סנטרל אמריקה (ספינה)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית משוטה |
| צי | חברת אוניות הקיטור של דואר ארצות הברית |
| דגל הצי |
 |
| ציוני דרך עיקריים | |
| אחריתה | טבעה ב-1857 |
| מידות | |
| אורך | 85 מטר |
| רוחב | 12 מטר (בקו המים) |
הסנטרל אמריקה הייתה אוניית משוטה ששטה בין ארצות הברית למרכז אמריקה בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. הספינה טבעה בסופת הוריקן בשנת 1857, כאשר עליה 420 נוסעים ואנשי צוות ו-14 טון זהב. טביעת הספינה הייתה בין הגורמים לפאניקה של 1857.
הטביעה
ב-3 בספטמבר 1857 יצאה הספינה בדרכה אל ניו יורק מקולון כאשר עליה 477 נוסעים, 101 אנשי צוות ו-9.1 טון זהב שנכרה בשנות הבהלה לזהב בקליפורניה. הספינה עצרה לחניית ביניים בהוואנה והמשיכה בדרכה אל ניו יורק.
ב-9 בספטמבר נקלעה הספינה לסופת הוריקן מדרגה 2 מול חופי הקרוליינות. הרוחות הגיעו למהירות של 165 קמ"ש, וב-11 בספטמבר מפרשיה היו קרועים, היא התחילה להתמלא במים, ודוד הקיטור שלה עמד לצאת מפעולה. מה שחתם את גורלה של הספינה היה כשל באיטום של אחד מגלגלי המשוטות שלה. בצהריי אותו היום לא ניתן היה להמשיך להפעיל את דוד הקיטור ולהפעיל את גלגלי המשוטות ואת המשאבות שניקזו את המים שחדרו אליה. צוות הספינה הפך את הדגל כאות מצוקה, אך בסביבה לא היה אף כלי שיט שיכול היה להגיש עזרה.
כדי להילחם במים החודרים לספינה, יצרו הנוסעים ואנשי הצוות סרט נע של דליים לניקוז הספינה. במהלך רגיעה זמנית בסופה נעשה ניסיון לתקן את דוד הקיטור, אך הוא נכשל. הסופה התחדשה ומכיוון שהספינה איבדה את יכולת ההינע שלה, היא נסחפה עם הסופה והמשיכה להיפגע.
עם בוקר ה-12 בספטמבר ניצפו שתי ספינות, ו-153 נוסעים, בעיקר נשים וילדים, הצליחו להגיע לאחת מהן על סירות ההצלה. התגברות הסופה מנעה את חילוץ שאר הנוסעים, והספינה טבעה בשעה שמונה בערב. חמישים איש חולצו מהמים על ידי ספינה נורווגית, אך 425 טבעו. שלושה ניצולים שהו בסירת הצלה במשך שבוע עד שחולצו.
תוצאות הטביעה
מספר הנספים באסון היה חסר תקדים בהיסטוריה הימית של ארצות הברית באותה התקופה, ובימים הראשונים אחרי האסון עיקר תשומת הלב הציבורית התמקדה באובדן החיים. עם זאת, ההשפעות ארוכות הטווח יותר של הטביעה היו בשל אובדן הממון הרב שהספינה נשאה. הזהב שאבד בטביעה הוערך ב-2 מיליון דולרים, שהם כ-50 מיליון דולרים כיום. ההון שהלך לטמיון ערער את אמון הציבור בכלכלה והיה בין הגורמים לפאניקה של 1857.
קברניט הספינה, ויליאם לואיס הרנדון, היה בין הנספים. הוא שירת במלחמת ארצות הברית-מקסיקו והיה בין שני מחבריו של ספר על חקר עמק האמזונאס. על שמו נקראו שתי ספינות של חיל הים האמריקני וכן עיירה בווירג'יניה.
גילוי הספינה
בספטמבר 1988 התגלתה הספינה על ידי צוות של מחפשי אוצרות ימיים, וצוללות רובוטיות העלו מהספינה הטבועה חלק קטן מתכולתה. 39 חברות ביטוח תבעו את הצוות בטענה כי מכיוון שבשעתו הן פיצוי את הבעלים על אובדן הזהב, הוא שייך להן. מנגד טען הצוות כי הזהב ננטש ודינו הפקר. ב-1996 נפסק כי לצוות החיפוש מגיעים 92 אחוזים מהאוצר שחולץ.
