרי של צבא הצפון. שרמן פיקד על האגף הימני של הקו הצפוני, הדיוויזיה של מקלרננד החזיקה במרכז, ובאגף השמאלי של הקו החזיקו שרידי הדיוויזיות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, והחטיבה של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים צפוניים שנמלטו משדה הקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל מזח פיטסבורג. חטיבה אחת מצבאו של ביואל, בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ייקוב אמן מהדיוויזיה של בול נלסון, צלחה את נהר טנסי והגיעה בזמן כדי לתגבר את האגף השמאלי של קו ההגנה, סמוך לנהר. קו ההגנה הצפוני קיבל סיוע ארטילרי מיותר מ-50 תותחים, ונתמך גם על ידי תותחי ספינות האיחוד ששייטו בנהר טנסי. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה, ובורגארד ביטל התקפה נוספת. על אף שארמיית הטנסי אולצה לסגת צפונה וספגה אבדות כבדות, תוכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה להביס ולהשמיד אותה, לפני שצבאו של ביואל יספיק לחבור אליה, נכשלה,
הדיוויזיה האבודה של לו וולאס
הדיוויזיה של לו וולאס הוצבה באזור קרמפס לנדינג, ככוח עתודה של הארמייה מצפון לסנייק קריק (נחל סנייק), במרחק כ-8 ק"מ מפיטסבורג לנדינג. גרנט נפגש עם וולאס בקרמפס לנדינג, במהלך השייט שלו לשדה הקרב בספינת קיטור, שנעה במעלה נהר הטנסי מסבאנה לפיטסבורג לנדינג. הוא הורה לוואלס להכין את כוחו לתנועה ברגע שיקבל הוראה לכך, בהתאם להתפתחות הקרב, אולם לא לפתוח בתנועה מיידית לכיוון שדה הקרב. וואלס ריכז את שלוש הבריגדות שלו בסטוני לונסם, כדי שיהיו מוכנים לנוע במהירות דרומה ברגע שתתקבל הפקודה, והמתין שם.
לאחר שהגיע לפיטסבורג לנדינג, והבין את חומרת המצב, שלח גרנט את אחד משלישיו לוואלס, עם פקודה בעל-פה לנוע עם הדיוויזיה שלו דרומה, כדי לתגבר את הכוחות הלחוצים של הארמייה בקו החזית. השליח של גרנט הגיע לוואלס רק סמוך לשעה 11:30, והאחרון עיכב את תחילת התנועה של כוחו עד לקבלת הוראות בכתב מגרנט (או לפי מקור אחד, עד שחייליו יסעדו צהריים). כאשר כוחו של וולאס החל לבסוף לנוע, הוא נע בנתיב שונה מזה אליו התכוון גרנט (לפי טענת האחרון). מאוחר יותר טען וואלס, שהוראותיו של גרנט לא היו ברורות, ולא נאמר בהן באיזה נתיב אליו לנוע לשדה הקרב. במקום לנוע לכיוון דרום-מזרח על דרך המבורג-סבאנה, הדרך הקצרה ביותר, שהובילה מסטוני לונסם לשדה הקרב, הדיוויזיה של וואלס צעדה בנתיב, שנועד להביא אותה לאזור כנסיית שילה בעיקוף מערבי עמוק. היא נעה לכיוון דרום-מערב על דרך עוקפת (Shunpike road), חצתה את נחל סנייק, והמשיכה בתנועה דרומה במקביל לגדה המערבית של נחל אוול, במטרה לחצות אותו, כשתגיע ל"דרך המבורג-פורדי", ולחבור לדיוויזיה של שרמן ממערב לכנסיית שילה. וואלס טען מאוחר יותר, שהפקודה שקיבל הייתה לתגבר את האגף הימני של הארמייה, ולמיטב ידיעתו ניתן היה להגיע לשם רק דרך נתיב התנועה אותו בחר (דרך סבאנה-המבורג, שכונתה גם דרך הנהר, הובילה אל העמדות בהן החזיק האגף השמאלי של הארמייה, סמוך לנהר הטנסי). הוא לא היה מודע לכך, שקו החזית כבר נע מספר קילומטרים צפונה, כתוצאה מנסיגת צבא הצפון.
כשהדיוויזיה של וואלס בוששה להגיע, שלח גרנט שליחים רכובים בזה אחר זה, כדי לאתר אותה, ולזרז את הגעתה לשדה הקרב. אחד מהשליחים שלו איתר לבסוף את הדיוויזיה האבודה סמוך לשעה 14:30, כ-2 מייל מדרום לערוץ נחל סנייק. השליח הסביר לוולאס שבמהלך שעות הבוקר נדחק האגף הימני של הארמייה הרחק צפונה בעקבות המתקפה הדרומית, והעביר לו את פקודתו של גרנט לחבור במהירות לכוחות העיקריים של הארמייה בקו ההגנה החדש אליו נסוגו. וולאס טען מאוחר יותר, שמהמיקום אליו הגיע כוחו, היה נכון יותר להמשיך בנתיב התנועה המתוכנן שלו, ולהכות בעורף ובאגף השמאלי החשוף של צבא הדרום, אולם הוא ציית לפקודה והיפנה את כוחו לאחור. במקום להורות לכוחו פשוט להסתובב במקום, כך שהמשמר העורפי יעבור להוביל את הדיוויזיה, התעקש וואלס לשמור על המבנה המקורי של שדרת המסע של הדיוויזיה שלו. הוא הורה לבריגדה המובילה שלו לצעוד לאחור דרך שדרת המסע הארוכה של הדיוויזיה, שהשתרעה על פני מספר ק"מ. תמרון מסובך זה (counter march) גזל זמן רב. לאחר מעשה הוא הסביר, שרצה שהבריגדה המובחרת והארטילריה שלו יובילו את הדיוויזיה. הדיוויזיה סבה על עקבותיה, חצתה את נחל קריק צפונה, ולאחר מכן פנתה מזרחה על דרך רוחב, שהתחברה לדרך המבורג-סבאנה.
התקדמות הדיוויזיה הייתה איטית משום שוולאס עצר את תנועתה מדי פעם, כדי לאפשר לכוח המאסף שלו להדביק את שדרת המסע של הדיוויזיה. הוא התעלם מהוראותיו של גרנט לנוע במהירות גם עם חלק מכוחו, כדי להציל את המצב. לאחר מסע הלוך וחזור של יותר מ-23 ק"מ, שארך כ-7 שעות, חברה הדיוויזיה לבסוף לאגף המערבי של הארמייה, במיקומו החדש, בשעה 18:30, לאחר שיום הלחימה הסתיים למעשה.
ערב: הפוגה
לאחר רדת החשיכה הופסק הקרב. במהלך הלילה עברה סופת רעמים דרך האזור, וכוחות הדרום ספגו הפגזה מתמשכת ממספר ספינות תותחים של הצפון. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הייתה לה השפעה פסיכולוגית ניכרת על חיילי הדרום המותשים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו (גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גרנט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נכסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though).[72]
בורגארד האמין שהקרב הוכרע למעשה, ותכנן לדחוק את שרידי צבאו של גרנט לנהר טנסי ולחסל אותם למחרת בבוקר. הוא שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, בה הודיע לו שצבאו זכה ב"ניצחון מלא". רבים מחייליו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. אולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, שכללה כ-6000 חיילים, חברה לבסוף בשעות הערב לכוחו העיקרי, ובמהלך הלילה חצו ארבע דיוויזיות מהארמייה של ביואל, שכללו כ-17,000 חיילים, את נהר טנסי, ותיגברו את מערך ההגנה שלו .
החלטתו של בורגארד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. בורגארד נותר מאחור בכנסיית שילה, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את המצב בשדה הקרב. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח לו על הגעת כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך בורגארד התעלם גם ממידע זה. מאידך, יש לזכור שחיילי צבא הדרום היו מותשים מהלחימה הקשה, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, והארטילריה שסייעה לצבאו של גרנט הייתה עדיפה בהרבה על כוח הארטילריה של צבא הדרום.
היום השני - 7 באפריל
לאחר הגעת התגבורות במהלך שעות הערב ובליל 7/6 באפריל, כלל צבא הצפון כ-45 אלף חיילים. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך מכיוון שחיילים רבים נוספים ערקו או איבדו את דרכם בשטח הסבוך ובכאוס ששרר בשדה הקרב, העריכו מפקדי צבא הדרום שביום השני של הקרב עמדו לרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. ביואל ערער על הערכה זו לאחר המלחמה, וטען שצבא הדרום כלל 28,000 חיילים לפחות.
לאחר רדת החשיכה נסוגו רוב חיילי הדרום אל המחנות, ששימשו את הדיוויזיות של שרמן ופרנטיס. הקורפוס בפיקוד פולק הדרים אף יותר, אל עמדות המוצא בהן החזיק לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאוד תחמושת הועברה לקו החזית. חיילי הדרום עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה.
בורגארד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן לחדש את המתקפה של צבאו בבוקר, ולהדוף את גרנט אל נהר הטנסי. להפתעתו, פתחו כוחות צבא הצפון במתקפת נגד מסיבית עם שחר. הארמיות של גרנט וביואל תקפו בנפרד, ולא בצורה מתואמת, ותיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיוויזיה של שרמן, משמאלם הדיוויזיה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם תקפו שלוש מהדיוויזיות של ביואל: של נלסון, קריטנדן ומק-קוק. יחידות צבא הדרום התערבבו זו בזו, כתוצאה מהלחימה של היום הקודם, והתקיימה בקרבן מעט מאוד לכידות מעל רמת הבריגדה. חלפו יותר משעתיים עד שהקורפוס של פולק אותר והובא לקו החזית מחניון הלילה שלה. עד השעה 10 בבוקר ייצב בורגארד את קו ההגנה הדרומי, כאשר הקורפוסים שלו נערכו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.
באגף השמאלי של צבא הצפון הובילה הדיוויזיה של נלסון את המתקפה, כשבמרחק קצר אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בשעות הבוקר המאוחרות לכבוש מחדש את אזור "קן הצרעות", אך היא נתקלה, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. האגף הימני של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות יזם בורגארד סדרה של התקפות נגד מאזור הכנסייה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה לשמור על שליטה בצירי התנועה המובילים דרומה, לקורינת'. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.
בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת, ועם למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים היה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת'.
חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקוריים של שרמן ופרנטיס; הדיוויזיה של ואלאס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך, ואז בעצם הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו ובין ביואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, אף על פי שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול ניתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם ביואל. אף על פי שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, ביואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.
8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"
ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה, לאורך הדרך לקורינת', לסיור אלים שנועד לברר האם צבא הדרום אכן נסוג, או שרק מתארגן מחדש כדי לחדש את המתקפה על צבאו. בארמייה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מהדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיוויזיה של בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד, מן הארמייה של ביואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג התקרב כוחו של שרמן למחנה גדול של צבא הדרום, שכלל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נייתן בדפורד פורסט, והדרך אליו הייתה חסומה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.
חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את דרכם. פורסט הורה לפרשיו להסתער, והם הפתיעו את כוח החלוץ הצפוני וכמעט הצליחו ללכוד את שרמן. כאשר נתקלו בכוח הצפוני העיקרי החלו הפרשים לסגת, אולם פורסט, שהקדים את חייליו במהלך ההסתערות, מצא עצמו בודד ומוקף בחיילי הצפון, ונורה מטווח קצר מאוד. אף על פי שנפצע קשה הצליח פורסט להימלט ולהיחלץ משדה הקרב, וכעבור מספר חודשים התאושש מפציעתו וחזר לפקד על כוח פרשים. כוחו של שרמן איבד במהלך התקרית, שקיבלה את השם "עצים כרותים", כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פורסט. לאחר שהשתלטו על המחנה הדרומי ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה לבסיסו.[73]
אחרי הקרב
למרות העובדה ששני הצבאות שלחמו בקרב היו מורכבים ברובם מחיילים וקצינים שהיו חסרי ניסיון קרבי, גילו שני הצדדים נחישות ועקשנות ולחמו היטב. עם זאת, חוסר הניסיון, בצד תנאי השטח הקשים ופגמים בפיקוד הטקטי על הקרב הביאו לכך שהקרב התנהל כאוסף של הסתערויות חזיתיות, ללא תיאום ביניהן, ולאבדות כבדות. ארמיית הטנסי של גרנט ספגה 1,513 הרוגים, 6,601 פצועים ו-2,433 שבויים ונעדרים. סך הכל הנפגעים - 10,944 איש - היוו כ-25% מכלל חיילי הארמייה. לארמיית אוהיו של ביואל היו 2,103 נפגעים מתוך 13,407 חיילים שלה שנטלו חלק בקרב, כ-15%. בצבא הדרום היו לארמיית המיסיסיפי 1,723 הרוגים, 8,012 פצועים ו-959 נעדרים ושבויים, בסך הכל 10,694 נפגעים מתוך 38,733 איש, קרוב ל-28%.[74] גרנט, בזכרונותיו, טען שהנתונים לגבי אבדות צבא הדרום נמוכים ומוטעים, וכי חוליות הקבורה של צבא הצפון קברו בימים שלאחר הקרב כ-4,000 מחללי הדרום.[75]
בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא נכחו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו בידי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.[76]
למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן. הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה. הוא נלחם" (I can't spare this man; he fights).[77] רבים העניקו את האשראי לניצחון לביואל, וראו בו את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. שרמן הצטייר כגיבור, שעמידתו ויציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב.[78] כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.
הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת', בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמייה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.
קרב שילה היה ניצחון אסטרטגי חשוב של הצפון, שסיכל את ניסיון הדרום למנוע את המשך הפלישה של צבא האיחוד לשטח מדינות הקונפדרציה לאורך נהר המיסיסיפי, התקדמות שהביאה בסופו של דבר לפיצול הקונפדרציה לשניים. הקרב בן היומיים בשילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז ומספר האבדות בקרב היה גדול מסך ההרוגים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז גם יחד.[ו][79] בשבע שנות מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו כ-4,435 איש;[80] בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות. בין ההרוגים היו גם מפקד צבא הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון, וגנרל ו.ה.ל. ואלאס מארמיית הטנסי. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לא חזה שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות אף יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.
לקריאה נוספת
- ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993
- Daniel, Larry. Shiloh: The Battle that Changed the Civil War, Simon and Schuster, 1997
- Eicher, David J., The Longest Night: A Military History of the Civil War, Simon & Schuster, 2001
- McDonough, James L., "Battle of Shiloh", Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, Heidler, David S., and Heidler, Jeanne T., eds., W. W. Norton & Company, 2000
- Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books, The Road to Shiloh: Early Battles in the West, Time-Life Books, 1983
- Hanson, Victor Davis, Ripples of Battle: How Wars of the Past Still Determine How We Fight, How We Live, and How We Think, Doubleday, 2003
- McPherson, James M., Battle Cry of Freedom: The Civil War Era (Oxford History of the United States), Oxford University Press, 1988
- Smith, Jean Edward, Grant, Simon and Shuster, 2001
- Sword, Wiley, Shiloh: Bloody April, Morningside Books, 1974
- Woodworth, Steven E., Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861 - 1865, Alfred A. Knopf, 2005
קישורים חיצוניים
- אתר ובו תיאור מפורט למדי של הקרב (אורכב 12.10.2007 בארכיון Wayback Machine)
- תיאורים מפורטים של הקרב, של היסטוריונים ושל עדי ראייה
- אנימציה מעולה המציגה את מהלכי הקרב
- אטלס מקוון של מחלקת ההיסטוריה באקדמיה הצבאית של צבא ארצות הברית, וסט פוינט, ובו מפות מפורטות של הקרב
- קרב שילה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
- ^ באנגלית נקרא נשק חרוק קנה Rifle, להבדיל מהמוסקט שהוא חלק קנה. בעברית אין הבחנה כזו.
- ^ בערך זה נעשה שימוש בשמותיהן הלועזיים של היחידות, מלבד השם "פלוגה". לצורך ההשוואה, "בטליון" מקביל לגדוד; "בריגדה" מקבילה לחטיבה; "דיוויזיה" מקבילה לאוגדה; ו"קורפוס" מקביל לגיס. בצה"ל בשנת 2017 אין יחידה ארגונית המקבילה ל"ארמייה". מובן שההשוואה היא ארגונית בלבד, שכן ישנו הבדל רב בין דיוויזיה מן המאה ה-19 לאוגדה של צה"ל בעשור השני של המאה ה-21.
- ^ מספר החיילים המפורט בטבלה אינו כולל יחידות פרשים ויחידות עזר.
- ^ השדה נקרא "שדה פראליי" (Fraley), עם שם בעליו באותה עת, ג'יימס ג' פראליי.[47]
- ^ לא לבלבל עם הדיוויזיה של לו ואלאס, ראו להלן.
- ^ במלחמותיה הקודמות של ארצות הברית - מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית–מקסיקו - נהרגו כ-12,000 איש.
הערות שוליים
- ^ Mcpherson, p. 346, הערה 7.
- ^ Shilo 1862, עמ' 6.
- ^ קאטון, עמ' 99 - 100.
- ^ קאטון, עמ' 100 - 101.
- ^ Catton, עמ' 149.
- ^ Catton, עמ' 148 - 160.
- ^ 34°56′00.9″N 88°31′18.3″W / 34.933583°N 88.521750°W
- ^ Grimesly & Woodworth, pp. 13 -14
- ^ קאטון, עמ' 103.
- ^ .Arnold, pp. 8.
- ^ Reed, עמ' 7; Arnold, עמ' 8 - 9.
- ^ 12.0 12.1 Arnold, עמ' 9.
- ^ Catton, עמ' 164.
- ^ McPherson, עמ' 406.
- ^ McPherson, p. 313.
- ^ Grimsley & Woodworth, עמ' 3.
- ^ עמידרור, עמ' 53.
- ^ קאטון, עמ' 170 - 171.
- ^ McPhearson, p. 330, הערה 23.
- ^ 20.0 20.1 עמידרור, עמ' 46 - 47.
- ^ Arnold, p. 19.
- ^ על פי הנתונים בפורום democratic underground.
- ^ עמידרור, עמ' 48 - 51.
- ^ Arnold, p. 16. Introduction To Civil War Cavalry באתר ehistory מציג חלוקה מעט שונה.
- ^ Arnold, p. 16.
- ^ עמידרור, עמ' 50 - 51.
- ^ Arnold, p. 17.
- ^ 28.0 28.1 Arnold, p. 15.
- ^ Arnold, p. 16.
- ^ Arnold, pp. 16, 18.
- ^ 31.0 31.1 Arnold, pp. 21 - 22. המספרים שונים במעט מאלה המובאים בספר The war of the rebellion: a compilation of the official records of the Union and Confederate armies. ; Series 1 - Volume 10, Part I, והמאוחזר ב ספריה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל.
- ^ Arnold, p. 22.
- ^ 33.0 33.1 .Arnold, p. 24.
- ^ 34.0 34.1 על פי The atlas of the Civil War, עמ' 51.
- ^ 35.0 35.1 McPherson, pp. 405 - 407.
- ^ 36.0 36.1 Arnold, p. 25.
- ^ Arnold, p. 24.
- ^ Reed, p. 12.
- ^ Arnold, pp. 23, 25.
- ^ קאטון, עמ' 93.
- ^ Grimesly & Woodworth, p. 23.
- ^ Arnold, pp. 24, 26, 28.
- ^ Arnold, pp. 25 - 26.
- ^ Arnold, p. 10.
- ^ Arnold, pp. 14, 28.
- ^ Grimesly & Woodworth, p. 18.
- ^ Grimesly & Woodworth, p. 21.
- ^ Arnold, pp. 28 - 29.
- ^ Grimesly & Woodworth, pp. 21 - 22.
- ^ Grimesly & Woodworth, pp. 25.
- ^ Arnold, pp. 29-32.
- ^ Arnold, p. 32.
- ^ Grimesly & Woodworth, pp. 27 - 31.
- ^ 54.0 54.1 Reed, p. 13.
- ^ 55.0 55.1 Arnold, p. 33.
- ^ Arnold, p.32 - 33.
- ^ Reed, p. 14.
- ^ 58.0 58.1 Arnold, p. 40.
- ^ Arnold, p. 45.
- ^ Arnold, pp. 47 - 49.
- ^ Arnold, pp. 36 - 37.
- ^ Arnold, pp. 50.
- ^ McPherson, p. 409.
- ^ 64.0 64.1 Arnold, p. 41.
- ^ Arnold, pp. 50 - 52.
- ^ 66.0 66.1 Arnold, p. 54.
- ^ Grimsley & Woodworth, p. 61.
- ^ Arnold, pp. 58-59.
- ^ Arnold, p. 56.
- ^ Grimsley & Woodworth, pp. 71 - 72.
- ^ Arnold, p. 57 - 60.
- ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
- ^ Battle of Shiloh באתר New World Encyclopedia
- ^ Arnold, p. 83.
- ^ MEMOIRS OF GENERAL U. S. GRANT, COMPLETE, פרק XXV, מאוחזר באתר פרויקט גוטנברג.
- ^ Arnold, p. 85.
- ^ Arnold, p. 86.
- ^ Arnold, p. 87.
- ^ Arnold, p. 84; Grimsley & Woodworth, p. 141.
- ^ מניין הנפגעים במלחמות ארצות הברית, באתר המחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית.
36366550קרב שילה