הפה שאסר הוא הפה שהתיר
הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא טענה משפטית נפוצה בתלמוד: אדם נאמן לבטל דין שנוצר על ידי טענתו.
חלק מהראשונים סוברים שזהו סוג מיוחד של טענת המיגו: מיגו דאי בעי שתיק (מתוך שאם רוצה שותק): מאמינים ומקבלים את טענתו של אדם, משום שיכול היה לשתוק[1].
מקור
המקור לדין זה הוא מסברא:
”א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה (ספר דברים, פרק כ"ב) לאיש אסרה הזה התירה. ל"ל קרא? סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה! אלא, כי איצטריך קרא, לכדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א')
בגדרו של הפה שאסר נחלקו ראשונים האם הוא בגדר מיגו או שהוא עניין אחר:
- יש סוברים שהפה שאסר הוא מדין מיגו שנאמן בטענתו כיוון שיכול לשתוק או לטעון טענה טובה יותר שהיה נאמן בה, והרי זה מוכיח שאמר אמת בטענתו.[2]
- יש סוברים שהפה שאסר אינו בגדר מיגו כלל אלא זהו דין חדש שמכיוון שאילולי טענתו לא היה נודע הדבר, נאמן להתיר מה שאסר.[3]
דוגמאות
המונח הפה שאסר הוא הפה שהתיר מופיע בתחילת הפרק השני במסכת כתובות. סוגיית הגמרא מגדירה ארבעה סוגי מקרים:
- ”את בתי נתתי לאיש הזה” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א') - האמירה הראשונה - "את בתי נתתי לאיש" - אוסרת את הבת על כל העולם, אך כאשר האב מוסיף "הזה" הוא מתיר אותה לאדם פלוני. האב נאמן לעשות זאת משום ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". במקרה זה האמירה השנייה אינה סותרת את האמירה הראשונה אלא רק מפרשת ומפרטת אותה.
- ”אשת איש הייתי וגרושה אני” (משנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה ה') - אף שבדרך כלל אין אשה נשואה נאמנת לטעון "התגרשתי" ללא הוכחה, אולם אילו הייתה שותקת, לא היינו יודעים כלל כי הייתה נשואה, ורק דיבורה הוא ש"אסר" אותה, נאמנת גם בהמשך דבריה - נתגרשתי. גם במקרה זה אין שום סתירה בין שתי האמירות. מקרה זה שונה מקודמו בכך שהאמירה השנייה מוסיפה פרט שלא היה כלול באמירה הראשונה. במקרה הקודם היה ברור מן ההתחלה שמדובר באדם מסוים שנשא את הבת ובאמירה השנייה האב רק פירט במי מדובר.
- ”נשביתי וטהורה אני” (שם) - במקרה זה יש סתירה בין שתי האמירות. מהאמירה הראשונה נובע שהאישה טמאה, כלומר נבעלה בשבי לעכו"ם ואסורה לכהנים, ואילו האמירה השנייה עוקרת אפשרות זו. אין כאן סתירה מוחלטת מפני שלגבי שבויה יש רק חשש בעלמא שנטמאה, וייתכן שנשבתה ולא נטמאה.
- ”אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א') - במקרה זה יש סתירה מוחלטת בין האמירות. תחילה אמרה האישה שהיא אשת איש ואחר כך אמרה שהיא פנויה.
בכל המקרים הללו נאמן האב או האישה וטענתם להיתר מתקבלת כי לולא טענתם לא היה איסור.
קיום שטרות
ערך מורחב – קיום שטרות
”רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ד עמוד א') הלוה שהודה בשטר שכתבו, אלא שטוען שפרוע הוא - נחלקו בעניין רבי מאיר וחכמים: האם אומרים סתם שטרות כשרים הם (רבי מאיר- אין משמעות להודאת הלוה ולכן אין המלוה צריך להוכיח את קיום השטר) או הפה שאסר הוא הפה שהתיר (חכמים-הלוה שהודה בשטר נאמן לפוסלו ולכן המלוה צריך להוכיח את קיום השטר על ידי עדים).
חוזק
הטבלה הבאה מביעה את חוזק טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר בהשוואה לחזקות משפטיות אחרות:
| החזקה המשפטית | דוגמה | הכרעה |
|---|---|---|
| ”אמרה נשביתי וטהורה אני, ועד אחד מעיד שהיא שבויה - נאמנת” (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ח, הלכה כ"א) | ||
לקריאה נוספת
- הרב דניאל סגרון, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, "חמדת ימים - ארץ חמדה", תשע"ה.
קישורים חיצוניים
- הערך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- הערך "מיגו דאי בעי שתיק", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- הערך הפה שאסר הוא הפה שהתיר במיקרופדיה התלמודית (על פי האנציקלופדיה התלמודית)
הערות שוליים
- ^ רש"י כתובות דף טז.
- ^ שיטה מקובצת בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט"ו עמוד ב' ד"ה ומודה
- ^ מחנה אפרים בפירושו למשנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ח, הלכה י"ז
