תוכנית אנקונדה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. |
תוכנית אנקונדה או הנחש הגדול של סקוט הייתה אסטרטגיה צבאית להכנעת המדינות הפורשות במלחמת האזרחים האמריקנית. התוכנית הוצעה על ידי וינפילד סקוט, מפקד צבא ארצות הברית, בשנת 1861. התוכנית הציעה לחלק את אזור המדינות הפורשות לשני חלקים, באמצעות שליטה בנהר המיסיסיפי, ומצור על נמלי ערי הדרום. מכיוון שהמצור היה פסיבי, סבל מהתנגדות בקרב קבוצות אשר תמכו במאבק אקטיבי יותר. מקור שמה של התוכנית בדימוי לנחש אנקונדה, שחונק את קורבנו באיטיות.
התוכנית ומבקריה
בימיה הראשונים של המלחמה, כללה האסטרטגיה של סקוט שני חלקים חשובים: מצור קפדני על כל הנמלים הדרומיים, ותנועה של כ-80000 חיילים לשליטה על נהר המיסיסיפי. הכוח שנועד לשלוט במיסיסיפי היה צפוי להיות קטן ואמפיבי, ולכלול חיל רגלים מועט שיניע חיילים במורד הנהר בזריזות ויכבוש את עמדות הקונפדרציה לאורך הנהר. לאחר כיבוש העמדות, יעקבו אחרי כוח זה כוחות סדירים איטיים יותר שינועו לאבטח את הנקודות שנתפסו. בהמשך ימשיכו לנוע כוחות הצבא לעומק היבשת ולכבוש את השטחים הנותרים מבלי לאפשר העברת תגבורת מצידו האחד של הנהר לצידו האחר.
תוכניתו של סקוט שאבה מתוכנית צבאית שקדמה למלחמת האזרחים ונועדה להתמודד עם מרי אזרחי מוגבל באמצעות סגירת נמלים ויצירת לחץ צבאי על האזרחים המורדים. התוכנית לא נועדה להתמודד עם מרי גדול ומתואם אשר כלל גיוס צבא סדיר[1].
יישום מיידי האסטרטגיה לא היה אפשרי, כיוון שלא היו די ספינות מלחמה מהסוג הנדרש לקיום התוכנית. למעשה, הצי הפדרלי היה קטן כל כך עד שהתקשה לאכוף את הסגר הימי לבדו בתחילת הלחימה. ביצוע התוכנית דרש זמן לגיוס ואימון כוחות שיבצעו אותה, זמן אותו המתנגדים לתוכנית לא הסכימו להשקיע, תוך הנחה כי המרי יוסר לפני השלמת השלבים המקדימים לתוכנית. מתנגדי התוכנית קראו למסע יבשתי מיידי לבירת הקונפדרציה ריצ'מונד, וירג'יניה, מתוך תקווה שתפיסת כמה נקודות מפתח בשטח האויב תביא לקריסת הקונפדרציה.
ציפיות מבקרי התוכנית להכרעה מהירה במלחמה התבדו, ומצור הצי הפדרלי על נמלי הדרום נמשך ארבע שנים נוספות. יתר על כן, הקונפדרציה פוצלה לשניים ממילא. מאוחר יותר נקבע כי ניצחון בחזית הדרומית היה חשוב לא פחות מעצירת המרד בחזית המזרחית (בה ישבה בירת הקונפדרציה) אשר משכה עד אותה העת את מרכז העניין הציבורי באותה העת.
המקור לתוכנית
המצור על נמלי הדרום הוכרז על ידי לינקולן ב-19 באפריל 1861, שבוע לאחר ההפצצה על פורט סאמטר שסימנה את תחילת המלחמה, הודיע לינקולן על חסימת נמלי כל המדינות הפורשות מהאיחוד, מדרום קרוליינה ועד לטקסס; עם פרישת צפון קרוליינה ווירג'יניה, נחסמו נמליהם גם כן[2]. ביצוע צו זה לא בוטל עד לסוף המלחמה, והתקיים באופן בלתי תלוי בתוכנית המצור של סקוט.
בימים הראשונים של תנועת הפרישה, מעמדן של מדינות הגבול מיזורי, קנטקי, מרילנד ודלוור, אשר איפשרו עבדות בשטחן, לא היה ברור. כמעט לכולן, למעט דלוור, היו אינטרסים פרו דרומיים חזקים. מיזורי נקרעה בסכסוך פנימי שדימה את מלחמת האזרחים בארצות הברית. מרילנד נותרה באיחוד באמצעות כליאה מהירה של רבים מתומכי הפרישה וקנטקי ניסתה להתחמק מקביעת עמדה במלחמה, באמצעות הכרזה על נייטרליות.
הקונגרס לא אישר יוזמות נשיאותיות לדיכוי המרד כיוון שהיה בפגרה באותה העת ולכן נפל נטל גיוס החיילים על ממשלות מדינות האיחוד. אוהיו הייתה פעילה מאוד, ושכרה את שירותיו של ג'ורג' מקללן, אשר יועד לפקד בתחילה רק על יחידות המדינה בדרגת מייג'ור ג'נרל. מספר שבועות לאחר מכן, עם מיזוג המיליציות המקומיות לשירות הלאומי, הוכפפו המיליציות של מדינות אינדיאנה ואילינוי לפיקודו. ב-27 באפריל 1861 כתב מקללן מכתב לסקוט בו הציע תנועה מיידית לריצ'מונד, בירתה של הקונפדרציה, במעלה נהר קנווה. לחלופין, אם קנטקי תעזוב את האיחוד, הציע לנוע דרכה במסע לכיבוש נשוויל שבטנסי, ומשם יתכננו את צעדיהם מחדש.
מכתב התמיכה החלקית של סקוט בהצעתו של מקללן, אותה מסר לנשיא, הראה כי הוא שקל תוכנית זו, אך היו לו מספר ספקות לגביה. ראשית, לדידו של סקוט נהר הקנווה לא התאים להעברת כוחות ימית, ולכן התנועה לריצ'מונד תיאלץ להיות רגלית וככזו צפויה לכלול עריקות מרובות. שיקול נוסף כנגד התוכנית היה כי אוכלוסיית מערב וירג'יניה (שבאותה העת לא היה מדינה עצמאית) הייתה ברובה תומכת איחוד, וסקוט חשש כי תנועת חיילים דרכה תביא לניכור האוכלוסייה ותפגע בתמיכתה באיחוד. להערכתו של סקוט, חמש שביעיות מאוכלוסיית מערב וירג'יניה תמכו באיחוד. אותו השיקול מנע גם תנועה דרך קנטקי.
מספר ימים מאוחר יותר, ב-3 במאי 1861 שלח סקוט למקללן מכתב עם הצעה משלה שכללה את המתווה הסופי של תוכנית אנקונדה. סקוט התקשה לקדם את התוכנית על הממשלה. בהיותו זקן וחלש, נאלץ לפרוש מתפקידו עד לסוף השנה והוחלף על ידי לא אחר מאשר מקללן עצמו.
התפתחות: נהר המיסיסיפי
בהנהגת מקללן ועוזרו האלוף הנרי ווגר הלק הוזנחה הפעילות הצבאית במיסיסיפי. הלק, באישורו של מקללן, העדיף הפיכת המעוזים שעל הנהר על פני התקפה ישירה ולכן הוא התרחק מהנהר. לתפיסתו הייתה טנסי, ולא המסיסיפי, הקו האסטרטגי של הקרבות המערביים.
משרד הצי לעומת זאת, נשאר מחויב לפתיחת המיסיסיפי. המחלקה בדמות של עוזר מזכיר הצי בשם גוסטבוס וסה פוקס החליטה שניו אורלינס יכולה להיכבש על ידי חיל משלוח ממפרץ מקסיקו ולאחר מכן כל הערים האחרות יכבשו ללא קרב על מנת להימנע מהפגזה. משימת כיבוש ניו אורלינס הופקדה בידי קפטן (בהמשך אדמירל) דוד גלאזגו פרגוט שהסכים עם תוכניותיו. בליל ה-24 באפריל 1862 הוא אילץ את העיר להיכנע. לאחר תיקון ספינותיו מהנזקים הוא שלח את הספינות במעלה הנהר, במסע זה הם הכניעו את באטון רוז' ונאצ'ז. השרשרת של כיבושים קלים הסתיימה בקרב ויקסבורג במיסיסיפי. עמדת הקונפדרציה הייתה צוקים גדולים שקשים לחדירה גם לתותחנות של היום.
בעקבות הפסד של "אי מספר 10", זמן קצר לפני שפרגוט כבש את ניו אורלינס, הקונפדרציה נטשה את ממפיס, טנסי והשאירה מאסף קטן לניהול פעולות עיכוב, בתחילת יוני הוא נהדף הצידה בידי ספינות התותחים ואילי מלחמה של המשט המערבי. ומיסיסיפי הייתה פתחוה עד לויקסבורג, כך שהעיר הייתה הדבר היחידי שלא היה בידיים פדרליות.
ושוב, הצבא בפיקודו של הלק לא ניסה להשיג את ההזדמנות שהושגה. הוא לא שלח אפילו גוף חיילים קטן לסייע לפרגוט ועד מהרה פרגוט נאלץ לסגת בגלל זרמים חזקים. הצבא לא ניסה אפילו לכבוש את ויקסבורג בנובמבר, ואז השתנתה ההנהגה שנית לאלוף יוליסס גרנט, לאחר שהלק נשלח להחליף את מקללן כראש המטה.
בזמן שגרנט התמנה למפקד במערב הקונפדרציה הצליחה לבצר את ויקסבורג ואת נמל הדסון, לואיזיאנה. הקונפדרציה ביצעה מדידות אחדות בדרום כ-130 מיילים (בערך 210 ק"מ) של דרך אך הנהר היה מעט ארוך יותר. הקטע כלל גם את המפגש עם הנהר האדום במיסיסיפי.
המחנה בויקסבורג בסופו של דבר היה במצור, שהסתיים ב-4 ביולי 1863 עם כניעתו של פמברטון ושל אנשיו. באותו זמן צבאו כלל כ-29500 חיילים.
כאשר שמעו על אובדן ויקסבורג אלוף פרנקלין גרדנר אמר שהתנגדות נוספת לא תעזור ב-9 ביולי 1863 הוא פרש מתפקידו והחליף אותו אלוף נתניאל בנקס. ואז אמר אברהם לינקולן את המשפט הבא "אב המים חוזר לים".
התפתחות: המצור
תוכנית אנקונדה המקורית שהציע סקוט הסתמכה על הסגר הימי, כפי שהוא ניסח זאת "על מנת לעטוף את הברית המורדת ולהביא אותם להשלים, עם שפיכות דמים מועטה מאשר על ידי כל תוכנית אחרת". הוא לא צפה עימות צבאי מזוין בקנה מידה גדול, והעימות היבשתי אמור היה להיות מוגבל בעיקר להתקדמות כוחות האיחוד במורד נהר המיסיסיפי. כמעט בטוח שהוא לא צפה את רמת האלימות אליה תגיע מלחמת האזרחים. הסגר היה אמור למנוע שפיכות דמים בקנה מידה גדול במהלך הכנעת מדינות הדרום.
הצעתו של סקוט לא הייתה באמת אסטרטגיה, אף על פי שהיסטוריונים מחשיבים אותה ככזו. סקוט לא העריך את הכוחות לשמירה על כ-3000 מילים (כ-4800 ק"מ) של חוף. הוא לא חישב כמות משאבים, ולא זמן ההכנה ועוד מספר נקודות חשובות. רוב ההכנה נעשתה בידי משרד הצי ששלח צוות לבדיקת הטופוגרפיה של החוף, בדק עם משרד האוצר את ההוצאות ועם הצבא את צורך. במהלך 1861 הגישה המועצה דו"ח של המלצות לדרך הטובה ביותר לקיום ההסגר תוך התחשבות בטופוגרפית החוף, קיום של נמלים בדרך ואופי הספינות של שני הצדדים. הדו"ח היה די בסיסי אבל המצור על חוף האוקיינוס האטלנטי היה יעיל למדי.
המצור על החוף האטלנטי
היה ברור כי ספינות החסימה צריכות להיות מופעלות בקיטור. ההפעלה המוגבלת של ספינת קיטור גרמה לכך שאחת מהדרישות הייתה נמל שישמש כתחנת פחם לקצה הדרומי שסוגר את המעבר, אחרת בזמן ההסגר הספינות יבלו את כל זמן בניסיון למציאת חידוש פחם. כל הנמלים שמדרום למפרץ צ'ספיק התאימו אך כולם היו בידי האויב ולכן המצור הפך מסתם הסגר לניסיון כיבוש של שטח אויב אחד לפחות.
אף על פי שהצוות המליץ על פרננדיה, פלורידה, שתי עמדות אחרות נתפסו בידי כוחות הברית זוג מבצרים על הגדות החצוניים של צפון קרוליינה ליד כף הטרס ב-28–29 באוגוסט 1861 ב-7 בנובמבר הייתה התקפת צי גדולה על פורט רויאל ושם נכבש גם מפרץ מים עמוקים בין הסוואנה לבין צ'ארלסטון. התוכנית קראה לחסימה מיידית של הטרס אך לבסוף הקריאה הפכה לפלישה שלאחר מכן הפכה לפלישה מלאה. פורט רויאל שמשה בידי האיחוד כבסיס למצור על הסוואנה למוחלט, צ'ארלסטון לא נחסמה כל כך בקלות כיוון שהשימוש בספינות קוצץ ושם היה מאבק עיקש שהיה אחד החלקים החשובים של המלחמה.
פרננדיה נכבשה בתחילת חודש מרץ 1862, כמעט שנה לאחר תחילת המלחמה וכבר התרחשו שנויים גדולים. בעקבות מספר תבוסות של הקונפדרציה במבצרים הנרי ודולסון בטנסי ורואנוק בצפון קרוליינה, מחלקת המלחמה בריצ'מונד החליטה לרכז את הצבא באזורים פנימיים חיוניים, במקום כוחות על החוף. היו מספר יציאות גדולות למרות זאת לילמיגטון, צ'ארלסטון ולסוואנה, אך למעשה רק השתיים הראשונות הצליחו. לאורך כל המלחמה 8 ספינות קיטור צרו על נמלי פלורידה.
המצור על צ'ארלסטון מוזג לתוך מערכה על העיר והוא לא הושלם עד לימים האחרונים של המלחמה. בתחילת המלחמה הצי פדרלי ניסה לחסום את הכניסה לנמל על ידי הטבעת ספינות ישנות אך זה לא הוכיח את עצמו. בהמשך המלחמה ספינות המצור שמשו כספינות קרב בהתקפה על פורט סאמטר ב-7 באפריל 1863. ב-11 ו-18 ביולי 1863 הייתה התקפת ארטילריה ורגלים עם הספינות על סוללת וגר שני הניסיונות האלו נכשלו, לאחר שהספינות נשארו פעילות במצור הסוללה נלכדה, בעקבות כך האיחוד הביא תותחים בפתח הנמל אך למרות הכל העיר המשיכה בהתנגדותה.
בזמן המצור המגינים המקומיים לא התבטלו הם שלחו טורפדו ואוניות משוריינות להטבעת ספינות המצור. לכן בזמן שהאיחוד הכין ספינות מצור הם הכינו צוללות וטורפדו.
המצור בילמיגטון היה קל יותר והדיון על יעילותו היה קצר וכאשר הצליחו לחסום כמעט סופית צ'ארלסטון שיחררו מעט את המצור שם ומרכז הסחר היה שם בין מדינות הקונפדרציה וצפון אירופה. הנמל נשמר היטב לאחר שכבשו את פורט פישר שבכף פיר בינואר 1865.
המצור על מפרץ מקסיקו
המצור על הנמלים במפרץ מקסיקו היה פחות חשוב מזה שבאוקיינוס האטלנטי, מכיוון שהם היו רחוקים יותר ממרכז המלחמה וכל ספינה שעוברת שם צריכה לעבור על פני שוניות ואיים שמקשים את המעבר וכל ספינה שעברה נאלצה לעבור ליד פלורידה שנכבשה כבר והייתה בשליטה פדרלית כל המלחמה ושימשה כבסיס צבאי. אותה החלטה של משרד המלחמה על נטישת החוף האטלנטי הייתה החלטה גם ליציאות למובייל ניו אורלינס וגלווסטון. גלווסטון נכבשה בידי הכוחות הפדרליים ב-4 באוקטובר 1862, אבל היא נכבשה מחדש בידי המורדים בראש השנה של השנה הבאה. היא נשארה נגישה לספינות המצור אבל לא היה טעם לכבוש אותה מחדש מכיוון שויקסבורג נכבשה ואיפשרה שלטון טוב על המיסיסיפי. המועצה של אסטרטגית המצור הציעה כי הספינה איילנד שהייתה בין מובייל לניו אורלינס תלקח לצור על המפרץ. הדבר נעשה בקלות רבה כמו ב-1861, המפרץ ננטש על ידי מגיני רבל שחששו להיות מנותקים מהיבשת. חששם היה מוצדק למחרת היום הגיעו עוד ספינות והשתלטו במהירות והאי הפך לבסיס הפחם של הכוחות הפדרליים, ותפקידו החשוב הנוסף היה בסיס אחסון זמני לקראת המתקפה על מבצרי ניו אורלינס.
אחרי שניו אורלינס נפלה בידי צבאות האיחוד ב-29 באפריל 1862, מובייל הייתה הבעיה היחידה למצור. היא נשארה עצמאית עד כמעט סוף המלחמה, 1864 פרגוט קיבל אישור ממשרד הצי לכבישת המבצרים של מובייל, חייליו נכנסו בצעקות "לעזאזל הטורפדו" ותוך זמן קצר נכבשו כל המבצרים. מובייל נשארה בידי האיחוד אך לא שימשה כנמל עוד.
הערכה
אף על פי שחלפו כמעט מאה חמישים שנה מאז מלחמת האזרחים, תוכנית אנקונדה עדיין נשארה נושא לוויכוח. ברור שהמלחמה הייתה יחסית ללא שפיכות דמים כמו שאמר סקוט בהצעה המקורית. רוב ההיסטוריונים רואים בתוכנית רק שינוי באסטרטגיה הבסיסית במהלך האירועים. היסטוריון רציני אחד לפחות מכחיש כי אי פעם הייתה אסטרטגיה עקבית להכנעת הדרום. רוונה ריד טוען שהממשל בוושינגטון לא הצליח לכפות את דעתו על המפקדים בשטח, כך שהמלחמה הייתה סדרה של קרבות עצמאיים, שכל אחד נערך בהתאם לגחמותיו של המפקד. על פי השקפתו, תוכנית אנקונדה היא הצעה מאוחרת יותר שפעלה להגיב לאירועים בזמן התרחשותם.
בין ההיסטוריונים יש גם מחלוקת אם לתוכנית היה בסיס רציונלי או לא. כמעט כל ההיסטוריונים טוענים שהקרבות המערביים היו חשובים כמעט כמו המזרחיים. כי כל עוד שנלחמו במערב זה היה כהכנה לקראת הפריצה לוויקסבורג שברגע שנכבשה הציפיות מהתוכנית אומתו.
הצורך במצור גם הוא שנוי במחלוקת. שום היסטוריון לא חושב שההצלחה בצפון הייתה מתקיימת ללא הכיבושים בדרום. אבל אולי לא היה צורך בכמות של הכיבושים וגם פחות היו מספיקים ונשאלת השאלה: האם זה היה הכרחי? כלומר, האם הכיבושים בדרום לא החלישו מספיק את המורדים גם ללא המצור?
מי ששולל את חשיבות ההסגר נמצאות בידיו שתי טענות ראשית, הוא מעולם לא היה יעיל מאד שלושת רבעי הניסיונות לעבור את המצור צלחו, והרבע הנותר נחשב כהפסדים בגלל אי היערכות, שנית צבאות המורדים לא היו מוכנים כלל מבחינת האספקה והעברתו כמעט כל מסילות הברזל שלהם היו במצב גרוע.
ומי שמאמין שהמצור היה מכריע טוען כי צבאות המורדים נחנקו לבסוף. נפילת הצבא בצפון ויריג'יניה, היה שאריות צבא המורדים בשנת 1865, זמן קצר לאחר כיבוש וילמינגטון בידי האיחוד. העיתוי של הכיבוש, לטענתם לא היה צרוף מקרים. ספינות המצור אומנם היו מעטות אך הם היו מהירות ומטרתם העיקרית לא הייתה ללכוד ספינות אלא להרתיע את המורדים. כלכלתם של המורדים הייתה ירודה כבר מ-1862 אך המשיכה להידרדר בהתמדה, וכך איבדה את אמון אזרחיה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Carol Reardon, "The Military Experience," in The Civil War Remembered, National Park Service Handbook, Virginia Beach, VA: The Donning Company Publishers, מסת"ב 978-1-57864-662-3, 2011
- ^ ORN I, v. 4, pp. 156–157, 340
24967580תוכנית אנקונדה