ניוט גינגריץ'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניוט גינגריץ', 2011

ניוטון לירוי "ניוט" גינגריץ'אנגלית: Newton Leroy "Newt" Gingrich; נולד ב-17 ביוני 1943) הוא סופר ופוליטיקאי אמריקאי. גינגריץ' כיהן כיושב ראש בית הנבחרים ה-58 משנת 1995 עד 1999. בעבר ייצג בקונגרס את המחוז ה-6 של מדינת ג'ורג'יה מטעם המפלגה הרפובליקנית מ-1979 ועד 1999.

ב-11 במאי 2011 הכריז גינגריץ' על מועמדותו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012 בתמיכת איש העסקים שלדון אדלסון. אולם לא זכה לתמיכה משמעותית ופרש מהמרוץ במהרה.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

גינגריץ' נולד בשם ניוטון לירוי מקפרסוןאנגלית: Newton Leroy McPherson) בשנת 1943 בהאריסברג שבפנסילבניה לקתלין (לבית דוהרטי) וניוטון סירלס מקפרסון. הוא ממוצא גרמני, סקוטי ואירי. הוריו נישאו ב-1942 כשאמו הייתה בת 16 ומקפרסון בן 19. הזוג התגרש תוך ימים ספורים,[1] ובשנת 1946 אמו נישאה לקצין צבא בשם רוברט גינגריץ' (1925-1996) אשר אימץ את ניוט. המשפחה עברה לגור ברובע האמלסטאון אשר שוכן בפאתי האריסברג. לגינגריץ' יש שלוש אחיות-למחצה אשר צעירות ממנו.

כילד להורה בעל קריירה צבאית, המשפחה של גינגריץ' עברה דירה מספר פעמים במהלך ילדותו, כאשר גינגריץ' גדל ולמד בבתי ספר במתקנים צבאיים שונים ברחבי ארצות הברית. בסופו של דבר הוא סיים את לימודיו בשנת 1961 בתיכון בייקר שבקולומבוס, ג'ורג'יה.

בשנת 1965 גינגריץ' קיבל תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה. בשנת 1968 גינגריץ' קיבל תואר שני ובשנת 1971 קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה של אירופה המודרנית מאוניברסיטה טוליין שבניו אורלינס. בעודו בטוליין, גינגריץ', אשר באותה עת לא השתייך לקבוצה דתית כלשהי, החל ללכת לכנסייה הבפטיסטית סיינט צ'ארלס. עד מהרה הוא הוטבל על ידי הכומר ג' לי אייברי.

משנת 1970 עד שנת 1978 גינגריץ' לימד היסטוריה באוניברסיטת מערב ג'ורג'יה שבקארולטון, ג'ורג'יה. כמו כן, בשנת 1993 הוא גם לימד במכללת קנסאו סטייט.

קריירה פוליטית

חבר הקונגרס גינגריץ' נפגש עם הנשיא רונלד רייגן, 1985
סגן הנשיא אל גור וניוט גינגריץ עם הנשיא ביל קלינטון בנאום מצב האומה, 1997

בנובמבר 1978 גינגריץ' נבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית לבית הנבחרים כנציג של ג'ורג'יה. לאורך השנים הוא נבחר מחדש עשר פעמים, ברוב הפעמים ללא התנגדות רצינית.

בשנת 1987 זכה גינגריץ' לפרסום רב כאשר האשים את חבר הקונגרס הדמוקרטי ג'ים רייט בהתנהגות לא אתית ויצר בכך גל של מחאות אשר הובילו לכך שהוא נאלץ להתפטר. אף על פי כן, הסגנון של גינגריץ' הוביל לכך שהוא צבר פופולריות רבה בקרב רפובליקנים רבים אשר בשנת 1989 מינו אותו למצליף הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים.

לפני הבחירות של שנת 1994 גינגריץ' כתב יחד עם דיק ארמיי את המניפסט "חוזה עם אמריקה" (A Contract with America), אשר סיכם את רעיונות המפלגה הרפובליקנית, והבטיח כי בתוך מאה ימים לאחר שהרפובליקנים יהוו רוב בבית הנבחרים, הסיעה תתמקד בעשר סוגיות מפתח. במניפסט הבטיח גינגריץ' לבצע רפורמה במערכת הרווחה, לקיים קו נוקשה נגד הפשיעה בארצות הברית ולאזן את התקציב. המניפסט זכה להצלחה רבה, ובהמשך הרפובליקנים זכו לרוב בבית הנבחרים, בפעם הראשונה מאז 1954. בעקבות זאת גינגריץ' מונה ליושב ראש בית הנבחרים ואף נבחר, ב-1995, לאיש השנה של המגזין טיים. כיבוש בית הנבחרים על ידי הרפובליקנים הוביל לקשיים רבים עבור הנשיא דאז, ביל קלינטון מהמפלגה הדמוקרטית, כאשר התקציב שהציע לא אושר בבית הנבחרים, והוא נאלץ להתפשר עם גינגריץ'.

ב-22 בינואר 1997, בעת שכיהן כיו"ר בית הנבחרים, ננזף גינגריץ' ביחס לעבירת אתיקה על ידי בית הנבחרים. לאחר חקירה ארוכה ומשא ומתן שהתקיים בוועדת האתיקה הדו-מפלגתית, הצביעו 395 מחברי הבית בעד הרשעתו ורק 28 התנגדו. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית שננקטו אמצעים משמעתיים נגד יו"ר בית מכהן בקשר לעבירת אתיקה. גינגריץ' ננזף ונגזר עליו קנס חסר תקדים של 300,000 דולר. חודש לפני ההצבעה הודה גינגריץ' שהביא לפגיעה באמינותו של בית הנבחרים ושהפר את הכללים, בכך שקידם שני פרויקטים פוליטיים שהמימון שהוקצב להם הפר את חוקי המס הפדרליים, ובכך שמסר לוועדת האתיקה מידע כוזב.

הפופולריות של גינגריץ' בקונגרס צנחה בהדרגה בשל מחלוקות בהן היה מעורב, ובפרט השבתות הממשל הפדרלי שהיה מעורב בהן בסוף שנת 1995, אשר הביאו לכך שנאמר לגינגריץ' על ידי לפחות 30 נציגים רפובליקנים, כי יסרבו להצביע עבורו שוב. לאחר הבטחתו של גינגריץ כי קמפיין מפלגתו נגד הנשיא קלינטון יביא להם זכייה בעד כ-30 מושבים נוספים בבחירות בנובמבר 1998, בהן סבלה המפלגה הרפובליקנית מאובדן מפתיע של חמישה מושבים אשר צימק את הרוב הקטן של המפלגה בבית הנבחרים, צצו השמועות על ערעור מנהיגותו תוך זמן קצר. לאחר הבחירות הכריז חבר הקונגרס בוב ליווינסטון, שמאוחר יותר פרש, על מועמדתו להחליף את גינגריץ, וכדי למנוע סכסוכים פנים-מפלגתיים התפטר גינגריץ מתפקידו ופרש מהחיים הפוליטיים. דניס הסטרט החליפו בתפקיד יו"ר בית הנבחרים.

בשנת 2008 היה גינגריץ' אחד מהמועמדים הפוטנציאלים בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 מטעם המפלגה הרפובליקנית, לאחר שספרו "Winning the Future - A 21st Century Contract with America" זכה לביקורת חיובית בקרב הרפובליקנים.

לאחר התבוסה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של שנת 2008, גינגריץ' הוזכר על ידי פרשנים פוליטיים רבים בתקשורת האמריקנית כמתמודד פוטנציאלי בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012. ב-11 במאי 2011 הכריז גינגריץ' על מועמדותו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012.

גינגריץ' תומך בהפעלת מדיניות הגירה קשוחה לאורך גבולות ארצות הברית. עם זאת, הוא הביע תמיכה במתן אפשרות לעובדים זרים להישאר בארצות הברית באופן חוקי, מבלי שיקבלו אזרחות[2]. גינגריץ' טוען, כי לו היה הממשל הפדרלי של ארצות הברית מחייב את כל משווקי המכוניות בארצות הברית למכור אך ורק מכוניות המונעות בהנעה היברידית, הייתה תעשיית האתנול מסוגלת לעמוד בזכות עצמה. ב-2007 פרסם גינגריץ' את הספר Rediscovering God in America בו טען שהאבות המייסדים של ארצות הברית לא רק איפשרו הבעת ביטויים דתיים וקיום פולחן דתי ב"כיכר הציבורית" של הרפובליקה החדשה, אלא אף התכוונו שהיא תעודד זאת. בעקבות פרסום הספר הוזמן גינגריץ' על ידי ג'רי פולוול לשאת דברים בטקס הסיום של "ליברטי יוניברסיטי" ב-17 במאי 2007, בשל העובדה ש"גינגריץ' מקדיש חלק ניכר מזמנו לקרוא לאמריקה לשוב אל המורשת הנוצרית שלה". הייתה זו הפעם השנייה בה גינגריץ' נאם במעמד זה. בספריו המאוחרים זיהה גינגריץ' את החינוך כ"גורם מספר 1 בשגשוג שלנו". באותה עת רקם שיתוף פעולה עם אל שרפטון ועם מזכיר מחלקת החינוך של ארצות הברית, ארני דאנקן. בעימות בחירות שהתקיים בין המועמדים בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית 2012 ב-25 בינואר 2012 אמר גינגריץ' כי בכוונתו להקים מושבה על הירח עד שנת 2020[3][4].

בנובמבר 2016 עלה שמו של גינגריץ' כמועמד מוביל לתפקיד מזכיר המדינה בממשל טראמפ.

משפחתו וחייו האישיים

גינגריץ' היה נשוי שלוש פעמים בעבר. בגיל 19 גינגריץ' התחתן עם המורה לגאומטריה שלו לשעבר, ג'קי באטליי אשר הייתה באותה העת בת 26.[5][6]

באביב 1980, עזב גינגריץ' את באטליי שהתמודדה באותה עת עם מחלת הסרטן[7].

בשנת 1984, ציינה באטליי בראיון לוושינגטון פוסט כי הגירושין היוו הפתעה מוחלטת עבורה. לדברי באטליי, בספטמבר 1980 גינגריץ' והילדים שלהם ביקרו אותה בעודה בבית החולים, מתאוששת מניתוח, כאשר גינגריץ' ציין בפניה לראשונה כי הוא מעוניין לדון עימה על תנאי הגירושין שלהם.[8]

בשנת 1981, כשישה חודשים לאחר הגירושין מבאטליי, גינגריץ' נישא למריאן גינת'ר.[9][10][11][12] בשנת 2000 נישא גינגריץ' לביסק, זמן קצר לאחר שהתגרש מגינת'ר. גינגריץ' וקאליסטה מתגוררים כיום בעיר מקלין שבוירג'יניה.[13]

מנישואיו של גינגריץ' לג'קי באטליי יש לו שתי בנות, קת'י וג'קי.

גינגריץ' השתייך רוב שנותיו לכנסייה הבפטיסטית הדרומית. אולם בהשפעת אשתו קאליסטה החל, מאז 2005, להתקרב לכנסייה הקתולית, ולבסוף הצטרף אליה ב-2009.[14]

גינגריץ כתב 27 ספרים, לבדו או במשותף עם כותבים נוספים. בשנים האחרונות עבד גינגריץ' באופן חלקי כפרשן פוליטי בערוץ הטלוויזיה האמריקני פוקס ניוז. כמו כן הוא משמש כמנכ"ל של חברת Gingrich Group אשר בבעלותו.

יחסו לישראל

גינגריץ' התבטא פעמים רבות בעד ישראל. בראיונות שונים אמר שהוא בעד שיחרור יונתן פולארד, למרות שבעבר התנגד[15].

בדצמבר 2011 אמר כי הפלסטינים הם ערבים שהיגרו לארץ ישראל בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית ויכלו באותה מידה להתגורר באחת משאר ארצות ערב. "זכרו שלא הייתה מדינת פלסטין, אנחנו המצאנו את הפלסטינים, שהם למעשה ערבים ומהווים חלק מהקהילה הערבית. היו להם הרבה אפשרויות לאן ללכת".[16] אולם לאחר מכן נחשף כי נפגש בשנת 1993 עם יאסר ערפאת ומקורביו, ויעץ לו כיצד לקדם הקמת מדינה פלסטינית: "מה שאתם זקוקים לו כעת הוא תוכנית כלכלית - וכך זה צריך לעבוד". השניים אף הצטלמו ביחד.[17]

ג'ינג'ריץ' הודיע כי אם ייבחר לנשיא, ביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית יהיה בישראל כדי "שהעולם ידע שהקשר בין ישראל לארצות הברית אינו ניתן לערעור", כי יעביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב-יפו לירושלים וימנה את ג'ון בולטון, שכיהן כשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות, למזכיר המדינה של ארצות הברית. כמו כן, אמר כי יפעל להפלת השלטון באיראן ויעניק מימון לכל קבוצת מורדים שתפעל לשם כך.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניוט גינגריץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Rourke, Mary (25 בספטמבר 2003). "Kathleen Gingrich, 77; Mother of House Speaker Made News". Los Angeles Times. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ יצחק בן-חורין, תראו מי מפרגן: ביל קלינטון מחמיא לניוט גינגריץ', באתר ynet, 28 בנובמבר 2011
  3. ^ אבי בליזובסקי, ‏ניוט גינגריץ': יש להקים מושבה על הירח, באתר "הידען", 28 בינואר 2012
  4. ^ סוכנויות הידיעות, הבטחת הבחירות של גינגריץ': עד 2020 תגורו על הירח, באתר TheMarker
  5. ^ Russakoff, Dale (18 בדצמבר 1994). "He Knew What He Wanted; Gingrich Turned Disparate Lessons Into a Single-Minded Goal Series: Mr. Speaker: The Rise of Newt Gingrich Series Number: 1/4;". The Washington Post. p. A1. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Cox, Major W. (4 בינואר 1995). "Gingrich May Be Perfect for the Task". Montgomery Advertiser. נבדק ב-9 במרץ 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ יצחק בן-חורין, גרושתו של גינגריץ': "הוא רצה נישואים פתוחים", באתר ynet, 19 בינואר 2012
  8. ^ Romano, Lois (3 בינואר 1985). "Newt Gingrich, Maverick on the Hill; The New Right's Abrasive Point Man Talks of Changing His Tone and Tactics". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Good Newt, Bad Newt". Vanity Fair (via PBS).
  10. ^ "Gingrich confession: Clearing the way for a 2008 run?". CNN. 9 במרץ 2007. נבדק ב-29 בדצמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Newt Gingrich tells The Brody File he 'felt compelled to seek God’s forgiveness', The Brody File, Christian Broadcasting Network, March 8, 2011
  12. ^ McCaffrey, Shannon (March 9, 2011), "Newt Gingrich says his passion for his country contributed to his marital infidelity", Chicago Tribune
  13. ^ "Callista Gingrich". Newt.org. 2010. נבדק ב-14 באוגוסט 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ ניוט גינגריץ', Why I Became Catholic, באתר National Catholic Register‏, 26 באפריל 2011
  15. ^ http://www.motherjones.com/mojo/2011/12/gingrich-flip-flops-clemency-jonathan-pollard
  16. ^ גינגריץ': הפלסטינים הם עם "מומצא", מעריב, 10 בדצמבר 2011.
  17. ^ נטשה מוזגוביה, מבוכה לגינגריץ': נחשפה תמונתו עם ערפאת, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2011