הרב יהודה לייב פישמן מימון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף י. ל. הכהן פישמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב יהודה לייב פישמן מימון
יהודה לייב פישמן מימון, 1950
יהודה לייב פישמן מימון, 1950
לידה 11 בדצמבר 1875
י"ב בכסלו ה'תרל"ו
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מרקולשט, האימפריה הרוסית
פטירה 10 ביולי 1962 (בגיל 86)
ט' בתמוז ה'תשכ"ב
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1913
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה, ירושלים
סיעה המזרחי, החזית הדתית המאוחדת
שר הדתות ושר לנפגעי המלחמה ה־1
10 במרץ 19498 באוקטובר 1951
(שנתיים ו־30 שבועות)
תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו־26 שבועות)
כנסות 1
תפקידים נוספים

 הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון (י"ב בכסלו ה'תרל"ו, 11 בדצמבר 1875ט' בתמוז ה'תשכ"ב, 10 ביולי 1962) היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית. בשנים 19051913 שימש כרב באונגן.

תולדות חייו

באירופה

נולד במרקולשט, בבסרביה, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 19051913 כרב באונגן, בבסרביה. בתקופה זו עמד בקשר עם רבני הדור[1].

אביו, אברהם אלימלך פישמן-מימון, היה תלמיד של המלבי"ם ממשפחת מתנגדים שהתגלגל לסביבה חסידית. הוא התייתם מאמו בלידה ומאביו בגיל שנתיים וגדל בבית המלבי"ם. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו במרקולשט. אביו (סבו של הרב יהודה לייב), הרב מרדכי, בחר בשם המשפחה מימון בשל ייחוס משפחת אשתו לרמב"ם. עם זאת, אברהם אלימלך נאלץ במרקולשט להשתמש בדרכון של יהודי אחר, בשם פישמן, וכך התקבע שמו[2]. אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון, שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. הוא עצמו גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית.

למד בישיבות ליטא ושהה אף בווילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א, שעליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א". היה תלמיד מובהק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן והוסמך להוראה על ידו. הוסמך גם על ידי הרב חיים חזקיהו מדיני. הוא היה מקורב לרב שלמה הכהן רבה של וילנא, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנים אחרים.

בצעירותו התקרב הרב מימון לתנועת חובבי ציון. הוא ניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה ונעצר בשל כך. בהמשך היה בין מייסדי תנועת המזרחי. הוא הסתובב במקומות שונים באירופה על מנת לחזק את השפעת הציונות הדתית, ועל כן כונה "המזרחי הנודד".

בארץ ישראל

שילוט של המועצה לשימור אתרים על בית משפחת פישמן מימון בשכונת רוממה (ירושלים)

הרב מימון עלה לארץ ישראל ב-1913 והתיישב בתל אביב, שם פעל לייסוד רשת חינוך דתית לאומית. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי הטורקים מהארץ, כשאר הנתינים הרוסיים, ונסע לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי של הציונות הדתית בארץ ישראל וערך את העיתון "התור". היה מחלוצי שכונת רוממה בירושלים, בנה בה את ביתו ב-1922 וחי בה עם משפחתו עד 1937. משנת 1935 היה הרב מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא תמך במאבק נחוש במנדט הבריטי, בניגוד לעמדות הרוב בהנהגה הציונית, התייחס באהדה לאצ"ל וללח"י והתנגד לפעולות ההגנה נגד האצ"ל בתקופת הסזון. את משנתו הציונית ופועלו בתחום זה תיאר בספרו "למען ציון לא אחשה" וב"שרי המאה" חלק ו'.

ב-1936 ייסד הרב מימון את מכון המחקר וההוצאה לאור "מוסד הרב קוק".

הרב מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו שבת רעב. מעצרו עורר סערה בשל מעמדו וגילו המתקדם, ובשל שהוסע בעל כורחו ביום השבת לבית המעצר במכונית, למרות בקשתו להגיע לשם ברגל. לאחר שאפילו הרבנים הראשיים לא הניאו אותו מהחלטתו לשבות, היחיד שהצליח במשימה זו בתחכום רב, היה הרב יעקב גולדמן - רב בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי.

בעת המאבק על הקמת המדינה תמך בדוד בן-גוריון ובעמדתו, שיש להקים מדינה עצמאית אפילו בחלק של ארץ ישראל המערבית. הוא ניסה לשכנע את חברי מועצת העם להכניס אזכור של "אלוקי ישראל" לנוסח מגילת העצמאות, ובסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח "מתוך ביטחון בצור ישראל". במעמד הכרזת העצמאות ישב הרב מימון לצדו של בן-גוריון והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון ובירך בקול את ברכת "שהחיינו" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: "אמן!" לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות מטעם "המזרחי" בממשלה הזמנית, ומטעם החזית הדתית המאוחדת כשר הדתות וכשר לנפגעי המלחמה בממשלת ישראל הראשונה והשנייה. למרות יחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה, הייתה כהונתו בממשלה הזמנית רצופה במאבק על דמות המדינה היהודית, ובכלל זה מעמד השבת, הכשרות, הרבנות הראשית והרבנות הראשית בצה"ל. על רקע זה איים בכמה מקרים להתפטר, נעדר מישיבות הממשלה ואף הפסיק את תפקודו כשר. לבסוף חזר לתפקידו אחרי שבן-גוריון ביקש זאת ממנו במכתב. גם כהונתו בשתי הממשלות הבאות הייתה רצופה משברים על רקע דתי, בייחוד בנושא החינוך במחנות העולים ובמעברות[3], ובעיקר בשאלה לאיזה זרם חינוך ישויכו ילדי העולים מתימן. התפטרות הרב מימון מתפקידו בפברואר 1951 הביאה במרץ 1951 להתפטרות הממשלה כולה ולבחירות לכנסת השנייה. החזית הדתית התפרקה והרב מימון סיים את פעילותו הפוליטית.

הרב מימון נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה[4]. אלפי מלווים ובהם ראשי המדינה ליוו אותו בדרכו האחרונה[5].

משנתו

דרכו בלימוד - שאותה תיאר בספריו[6] - הדגישה את הבקיאות ואת ההתרחקות מפלפול. בספרייתו היו 40 אלף ספרים, אחת הספריות הגדולות בעולם היהודי. ספרייה זו עמדה ביסוד ספריית 'מוסד הרב קוק'. בתו גאולה בת-יהודה סיפרה עליו בספרה 'הרב מימון בדורותיו' כי היה לומד במהירות דפי גמרא, רש"י ותוספות.

ספריו

  • סיני - הרב מימון ייסד (ב-1937) וערך עד מותו את קובצי סיני, במה תורנית-ציונית בתחום ההגות, הגמרא וההלכה.
  • שרי המאה (שישה כרכים, תש"ב-תש"ז) - מונוגרפיות על גדולי תורה שבאשכנז בין השנים ת"ר-ת"ש.
  • מדי חודש בחודשו (שמונה כרכים) - מבוסס על דברים שכתב בירחוני "סיני" (הרבה מהחומר מובא גם בשרי המאה).
  • תולדות הגר"א - על חיי הגר"א ורבנים אחרים בזמנו.
  • מאורות הגר"א - ליקוטים מחידושי תורתו של הגר"א עם הערות של הרב מימון (במהדורות הראשונות צורף מאורות הגר"א כנספח לתולדות הגר"א).
  • תולדות חייהם של רבי עקיבא ותנאים נוספים.
  • רבי משה בן מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, תש"ך.
  • למען ציון לא אחשה (שני כרכים, תשי"ד-תשט"ו) - משנתו הציונית.
  • הנותן בים דרך (ברדיטשב, תרס"ג). ספר שחיבר בגיל 26[7] על חשיבות הבקיאות והוא כולל ויכוח בין בקי לחריף. לספר הסכמה של בעל ערוך השולחן.
  • דיוקנאות של מעלה, תש"ו.
  • אנשים של צורה, תש"ז.
  • ציונות הדתית והתפתחותה, תרצ"ז - תולדות המזרחי.
  • חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, תשי"א - על חזונו לחדש את הסנהדרין.
  • הראי"ה, תשכ"ה - על הרב קוק.
  • לשעה ולדור, תשכ"ה - קובץ מאמרים.
  • חגים ומועדים - על החגים.
  • זכר צדיק לברכה-תוספת לספרו על הגר"א, ותלמידיו: רבי יוסף זונדל מסלנט ורבי יצחק מוולוז'ין.
  • חדר הורתי (נדפס לעיתים כנספח בסוף ספרו "הנותן בים דרך") - ביאורים בש"ס ברמב"ם ועוד.

הנצחה

בשנת 1951 הוענק לרב מימון תואר דוקטור לשם כבוד (דוקטור לתאולוגיה), מידי נשיא ישיבה יוניברסיטי בניו יורק שמואל בלקין[8].

עוד בחייו של הרב מימון נקרא על שמו המושב כפר מימון שבנגב. לאחר פטירתו נקראו על שמו רחובות ובתי ספר בישראל. באילת הוקם לזכרו בית כנסת היהל"ם. לזכרו מוענק פרס הרב מימון לספרות ומחקר תורניים.

לקריאה נוספת

  • הרב מימון בדורותיו - מאת גאולה בת-יהודה, בתו של הרב מימון
  • ביטאון סיני לזכר הרב מימון - קובץ לזכרו
  • כתבי הרב י. ל. הכהן מימון רשימה ביבליוגרפית, נפתלי בן-מנחם, תש"ו

קישורים חיצוניים

ספריו ומאמריו

הערות שוליים

  1. ^ ראו למשל תשובה המופנית אליו בשו"ת דבר אברהם חלק ב סימן כט .
  2. ^ על פי הבלוג תולדות ושורשים
  3. ^ ועדת חקירה ממלכתית ראשונה החינוך במחנות העולים / דב לויטן, באתר www.daat.co.il
  4. ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון באתר GRAVEZ
  5. ^ יומן גבע, לוויית השר לשעבר יהודה לייב פישמן מימון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי
  6. ^ כגון סוף חלק ב' של "שרי המאה", ובאריכות בספרו "הנותן בים דרך"
  7. ^ מופיע בהקדמה לספרו הנ"ל
  8. ^ תלמיד חכם ראוי לאצטלא זו..., מעריב, 16 במרץ 1951.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38361648יהודה לייב פישמן מימון