הלמוט שמידט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הלמוט שמידט
Helmut Schmidt
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
לידה 23 בדצמבר 1918
המבורג, רפובליקת ויימאר
פטירה 10 בנובמבר 2015 (בגיל 96)
המבורג, גרמניה
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
מקום קבורה גרמניהגרמניה בית הקברות אולסדורף, המבורג, גרמניה
מפלגה סוציאל-דמוקרטית
בת זוג הנלורה שמידט-גלזר (2010–1942)
קנצלר גרמניה המערבית ה־5
16 במאי 1974 – 1 באוקטובר 1982
(8 שנים ו־19 שבועות)
תחת הנשיאים היינמן, של, קרסטנס
הלמוט שמידט
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
השתייכות ורמאכטורמאכט ורמאכט
תקופת הפעילות 1937–1945 (כ־8 שנים)
דרגה אובר-לויטננט (דרגת ביניים בין סגן לסרן)
תפקידים בשירות
מפקד סוללת נ"מ, מצוות לדיוויזיית הפאנצר הראשונה
פעולות ומבצעים

מלחמת העולם השנייה:

הֵלְמוּט הַייְנְרִיךְ ואַלְדֶמָר שְׁמִידְט (בגרמנית: Helmut Heinrich Waldemar Schmidt; ‏23 בדצמבר 1918 – 10 בנובמבר 2015) היה הקנצלר החמישי של גרמניה המערבית (1974–1982). ניווט את ארצו במהלך משבר האנרגיה העולמי, שיא הקיפאון ביחסים עם גרמניה המזרחית והטרור של סיעת הצבא האדום וארגונים פרו-קומוניסטים קיצוניים נוספים. במהלך כהונתו כקנצלר קידם את ה"אוסטפוליטיק" כחלק מסדרת מהלכים מדיניים רחבי היקף שהשפיעו על נפילת הגוש הקומוניסטי בסתיו העמים, בהם הצבת טילי פרשינג 2 על אדמת ארצו למטרות הרתעה.

קודם לבחירתו לתפקיד הקנצלר שמידט היה ממנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), ראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג (1967 עד 1969), שר ההגנה (1969 עד 1972), שר האוצר והכלכלה (1972) ושר האוצר (1972 עד 1974). שמידט קידם, לצד נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, מערכת מוניטרית כלכלית בקהילה הכלכלית האירופית שהובילה בסופו של דבר לקביעת מטבע אחיד בעבור האיחוד האירופי - האירו. בבחינה בינלאומית, שמידט ביסס את מעמדה של גרמניה המערבית במאבק נגד הטרור לנוכח סדרת מבצעים שיזם, הגדול שבהם הוא מבצע שחרור השבויים מחטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה בידי אנשי אש"ף ששיתפו פעולה עם סיעת הצבא האדום וארגון ספטמבר השחור. שמידט ניצל את השינוי ביחסי הכוחות בתוך הגוש המערבי, אשר הטיבו עם גרמניה, במטרה לנהל מדיניות חוץ עצמאית יותר מזו של קודמיו.

שמידט הפך לסמל בעבור מדיניות הריאלפוליטיק ובעבור פרגמטיזם. שמידט קידם את חיזוק נאט"ו והקהילה האירופית ביחס לגוש המזרחי וניסה לפרוץ את קיפאון היחסים בין הגושים, כאשר לטווח הרחוק נועדה המדיניות להביא לאיחוד גרמניה. הוא דגל במדיניות של "אטלנטיזם", לפיה גורלה של אירופה נתון בקשריה עם אמריקה דרך נאט"ו. לאחר פרישתו כיהן כעורך-שותף של השבועון "די צייט", השבועון הנפוץ ביותר בגרמניה. במהלך תקופת כהונתו כקנצלר הצטננו יחסי גרמניה–ישראל עם התפתחות מתיחות אישית מול ראש ממשלת ישראל מנחם בגין.

תחילת דרכו

רקע ונעוריו

הֵלְמוּט הַייְנְרִיךְ ואַלְדֶמָר שְׁמִידְט, לותרני, נולד בהמבורג, רפובליקת ויימאר, לזוג מורים, גוסטב לודוויג ולודוביקה. אביו נולד כילד מחוץ לנישואים של בנקאי יהודי אמיד[1] בשם לודוויג גומפל (1860–1935) מברנבורג ושל מלצרית, שמסרו אותו לאימוץ בידי משפחת שמידט מהמבורג. גוסטב לודוויג שמידט היה מרצה עוזר באוניברסיטה והיה מורה בגרות בבית ספר תיכון. הרקע היהודי של שמידט נודע בציבור בשנת 1984 כאשר נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, סיפר כי שמידט גילה לו ב-1980 והרשה לו לפרסם זאת. הסיפור המשפחתי פורסם בספר ב-1993[2]. חלק מבני משפחת גומפל מתגוררים בישראל מאז 1939[2]. בבגרותו תיאר שמידט את עצמו כתלמיד שלצד היותו "עצלן" היה קורא ספרים רעבתני[3]. במהלך מלחמת העולם השנייה חשש האב מגילוי יהדותו של הסב על ידי הנאצים, וזייף עם בנו את מסמכי הזהות שלהם.

עד 1936 עמד שמידט בתפקיד הנהגתי בנוער ההיטלראי, כאשר גורש בעקבות הצגת עמדות שנגדו את עקרונות הנאציונל-סוציאליזם[4]. לעומת זאת, ב-2014 פורסמו מסמכים מתוך ארכיון הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) אשר משבחים את שמידט בעקבות: "התנהגות נאציונל-סוציאליסטית [קרי, נאצית] ללא דופי" בציון לשבח על שירותו מ-1942[5]. לאחר סיום לימודיו בשנת 1937 בבית הספר "ליכטווארק-שולה" (Lichtwark-Schule) בהמבורג, התגייס שמידט לשורות הוורמאכט, שירת שם עד כניעת גרמניה הנאצית ב-1945, והשתחרר בדרגת Oberleutnant (סגן). בראיון שהעניק בזקנתו סיפר שמידט כי במהלך השואה לא היה לו מושג על המתרחש ליהודים בשטחים הכבושים וכי משפחתו החביאה יהודים במהלך המלחמה[6].

בזיכרונותיו כתב שמידט כי שורשיו מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדותו לרעיונות הנציונל-סוציאליסטים. עם זאת, בשנת 2014 טענה העיתונאית סבינה פמפרין בספרה "הלמוט שמידט והמלחמה המחורבנת", שבו חקרה את שנות שירותו של שמידט בוורמאכט, כי שמידט שיקר ועמדותיו הושפעו מהרעיונות הנאציים. בספר הובאו מכתבים שהתגלו בארכיון הצבא הגרמני, בהם משבחים מפקדיו של שמידט את אמונתו באידאולוגיה הנאצית, והוא אף נשלח להרצות אודותיה בפני חיילים אחרים.

השירות בצבא ושנות הכיבוש

בשנים 1941 עד 1942 שירת כקצין נ"מ בחזית המזרחית וזכה לעיטור צלב הברזל, דרגה שנייה. ב-1942 הועבר חזרה לגרמניה, ושימש כמאמן ויועץ במשרד התעופה הנאצי. באותה שנה התחתן שמידט עם אהובת נעוריו הנלורה גלזר (אשר כונתה בפני כל "לוקי"). לשניים נולדו שני ילדים: בן בכור הלמוט-ואלטר, נפטר עוד בטרם הגיע לגיל שנה, והשנייה בת, סוזנה. במסגרת תפקידו, נשלח שמידט לצפות במשפטי הראווה למעשה שנערכו בבית הדין העממי למעורבים בקשר העשרים ביולי, ניסיון ההתנקשות באדולף היטלר.

בדצמבר 1944 צוות לפיקוד על סוללת ארטילריה בחזית המערבית. באפריל 1945 נתפס שמידט על ידי הצבא הבריטי, ונותר שבוי מלחמה עד לאוגוסט אותה השנה. לפני המלחמה, תכנן שמידט ללמוד אדריכלות ועיצוב עירוני, אך לאחר שחרורו, כדי להיות מסוגל לספק פרנסה במהרה למשפחתו, למד בהמבורג כלכלה ומדע המדינה וסיים את לימודיו ב-1949[7]. הוא למד לצד קרל שילר, לימים שר האוצר בממשלת וילי ברנדט. הוא השלים את תוארו בכלכלה בעבודתו "רפורמות המטבע ביפן ובגרמניה והשוואה ביניהן" (Die Währungsreformen in Japan und Deutschland im Vergleich).

ההיסטוריון היהודי-גרמני מיכאל וולפסון טען כי שמידט לא היה נאצי פעיל, אך הוא גם לא התנגד לנאצים[8]. במאי 1973, עת ביקר מנהיג ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, בגרמניה המערבית, שוחח הלה עם שמידט וזה נזכר בשאננות על אודות שירותו במלחמה כי "לחם למען גרמניה ביום, ובלילה קיווה בפרטיות, לתבוסתו של היטלר[9]." לדברי ההיסטוריון הגרמני היינריך אוגוסט וינקלר: ”תלמיד התיכון שמידט, שהיה בן 14 בעת העברת השלטון להיטלר, ידע שהוא מישלינג ("רבע-יהודי") והיה נחשב נחות מבחינה גזעית אילו עובדה זו הייתה ידועה בציבור. בתחילה לא נרתע מלהיות חבר בנוער ההיטלראי; בקיץ 1936 הוא השתתף ב"צעדת אדולף היטלר" מהמבורג לנירנברג למען עצרת המפלגה הנאצית. הוא לא היה לנציונל-סוציאליסט, אלא התרשם זמנית מהתעמולה ה"סוציאליסטית" של המשטר שהעלתה באוב ערכי קהילה מסורתיים.”[10]

בעקבות המלחמה חולקה גרמניה בין אזורי כיבוש, ועקב המלחמה הקרה הסתמן כי הגבול בין אזורי הכיבוש של בעלות הברית המערביות לזה של אזור הכיבוש הסובייטי הוא הגבול בין הגוש המזרחי והגוש המערבי. אזורי הכיבוש המערביים נחלו נס כלכלי יוצא דופן לאחר המלחמה והמנהל הצבאי הכובש קידם הליך של דה-נאציפיקציה ודמוקרטיזציה עם חלוקת סמכויות בין מדינות-מחוז שהיוו את הבסיס לחלוקה המדינית הפדרלית המודרנית של גרמניה. ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלמנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנבחרה בהמשך להיות לבירה של גרמניה המערבית)[11] והחלה בניסוח חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה המורשת של קריסת רפובליקת ויימאר[11].

בעקבות הסגר על ברלין מיוני 1948, הואץ תהליך האיחוד של שטחי הכיבוש תחת שלטון בעלות הברית המערביות. באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור"[12]. ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז בלא שנערך משאל עם. בין מדינות המחוז הייתה מחלוקת עמוקה על אופן הריכוז השלטוני, ובהשפעת בעלות הברית נקבעה שיטה פדרלית[11]. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, ב-24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - היא גרמניה המערבית. בספטמבר נערכו בחירות צמודות לפרלמנט ולנשיאות, ובסופן הוקמה ממשלה שמרנית בראשות מפלגות האחיות של "האיחוד" (CDU\CSU) וקונראד אדנאואר נבחר לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית.

קריירה פוליטית

תחילת הקריירה הפוליטית

[קובץ:Sturmflut-Hamburg.jpg|ממוזער|אסון השיטפונות בהמבורג; תפקודו של שמידט לנוכח המשבר הוביל לכך שהשיג מוניטין ציבורי בקנה מידה לאומי.]] בשנת 1946 הצטרף שמידט למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (SPD), היה פעיל בתחילה בהתאחדות הסטודנטים של המפלגה, ואף שימש כראש ההתאחדות בשנים 1947 ו-1948. במהלך הבחירות הכלליות הראשונות לבונדסטאג ב-1949 תמך שמידט במועמד המפלגה קורט שומאכר שקרא להפיכת גרמניה המערבית לדמוקרטיה נייטרלית. בין 1949 ל-1953 היה הדובר הראשון של המפלגה בבונדסטאג, ולאחר מכן כיהן בתור ראש המחלקה למדיניות כלכלית של המפלגה, משנת 1952 שימש בנוסף לכך גם ראש אגף התחבורה במחלקה לכלכלה ותחבורה בהמבורג תחת הסנאטור קרל שילר. שמידט היה תומך האגף הליברלי המתון בשורות מפלגתו. ב-1958 קידם קמפיין פוליטי נגד חימוש הבונדסוור (צבא גרמניה המערבית) בנשק גרעיני מתוצרת אמריקאית כדי להתמודד מול האיום של הגוש המזרחי במלחמה הקרה[13]. בשנים 1968 עד 1984 שימש כממלא מקום יושב ראש ה-SPD[14].

משנת 1953 ועד תחילת 1962, ובשנים 1965 ועד 1987 היה שמידט חבר בבונדסטאג הגרמני. הבונדסטאג הוא הבית תחתון בתוך הפרלמנט הגרמני, בעוד הבונדסראט מהווה את הבית העליון המייצג בעיקר אינטרסים מקומיים של המדינות הפדרליות, המרכיבות את גרמניה, ומספר מושביו מחולק בין המדינות. לפי חוקת גרמניה המערבית הליך החקיקה בעיקרו נעשה דרך הבונדסטאג, ועל חקיקה מוצעת לעבור הליך הצבעה בבונדסראט רק במקרה שהיא נוגעת לאינטרסים של המדינות הפדרליות, מהווה אשרור של הסכם דיפלומטי של מגעים עם מדינות זרות או מהווה שינוי חוקתי[15].

ב-5 ביולי 1957 הצביע הבונדסטאג ברוב מכריע בעד הסכמי רומא, אשר מהווים עד היום את לב לבו של האיחוד האירופאי. לא כל חברי הפרלמנט של גרמניה עם זאת תמכו בהחלטה. שמידט סירב לתמוך בהסכמים, בעיקר עקב אי ​​השתתפותה של בריטניה. "ככל שהייתי משוכנע בנחיצותה של האינטגרציה האירופית", הוא הרהר מאוחר יותר, "אז חשבתי... שהקהילה הכלכלית האירופאית לעולם לא תוכל להצליח בהיעדר ניסיון ופרגמטיזם בריטי[16]." כדובר מוצלח ופוליטיקאי עולה בבונדסטאג, הפך שמידט לאחד הנציגים הבולטים ביותר של בני דורו בפוליטיקה הלאומית. כמומחה ללוגיסטיקה ומערכים צבאיים, הוא ביקר בחריפות את ממשלתו של אדנאואר, ובתוכה תקף במיוחד את שר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס.

בין השנים 1961 ל-1965 נבחר שמידט לכהן בסנאט המדיני של המבורג (מוסד הרשות המבצעת של המדינות הפדרליות המנהל את נושאי הפנים של המדינה) בתפקיד הסנאטור לענייני פנים של עיר-המדינה הפדרלית. בעת מילוי תפקיד זה, שנגע לפוליטיקה ולמנהל המקומי של המבורג, השיג שמידט מוניטין של פעלתן (Macher). ב-17 בפברואר 1962, באסון ההצפות בהמבורג, היושבת לחופי הים הצפוני, שמידט נשא בסמכויות קבלת ההחלטות ותיאם את פעולות החילוץ ואמצעי הסיוע. השיטפון פגע בהמבורג באופן בלתי צפוי לחלוטין. התשתית של העיר קרסה כמעט לחלוטין. לכן, תושבים רבים לא יכלו לעזוב את האזורים המוצפים ללא סיוע. נעשו פעולת חילוץ חסרות תקדים. מלבד מכבי האש ואנשי הצלב האדום, שמידט החליט על דעת עצמו לגייס את הכוחות המזוינים הגרמניים ואת המתנדבים הבינלאומיים שהתבקשו על ידי נאט"ו לסייע בפעולות החילוץ. הוא יצא בקריאה לעזרה כלכלית מרחבי אירופה וקרא לעירוב של הבונדסוור בכדי לחלץ נפגעים ללא תיאום עם הממשל הפדרלי.

מבחינה רשמית, פעילותו של שמידט הפרה את חוקת גרמניה, שכן פריסת כוחות הבונדסוור במשימות אזרחיות מקומיות לא הייתה מעוגנת בחוקה נכון לאותה העת. בהתערבותו הנמרצת והזהירה הוא קבע לעצמו מוניטין כמנהל משברים מוצלח ולאחר האירוע הוא לא הואשם ולא ננזף על כך שפעל נגד קביעת החוקה. כ-26,000 מסייעים נכנסו לאזור האסון בסירות מתנפחות ומסוקים, פינו בהצלחה כעשרת אלפים תושבים וטיפלו בהם במקלטי חירום. לאור הצלחתו בניהול משברים, הן שמידט והן הבונדסוור זכו להכרה ציבורית רחבה. עבור הכוחות המזוינים הגרמניים, זה היה מאמץ הסיוע ההומניטרי הראשון שלהם על אדמת גרמניה[17].

ההלם סביב השיטפון וקורבנותיו והעובדה שהתבררה השבריריות של אמצעי ההגנה הביאו למפנה במדיניות ההגנה על החופים ובמוכנות לאסונות עתידיים דומים. הצעדים הראשונים של הממשל הפדרלי והרשות הביצועית של המבורג כללו תכנון ובנייה של תשתיות חדשות להגנה מפני הצפות, הגדלת גובה וחוזק של סוללות מהונדסות ישנות והקמת תוכנית מגירה לקראת אסונות. למרות השיטפונות הרבים, החמורים באותה מידה, שבאו בעקבות השיטפונות של 1962 לא התרחש אסון לנפש ולרכוש בקנה מידה דומה בחוף הים הצפוני מאז[18].

בבונדסטאג ושר בממשלה

פגישת הדרג המדיני עם הדרג הצבאי (פיקוד הבונדסוור), שר ההגנה שמידט (שני משמאל) לימינו מפקח חיל האוויר, יוהנס שטיינהוף, ולשמאלו הקנצלר ברנדט.

בשנת 1965 התמנה לממלא מקום ראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג עם בחירתו המחודשת לשורותיו. ב-1967, בעקבות נפילת ממשלתו של לודוויג ארהארד, הוקמה ממשלת קואליציה גדולה שכללה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ובראשה עמדה סיעת "האיחוד". בראשות הממשלה החדשה עמד קורט גאורג קיזינגר מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית. עם הקמתה של הממשלה החדשה, התמנה שמידט לראש הסיעה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג, עד ל-1969[19]. בנוסף לתפקידו כראש סיעת המפלגה בבונדסטאג, נשא שמידט במקביל לריינר ברצל הנוצרי-דמוקרטי את משרת מנהיג הסיעה הפרלמנטרית, משרה אשר לנושא בה הייתה אחריות רבה על התיאום בין שתי מפלגות הקואליציה העיקריות, ה-SPD וה-CDU. בכך התפתחה לה גם ידידות אישית בין שמידט וברצל על אף הפערים הפוליטיים ביניהם. השניים נותרו חברים עד לפטירתו של ברצל ב-2006.

בנוסף, שימש שמידט כחבר בפרלמנט האירופי בשנים 1958 עד 1961. בשונה מווילי ברנדט וגרהרד שרדר, שניהם קנצלרים סוציאל-דמוקרטים, שמידט מעולם לא כיהן כיושב ראש המפלגה על אף שעמד בראשות ממשלות מטעמה. באוקטובר 1958 נערך תרגיל צבאי בבית הספר להגנה אווירית של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) ברנדסבורג. בעקבות התרגיל בו היה מעורב שמידט הועלה לדרגת קפטן בשירות המילואים. במקביל, במהלך התרגיל הצבאי, הוצבע כי שמידט יודח מחוץ לוועד המנהל של הסיעה הפרלמנטרית של ה-SPD. רבים במפלגה היו פציפיסטים, וזעמו על פעילותו של שמידט במקביל לשירות בבונדסטאג מטעם המפלגה[14].

בספטמבר 1969 נערכו בחירות כלליות בהן עלו הסוציאל-דמוקרטים ב-22 מושבים בפרלמנט לכדי 224 בעוד "האיחוד" ירדו בשלושה מושבים לכדי 242 והמפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) ירדה ב-19 מושבים לכדי 30. על אף עצתו של שמידט, יו"ר ה-SPD, ברנדט, נטש את הקואליציה הגדולה והקים ממשלה צרה ביחד עם ה-FDP בראשות ולטר של[20]. עם הקמתה של הממשלה החדשה מינה ברנדט את שמידט לשר ההגנה בקבינט הממשלתי בראשותו. גנרל חיל האוויר הגרמני, יוהנס שטיינהוף, נהג לכנות את ההספק של שמידט וקצב עבודתו "על-קולי." ראש מחלקת כוח העבודה במשרד העבודה אמר אחת על אודות שמידט בעת כיהן כשר ההגנה כי: "השר קובע מועדי הגשת עבודות כה קצרים עד שהם על גבול ההיתכנות האפשרית." חלק נרחב מהתדמית הציבורית של שמידט בוסס על יכולתו המקצועית בתור מדינאי פעלתן שמילא את עבודתו באופן עילאי.

במסגרת כהונתו של שמידט כשר ההגנה, עלה מספר המגויסים בגיוס חובה לשורות הבונדסוור, ובעקבות זאת הוחלט להפחית את אורך שירות החובה מ-18 חודשים ל-15 חודשים[21]. שמידט הרחיב את תחום הלימודים המקצועיים של קצינים בשירות סדיר על ידי פתיחת מסגרות לימודים צבאיות באוניברסיטת המבורג ואוניברסיטת מינכן. בשנת 1972 מונה לשר האוצר ושר הכלכלה לאחר התפטרות קודמו, קרל שילר, ולאחר הבחירות באותה השנה, במסגרתן חוזקה הקואליציה בראשות ה-SPD, המשיך לכהן קדנציה נוספת כשר האוצר. בעקבות הבחירות פוצלו מחדש משרות שר הכלכלה והאוצר, ושמידט נותר שר האוצר בלבד.

ניסיון ראשון ליצור איחוד כלכלי ומוניטרי בין חברי הקהילה הכלכלית האירופית הגיע ביוזמה של הנציבות האירופית ב-1969, שקבעה את הצורך ב"תיאום גדול יותר של המדיניות הכלכלית ושיתוף הפעולה המוניטרי." המועצה האירופית הטילה על פייר ורנר, ראש ממשלת לוקסמבורג, למצוא דרך להפחית את תנודתיות שער החליפין. הדו"ח שלו פורסם באוקטובר 1970 והמליץ ​​על ריכוז המדיניות המקרו-כלכלית הלאומית הכרוכה ב"קיבוע מוחלט ובלתי הפיך של שיעורי השוויון וליברליזציה מוחלטת של תנועות ההון". ב-1971 המשבר הכלכלי בגרמניה וברחבי הקהילה הכלכלית האירופאית החמיר כאשר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון הסיר את הגיבוי של תקן הזהב מהדולר האמריקאי, מה שגרם לקריסה במערכת ברטון-וודס שהשפיעה על עיקר הכלכלות הגדולות. השטף הנרחב של המטבעות והפיחות החזירו את השאיפות לאיחוד המוניטרי האירופי[22].

זמן קצר לפני משבר האנרגיה העולמי שנוצר בעקבות חרם ייצוא נפט ממדינות המפרץ הפרסי למדינות המערב לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שמידט הכיר בכך שיש ליצור מערכת כלכלית אחידה בין מטבעות ארצות הקהילה הכלכלית האירופית בכדי לבלום את האינפלציה הגואה ובכדי להיענות להשתלטות הכלכלית של הדולר האמריקאי על השוק האירופאי. ב-17 באוקטובר 1973 ארגון אופ"ק העלה את מחיר הנפט בערך בשלושה דולרים לחבית (159 ליטרים) למעל חמישה דולרים לחבית - פער של 70 אחוז בערך. במהלך השנה הבאה מחירי הנפט בעולם עלו למעל 12 דולרים.

ב-7 במאי 1974 התפטר וילי ברנדט מתפקידו כקנצלר, לאחר שעוזרו, גינתר גיום, נעצר בשל ריגול לטובת גרמניה המזרחית (ראו פרשיית גיום). ולטר של החליף אותו בתפקיד קנצלר בפועל, עד להשבעתו של שמידט לקנצלר החדש ב-16 במאי 1974 - הקנצלר החמישי של גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות של ברנדט. ייתכן שהסיבה האמיתית להתפטרות היא תחושת מיאוס של ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון ההנהגה שלו.

קנצלר גרמניה המערבית

בשנותיו כקנצלר טיפל שמידט במספר משברים שתקפו את גרמניה, וביניהם: משבר האנרגיה העולמי בשנת 1974, התגברות הטרור של ארגונים קומוניסטים רדיקלים בגרמניה (בעיקר "סיעת הצבא האדום"), ו"עידן הקרח" בין מזרח ומערב גרמניה. באוקטובר 1982 נפלה ממשלתו של שמידט לאחר חבירת ה-FDP לאופוזיציה בראשות הלמוט קוהל (CDU), שנבחר לאחר מכן להיות יורשו בתפקיד. עם סיום תפקידו המשיך שמידט לכהן כחבר הבונדסטאג עד 1987, ולאחר מכן פרש מן החיים הפוליטיים. הכוח הכלכלי הגובר של מערב גרמניה יחד עם היציבות היחסית של ממשלתה בהשוואה לרבות ממעצמות נאט"ו אפשרו לקנצלר שמידט לפעול באופן עצמאי יותר מרבים מקודמיו בנושאים בינלאומיים[23].

הקנצלר שמידט עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, 29 בנובמבר 1976.
שלושה קנצלרים, מימין לשמאל: הלמוט שמידט, קורט גאורג קיזינגר ווילי ברנדט.

עיקר התמיכה הפוליטית בשמידט התבססה על האגף הליברלי בשורות מפלגתו אליו הוא עצמו השתייך, והמוניטין שנשא כאישיות מתונה ופרגמטית תרם לקירוב מצביעים מן המרכז הפוליטי. לעומת האגף הליברלי, האגף הסוציאליסטי במפלגה לא הספיק להתאגד מאחורי מועמד להנהגה עקב התפטרותו המפתיעה של ברנדט ומינוי שמידט ליורשו. בהיותו יו"ר המפלגה, הייתה ציפייה כי לברנדט עדיין תהיה השפעה רבה על הפוליטיקה הפנים-מפלגתית, בעיקר בגישור בין הפלגים היריבים בתוכה[24]. במשך תקופה ארוכה ברנדט, שזוהה במרכז הפוליטיקה הפנים-מפלגתית של הסוציאל-דמוקרטים, גישר בין שמידט לפלג הסוציאליסטי. עת התמנה לקנצלר, עמד שמידט בפני סדרת משברים, שפל כלכלי גלובלי, עלייה ברצף פעולות הטרור של סיעת הצבא האדום, קיפאון כמעט מוחלט ביחסים בין מזרח ומערב גרמניה ופרשת הריגול שהובילה להתפטרות קודמו, אשר פגעה קשות באמון הציבור כלפי המפלגה והממשלה בהנהגתה.

מערכות בחירות

שנתיים לאחר שמונה שמידט לקנצלר כמחליפו של ברנדט, הוא עמד בפני מערכת בחירות כלליות באוקטובר 1976. מנהיגי המפלגות היו הלמוט קוהל (CDU), פרנץ יוזף שטראוס (CSU), הנס-דיטריך גנשר (FDP) ושמידט מטעם ה-SPD. בעקבות פרשיית הריגול שגררה את פיטוריו של ברנדט, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית צנחה באחוזי התמיכה בה, אך מדיניותו של שמידט ריככה את הצניחה כך שבסופו של דבר הפסידה המפלגה 16 מושבים בלבד ונותרה עם 214 מושבים. בעיקר התמודדותו מול סיעת הצבא האדום ומול המשבר הכלכלי הם שחיזקו את התמיכה בו. מפלגות "האיחוד" CDU\CSU השיגו יחדיו 243 מושבים (עלייה של 18) וחסרו לאיחוד 7 מושבים בלבד להשגת רוב פרלמנטרי נדרש בעבור ממשלה צרה. הליברלים השיגו בבחירות 39 מושבים (ירידה בשני מושבים) ושמידט המשיך בקואליציה הסוציאל-ליברלית עמם בבנייתו את ממשלתו השנייה בעקבות הבחירות. שמידט הצליח בבחירות צמודות אלו לשמר את הקואליציה שלו על אף סדרת משברים שחזו את מפלתו הפוליטית בסקרים שונים[25].

במהלך הבחירות הכלליות ב-1980, עימות ראשי המפלגות התלהט בין שמידט לקוהל ושטראוס[26]. סיעת "האיחוד" החליפה את מועמדה למשרת הקנצלר בשטראוס. הגושים נותרו על כינם ללא שינויים נרחבים. אחת הסיבות העיקריות לחוסר הפופולריות של שטראוס בהשוואה לשמידט, הייתה נטייתו לדבר בחריפות ולוחמנות ניצית על יריביו הפוליטיים. שמידט, לעומת זאת, שמר על מתינות ועל המוניטין הציבורי שלו כמדינאי שעיקר מעייניו בפעילות בשטח ולא ברטוריקה פוליטית. תוצאות הבחירות ראו התחזקות של ה-SPD (השגת 218 מושבים; 42.9% מהקולות) לעומת היחלשות של איחוד ה-CDU\CSU (ירידה ל-226 מושבים; 44.5% מהקולות). פעם נוספת קידם שמידט קואליציה סוציאל-ליברלית עם ה-FDP (אשר השיגה 53 מושבים; 10.6% מהקולות)[27].

בחירות כלליות בגרמניה המערבית
מערכת בחירות 1976 1980
תוצאות הבחירות
הרכב הבונדסטאג

(מודגשות המפלגות החברות בממשלה)

SPD - 214

CDU\CSU - 243

FDP - 39

SPD - 218

CDU\CSU - 226

FDP - 53

הקנצלר הנבחר הלמוט שמידט הלמוט שמידט
יו"ר האופוזיציה הלמוט קוהל פרנץ יוזף שטראוס

מדיניות פנים

מדיניות כלכלית-חברתית

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, פייסל, מלך ערב הסעודית, הטיל חרם נפט על מדינות העולם המערבי, שתמכו בישראל בשעת המלחמה, ובכך הוביל למשבר האנרגיה העולמי. עוד לפני משבר האנרגיה היו גרמניה ושאר מדינות הקהילה הכלכלית האירופאית שקועות באינפלציה ובמשבר כלכלי ממושך, זאת בעוד השפעתו של הדולר האמריקאי על השווקים האירופאים גברה ללא מעצורים והפחיתה את ערכם של המטבעות המקומיים (ב-1973 יחס מארק גרמני לדולר היה 3.205, לעומת 2.242 ב-1982). שיא המשבר הכלכלי הגיע ב-1976, כאשר התוצר לאומי גולמי (תל"ג) של גרמניה המערבית ירד ב-1.4%. כדי להתעלות מעל משבר האינפלציה החמור בתוך גרמניה עצמה (1.91% ב-1969, 3.45% ב-1970, 5.24% ב-1971, 7.03% ב-1973[28]), שמידט קידם מדיניות של כלכלה קיינסיאנית בתחילת כהונתו כקנצלר. הירידה הקטנה בשיעור האבטלה דרך יצירת עבודות בתשתיות מטעם הממשלה, לעומת זאת, הושגה במחיר של גירעון תקציבי גדול יותר (שעלה מ-31.2 מיליארד מארק גרמני ב-1974 ל-75.7 מיליארד מארק גרמני ב-1981), שנגרם כתוצאה מהרחבה של מדיניות פיסקלית[29].

הקנצלר שמידט חשב שניתן להתגבר על הבעיות הכלכליות רק אם מדינות רבות ישתפו פעולה. יחד עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן - שהיה ידיד קרוב שלו עוד לפני שהתמנו השניים להנהגת ארצותיהם[30] - הסדיר שמידט ב-1975 מפגשים קבועים בין מנהיגי המעצמות הכלכליות המכונים "הפסגות הכלכליות העולמיות". דרך הפסגות שמידט פעל לקדם תיאום בהתנהלות המעצמות הכלכליות ובכך לתרום לתפקוד הכלכלי של גרמניה במישור הבינלאומי. פסגות שנתיות אלו שבהן מדינות מתאמות את המדיניות הכלכלית והפיסקלית שלהן (בין היתר) מתקיימות עד היום בתור ה-G7[31].

בעקבות עליית האינפלציה הציע שמידט ב-1978 תוכנית לחיזוק ההתקשרות הכלכלית בין מדינות הקהילה הכלכלית האירופאית כך שהסדר שערי החליפין בתוך מדינות הקהילה יעוצב מחדש להחליש את השפעת המטבע האמריקאי על היבשת ולמנוע את המשך האינפלציה (השימוש בדולר עלה על חשבון המארק הגרמני, ובכך החליש ופיחת את ערכו, והוסיף לאינפלציה). "המערכת המוניטרית האירופית" (EMS) שהציע, נחשבה לתובענית ביחס להתקשרות הכלכלית הפנימית שקדמה לה בין חברי הקהילה. לפי המערכת תתקיים רשת שערי חליפין שכל חבריה יקושרו באמצעות אמת מידה מושגית - 'יחידת המטבע האירופאית'. בטווח הקצר המערכת החדשה נועדה להחליף את הדולר במארק גרמני בתור מטבע ההתייחסות העיקרי בשערי החליפין ובטווח הארוך הובילה המערכת ליצירת מטבע אחיד בעבור חברות הקהילה; האירו[32]. שיתוף הפעולה הכלכלי ההדוק בין גרמניה לצרפת נבע בעיקרו מחרדות כלכליות שעלו עקב משברים שונים[33].

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, החלה גרמניה המערבית לקדם פיתוח של תעשיית ייצור אנרגטית משל עצמה ללא הישענות על גורמים חיצוניים. בראש ובראשנה עמד הפיתוח של כורים לייצור אנרגיה גרעינית. פיתוח האנרגיה הגרעינית נעשה למרות התנגדות ממושכת של סביבתנים שחששו מההשפעות של פסולת גרעינית על האקלים. ב-1977 מכרה מפעל עיבוד גרעיני מחודש לאנרגיה אטומית לידי הרפובליקה הברזילאית, שהייתה באותה העת דיקטטורה צבאית. המכירה נשאה שווי של 4 מיליארד דולר והייתה לעסקה הגרעינית הגדולה ביותר שאי פעם התקיימה. שמידט קידם את המכירה למרות התנגדות דיפלומטית למהלך מצד בעלות ברית ויריבות כאחד, בהן גם ארצות הברית, שחששה מכך שברזיל תשיג גישה לייצור נשק גרעיני[34].

בתחילת שנות השמונים, בעקבות התמשכות המשבר הכלכלי, החל שמידט לשנות את מדיניותו הכלכלית וביצע סדרת קיצוצים בתשתיות רווחה מחד, לצד העלאת אחוז התקציב של קצבאות הילדים והגדלת דמי האבטלה והבריאות מאידך. סך הכל, תקציב הרווחה הופחת. המטרה העיקרית בשיטה זו הייתה להפחית בהוצאות המדינה ובעקבות כך התפצלה ה-SPD בין הפלג הסוציאליסטי והפלג הליברלי (בראשות שמידט). המפלגה הדמוקרטית החופשית, שותפתו של שמידט לקואליציה שהרכיבה את הממשלה, קידמה מצע של מוניטריזם, בכדי לווסת את הביקוש המצרפי ועדיין להימנע מהתערבות פיסקלית ישירה של הממשלה בכלכלה. הפילוג הוביל למאבקים פנימיים בתוך המפלגה ותככים בהצבעות בבונדסטאג שפגעו במעמדה של הקואליציה וסיכנו אותה.

סיעת הצבא האדום

ערכים מורחבים – סיעת הצבא האדום, חטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה

בעת מינויו של שמידט לקנצלר, פיגועי הטרור של סיעת הצבא האדום בגרמניה המערבית עלו מדרגה באופן חריף. סיעת הצבא האדום פעלה בשיתוף פעולה עם ארגוני טרור נוספים כגון הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ו"ספטמבר השחור". בתקופת כהונתו של ברנדט, ב-1972, התרחש טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן שביצעו אנשי "ספטמבר השחור." ב-1973 ברנדט הקים את יחידת העילית GSG-9, שנועדה להיאבק בארגוני טרור ובהמשך הוכפפה למשטרה הפדרלית של גרמניה. שמידט העביר תקציב רחב ליחידה ובתקופת כהונתו כקנצלר היא נכנסה לפעילות מבצעית מלאה.

ב-10 בנובמבר 1974 נרצח נשיא בית המשפט העליון של מערב ברלין, גינטר פון דרנקמן, בידי אנשי סיעת הצבא האדום. ב-27 בפברואר 1975 נחטף חבר הבונדסטאג מטעם ה-CDU, פטר לורנץ, גם כן בידי אנשי הסיעה. ממשלת שמידט החלה במשא ומתן להחלפת שבויים עם סיעת הצבא האדום. ב-2 במרץ, בתמורה לשחרורו של לורנץ ללא פגע, ממשלת שמידט הסכימה להעביר חמישה מחבלים עצורים מהסיעה לדרום תימן. ב-13 במרץ, בדיון סוער בבונדסטאג, ברנדט, שהיה לראש סיעת ה-SPD, הגן על החלטת הממשלה וטען כי יש להתמודד עם תנועות הטרור לא בפעולות תגמול אלא במשא ומתן חוקי[35].

בסתיו 1977 גרמניה המערבית זועזעה קשות בעקבות סדרת חיסולים מכוונים בידי סיעת הצבא האדום. בין הפעילויות של התנועה מחבלים מטעמה חטפו את הנס-מרטין שלייר, נשיא התאחדות המעסיקים, בניסיון לסחוט את הרשויות לשחרור אסירים שונים בעסקת החלפת שבויים. במקביל, מחבלים מטעם אש"ף, ששיתף פעולה עם סיעת הצבא האדום, חטפו מטוס אזרחי של חברת לופטהנזה והסיטו את יעדו לעבר מוגדישו, סומליה, בניסיון נוסף לשחרר אסירים של סיעת הצבא האדום.

ממשלת שמידט ניסתה להציל את חייו של שלייר מבלי להיכנע לדרישות המחבלים. בסופו של דבר ה-GSG-9 שחררה את הנוסעים במטוס שנחטף בדרכו למוגדישו, בדומה למבצע יונתן שביצע צה"ל ב-1976[36]. מחבלי סיעת הצבא האדום רצחו לאחר מכן את נשיא התאחדות המעסיקים החטוף. כשהתברר שתוכניתם לשחרור כשלה, התאבדו המחבלים הכלואים בתאיהם. בזכות הפעולה הנחרצת של שמידט ושיתוף הפעולה בין הקואליציה והאופוזיציה בפרלמנט, מעמדה המדיני של גרמניה המערבית חוזק[37]. קודם לפעולה זאת נשאה גרמניה המערבית מוניטין של מעצמה כלכלית עם כי חסרת השפעה גאופוליטית רבה. שמידט, לצד קידום משא ומתן עם גרמניה המזרחית, נקט עמדה קשה נגד ארגוני הטרור ושלל הגורמים החתרנים שפעלו לחדור לתוך גרמניה המערבית ולפגוע בה.

מדיניות חוץ

"עידן הקרח" מול גרמניה המזרחית

הקנצלר שמידט (משמאל) בפגישתו עם מנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, 1981.
הקנצלר שמידט במשרדו בבון, מאחוריו תלוי דיוקן של אוגוסט בבל, 1976.

עוד בימי כהונתו של ברנדט כקנצלר, שמידט הסתמן כאחד התומכים הראשיים של "מדיניות המזרח" - אוסטפוליטיק (בגרמנית: Ostpolitik) אשר מטרתה הייתה הפשרה ביחסי גרמניה המערבית ומדינות הגוש הקומוניסטי דרך הסיסמה "שינוי באמצעות התקרבות[38]." ממשלות "האיחוד" שקדמו ל-1969, תחת הקנצלר לשעבר אדנאואר ויורשיו, ניסו להתעלם ולבודד את המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, בעוד שה-SPD, תחת השפעתו של ברנדט, ניסו להשיג יותר חופש עבור המזרח-גרמנים באמצעות מידה מסוימת של שיתוף פעולה[39]. כך קרה, שעד 1969 היה קיפאון מוחלט ביחסים בין מזרח למערב. ממשלת ברנדט נטשה את דוקטרינת הלשטיין של אדנאואר וממשיכי דרכו, אשר בודדה את גרמניה המזרחית. דרך האוסטפוליטיק ניפץ ברנדט את "עידן הקרח" בין מזרח למערב וב-1972 הביאה מדיניות ממשלתו להכרה הדדית של שתי הגרמניות. לאחר מינויו לקנצלר, המשיך שמידט לקדם את המדיניות של קודמו ביחס למזרח גרמניה.

ב-1974 החליפו מזרח ומערב גרמניה נציגים דיפלומטיים רשמיים במסגרת הנורמליזציה של היחסים ביניהן. כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, חתמו 33 מדינות אירופה, (כולן פרט לאלבניה), ב-1975 על הסכמי הלסינקי, שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בצירוף קנדה וארצות הברית, 35 מדינות חתמו על ההסכמים. ההסכם ההצהרתי שנחתם לבסוף באוגוסט של אותה שנה הוא זה שיצר את הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) והיווה נקודת ציון ומפנה במאבק למען זכויות מיעוטים במדינות דיקטטוריות. החתומים על ההסכם הסכימו להכיר בגבולות אירופה והמזרח התיכון והבטיחו שיתוף פעולה כלכלי עתידי. מטרת הדטאנט הייתה הרגעה ביחסים בין הגושים במלחמה הקרה והגעה לכדי הסדר שיביא לסיומו את החשש מפני מלחמה עולמית חדשה. תקופת הדטאנט הייתה תקופה של סחר מוגבר ושיתוף פעולה בין מעצמות העל וחתימת הסכמי הגבלת הנשק האסטרטגי (SALT). שמידט היה מעורב בדיונים הפנימיים של ממשל ג'רלד פורד האמריקאי לגבי המגעים עם ברית המועצות, והביע חשש מכך שברית מועצות עלולה לנצל את הסכסוך בין ישראל ומצרים בשביל להכשיל את המאמצים של המערב לדטאנט[40]. היחסים התקררו שוב בסוף שנות השבעים בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979[41].

על אף ההתקררות מחודשת של היחסים בין מזרח למערב לקראת סוף שנות השבעים, שמידט המשיך לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק. במאי 1978 ביקר ליאוניד ברז'נייב נשיא ברית המועצות בבון. בתחילת דצמבר 1981 ביקר שמידט בברלין המזרחית ופגש במנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, במסגרת הפסגה הגרמנית–גרמנית השנייה. הייתה זאת הפגישה השנייה בין שמידט והונקר. (הפגישה הראשונה בין שני המנהיגים נערכה בהלסינקי, פינלנד, ב-1975, בעת החתימה על הסכמי הלסינקי. במעמד החתימה על ההסכמים, הונקר ישב לשמאלו של שמידט ולשמאלו שלו ישב נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד[42].) בבוקר 13 בדצמבר, שמידט הזמין מסיבת עיתונאים לטירת הוברטוסטוק בברלין המזרחית. אולם האירועים היה מלא עד המושב האחרון ושמידט הדגיש את הערכתו לפגישות עם מקבילו המזרח גרמני עד לאותה העת. לדבריו של שמידט הם נפגשו חמש פעמים, מתוכן פעמיים "בפרטיות", בשיחות שכללו רק את שניהם. היו אלו חילופי הדעות האינטנסיביים ביותר שהיו לו אי פעם עם "ראש מדינה אחרת", סיכם שמידט לאחר מכן[43].

הונקר התבצר בעמדתו שהיחסים בין מזרח למערב גרמניה יוכרעו בהתחשב בשאלת הצבת טילי פרשינג 2 אמריקאים על אדמת גרמניה המערבית כתגובה לאיום הסובייטי. באותה תקופה שמידט התעלם מהדרישה של הונקר שממשלת בון תתייחס למזרח גרמנים כאל זרים ותפסיק להעניק אזרחות מערב גרמנית אוטומטית לתושבים שברחו למערב. עם זאת, לאחר ביקורו של שמידט החלה גרמניה המזרחית להקל על אזרחיה לבקר בגרמניה המערבית. עד 1986 כמעט 250,000 מזרח גרמנים ביקרו במערב מדי שנה[44].

בריטניה והקהילה האירופית

כל שנותיו היה שמידט אנגלופיל, אך בתקופת כהונתו כקנצלר, לא פעם התעמת אל מול ראשי ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, ג'יימס קלהאן ומרגרט תאצ'ר. הניסיון שלו בהתמודדות עם מערכת היחסים העמוסה לעיתים קרובות של בריטניה עם האיחוד האירופי גרם לשמידט בערוב ימיו להטיל ספק בשאלה אם חברות בריטית בקהילה הכלכלית האירופית תהיה אכן דבר טוב. בראיון לעיתון היומי הבריטי 'הגרדיאן' מדצמבר 2013, אמר שמידט כי: "התאכזבתי מאוד מהרולד וילסון וממרגרט תאצ'ר. חשבתי שזה הכרחי לחלוטין לכלול את בריטניה בקהילה האירופית. זה קרה בסופו של דבר תחת אדוארד הית', שהיה המנהיג הבריטי היחיד שהאמין באירופה. כל שאר המנהיגים רק שילמו מס שפתיים. לא וילסון ולא תאצ'ר רצו שהקהילה האירופית תהיה הצלחה; הם רצו רק אצבע בעוגה". את וילסון הוא תיאר כ"טקטיקן"; את תאצ'ר כ"לאומנית בריטית[45]."

הלמוט שמידט השתמש בכוחניות ובשנינות כדי לקרוא תיגר על אלה שרצו שבריטניה תעזוב את הקהילה האירופית. בעת נקרא לנאום בוועידת מפלגת הלייבור קרא לחבריה לחשב מחדש את עמדתה האנטי-אירופית. המשא ומתן המחודש של וילסון על החברות בקהילה האירופית בשנים 1974–1975 והמדיניות חסרת הפשרות של תאצ'ר על תרומות התקציב של בריטניה בקהילה הותירו את שמידט במרירות על אודות היחס הבריטי לאירופה. בעיניו, וילסון ותאצ'ר ניסו בכוונה לחטוף הטבות מידי הקהילה האירופית בעבור בריטניה, ונאבקו פוליטית על חלוקת התקציב של הקהילה בעבור ארצם על גבן של חברות אחרות. ב-2012, שמידט אף טען כי דה גול צדק בהטלת וטו על חברות בריטית בשנות ה-60.

כמעט אף אחד בבריטניה, נהג להרהר בשנותיו המאוחרות יותר, לא חשב "שהאוקיינוס ​​האטלנטי בין בריטניה לאמריקה רחב יותר מהערוץ בין בריטניה ליבשת אירופה." בעוד שיפוטים לגבי תפקידה של בריטניה בפוליטיקה של יבשת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה נתונים במחלוקת, הם מהווים בסיס לכך שבריטניה וגרמניה ממשיכות להיות מסוכסכות על העיקרון הבסיסי של האינטגרציה האירופאית עד היום. שמידט, אף שהוא בז לבירוקרטיה של בריסל ולחלק נרחב ממדיניות הפרלמנט האירופי, ראה בקהילה ובהמשך באיחוד האירופי את המסגרת הטבעית לשיקום ולסמכות הגאופוליטית הבינלאומית של גרמניה לאחר המלחמה. לאור הנטל ההיסטורי הייחודי של המדינה ומיקומה במרכז אירופה, כך סבר, על גרמניה תמיד להטמיע את מדיניות החוץ שלה בחוזקה במסגרת אירופית על מנת להפחית את החשש מתחייה אפשרית של הכוח הגרמני[46].

ארצות הברית

ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–גרמניה
הקנצלר שמידט נואם בעת ביקור ממלכתי בארצות הברית. מאחוריו עומד נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד.
הקנצלר שמידט עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בעת ביקור שמידט בבית הלבן.
הקנצלר שמידט עם נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, בעת ביקור שמידט בבית הלבן.

לגרמניה המערבית וארצות הברית היו יחסים הדוקים במיוחד, שכן גרמניה נשענה על ארצות הברית ברמה הביטחונית והכלכלות של שתי הארצות היו קשורות האחת בשנייה. אל מול האיום של הגוש המזרחי הוצבו חיילים אמריקאים בגרמניה כחלק מכוחות נאט"ו. שמידט תמך בהצבת הכוחות אל מול האיום של ברית המועצות וברית ורשה בכלל, ועל בסיס פרשת הצבת טילי פרשינג 2 על אדמת גרמניה התפלגה התמיכה בו בתוך מפלגתו (ראו בפסקה חימוש בליסטי, תככים והדחה).

במרץ 1975 שלח שמידט את ברנדט למספר ביקורים דיפלומטיים במקסיקו, ארצות הברית וונצואלה, אשר כללה פגישה עם נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד, ועם מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר. שמידט פיתח קשר אישי הדוק עם הנשיא פורד ושניהם הסכימו בסוגיות מדיניות רבות כגון הסדר פגישות פסגת ה-G7 כדי לייצב את כלכלות המערב מול המשבר הכלכלי העולמי, וסיום מוצלח של ועידת הלסינקי לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. שמידט דיבר בגלוי על הקשר שלו עם הנשיא בראיון לעיתון ניוזוויק באוקטובר 1976, שלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. "אני חייב להימנע מכל התערבות בבחירות שלכם [האמריקאים]", הדגיש, "אבל אני מאוד אוהב את הנשיא שלכם, ואני חושב שהוא תרם לא מעט בשנתיים האחרונות ונתן לי עצות. זה היה רומן דו כיווני. אבל מצד שני, אני לא הולך להגיד שום דבר על מר קרטר, לא חיובי ולא שלילי, פגשתי אותו רק לשעה אחת".

הכותרת "אני אוהב את פורד" הסתובבה בעולם. צוות ארגון התדמית הפוליטית של שמידט נאלץ לשלוח התנצלויות לצוות המקביל של קרטר. בשיחה עם ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן במאי 1976, הוא שידר את "אי הוודאות" שלו לגבי האופן שבו אמריקה תתמודד ביחסי החוץ שלה אם "מושל חקלאי לא מאוד מוכר" ישתלט על הבית הלבן. ניצחונו של קרטר בבחירות הצמודות הוסיף למבוכה הדיפלומטית. אף על פי שניתן היה לצפות שלדמוקרט אמריקאי וסוציאל-דמוקרט גרמני תהיה השקפת עולם דומה, בפועל הם התקוטטו רבות סביב מדיניות. חילוקי הדעות ביניהם החריפו בעקבות הטמפרמנט שלהם. לנוכח המשבר הכלכלי, שמידט זעם על "האובססיה של קרטר" ב-1977 להעביר תמריצים כלכליים. הקנצלר דגל במדיניות של יציבות, על פי המודל הגרמני, בעד גישה של מדיניות מוניטרית שמקדמת צמיחה בת-קיימא והפחתת האבטלה מבלי לתדלק את האינפלציה המשתוללת ממילא.

בעניין הפיקוח על נשק גרעיני, שמידט נחרד מכך שקרטר ביטל את הסכמי פורד-ברז'נייב בולדיווסטוק מ-1974, ולחץ במקום זאת ל"קיצוצים עמוקים" בתקציב החימוש של ברית המועצות. הסובייטים דחו על הסף דרישה זאת עוד במרץ 1977, ואילצו את המעצמות להתחיל שוב במשא ומתן מאפס. החיכוך הוחמר בעקבות התשוקה של קרטר למדיניות חוץ אידיאליסטית שסתרה לפרגמטיזם של שמידט. העיתון דר שפיגל קבע בבוטות כי שמידט החשיב את קרטר "חובבן בלתי צפוי המנסה להמיר את המוסר הפרטי שלו לפוליטיקה עולמית אך למעשה אינו מסוגל למלא את תפקיד מנהיג המערב." עמדותיו של שמידט ביחס לקרטר רק התבצרו לנוכח התפקוד של הנשיא האמריקאי במהלך תאונת אי שלושת המילין[47].

הפערים ביניהם הגיעו לידי ביטוי בעימות בשולי פסגת ה-G7 של ונציה ביוני 1980. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בחג המולד 1979, שמידט הצטרף לחרם האמריקאי על אולימפיאדת מוסקבה, אך לא תמך בסנקציות כלכליות נגד ברית המועצות ורצה לשמור על משא ומתן פתוח על בקרת הנשק של מעצמות העל. הוא גם התעקש לדבוק בביקורו המתוכנן בקרמלין ביולי. כעסו של קרטר על מה שהוא ראה כעסקה הכפולה של שמידט התבטא במכתב פרטי שהבית הלבן הדליף אז לעיתונות. כששני המנהיגים נפגשו בוונציה, שמידט יצא מכליו נגד קרטר, אשר כינה את הפגישה כ"לא תיאמן" ותיאר את שמידט "מתלהם ומשתולל" על המכתב ועל ההתייחסות לגרמניה כמו "המדינה ה-51" של ארצות הברית. הקנצלר כה זעם שהוא עבר על כל ההיסטוריה של מערכת היחסים בין הממשלים המקבילים והדגיש את 'הכישלונות' של קרטר פעם אחר פעם.

העיתונאית האמריקאית אליזבת פונד ציינה זמן קצר לאחר הפגישה בוונציה כי שמידט, ש"שמר על שפתו המפורסמת מכופתרת במשך יותר משנה בנושא ג'ימי קרטר, הצביע על כך שהוא רגיל לחשוב בעצמו ולהביע את דעתו במשך שלושים השנים האחרונות ואין הוא הולך לקבל הוראה מאף כוכב עולה חדש עם הרבה פחות ניסיון פוליטי". המתיחות בין שמידט לקרטר היה הסטייה הגדולה משיטת הפעולה של הקנצלר בפוליטיקה הבינלאומית, שאופיינה בהכרה של "חברויות פוליטיות" מהימנות. אולם בסופו של דבר, שמידט וקרטר אכן הצליחו להתעלות מעל ההבדלים האישיים ביניהם. שני האנשים האמינו בתוקף בשותפות הטרנס-אטלנטית דרך נאט"ו וארגונים בין-לאומיים אחרים ולשמידט לא היה ספק שגורל ארצו במלחמה הקרה תלוי בהיות אמריקה המגן שלה. החלטתה ה"דו-מסלולית" של נאט"ו בדצמבר 1979 - הצעת בקרת נשק לסובייטים תחת האיום של פריסת טילי קרוז ופרשינג II חדשים באירופה המערבית - סייעה לשמור על הברית האטלנטית יחד ברגע מכריע. הכרעת ההסכם הזה, שבו שני המנהיגים מילאו תפקיד מרכזי, נחשב להישג משמעותי[48].

בשנתו האחרונה של שמידט כקנצלר כיהן רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית, והשניים נשאו הערכה מדינית דומה. בראיון משנת 1989, לאחר פרישתו, טען שמידט כי ממשלו של ג'ימי קרטר, לצד כוונותיו הטובות, היה חסר יכולת פרגמטית ושינה את עמדתו תכופות. לעומת זאת, הגדיר את ממשלי ניקסון ופורד כיציבים ללא הפרעה בבחינת מדיניות החוץ בה דגלו, וזאת על אף משברים מבית בתוך ארצות הברית כגון פרשת ווטרגייט. בבחינת ממשל רייגן טען כי בעקבות כך שממשלותיהם חפפו רק לשנה בודדה, הוא מתקשה להעריך את סגולותיו לחלוטין[49].

חימוש בליסטי, תככים והדחה

בהיותו קנצלר, כינה שמידט את ברית המועצות "וולטה עילית חמושה בטילים[50]." האמרה השוותה את ברית המועצות לבורקינה פאסו (שנקראה באותה עת וולטה עילית) בעקבות העוני שבה וביקרה את הוצאות הנשק האדירות שלה. בסוף שנות השבעים הציבה ברית המועצות טילי SS-20 Saber בעלי ראש נפץ גרעיני, ברחבי מדינות ברית ורשה, ובכך איימה על מערב אירופה. שמידט קידם בתגובה את הצבתם של טילי פרשינג 2 אמריקאים בגרמניה בכדי לשמר את מימד ההרתעה של נאט"ו על ברית ורשה ביבשת האירופאית ובמקביל הציע משא ומתן בגובה העיניים על הגבלת הנשק הגרעיני מול הקרמלין[51]. בהמשך להצבת טילי הפרשינג 2, ממשל רייגן קידם את יוזמת ההגנה האסטרטגית, שבתגובה לו ברית המועצות רשמה הוצאות חימוש שלא יכלה לעמוד בהן. בעקבות הצבת טילי פרשינג 2 לטווח בינוני במערב אירופה בידי ארצות הברית, כחלק ממדיניות ההתחמשות לנוכח האיום של ברית המועצות, האחרונה נגררה להוצאות כספיות חריגות על תקציב הביטחון שערערו את הכלכלה הסובייטית עוד יותר ובסופו של יום היו אחד הגורמים להתפרקות ברית המועצות.

לצד זאת, הצבת הטילים עוררה עלייה בהתנגדות לשמידט מצד הפלג הסוציאליסטי של מפלגתו. בין המתנגדים החריפים להצבת הטילים היה קודמו בתפקיד, ברנדט[52]. בפברואר 1982 התקיימה הצבעת אי-אמון נגד שמידט בבונדסטאג, ההצעה לא עברה ושמידט המשיך לכהן. ב-1990, בעקבות איחוד גרמניה מחדש, התברר ש-25 חברי בונדסטאג מטעם ה-SPD היו למעשה סוכנים בשירות גרמניה המזרחית שחיבלו בפעילות ממשלו של שמידט[52]. עם זאת, הקרעים בין ה-SPD ל-FDP על רקע כלכלי והקרעים בתוך ה-SPD עצמה, הובילו לנפילת ממשלתו של שמידט. בהדרגה סירבו שרים מטעם ה-FDP להשתתף בוועידות של הקבינט ולבסוף נפרדו מהממשלה. שמידט המשיך לעמוד בראשות ממשלת מיעוט ולקח על עצמו את משרת שר החוץ בעוד ה-FDP ארגנו הסכם קואליציה עם "האיחוד" אשר באופוזיציה. ב-1 באוקטובר נערכה הצבעת אי-אמון נוספת נגד ממשלת שמידט אשר עברה ובכך הוא הודח מתפקידו. הבונדסטאג מינה את הלמוט קוהל בראשות האופוזיציה להחליף אותו בתור הקנצלר החדש. שמידט היה הקנצלר היחיד בתולדות גרמניה אשר הודח מתפקידו בהצעת אי-אמון[53].

פרישתו וערוב ימיו

שמידט נואם בלייפציג, 1990.
מימין לשמאל: אגון באהר, הנרי קיסינג'ר, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן והלמוט שמידט, 2014.
שמידט (על כיסא גלגלים) לוחץ את ידו של הנרי קיסינג'ר, 2014.

החל משנת 1983 שימש שמידט כעורך-שותף של העיתון השבועי הגרמני "די צייט[54]." שמידט רחש הערכה מיוחדת בעבור הפילוסוף קרל פופר, והקדיש מספר מספריו בעבורו. ב-1983 הקים את מועצת האינטראקציה בין ראשי מדינות וממשלות לשעבר לצד ראש ממשלת יפן לשעבר, טקאו פוקודה. בשנת 1986 פרש שמידט מהבונדסטאג ופרש מהמעורבות הישירה בתוך הפוליטיקה. בדצמבר אותה השנה היה אחד מבין האבות המייסדים של הבנק המרכזי האירופי. שמידט נהג לייעץ לממשלות שונות בערוב ימיו והמליץ לקנצלר גרהרד שרדר (כיהן בשנים 1998–2005) שממשלתו לא תפחית בשימוש באנרגיה גרעינית[55]. בהמשך טען שמידט בשנת 2007 כי השיח הציבורי על אודות שינוי אקלים "מוקצן באופן היסטרי[56]." ב-2014 הזהיר מפני הסכנה הגאופוליטית הטמונה במאבק באוקראינה.

שמידט רשם עשרות ספרים במהלך חייו, רובם התרכזו במדיניות חוץ ובאתיקה פוליטית. הוא הופיע פעמים רבות בראיונות לשידורי טלוויזיה ולעיתונים שונים ובערוב ימיו ניתנה לו הערכה כללית מקרב כלל המפלגות הפוליטיות בגרמניה בהיותו מדינאי מבוגר. הוא נהג לייעץ לעיתים גם לאנגלה מרקל בכהונתה כקנצלרית[57]. גם בימי זקוניו היה שמידט מקורב למספר רב של מדינאים בכירים לשעבר, כגון מזכירי המדינה האמריקאים הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ[58], נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, ראש ממשלת סינגפור לי קואן יו[59] וראשי ממשלת קנדה פייר אליוט טרודו וז'אן קרטיין[60]. שמידט נשא הערכה רבה כלפי אנואר סאדאת, נשיא מצרים, וייצג את גרמניה המערבית בהלוויתו ב-1981.

שמידט היה, עוד בתקופת פעילותו בפוליטיקה המדינית וגם לאחר מפלתו ופרישתו, אחד המתנגדים החריפים במפלגה להצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, זאת בניגוד לעמדתה הרשמית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בשנת 2000 כתב שמידט "בהתחשב בהבדלים התרבותיים הגדולים והקשיים הדמוגרפיים אני מחויב... להמליץ ​​שלא לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי[61]." שמידט הכתיב רשימת גורמים שבעקבותם הוא מתנגד לצירופה של טורקיה, בהם מעורבותה בגאופוליטיקה של המזרח התיכון, גודל אוכלוסייתה, היותה ארץ מוסלמית ועוד. כמו כן, שמידט טען בערוב ימיו כי ייתכן ומדיניות הייבוא של כוח עבודה רב ממדינות הים התיכון כשלה, מכיוון שבגרמניה חיים נכון לשנת 2000 מעל שני מיליון טורקים או בעלי שורשים טורקיים שעודם נבדלים מהאוכלוסייה הכוללת וחלקם אף עוינים לאינטגרציה חברתית[61].

שמידט היה לרטוריקן מוצלח ונהג לחשב את דרכי הפעולה של אישים ומדינות בכדי לקבוע את המהלכים שלו עצמו במשרות השפעה. למרבה האירוניה, הוא נחשב קרוב יותר לעם הגרמני בשנותיו המאוחרות, כמוציא לאור שותף של השבועון המשפיע "די צייט". שמידט נהג לתקוף את רוסיה בהנהגתו של ולדימיר פוטין על התנהלותה מחד ולשבח את אנגלה מרקל על הזהירות שבה נקטה כלפיה מאידך. נוסף על כך, שמידט נשא בערוב ימיו תדמית של פציפיסט שגינה נחרצות את המעורבות הגרמנית במלחמת קוסובו ובמלחמת אפגניסטן. בשנותיו האחרונות לקה שמידט במחלת העורקים הפריפריאליים ובעקבות כך היה מרותק לכיסא גלגלים. על כל מקרה שמידט האריך ימים ונהג לעשן באופן כבד. במשך זמן רב סבל שמידט ממחלת לב ועוד ב-1981 עבר השתלה של קוצב לב מלאכותי, שנועד להסדיר את קצב הפעימות של לבו[62]. ב-2002, בעקבות התקף לב קשה שממנו סבל, שמידט עבר השתלה של מכונת לב-ריאה[63]. ב-25 בינואר 2008, משטרת גרמניה פתחה בחקירה לאחר יוזמה ממשלתית נגד עישון והאשימה כי שמידט מתריס נגד איסור העישון שנקבע בחוק. היוזמה טענה כי שמידט התעלם בבוטות מחוקים נגד עישון בחללים ציבוריים. למרות פרסום התמונות בעיתונות שבהם נראה שמידט מעשן בחללים ציבוריים, התיק נמחק לאחר שהפרקליטות קבעה כי מעשיו של שמידט לא היוו איום על בריאות הציבור[64][65]. ב-2013, מתוך חשש שהאיחוד האירופי יאסור מכירת סיגריות, החליט שמידט לקנות מכסה לכל החיים של 38,000 סיגריות[66].

ב-2 בספטמבר 2015 עבר שמידט ניתוח להסרת קריש דם מעורק ברגלו[67]. בעקבות הצלחת הניתוח, הוא שוחרר מבית החולים ב-17 בספטמבר[68]. לאחר השתפרות הדרגתית החמיר מצבו הבריאותי בנובמבר, בעקבות זיהום שנגרם כתוצאה מהניתוח[69]. הלמוט שמידט נפטר באחר הצהריים ב-10 בנובמבר 2015, בביתו בהמבורג, בגיל 96 - ובכך היה למבוגר ביותר אי פעם מבין אלו שנשאו בחייהם בתפקיד הקנצלר[70]. בעבור שמידט נערכה הלוויה ממלכתית ב-23 בנובמבר כאשר קברו נישא לעבר כנסיית מיכאל ה"קדוש" הלותרנית בהמבורג[71]. קברו של שמידט היה עטוף בנס הקנצלר (דגל גרמניה ובמרכזו הסמל הלאומי). משמר כבוד של הבונדסוור נשא את ארון הקבורה של שמידט מהכנסייה לבית הקברות אולסדורף שם נקבר שמידט לצד קבר רעייתו לוקי וקברי הוריו[72]. בין 1,800 הנוכחים בטקס ההלוויה של שמידט היו נשיא גרמניה המכהן יואכים גאוק, הנשיאים לשעבר כריסטיאן וולף, הורסט קלר ורומן הרצוג, נשיא צרפת לשעבר ואלרי ז'יסקר-ד'אסטן, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר, הקנצלרים גרהרד שרדר ואנגלה מרקל וראש עיריית המבורג (ולימים קנצלר גרמניה) אולף שולץ. לאחר העברת ארון הקבורה מהכנסייה לבית הקברות, נערך טקס פרטי שכלל את חוג המשפחה והמקורבים של שמידט בלבד[73]. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום הערכה לזכרו של שמידט[74].

ב-2007, במהלך סקר דעת קהל, נבחר לקנצלר הטוב ביותר בתולדות גרמניה, וב-2013 הוא נבחר בסקר נוסף לקנצלר החשוב ביותר בתולדות גרמניה. סדרת הראיונות עם עורך "די צייט" בשם "סיגריה עם הלמוט שמידט" הפכה לרב מכר ולחלק מ'כת' האוהדים שצמחה סביבו. ב-23 באוקטובר 2016 עבר חוק בבונדסטאג להקמת 'קרן הקנצלר הלמוט שמידט הפדרלית' אשר לבסוף הוקמה בתחילת 2017. מטרות הקרן, כגוף א-פוליטי בבסיסו, לקדם עקרונות מדיניים שבהם דגל שמידט בחייו: אינטגרציה אירופאית, התמודדות מול קשיי הגלובליזציה, "החברה הפתוחה" ועוד[75].

שמידט וישראל

בשנת 1966 ביקרו שמידט ורעייתו בישראל בעקבות הזמנתה של שרת החוץ, גולדה מאיר, אותה כינה שמידט בחיבה, "סבתא", וזאת בעקבות הפרשי הגילאים ביניהם. שמידט טען כי במהלך שנות השבעים, בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, התדרדרו יחסי גרמניה–ישראל[76]. במהלך מלחמת ששת הימים, עת כיהן שמידט למנהיג סיעת מפלגתו בבונדסטאג, נשא נאום בעד פועלה של ישראל במלחמה[77]. ביולי 1975 קיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ביקור ממלכתי בגרמניה ונפגש עם שמידט. ביקור זה היה ביקור גומלין לאחר ביקורו של הקנצלר ברנדט בישראל[78].

במהלך כהונתו כקנצלר היו יחסי גרמניה–ישראל בשפל, והיו לו יחסים מתוחים עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. שמידט היה הקנצלר הראשון מאז כינון היחסים בין המדינות, שסירב לערוך ביקור ממלכתי כקנצלר בישראל, בטענה שאין בכך טעם כל עוד בגין משמש כראש הממשלה. גרמניה בראשותו של שמידט התקרבה למדינות ערב וקיימה שיחות לקיום מספר עסקאות נפט ונשק עם מדינות ערב, בהן סוריה וסעודיה, הגם שלא כולן יצאו לפועל בעיקר בשל התנגדות במפלגתו. בשנת 1978 שיגר שמידט איגרת מפתיעה לראש הממשלה בגין, שבה קרא לישראל להכיר בהגדרה עצמית של הפלסטינים ולפנות את כל השטחים, וב-1980 התבטא בעיתון דר שפיגל כי בגין מהווה סכנה לשלום, אף כי בהמשך הכחיש זאת. בשיחה עם אורחו, שר החוץ הישראלי, יצחק שמיר, טען שמידט כי גורמים תקשורתיים סילפו את דבריו[79].

קודם למבצע אופרה להשמדת תוכנית הנשק להשמדה המונית של עיראק, ממשלת שמידט נקטה בעמדה דומה לממשלות איטליה, צרפת וארצות הברית כי אין לישראל סיבה לחשוש מפיתוח תוכנית הגרעין העיראקית ומן האפשרות שזאת תתפתח לכדי נשק גרעיני[80].

במאי 1981 חל משבר בין ישראל וגרמניה בעקבות מחלוקת חריפה בין שמידט לבין ראש הממשלה, מנחם בגין. בגין נזף בשמידט על כך שייעץ לו לקדם את פתרון שתי המדינות[81]. כעסו של בגין יצא על דברי שמידט בשידור לטלוויזיה הגרמנית, כי יש לפטור את מדיניות החוץ הגרמנית מ"עול השואה", וכן האשים את ישראל בחוסר מצפוניות בגין סירובה להעניק לפלסטינים מדינה משלהם. לטענתו, ישראל אשמה בכך שהפלסטינים נאלצו לברוח או גורשו מבתיהם. בגין תקף את שמידט בבוטות על דבריו כי גרמניה מחויבת מוסרית לעמים שונים, כולל הפלסטינים, מבלי להזכיר את העם היהודי, כינה אותו שחצן רודף בצע, ורמז כי שיתף פעולה במודע עם המשטר הנאצי במהלך שירותו בצבא הנאצי[82].

חבר הכנסת משה קצב מהליכוד קרא להחזיר את השגריר הישראלי מגרמניה. בניסיון לשכך את הסערה הביע שמידט צער שלא הזכיר גם את המחויבות הידועה של גרמניה ליהודים, ואילו בגין תיקן את טענתו כי שמידט השתתף בהקרנת סרט שבו נראו מתנגדי המשטר מוצאים להורג בתלייה, והחליפה בטענה כי השתתף במשפט של מתנגדי המשטר ולא בהקרנת סרט, אולם הוא סירב בתוקף לדרישת שמידט להתנצל בפומבי. במקום זאת קרא לו "לכרוע ברך" ולהתנצל בפני העם היהודי ואת מבקריו מבית כינה "יפי נפש"[83][84]. ב-3 ביוני 1981 אמר בגין בכנסת: "כולם שירתו בצבא הנאצי, לרבות אדון שמידט, אשר נשבע אמונים לפיהרר באופן אישי וקיים את שבועתו עד תום[85][86]." באוקטובר 1981 במהלך הלוויתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת נפגשו השניים והתפייסו[87]. שמידט לא ביקר בישראל כקנצלר מעולם[86][88].

חיים אישיים

הלמוט שמידט עם "כובע טירול" (Trachtenhut) מנצח מעל הפודיום בכנס המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במינכן, אפריל 1982.

שמידט כאמור נישא להנלורה גלזר ("לוקי") ב-1942, והזוג היו נשואים עד לפטירתה של לוקי ב-2010. בנם הבכור, הלמוט-ולטר, נולד עם נכות קשה ונפטר בהיותו תינוק בן פחות משנה. בתם, סוזנה, אשר נולדה ב-1947, עובדת בשידורי רשת החדשות בלומברג בלונדון, הממלכה המאוחדת[89]. הייתה הערכה ציבורית רבה כלפי שמידט ולוקי כזוג, עוד בתקופת כהונתו כקנצלר. כאשר לוקי נפטרה בסוף סתיו 2010, רבים ברחבי גרמניה הביעו אבל וניחומים בעבור שמידט. "הייתי עצוב בלי סוף ושום דבר לא יכול לנחם אותי", אמר לאחר מותה של לוקי.

בשנת 1992 הוקמה קרן לוקי והלמוט שמידט בהמבורג[90]. שמידט היה מבין החותמים על הצהרת חובות האדם ואחריותו. האוניברסיטה הצבאית הפדרלית בהמבורג שהקים שמידט בהיותו שר ההגנה, נקראה על שמו בהמשך[91]. שמידט טען כי היה מאוכזב מוסרית, פוליטית וכלכלית מעבודת ממסד הכנסייה, וכי לא ראה כל ערך בעבור התאולוגיה. בילדותו גדל שמידט כנער פרוטסטנטי מטעם הזרם הלותרני, אם כי הדת לא היוותה חלק עיקרי בחייו[92]. לאחר מלחמת העולם השנייה, לכנסיות לא היה בסיס חדש של מוסר ולא של דמוקרטיה ושלטון החוק. למרות המרחק ההולך וגובר בינו לבין הממסד הדתי, שמידט התוודה על הישארותו כחבר כנסייה בטענה שבכך הוא מאזן ירידה בערך מוסר[92]. בראיון טלוויזיוני מ-2007, שמידט אמר כי הוא איבד את אמונתו בה' בעקבות השואה[93]."

אחת מאהבותיו הגדולות של שמידט הייתה מוזיקה קלאסית. במהלך כהונתו כשר ההגנה, הוא ניצח על הביג בנד של צבא גרמניה ("הבונדסוור"). בנוסף הוא ניגן על עוגב ופסנתר, והתמחה במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך. הוא אף הקליט כמה מיצירותיו של באך לקלידים, ושניים מהקונצ'רטי של מוצרט לפסנתר. בגיל 17 חיבר פרקים בני ארבעה חלקים לפזמונים. בשנים האחרונות לחייו נפגעה שמיעתו; שמידט היה כמעט חירש באוזן ימין, ובאוזנו השמאלית ענד מכשיר שמיעה שאפשר לו לשמוע דיבור במידה מסוימת. בערוב ימיו נהג לשאת אוזניות מיוחדות בעת כנסים. שמידט הקליט מספר תקליטים בהם ניתן לשמוע אותו כמתורגמן של יצירותיהם של מלחינים קלאסיים, למשל יצירות מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט - קונצ'רטו לשלושה פסנתרים ותזמורת, או מאת באך - קונצ'רטו לארבעה פסנתרים ותזמורת.

ההערכה הציבורית כלפי שמידט בזקנתו ניכרה אצל מבוגרים וצעירים כאחד. הוא נחשב בידי תומכיו, מקורביו וחוקרי חייו לאדם מורכב, שנותר לאורך כל הדרך נאמן לעמדותיו האישיות. ובכל זאת, הוא שאב הנאה רבה מהפופולריות העצומה שלו בערוב ימיו. סקרי דעת קהל בזקנתו הוכיחו כי שמידט זכה להערכה רבה יותר בקרב האוכלוסייה הכללית מאשר היה במהלך כהונתו כקנצלר. בשני העשורים האחרונים לחייו, רבים ראו בו גם מודל לחיקוי לגבי כיצד לנהל חיים מלאים בגיל מבוגר. הוא נותר גם בשנות השמונים והתשעים לחייו אישיות ציבורית מוכרת ופרשן פוליטי בתוכניות רבות[94].

לקריאה נוספת

מספריו וכתביו

  • Helmut Schmidt, Léopold Sédar Senghor and Robert S. McNamara, The McNamara Years at the World Bank: Major Policy Addresses of Robert S. McNamara, 1968-1981, Johns Hopkins University Press for The World Bank, 1981
  • Helmut Schmidt, Helmut Schmidt: Perspectives On Politics, Westview Press (English), August 1982
  • Helmut Schmidt, A Grand Strategy for the West: The Anachronism of National Strategies in an Interdependent World (Henry L. Stimson Lectures), Yale University Press (English), November 1985
  • Arthur F. Burns and Helmut Schmidt, The United States and Germany: A Vital Partnership (Howell Best of Breed), Council on Foreign Relations Press (English), 1986
  • Helmut schmidt, Men and Powers: A Political Retrospective, Random House Publishing Group (English), February 1990
  • Helmut Schmidt and F. Wilhelm Christians, Paths to Russia: From War to Peace, Macmillan Pub Co. (English), November 1990
  • Helmut Schmidt, The Assertion of Europe: Perspectives for the 21st Century, Deutsche Verlags-Anstalt (German), January 2000
  • Helmut Schmidt, Hand on heart: Helmut Schmidt in conversation with Sandra Maischberger, Ullstein Verlag. (German), January 2003
  • Helmut Schmidt and Giovanni di Lorenzo, A Cigarrete with helmut schmidt, Kiepenheuer & Witsch Gmbh (German), August 2010

ספרים על אודותיו

  • Bark, Dennis L., and David R. Gress. Democracy and Its Discontents 1963–1988 (A History of West Germany), v. 2, 1989
  • Carr, Jonathan, Helmut Schmidt: Helmsman of Germany, New York: St. Martin's Press, 1985
  • Dönhoff, Marion, Foe into Friend: Makers of the New Germany from Konrad Adenauer to Helmut Schmidt, Palgrave Macmillan, 1982
  • Peter H. Merkl, The Federal Republic of Germany at Forty: Union Without Unity, New York Union Press, 1995
  • Kristina Spohr, The Global Chancellor: Helmut Schmidt and the Reshaping of the International Order, Oxford University Press, 2016

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלמוט שמידט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ לוס אנג'לס טיימס, 25 בפברואר 1988
  2. ^ 2.0 2.1 Gumpel, Wenzel, Schmidt: Die unbekannten Vorfahren von Helmut Schmidt. Dölling und Galitz Verlag, 1993
  3. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Former Chancellor Helmut Schmidt: world citizen, crisis manager and chain smoker | DW | 20.12.2018, DW.COM (באנגלית בריטית)
  4. ^ Stephan Janzyk, Sozialisation in der Hitlerjugend: Eine systematische Genese des deutschen Offizierkorps?, Diplomica Verlag, 2013-04, מסת"ב 978-3-8428-9555-3. (בגרמנית)
  5. ^ Was Helmut Schmidt an ‘impeccable Nazi’?, The Local Germany, ‏2014-12-02 (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ "Helmut Schmidt: Die Deutschen bleiben ein gefährdetes Volk". FAZ.NET (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-2021-12-10.
  7. ^ Helmut Schmidt, AICGS (באנגלית אמריקאית)
  8. ^ אלדד בק, "ידיעות אחרונות", "הקנצלר שמידט שיקר - היה נאצי נלהב", באתר ynet, 1 בדצמבר 2014
  9. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית בירושלים, ישראל (בתרגום לעברית): הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, 2005, עמ' 596
  10. ^ ZEIT ONLINE | Lesen Sie zeit.de mit Werbung oder im PUR-Abo. Sie haben die Wahl., www.zeit.de
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ישי פלג על בסיס ספרו של ג'ורג' פאקר, ‏"שיחה עולמית - גרמניה 1949 : החוקה שאחרי", השילוח גיליון 15, יוני 2019
  12. ^ Formation of the Federal Republic of Germany (הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
  13. ^ Jeffrey Boutwell, Politics and the Peace Movement in West Germany, International Security Vol. 7, No. 4 (Spring, 1983), Published By: The MIT Press, עמ' pp. 72-92 (21 pages)
  14. ^ 14.0 14.1 Stiftung Deutsches Historisches Museum, Stiftung Haus der Geschichte der Bundesrepublik Deutschland, Gerade auf LeMO gesehen: LeMO Biografie: Helmut Schmidt, www.hdg.de (בגרמנית)
  15. ^ Bundesrat - Responsibilities, www.bundesrat.de
  16. ^ Helmut Schmidt, Germany's Anglophile Chancellor | History Today, www.historytoday.com
  17. ^ Felix Mauch, The Great Flood of 1962 in Hamburg, ” Environment & Society Portal, Arcadia (2012), no. 6. Rachel Carson Center for Environment and Society
  18. ^ The Great Flood of 1962 in Hamburg, Environment & Society Portal, ‏2012-07-02 (באנגלית)
  19. ^ Frederick C. Engelmann, Perceptions of the Great Coalition in West Germany, 1966-1969, Canadian Journal of Political Science / Revue canadienne de science politique Vol. 5, No. 1 (Mar., 1972), Published By: Canadian Political Science Association, עמ' pp. 28-54 (27 pages)
  20. ^ Roger Morgan, The 1969 Election in West Germany, The World Today Vol. 25, No. 11 (Nov., 1969), Published By: Royal Institute of International Affairs, עמ' pp. 470-478 (9 pages)
  21. ^ ZEIT ONLINE | Lesen Sie zeit.de mit Werbung oder im PUR-Abo. Sie haben die Wahl., www.zeit.de
  22. ^ "The history of the euro – Special Reports / Euro Background", Financial Times, ‏28 September 2001
  23. ^ David J. Bollmann (דייוויד ג'. בולמן), West Germany's Ostpolitik and Relations with the United States Under Willy Brandt, Helmut Schmidt, and Helmut Kohl (האוסטפוליטיק המערב גרמני ויחסים עם ארצות הברית תחת וילי ברנדט, הלמוט שמידט והלמוט קוהל), Eastern Illinois University (הוצאות אוניברסיטת אילינוי המזרחית), 1990, עמ' 39
  24. ^ William Paterson and William W. Patterson, ?The SPD after Brandt's Fall — Change or Continuity, Government and Opposition Vol. 10, No. 2, Cambridge University Press, עמ' 167-188
  25. ^ Karl H. Cerny, Germany at the Polls: The Bundestag Election of 1976, AEI Press, 1978
  26. ^ Bundestagswahl 1980: Diskussionsrunde "Drei Tage vor der Wahl", נבדק ב-2021-12-05
  27. ^ Bundestag election 1980 - The Federal Returning Officer, www.bundeswahlleiter.de
  28. ^ Germany Inflation Rate 1960-2022, www.macrotrends.net
  29. ^ Robert Walker, Roger Lawson, Peter Townsend, Responses to Poverty: Lessons from Europe, Fairleigh Dickinson Univ Press, 1984, מסת"ב 978-0-8386-3222-2. (באנגלית)
  30. ^ admin, Helmut Schmidt and Valéry Giscard d'Estaing – Friends for life, Vincent Productions GmbH, ‏2013-12-06 (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ Helmut Schmidt, Federal-Chancellor (באנגלית)
  32. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 550
  33. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 629
  34. ^ David J. Bollmann, West Germany 's Ostpolitik and Relations with the United States Under Willy Brandt, Helmut Schmidt, and Helmut Kohl, Eastern Illinois University, 1990, עמ' 41
  35. ^ To the limits of the constitutional state, deutschland.de, ‏2017-10-17 (באנגלית)
  36. ^ Abel A. Emiko, THE IMPACT OF INTERNATIONAL TERRORISM AND HIJACKING OF AIRCRAFT ON STATE SOVEREIGNTY: THE ISRAELI RAID ON ENTEBBE AIRPORT RE-VISITED, Journal of the Indian Law Institute Vol. 23, No. 1 (January-March 1981), Published By: Indian Law Institute, עמ' pp. 90-101 (12 pages)
  37. ^ 44 Years On: The Hijack Of Lufthansa Flight 181, Simple Flying, ‏2021-10-17 (באנגלית אמריקאית)
  38. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 594
  39. ^ Ostpolitik | West German foreign policy | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  40. ^ December 5, 1974 - Ford, Kissinger, FRG Chancellor Helmut Schmidt (עמ' 4 - 5), File scanned from the National Security Adviser's Memoranda of Conversation Collection at the Gerald R. Ford Presidential Library
  41. ^ detente | History & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  42. ^ Times, Special to the New York (1981-12-03). "SCHMIDT WILL MEET HONECKER IN EAST GERMANY NEXT WEEK". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-12-05.
  43. ^ mdr.de, Helmut Schmidt bei Erich Honecker: Ein Besuch in der DDR | MDR.DE, www.mdr.de (בגרמנית)
  44. ^ Germany - Ostpolitik and reconciliation, 1969–89 | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  45. ^ Helmut Schmidt: 'Britain's empire has gone, though you think it still exists', the Guardian, ‏2013-12-22 (באנגלית)
  46. ^ Why Cameron shouldn’t gamble with Germany: Helmut Schmidt’s story, EUROPP, ‏2015-11-24
  47. ^ Backgrounder on the Three Mile Island Accident, NRC Web
  48. ^ A prickly pair: Helmut Schmidt and Jimmy Carter, OUPblog, ‏2016-04-26 (באנגלית)
  49. ^ German Chancellor Helmut Schmidt on world leaders, נבדק ב-2021-12-05
  50. ^ Mirror, Mirror on the Wall, Who Has the Stickiest Fingers of Them All? | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  51. ^ אלדד בק, 2 - "הייתה לי ילדות יפה", הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, ראשון לציון, ישראל: ידיעות אחרונות, 2017, עמ' 55
  52. ^ 52.0 52.1 טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 700
  53. ^ Das Misstrauensvotum gegen Helmut Schmidt, Deutscher Bundestag
  54. ^ ZEIT ONLINE | Lesen Sie zeit.de mit Werbung oder im PUR-Abo. Sie haben die Wahl., www.zeit.de
  55. ^ Kernenergie: Helmut Schmidt für Atomkraft | Nachrichten auf ZEIT ONLINE, web.archive.org, ‏2008-07-27
  56. ^ Helmut Schmidt: „Der G8-Gipfel ist nur noch ein Spektakel“, bild.de, ‏2007-06-03 (בגרמנית)
  57. ^ Helmut Schmidt, former West German chancellor, dies aged 96, the Guardian, ‏2015-11-10 (באנגלית)
  58. ^ "4 very powerful friends: Lee Kuan Yew, Helmut Schmidt, Henry Kissinger, George Shultz". The Straits Times (באנגלית). 2012-07-21. ISSN 0585-3923. נבדק ב-2021-12-07.
  59. ^ "The world according to two old friends: Lee Kuan Yew and Helmut Schmidt". The Straits Times (באנגלית). 2012-09-22. ISSN 0585-3923. נבדק ב-2021-12-07.
  60. ^ "Chrétien and former German leader visit Trudeau's tomb". The Toronto Star (בCanadian English). 2011-06-01. ISSN 0319-0781. נבדק ב-2021-12-07.
  61. ^ 61.0 61.1 Keep Turkey out of E.U. says former German Chancellor Schmidt, www.atour.com
  62. ^ Schmidt fitted with pacemaker, UPI (באנגלית)
  63. ^ Süddeutsche Zeitung, Die Macht und die Ohnmacht, Süddeutsche.de (בגרמנית)
  64. ^ "Nichtraucher-Debatte: Altkanzler Schmidt ließ die Zigaretten stecken". Der Spiegel (בגרמנית). 2008-01-27. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-12-10.
  65. ^ "Strafanzeige: Altkanzler Schmidt raucht trotz Verbots - Staatsanwalt ermittelt". Der Spiegel (בגרמנית). 2008-01-25. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-12-10.
  66. ^ Former German leader Helmut Schmidt buys 38,000 menthol cigarettes to avoid EU ban - The Commentator, web.archive.org, ‏2013-09-18
  67. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Former Chancellor Helmut Schmidt's clot operation 'successful' | DW | 02.09.2015, DW.COM (באנגלית בריטית)
  68. ^ Hier fährt Helmut Schmidt nach Hause, bild.de, ‏2015-09-17 (בגרמנית)
  69. ^ FOCUS Online, Bangen um Helmut Schmidt: Er will und kann nicht mehr, FOCUS Online (בגרמנית)
  70. ^ Helmut Schmidt, former West German chancellor, dies aged 96, the Guardian, ‏2015-11-10 (באנגלית)
  71. ^ Facebook, Twitter, Show more sharing options, Facebook, Twitter, Germany holds state funeral for ex-chancellor Helmut Schmidt, San Diego Union-Tribune, ‏2015-11-23 (באנגלית אמריקאית)
  72. ^ NDR, Nachrichten aus Hamburg, www.ndr.de (בגרמנית)
  73. ^ "Helmut Schmidt: "Lieber Helmut Schmidt, Sie werden uns fehlen"". Der Spiegel (בגרמנית). 2015-11-23. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-12-10.
  74. ^ tagesschau.de, Inland - Aktuelle Nachrichten, tagesschau.de (בגרמנית)
  75. ^ Globale Märkte und soziale Gerechtigkeit, www.helmut-schmidt.de
  76. ^ Horton, Scott (2010-07-23). "Our Century: A Dialogue with Helmut Schmidt and Fritz Stern (II): Sidney Blumenthal on the origins of the Republican Party, the fallout from Clinton's emails, and his new biography of Abraham Lincoln". Harper's Magazine (באנגלית). ISSN 0017-789X. נבדק ב-2021-12-04.
  77. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 150), ‏2006
  78. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 154), ‏2006
  79. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, תל אביב, ישראל: הוצאת ידיעות ספרים, 1994, עמ' 144 - 145
  80. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 156
  81. ^ מנחם בגין עונה לקנצלר גרמניה, נבדק ב-2021-12-05
  82. ^ ישראל לא תסבול הטילים בלבנון בשום פנים ואופן, דבר, 8 מאי 1981
  83. ^ סרטון באתר יוטיוב
  84. ^ באתר משרד ראש הממשלה
  85. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 337
  86. ^ 86.0 86.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 2, עמ' 377.
  87. ^ גנשר יבוא לישראל, מעריב, 16 אוקטובר 1981
  88. ^ Chancellor Helmut Schmidt, His Policy toward Israel, and the German Responsibility for the Jewish People*, AICGS (באנגלית אמריקאית)
  89. ^ "Jammern ist bei uns nicht angesagt", stern.de (בגרמנית)
  90. ^ Helmut und Loki Schmidt Stiftung (ב־)
  91. ^ Helmut-Schmidt-University / University of the Federal Armed Forces Hamburg (באנגלית אמריקאית)
  92. ^ 92.0 92.1 Helmut Schmidt und die Religion - Ein Urprotestant mit schwindendem Gottvertrauen, Deutschlandfunk Kultur (בגרמנית)
  93. ^ Hanfeld, Michael. "FAZ.NET-Fernsehkritik: „Das Großkapital sehen wir mit Abscheu"". FAZ.NET (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-2021-12-10.
  94. ^ Von Hartmut Palmer und Gerhard Spörl, The Last of His Kind - What Helmut Schmidt Meant to Germany and the World, Spiegel International, ‏12.11.2015, 20.15 Uhr
הלמוט שמידט
משפחה הנלורה שמידט-גלזר (רעייה) • הלמוט-ולטר שמידט (בן) • סוזנה קנדי-שמידט (בת)
פעילות מוקדמת מלחמת העולם השנייה • אוניברסיטת המבורג • סנאטור בהמבורג • אסון השיטפונות בהמבורג (1962) • חבר הבונדסטאג • SPD • שר ההגנה • שר האוצר
קנצלר גרמניה המערבית ה-5
מערכות בחירות הבחירות הכלליות 1976 • הבחירות הכלליות 1980
מקורבים וילי ברנדט • ולטר של • הנס-דיטריך גנשר • הנס יוכן-פוגל • אגון באהר • יוהנס שטיינהוף
אירועים מרכזיים אוסטפוליטיק (החל מ-1969) • משבר האנרגיה העולמי (החל מ-1973) • G7 (החל מ-1975) • חטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה (1977) • החרם על אולימפיאדת מוסקבה (1980) • המערכת המוניטרית האירופית (החל מ-1979) • הצבת טילי פרשינג 2 באירופה המערבית (החל מ-1983)
שונות די צייט • הבנק המרכזי האירופי
הקנצלרים של גרמניה
הקיסרות הגרמנית הנסיך אוטו פון ביסמרק • הרוזן לאו פון קפריבי • כלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט • הנסיך ברנהרד פון בילוב • תאובלד פון בתמן-הולווג • גאורג מיכאליס • הרוזן גאורג פון הרטלינג • הנסיך מקסימיליאן מבאדן • פרידריך אברט סמל גרמניה
רפובליקת ויימאר פרידריך אברט • פיליפ שיידמן • גוסטב באואר • הרמן מילר • קונסטנטין פרנבאך • יוזף וירט • וילהלם קונו • גוסטב שטרזמן • וילהלם מרקס • הנס לותר • וילהלם מרקס • הרמן מילר • היינריך ברינינג • פרנץ פון פאפן • קורט פון שלייכר
גרמניה הנאצית אדולף היטלר • יוזף גבלס • לוץ שוורין פון קרוזיק (ראש השרים)
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קונראד אדנאואר • לודוויג ארהארד • קורט גאורג קיזינגר • וילי ברנדט • הלמוט שמידט • הלמוט קוהל • גרהרד שרדר • אנגלה מרקל • אולף שולץ
פורטל גרמניה


הקודם:
וילי ברנדט 		קנצלר גרמניה
1974–1982 		הבא:
הלמוט קוהל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33364451הלמוט שמידט

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הלמוט_שמידט&oldid=2057431"