חוק העבד הנמלט 1850
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| שם רשמי | Fugitive Slave Act of 1850 |
| גוף מחוקק | הקונגרס של ארצות הברית |
| תאריך תחולה | 18 בספטמבר 1850 |
| חקיקה משלימה ל | חוק העבד הנמלט 1793 |
חוק העבד הנמלט 1850 (באנגלית: Fugitive Slave Act of 1850) היה חוק שנחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית ב-18 בספטמבר 1850 כחלק מפשרת 1850 בין מדינות הדרום, שבהן החזיקו בעבדים, לבין מדינות הצפון, שבהן זכו האפריקאים אמריקאים לחופש. היה זה אחד מן החוקים אשר עוררו מחלוקת במידה רבה ביותר, מתוך פשרת 1850. החוק עורר חרדות במדינות הצפון מפני קונספירציה של בעלי העבדים. החוק קבע כי כל העבדים שנמלטו מאדוניהם יושבו לחזקתם. אנשי התנועה לביטול העבדות כינו את החוק "חוק כלבי הדם" על שם כלבי הדם בהם עשו שימוש במצוד אחר עבדים נמלטים.
רקע
בשנות ה-40 של המאה ה-19 נמלטו מדי שנה מאות עבדים מאדוניהם בדרום לעבר מדינות הצפון ובכך הביאו לערעור היציבות של מוסד העבדות במדינות הדרום שלהן גבול עם מדינות שבהן אין עבדות.
חוק העבד הנמלט 1793 היה חוק פדרלי שנכתב מתוך כוונה לקבוע מנגנונים משפטיים ליישום סעיף 4 לפרק השני של חוקת ארצות הברית, אשר קבע את החובה להשיב עבדים נמלטים. מטרת החוק הייתה לאלץ את רשויות המדינות בהן בוטלה העבדות להשיב עבדים לאדוניהם.
חלק ממדינות הצפון חוקקו "חוקי חירות אישית" המחייבים משפט מושבעים בטרם יוחזר אדם המואשם בהיותו עבד נמלט למדינות הדרום. זאת כדי למנוע חשש שתושבים אפריקאים אמריקאים יחטפו לעבדות. במדינות אחרות נאסר על שימוש בבתי המעצר המקומיים כדי לסייע לאנשי ממשל במעצר ובהשבה של נמלטים. במקרים מסוימים חברי מושבעים סירבו להרשיע בני אדם שהועמדו למשפט בהתאם לחוק הפדרלי משנת 1793. יותר מכך, תושבים מקומיים באזורים מסוימים נלחמו באופן פעיל בניסיונות לתפוס נמלטים ולהשיבם לדרום. בכל מקום שלא היה קשור לעבדות השמיעו קולם אנשי התנועה לביטול העבדות.
בית המשפט העליון של מיזורי קבע באופן שגרתי כי הסעת עבדים מרצון לשטחי מדינות שביטלו את העבדות, מתוך כוונה לשכנם שם באופן זמני או קבוע, הפך אנשים אלה לחופשיים באופן אוטומטי. החוק משנת 1793 התמודד רק עם תופעת העבדים שנמלטו למדינות חופשית ללא הסכמת אדוניהם. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בפרשת פריג נגד פנסילבניה (1842) כי מדינות לא מחויבות להציע עזרה במצוד או בלכידה של עבדים, ובכך גרם לערעור ניכר במעמדו של החוק משנת 1793.
לאחר 1840, צמחה האוכלוסייה השחורה במחוז הכפרי של קאס, במדינת מישיגן, בקצב מהיר. זאת מכיוון שמשפחות שחורות נמשכו לאזור שבו האוכלוסייה הלבנה יצאה באופן גלוי כנגד חוקים מפלים, וגם האדמות בו זולות. עבדים ששוחררו ועבדים נמלטים מצאו ארץ מקלט במחוז קאס. רווחתם במקום משכה את תשומת לבם של בעלי עבדים ממדינות הדרום. בשנת 1847 ו-1849 בעלי חוות ממחוזות בורבון ובון בצפון קנטקי פשטו על מחוז קאס כדי ללכוד עבדים נמלטים. הפשיטות כשלו אולם הן חיזקו את דרישות מדינות הדרום לחקיקת חוק העבד הנמלט בשנת 1850.
החוק
כדי לחזק את הוראות החוק משנת 1793, חוק העבד הנמלט 1850 קבע כי כל מרשל של ארצות הברית או איש ממשל אחר אשר אינו עוצר מי שמואשם בהיותו עבד נמלט יהיה חייב בקנס של 1,000 דולר. מעת שנחקק הוטלה חובה על אנשי משטרה בכל מקום לעצור כל אדם שנחשד בהיותו עבד נמלט, וזאת על בסיס הודעה בשבועה של בעל עבדים. החשוד לא היה יכול לדרוש לעמוד למשפט בפני חבר מושבעים, או להעיד מטעם עצמו. בנוסף, כל אדם שסייע לעבד נמלט בכך שנתן לו מזון או מקלט דינו היה מאסר חצי שנה וקנס של 1,000 דולר. אנשי חוק שעצרו עבד נמלט היו זכאים לבונוס בשכרם או לקידום במקום עבודתם. כיוון שהחשודים בהיותם עבדים נמלטים לא זכו עוד למשפט, הדבר הוביל לתפיסת אפריקאים אמריקאים חופשיים רבים שהובלו לעבדות ללא זכות להגן על עצמם כנגד ההאשמות שהוטחו בהם.
ביטול החוק הלכה למעשה
בשנת 1854 היה בית המשפט העליון של מדינת ויסקונסין הראשון שהכריז כי החוק בלתי חוקתי, לאחר שהובא לפניו מקרהו של העבד הנמלט ג'ושוע גלובר, והודות למאמציו של איש התנועה לביטול העבדות שרמן בות' אשר הוביל את המאמצים לסיכול השבתו של גלובר לעבדות. בסופו של דבר, בשנת 1859, ביטל בית המשפט העליון של ארצות הברית, בפרשת אבלמן נגד בות', את החלטת בית המשפט של ויסקונסין.
בחודש נובמבר 1850 אישר בית המחוקקים של ורמונט חוק הביאס קורפוס, המטיל חובה על הרשות השופטת ועל רשויות אכיפת החוק לסייע לעבדים נמלטים שנתפסו. החוק המקומי בוורמונט הפך למעשה את החוק הפדרלי לחוק שלא ניתן לאוכפו במדינה וגרם לסערת מחלוקת בארצות הברית כולה, כיוון שהיה זה מקרה שבו מדינה חברה באיחוד מדינות ארצות הברית מבטלת למעשה חוק פדרלי שתוקפו בכל המדינות. אחד הדוברים הבולטים בתנועה לביטול העבדות, ג'ון גרינליף ויטיאר, קרא לחוקים דומים במדינות אחרות והגביר עוד יותר את הסערה במדינות הדרום. מושל מדינת וירג'יניה, ג'ון ב. פלויד, הזהיר כי חקיקה מבטלת דוגמת ורמונט עלולה לדחוף את מדינות הדרום לפרישה מן האיחוד, בעוד הנשיא מילרד פילמור איים כי יפעיל את הצבא כדי לאכוף את חוק העבד הנמלט במדינת ורמונט. איומים אלה לא התממשו.
ביטול חוק העבד הנמלט אד הוק אירע כאשר חברי מושבעים זיכו אנשים שהובאו בפניהם בחשד להפרת החוק. מזכיר המדינה דניאל ובסטר היה מן התומכים הבולטים בחוק העבד הנמלט. הוא רצה בהרשעות פומביות ובולטות של מי שהפרו את החוק. זיכויים על ידי חברי מושבעים מוטטו את שאיפותיו לנשיאות ארצות הברית ופגעו במאמציו ברגע האחרון להביא לפשרה בין מדינות הדרום לצפון. ובסטר עמד בראש התביעה כאשר נאשמים עמדו לדין באשמת הצלת אדם בשם שדרך מינקינס בשנת 1851 מאנשי חוק בבוסטון אשר התכוונו להשיבו לבעליו. חבר המושבעים זיכה את כל הנאשמים. ניסיונותיו של ובסטר לאכוף חוק דחוי בעיני הציבור בצפון כשלו ומפלגתו העדיפה להציב מועמד אחר על פניו לנשיאות.
השפעת החוק
חוק העבד הנמלט 1850, הציב בעיה בפני תושבים מתנגדי עבדות במדינות הצפון, כיוון שהטיל עליהם ועל מוסדותיהם אחריות אישית לאכיפת חוקי העבדות. כל מי שפעל לביטול העבדות התמודד עם ברירה מיידית בין הפרת חוק שבעיניהם היה לא צודק, לבין התנהגות הנוגדת את מצפונם ואמונותיהם.
חוק העבד הנמלט הביא לתגובה מתריסה מצד פעילי התנועה לביטול העבדות. אב כנסייה מתודיסטית בעיר סירקיוז במדינת ניו יורק, הכומר לותר לי, כתב בשנת 1855:
לעולם לא אציית לו. סייעתי לשלושים עבדים להימלט לקנדה במהלך החודש האחרון. אם הרשויות רצו ממני דבר, מעוני היה בבית 30 ברחוב אוננדגה. אני אודה בכך והם יכולים לקחתי ולכלוא אותי בבית הסוהר על הגבעה; אבל אם הם יעשו כדבר המטופש הזה יש לי די חברים במחוז אוננדגה כדי למחות את בית הסוהר מעל פני האדמה לפני עלות השחר. העבדים לא יכולים עוד לשלוט על מה שמעולם לא דמיינו.
הדברים לא היו רחוקים מן המציאות. שנים ספורות לפני שהתפרסמו, בשנת 1851, במקרה הידוע בשם "הצלת ג'רי" (Jerry Rescue), פעילי התנועה לביטול העבדות שחררו בכוח עבד נמלט שעמד להישלח בחזרה לאדוניו בדרום והבריחו אותו בהצלחה אל מעבר לגבול קנדה.
מתנגדים אחרים לחוק, כמו המנהיגה האמריקאית אפריקאית הארייט טאבמן התייחסו לחוק כאל מכשול אחד נוסף בדרך להשגת מטרתם. התגובה הברורה ביותר הייתה הפיכתה של קנדה ליעד המועדף על עבדים נמלטים.
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית הגנרל בנג'מין באטלר הצדיק את סרובו להשיב עבדים נמלטים למדינות הדרום בהתאם לחוק, בכך שמאחר ומדינות האיחוד ומדינות הקונפדרציה נמצאות במצב מלחמה, ניתן להחרים את העבדים הנמלטים ולשחררם, כאילו היו שלל מלחמה. אף מדינות הדרום טענו כי חוק העבד הנמלט תקף אך ורק במדינות הצפון, ומעת שפרשו מן האיחוד אין לחוק עוד תוקף במדינות הדרום.
ב-13 במרץ 1862 הוציא הנשיא לינקולן פקודה האוסרת על קציני צבא האיחוד להשיב עבדים נמלטים למדינות הדרום. ב-1 בינואר 1863 פרסם הנשיא לינקולן צו נשיאותי, הידוע בשם "הכרזת האמנסיפציה" ובו הורה על שליחתם לחופשי של 3.1 מיליון העבדים שחיו בארצות הברית, עם התקדמות צבא האיחוד דרומה, בא החופש לשאר העבדים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חוק העבד הנמלט 1850 (באנגלית)
- חוק העבד הנמלט 1850, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חוק העבד הנמלט 185034801582Q535519