מיגו

מיגוֹ (מארמית: מתוך) הוא כלל משפטי-תלמודי המתייחס למקרה של אדם בדין תורה הטוען לזכותו טענה שבאופן רגיל אינה קבילה, אך במקרה הזה היה יכול לטעון, במידה שווה או פחותה של סיכון ולפחות באותה מידה של רווח, טענה אחרת טובה ממנה, כך שלו היה שקרן היה מעדיף לטעון אותה. בהתאם לכלל המיגו - עובדה זו כשלעצמה מעניקה תוקף לטענתו העכשווית, "מתוך" שהיה יכול לטעון טענה אחרת.

מקור הכלל

כלל זה מופיע בגמרא בכמה מקומות הגדרת הכלל היא אדם שטוען טענה גרועה (שמעיקר הדין לא היה נאמן בה), אך היה יכול לטעון טענה טובה (שהיה נאמן בה), נאמן גם כשטוען את הגרועה. כלל זה נקרא גם בשם מה לי לשקר. כך לדוגמא נאמר בגמרא כי הטוען החזרתי לך את הפיקדון, והיה יכול לטעון שנאנס נאמן בטענתו שהחזיר מדין מיגו. כמו כן הטוען פרעתי את ההלוואה, והיה יכול לטעון שהשטר חוב מזויף נאמן.

מקור הכלל הוא מסברא, שאם היה שקרן, היה טוען את טענה א' וזוכה, ומה לו לשקר שקר גרוע ולטעון את טענה ב' שאינה זוכה, אם אינה אמת. מתוך שטען את טענה ב', יש הוכחה הגיונית שטענתו אמת. הריטב"א מוסיף שתוקפו של כלל זה הוא מדאורייתא.

כלל זה מכיל פרטים רבים ובספרות הפוסקים נכתבו חיבורים מיוחדים לכלל זה מגדולי הפוסקים; הש"ך, האורים ותומים, הקצות החושן, והנתיבות המשפט.

מהות משפטית

יש שתי הגדרות משפטיות שונות לטענת ה'מיגו', האחת מכונה נאמנות [או מה לי לשקר] והאחרת כוח טענה.

נאמנות

הגדרת נאמנות היא טענה תלמודית המשמשת בדיונים בין בעלי-דין, בבסיסה עומדת ההנחה כי אדם לא ישתמש בטענה פחותת-ערך כאשר הוא יכול להשתמש בטענה חזקה יותר. משמעותה: אם אדם היה יכול לטעון טענה חזקה והיו מאמינים לו ואף על פי כן טען במקומה טענה חלשה יותר, יש להאמין לו בטענתו זו, גם אם אין ראיות מהותיות לנכונותה, שכן קיימת אומדנא וסברא שלו היה רוצה לשקר, הרי היה יכול לשקר בטענה טובה יותר, ומכיון שלא עשה כך, נראה, כי הוא דובר אמת. לפי הגדרה זו מתפרשת טענת ה'מיגו' כך: מתוך שיכול היה האדם לטעון את הטענה החזקה ולא טען אותה, יש לקבל את הטענה שטען.

העילוי ממיצ'ט הקשה בהתבססות על הגדרה זו, שבעצם המיגו מבטל את עצמו (מצב הידוע בכינוי גלגל החוזר). שכן האדם יודע שגם טענתו הגרועה תתקבל לבית הדין מכח הוכחת המיגו, וממילא אין לו סיבה להימנע מלטעון טענה זו ואין הוכחה שהוא דובר אמת מכך שטען אותה. לדעת העילוי ממיצ'ט אכן הדבר מהווה גלגל אין-סופי ולפיכך יש לנהוג בשב ואל תעשה, והמיגו מועיל רק לכך שבית הדין לא יוציאו את הממון מחזקת האדם אלא ישאירו את המצב כמות שהוא. אמנם מבואר ברא"ש שההוכחה איננה מכח מה שהוא טוען טענה שאיננה מתקבלת בבית הדין, אלא מכח מה שהוא טוען טענה גרועה שאיננה מסתברת ואדם אינו אוהב לטעון טענה כזו אלא מעדיף תמיד לטעון טענה טובה ומסתברת, ומכך מוכח שהסיבה שבחר לטעון טענה זו הינה מפני שכך היא האמת, ולדברי הרא"ש המיגו אינו גלגל החוזר.

כוח טענה

היא טענה מסובכת ומאוחרת יותר (אם כי היא נתמכת בהוכחות שונות מהתלמוד) לפיה מדובר בסטאטוס המשפטי של טוען הטענה, לפי תפיסה זו טענת ה'מיגו' היא שהעובדה שבעל הדין יכול היה מבחינת מעמדו לטעון טענה חזקה מזו שטען בפועל, מהווה סיבה לכך שיש לו סטאטוס מספיק כדי לטעון את הטענה הנוכחית. וביישום על דוגמה נפוצה של תביעה כספית על בסיס שטר, ה'מיגו' יוגדר כדלהלן: העובדה שיכולתי לטעון ששטר החוב מזויף מהווה סיבה לכך שמעמדי כנתבע על ידי שטר מאפשר לי לטעון שהחוב כבר נפרע וחובת הראיה על כך שלא פרעתי מוטלת על התובע.

יש שמסבירים כלל זה, בכך שמדובר בסוג של מוחזקות; כשם ששליטה פיזית נחשבת למוחזקות ומגבירה את כוחו של הטוען עד שהמוציא מחברו הוא זה שצריך להביא ראיה, כך גם מי שמוחזק ושולט בחפץ בדין תורה, על ידי הטענות שבאפשרותו לטעון ולקבל את החפץ, גם הוא נחשב למוחזק במידת-מה, וכוחו תמיד עדיף בדין התורה.

ראיות לדעה זו

לפי דעה זו, לשם להחלת כלל המיגו נדרש שלטוען יהיה את "כוחה" של הטענה האופציונלית, ולכך משמעויות הלכתיות רבות. יש המסבירים לפיו את שיטת רב יוסף במסכת בבא בתרא. מדובר בגמרא על שני מקרים שבכל אחד מהם תבע אדם את חבירו ממון כאשר בידו שטר על אותו הממון. כאשר טען הנתבע כי השטר מזויף, גחן התובע ולחש לרבה כי מדובר אכן בשטר מזויף, אך בעבר היה לו שטר אמיתי שנאבד, ולכן הוכרח לזייף את השטר. רבה סבר להתיר, כי יש לתובע "מיגו", שכן יכול היה לטעון "השטר אינו מזויף", והיה נאמן, השיב לו רב יוסף כי אין כאן מיגו; שכן מכיון ששטר זה מזויף, הרי הוא כסתם חרס חסר משמעות. רבי אלחנן וסרמן בספרו קובץ שיעורים מסביר כי בכך נחלקו רבה ורב יוסף, האם גדרו של כלל ה"מיגו" הוא "נאמנות" או "כח הטענה". לדעת רבה, מיגו הוא "נאמנות", ולכן לדעתו איו סיבה שלא להחילו גם כאן; ולדעת רב יוסף מיגו הוא "כוח הטענה", ולכן, הוא תקף רק כאשר הטענה האופציונלית תאפשר לו לזכות בצדק בדין. שכן היא צריכה להיות טענה המבוססת על דין אמיתי, וכוח שיש לאדם בדין התורה, שעל ידו יש לו עליונות בדין תורה. אך אם הטענה האופציונלית תאפשר לו רק בפועל לזכות, כמו במקרה זה, שכוחו וטענתו של האדם בדין התורה מבוססים על שטר שקרי ואחיזת עיניים, ולמעשה אין לו טענה בה הוא יכול לנצח בדין התורה - אין חל כלל ה"מיגו".

מקרה נוסף בו מבוססת ההלכה על סברת "כח הטענה", היא המחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. המדובר הוא בתקנת קיום שטרות האומרת כי על הלווה לקיים את השטר, ולפי שיטת רבי מאיר התקנה היא שאם יטען הלווה כי השטר הוא מזויף, יאבד השטר את כוחו ולא יוכלו לגבות בו. רבי מאיר פוסק, כי במקרה שהלווה הודה כי השטר אינו מזויף, לא יכול הלווה לטעון שהשטר פרוע במיגו שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, שכן מיגו הוא רק כאשר יש לו נאמנות לטעון טענה מסוימת והוא זוכה בכוח הטענה, בניגוד לטענת "מזויף" שאינה כוח עצמאי של עצם הטענה אלא תקנת חכמים, ולא שייך לומר בה מיגו.

אחת מההוכחות של רבי אלחנן ווסרמן שכלל ה"מיגו" הוא לאו דווקא מכוח ראיה כי אדם שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען הוא אדם אמיתי, אלא מדובר בכוח משפטי, היא מההלכה טוענין ליורש, ולפיו כאשר תובע אדם מיתומים כספי פיקדון, טוענים עבורם שכבר פרע האבא את הפיקדון, מכיון שיכול היה האבא לטעון כך במיגו של טענת "נאנסו המעות" (נאבדו באונס גמור). כאשר מדובר ביתומים, לא קיימת ראיה בכלל המיגו בכך שאינם טוענים את טענת ה"מזויף", שהרי אין הם יודעים על אותו שטר שלא נכתב על ידם - אם אכן מדובר בשטר אמיתי או לא, וקיים רק הכוח המשפטי שהיה קיים לאב, ולמרות זאת, על פי כלל "טענינן ליורש" טוענים גם ליורש.

המחלוקות בכלל

במסכת כתובות מבוארת שיטת רבי אליעזר ורבן גמליאל שכלל ה"מיגו" חל אף במצב המכונה "שור שחוט" ורבי יהושע חולק וסובר שרק במקרה של "אין שור שחוט לפניך" יש מיגו. בביאור גדר "שור שחוט" נחלקים רש"י ור"י. רש"י סובר שבאם בא הנתבע ללא שהייתה תביעה מצד התובע - אזי נקרא "אין שור שחוט". לעומתו טוען ר"י בתוספות שאף אם הייתה תביעה, כל עוד יכול הנתבע לומר: "לא היו דברים מעולם" נאמן אף לרבי יהושע.

הרמב"ן דוחק שאין דעת רש"י שכאשר ישנה תביעה כבר אין נאמן הנתבע לטעון מיגו, אלא כוונתו שאם אין טענה לתובע, והוא טוען בסתם - אז נאמן הנתבע במיגו. אך אם בא מכוח ריעותא - שוב אין מיגו [הרמב"ן דן במקרה של אשה שלא נמצאו לה בתולים, והוויכוח בין הבעל (תובע) לבין האשה (נתבע) הוא האם היא מוכת עץ או דרוסת איש ששם בא הבעל לתבוע ממה שלא ראה בתולים. לעומת מקרה שאדם בא לחבירו היושב בשדה וטוען "שדך, של אבי היתה!", ששם אין לפנינו כל סיבה שתגרום לתובע לטעון]

בדעת רבי יהושע נחלקים האחרונים האם במצב שבו מודה רבי יהושע שיש מיגו, טעמו הוא מדין מיגו או שזו נאמנות בסיסית של כל נתבע

דוגמאות למיגו

• אדם שמוצג מולו שטר חוב, ללא עדים על מהימנות השטר, נאמן לטעון שפרע את השטר ואיבד את אישור הפרעון, אף שלא מסתבר שאדם יאבד אישור כזה. זאת משום שיכול היה לטעון שהשטר מזויף והיינו מאמינים לו.
• אשת איש המספרת שהתייחדה עם גבר מרצונה ובזמן שהתייחדו אנס אותה, נאמנת שיחסי האישות היו באונס, אף שהתייחדותה עמו מעוררת פקפוק, שהרי יכולה הייתה לטעון שגם ההתייחדות הייתה באונס, ואז לא הייתה סיבה שלא להאמין לה^{[דרוש מקור]}.

טענת מיגו אינה מועילה כאשר ניצבים מולה עדים, ולא רק עדים אלא אפילו "אנן סהדי" (אנו עדים), זאת אומרת מצב שברור לנו שכך הוא. לדוגמה- אם פלוני השאיל לאלמוני את חמורו בתנאי שלא ילך בשביל מסוים כי יש שם מפריע, והוא בכל זאת הלך שם וטען שלא היה שם המפריע מיגו שהיה אומר שהלך בדרך טובה, כיוון שאנן סהדי שיש שם הוא אינו נאמן (עד שיביא ראיה). גם במקרים נוספים, למרות שהטענה הייתה אמורה להיחשב אמינה על ידי מיגו, היא לא מתקבלת. לדוגמה, מצב בו לא חל מיגו, הוא כאשר תובעים מאדם סכום כסף והוא מודה בחלק מהסכום הנתבע. במקרה זה על הנטען להישבע שאינו חייב את שאר הסכום. לכאורה, האדם יהיה נאמן כפי שהיה נאמן אם היה כופר בכל החוב. במקרה הזה מוסבר הדין על ידי רבה באמצעות חזקה - אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומתכחש לכל חוב כלפיו. לכן במקרה של הודאה במקצת הנטען נתפס כמנסה להתחמק ממלוא החוב, אך לא להתכחש לעצם החוב, מתוך מחשבה להחזיר את שאר החוב כאשר יהיה לו את הכסף הנדרש, וכדי למנוע עמימות כזו מטילים עליו שבועה.

כמו כן, המיגו יועיל רק לסילוק תביעה. לא ניתן להשתמש בנאמנות המיגו על מנת להוציא ממון מהנתבע. בלשון הראשונים "מיגו להוציא לא אמרינן". (זה לפי דעה אחת בראשונים, אבל יש דעות הסוברות שאף אמרינן מיגו להוציא).

מיגו דאי בעי שתיק

ערך מורחב – קיום שטרות

סוג חזק במיוחד של מיגו, הוא "מיגו דאי בעי שתיק" (מתוך שאם רוצה שותק), לפיה מאמינים לטענה שטען אדם, אם יכול היה לשתוק ובכך לזכות בדין. יש שסבורים שמיגו דאי בעי שתיק הוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"

דוגמה: אשה מספרת "אשת איש הייתי ונתגרשתי", אף שבדרך כלל אין אשה נשואה נאמנת לטעון "התגרשתי" ללא הוכחה, אולם אילו הייתה שותקת, לא היינו יודעים כלל כי הייתה נשואה, ורק דיבורה הוא ש"אסר" אותה, נאמנת גם בהמשך דבריה - נתגרשתי.

מחלוקת נרחבת של רבי מאיר וחכמים בנושא "הפה שאסר" היא האם שייך לומר את דין "הפה שאסר" במקרה שעל ידי טענת ה"אסר" נוצר ונולד כח של שטר, הנידון הוא בדיני קיום שטרות בו מקיים לווה את השטר ואומר שהוא נכון וממילא נוצר כח חדש של שטר, או שמא טענת ה"התיר" יכולה לגרע רק את טענת ה"אסר" ולא את הכח החדש שנוצר על ידו.

מיגו במקום עדים

רב חסדא היה מחשיב מאד את דין המיגו והיה פוסק שגם אם יש עדים כנגד הטענה הנתמכת ב"מיגו", תנצח טענת המיגו. כך למשל, באו לפניו שני אנשים בדין תורה על הקרקע, כאשר עדים מעידים על אחד מהם שירושה היא לו מאבותיו, ועדים אחרים מעידים על השני שחזקת קרקעות עומדת לטובתו, שכן אכל בקרקע שלוש שנים. באופן כזה, אין משמעות לחזקת הקרקעות האומרת כי יש להניח מספק שהקרקע של המחזיק, שהרי עדים מעידים אחרת, אך טענת המיגו תכריע את דין התורה - לפי שיטת רב חסדא -, שהרי יכול היה לטעון המחזיק שקנה את הקרקע מהראשון שהעדים מעידים שהקרקע שלו וממילא לא תהיה סתירה בין העדים לחזקת הקרקעות האומרת שיש להניח שהקרקע שלו, ומכיון שיש לו מיגו, העדיפות בדין התורה היא שלו וידו על העליונה. הראשונים מסבירים, כי על ידי המיגו בית הדין יחרוג מהמשמעות הסבירה של טענותיו, ויסביר שמה שטען השני שהקרקע הייתה תמיד שלו הכוונה היא שמוחזקת היא בידו ללא כל עוררין כאילו ירשה מאבותיו, למרות שקנאה מבעל הדין השני, ששלו הייתה. אביי ורבא חלוקים גם על פסק דין זה של רב חסדא, לדעת רוב הראשונים רבה גם סבר כדעת אביי ורבא שלא מועיל מיגו במקום עדים.

הרשב״ם לעומת זאת חולק ומסביר את דברי ר׳ חסדא שמיגו גובר על הוכחת העדים. האחרונים דנו להסביר את דעת הרשב״ם כיצד ייתכן שנאמנות בע״ד בטענת מיגו^{[דרוש מקור]}, תגבר על שתי עדים - הוכחה שנחשבת למוחלטת. אחד הנוסחים שנאמרו לבאר מסביר שבגלל שהבע״ד נאמן בטענת המיגו ממילא לא נזקקים לעדים (כיון שלא נוצר נידון בב״ד לגבי נאמנותו)^{[דרוש מקור]}.

ההפלאה מביא את דעת הריטב"א במסכת לפיה במקרה שהמיגו שומט את הקרקע מתחת העדות עצמה אומרים מיגו אף כנגד העדים. ומבאר בזה את ההלכה בשולחן ערוך שהאומר על שטר שאינו מקוים שטר אמנה נאמן במיגו (מאחר שיש בידו לטעון שהשטר מזוייף), אף שבהגדרה ההלכתית השטר נחשב כעדות שאין בשטר פסול.

מיגו דהעזה

מיגו פסול משום שאדם לא מעז לומר את טענת המיגו, כגון מודה במקצת שם אין לנתבע מיגו שהיה יכול לכפור בהכל, כיוון שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו.

הרחבת המונח מיגו

ערך מורחב – מיגו (הלכה)

בנוסף, יש עוד דרכים רבות להשתמש במונח "מיגו", שאינם קשורות לדיני טענות כלל, ושייכותם היחידה היא שמם השווה. אחת מהם כאשר רוצים להגיד שמתוך שבידו של האדם לעשות משהו אחד - יש לו את הזכות לעשות משהו אחר. לדוגמה: "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברו", כלומר, מתוך שהוא זוכה (קונה) לעצמו, הוא זוכה גם לחברו. דוגמה: עני יכול ללקט פאה בשביל חברו, משום שהוא יכול לקנות אותה לעצמו.

לקריאה נוספת

• הרב אלחנן וסרמן קובץ שיעורים, חלק ב'

קישורים חיצוניים

• הערך "מיגו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "מה לי לשקר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "מיגו דאי בעי שתיק", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• לדף מיגו בספריית המאמרים של בית המדרש הדתי לאומי לדורותיו, ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0