ערך מומלץ

פרשת ווטרגייט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "ווטרגייט" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ווטרגייט (פירושונים).
מתחם ווטרגייט במבט אווירי

פרשת ווטרגייט (באנגלית: Watergate scandal) הייתה פרשה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית בין השנים 1972 ל-1974, והובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. הפרשה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, לינדון ג'ונסון.

המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שנקטו אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייטנאם. באוגוסט 1974 נחשפה קלטת ובה ראיות חותכות לפעולות אלו ולמעורבותו של הנשיא ניקסון בהן. חשיפת הקלטת גרמה לסערה ציבורית ומשפטית, שגררה מהלך שנועד להביא להדחת הנשיא ניקסון מכס הנשיאות, אך הוא הקדים את המהלך והתפטר ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1974.

רקע

תסיסה חברתית ופוליטית

ריצ'רד ניקסון

סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-70 היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב בארצות הברית. מלחמת וייטנאם, שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה, הביאה להחלטתו של הנשיא לינדון ג'ונסון, איש המפלגה הדמוקרטית, שלא לנסות לשוב ולהיבחר בבחירות 1968. באותן בחירות זכה מועמד המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון. ניקסון זכה בבחירות ברוב קטן של 500,000 קולות בלבד מול יריבו הדמוקרטי יוברט האמפרי. הרוב האלקטורלי היה 301 אלקטורים לניקסון מול 191 להאמפרי (ועוד 46 אלקטורים למועמד העצמאי ג'ורג' ואלאס)[1].

מלחמת וייטנאם גרמה לתסיסה חזקה בדעת הקהל בארצות הברית. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-1963 ליותר מ-550,000 ב-1968[2]. מספר האבדות הלך וגדל, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי הלך והתלהט, והגיע אף לסירוב פקודה ולהתחמקות מגיוס במעגלים הולכים וגדלים. באוניברסיטאות בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב.

תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות לאפרו-אמריקאים הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית החל מ-1969, שכונתה "ילדי הפרחים"[3]. תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, וערערה על רבים מערכיה המסורתיים של החברה האמריקאית.

פרשת מסמכי הפנטגון

ב-17 ביוני 1967[4], עוד בזמן ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון, הטיל מזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה, על צוות מיוחד במשרדו לבחון את השתלשלותה של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. המסמך שנכתב על פי הנחיה זו נקרא מסמכי הפנטגון (The Pentagon Papers). המסמך הושלם ב-15 בינואר 1969, חמישה ימים לפני כניסתו של ניקסון לנשיאות. אף שהמסמכים סווגו ברמת "סודי ביותר", החליט דניאל אלסברג, אחד מהשותפים לצוות שכתב את המסמכים, להדליפם לעיתון הניו יורק טיימס עקב חשיבותם. המסמכים חשפו שממשל ארצות הברית הטעה את הציבור, שיקר ופעל בסתר בניגוד למדיניותו הרשמית. ב-13 ביוני 1971 פרסם העיתון לראשונה חלקים נרחבים מהמסמכים. הממשל התנגד בחריפות לפרסום וטען כי יש בו סכנה לביטחון הלאומי, ואף האשים את העיתונים בבגידה; בית המשפט הוציא בתחילה צו מניעה שאסר על הניו יורק טיימס לפרסם את הדברים, אך כשבוע לאחר מכן החל גם העיתון וושינגטון פוסט לפרסם קטעים מהמסמכים. בסוף אותו חודש הקריא הסנאטור מייק גראוול קטעים שלמים מהמסמכים בישיבת הקונגרס והכניס כ-4,000 עמודים מתוכם לפרוטוקול הישיבה; בדרך זו לא ניתן היה לתבוע את הסנאטור על דבריו, שכן הייתה לו חסינות פרלמנטרית בדיונים על פי הפרק הראשון לחוקת ארצות הברית, ומעבר לכך סיכומי דיוני הקונגרס פתוחים לציבור. למחרת, ב-30 ביוני, הכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית שזכותו של הניו יורק טיימס לפרסם את המסמכים.

הפרשה הביאה לתחושת אי אמון קשה כלפי הממשל, הן בשל מה שהתגלה במסמכים והן בשל ניסיונו לבלום את פרסום המסמכים. מאידך, יום לאחר פסיקת בית המשפט הציעו שניים מאנשי צוותו של הנשיא להקים יחידה שתיקרא "השרברבים", שתהיה אחראית למניעת הדלפות ולבדיקת הדלפות שכבר אירעו. אחת הפעולות הראשונות שעשו השרברבים הייתה פריצה למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בניסיון למצוא את תיקו האישי, ניסיון שנכשל בסופו של דבר[5][6].

מדיניות ובחירות 1972

ניקסון הבטיח לבוחריו לסיים את המלחמה בווייטנאם, אך בפועל התרחבה המלחמה עוד בעת שלטונו. במקביל פעל ניקסון במרץ בתחום יחסי החוץ: ב-1972 ביקר לראשונה בסין וחידש את קשרי החוץ עמה, קשרים שנותקו עוד ב-1949[7]. כמו כן פעל רבות יחד עם מזכיר המדינה, ד"ר הנרי קיסינג'ר, וביחד הם יצרו את מדיניות הדטאנט עם ברית המועצות, מדיניות שהביאה להחלשת המתח בין שתי המעצמות.

לבחירות 1972 הגיע ניקסון בעמדת כוח משמעותית. הדמוקרטים העמידו מולו את ג'ורג' מקגוורן, שתואר על ידי הרפובליקנים כבעל עמדות רדיקליות. הבחירות התקיימו ב-7 בנובמבר 1972, וניקסון זכה בהן בהפרש ניכר: מספר הקולות עבורו היה גדול ב-23.2% מזה של מתחרהו, אחד ההפרשים הגדולים בתולדות הבחירות בארצות הברית, וכן זכה ניקסון ב-520 אלקטורים לעומת 17 בלבד למקגוורן[8], בזכייתו ב-49 מדינות, מלבד מסצ'וסטס ומחוז קולומביה.

הפריצה ותחילת החקירה והסיקור העיתונאי

ב-17 ביוני 1972 הבחין פרנק וילס, איש ביטחון שעבד במתחם ווטרגייט השוכן בוושינגטון די. סי., מקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית, בסרט הדבקה שמנע מהדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להיסגר. וילס הזיז את פיסת הסרט מתוך הנחה כי צוות הניקיון הניח אותה בנקודה זו בכוונה תחילה. מאוחר יותר שב וילס לאזור והבחין כי סרט ההדבקה הושב למקומו. וילס הבין שמשהו אינו כשורה, והזעיק את משטרת וושינגטון. השוטרים, שהגיעו למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם, גילו חמישה אנשים שפרצו למקום, ועצרו אותם[9].

אחד מהעצורים היה ג'יימס ו. מקורד ג'וניור[10], ששימש בתפקיד אחראי הביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון (שנקראה Committee to Re-elect the President, בראשי תיבות: CRP; מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"). לחוקרים הסתבר שהחמישה פרצו למקום כשלושה שבועות מוקדם יותר, וכעת חזרו כדי לתקן את ציוד ההאזנה שלא פעל כראוי. לפי מקורות נוספים, הייתה להם משימה נוספת – צילום מסמכים.

חמשת הפורצים נשאו עליהם סכומים גדולים מאוד במזומן, והדבר העלה את החשד שמאחוריהם עומד גורם מצויד וממומן היטב. גם בדיקת חשבונות הבנק שלהם העלתה שהופקדו בהם סכומים גדולים מאוד, הרבה מעבר לרמת החיים האישית של הפורצים. בדיקת המקור לכספים אלה הובילה אל הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא[11]. הכורח לפרוץ למטה הדמוקרטי בפעם השנייה היה הטעות הגסה ביותר של הפורצים. טעות נוספת שהתבררה כמשמעותית נחשפה כאשר מספר הטלפון של אחד מבכירי הבית הלבן, א. הווארד הנט, נמצא בפנקסו של מקורד, ואפשר לקשור בין הפורצים לנשיא, או לכל הפחות לאנשיו. למרות זאת הכחיש רון זיגלר, מזכיר התקשורת של הנשיא, את ההאשמות, וטען כי לנשיא אשר מוביל בצורה כה ברורה בסקרים אין סיבה להסתבך בצרות מסוג זה. גם כיום עדיין לא ברור לחלוטין האם ידע הנשיא ניקסון על הפריצה, אם כי ידוע שהתובע הכללי בממשלו של ניקסון באותה העת, ג'ון ניוטון מיטשל, אישר את פריצת השרברבים למתחם[12].

הבולשת הפדרלית החלה בחקירת הפריצה המוזרה; כמה ימים לאחר הפריצה דן הנשיא ניקסון עם ראש הסגל שלו, בוב הולדמן, בדרכים "להוריד" את הבולשת מהחקירה[13], בין השאר באמצעות סוכנות הביון המרכזית. העילה לכך, לפי ניקסון, הייתה הטענה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בביטחונה הלאומי של ארצות הברית.

באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד[12]. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן בראדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מסדר היום הציבורי.

הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית

הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית עורר לא מעט תמיהות, שהתגברו מאוד כאשר הסתבר, בתחילת אוגוסט (הפריצה הייתה ביוני), שבחשבון הבנק של אחד מן הפורצים נתגלתה המחאה על סך 25,000 דולר[14], שיועדה במקורה לוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הקשר אל מטהו של הנשיא החל להתבהר מכמה כיוונים; הסתבר שההמחאה נכתבה לפקודתו של מוריס סטאנס, שהיה בעבר שר המסחר בממשלו של ניקסון ובאותו שלב שימש כאחד ממגייסי התרומות העיקריים עבורו. במקביל, דרש חבר המושבעים הגדול שעסק בחקירת הפורצים עדויות משני אישים, סוכן ה-CIA לשעבר הווארד האנט וסוכן ה-FBI לשעבר, גורדון לידי; שני האנשים הללו היו בצוות הבית הלבן, והיו חלק מצוות ה"שרברבים", אך הדבר לא היה ידוע אז.

הבית הלבן הוסיף להכחיש את החשדות. ב-30 באוגוסט הודיע הנשיא שאחד מיועציו, ג'ון דין, חקר את הנושא והסתבר שאין קשר בין הפריצה בווטרגייט לבין צוות הבית הלבן. ב-15 בספטמבר הוגשו כתבי אישום נגד הפורצים. "גרון עמוק" המשיך בהדלפת פרטים מן החקירה לכתבי הוושינגטון פוסט, ואלו פרסמו שורה של "סקופים": ב-30 בספטמבר פרסם העיתון ידיעה ועל פיה ניהל התובע הכללי, ג'ון מיטשל, קרן סודית שמימנה פעולות סודיות כנגד המפלגה הדמוקרטית. כשבועיים לאחר מכן פרסם העיתון ידיעה נוספת, ובה נטען שוב כי הפריצות למתחם ווטרגייט היו חלק ממערכה מסיבית של ריגול ופעילות חשאית שניהל צוותו של ניקסון כנגד הדמוקרטים[12].

למרות פרסומים אלה, לא זכו הכותרות לתשומת לב מצד עיתונים אחרים, ולא יצרו סערה ציבורית. ב-7 בנובמבר זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה[15].

התרחבות הפרשה

אף על פי שעד שלב זה לא גרמה הפרשה לסערה משמעותית, הרי שמתחילת 1973 החלה הזירה המשפטית והציבורית לסעור. הפרשה נעה בשלושה צירים מקבילים: משפטם של חמשת הפורצים ושל שני אנשי הבית הלבן שנקשרו לפריצה, לידי והאנט; החלטת הסנאט של ארצות הברית לפתוח בחקירת הפרשה; וחקירה נוספת שנוהלה בידי חוקר מיוחד שמינה התובע הכללי. כל אלה היו מלווים בסיקור עיתונאי שהלך והתרחב. גם משפטו של דניאל אלסברג, שהדליף את "מסמכי הפנטגון", שהתנהל באותה השנה[16], הביא לעלייתן של עדויות שהרחיבו את הפרשה.

המשפט

חמשת הפורצים הועמדו לדין ב-8 בינואר 1973. שלושה מתוך החמישה (מקורד סירב להודות) הודו באשמה. מאוחר יותר התברר שהפורצים שהודו קיבלו תשלום מן המועצה לבחירה מחודשת של הנשיא תמורת שתיקתם לגבי כל שאלה מעבר להודאה במעשה. השופט ג'ון סיריקה, שהיה ידוע בקשיחותו ובהחמרתו עם נאשמיו, הרשיע את כל הנאשמים וגזר עליהם עונש של 30 שנות מאסר. בעת מתן גזר הדין ציין השופט כי ישקול שוב את העונש אם הנאשמים ימסרו את המידע שסירבו לגלות. ב-17 במרץ חשף השופט סיריקה מכתב שכתב אליו מקורד, ובו הודה כי מסר עדות שקר במשפט, וזאת בהשפעת אנשי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, ג'ון דין, יועץ הנשיא, וג'ון מיטשל, התובע הכללי[17].

במקביל התנהל משפטו של דניאל אלסברג, שהואשם בהדלפת "מסמכי הפנטגון". ב-26 באפריל התגלה במשפט כי האנט ולידי, שניים מהפורצים, פרצו למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בתקווה למצוא חומר שיערער את עדותו. הפורצים לא מצאו דבר ועזבו את המקום. הגילוי חשף את העובדה שהבית הלבן עסק בריגול פנימי נרחב בהרבה ממה שהיה ידוע עד אז. הזעזוע שגרם גילוי זה הביא ב-30 באפריל להתפטרותם של שניים מהיועצים הבכירים בבית הלבן: ג'ון ארליכמן (John Ehrlichman) והארי רובין הולדמן (H. R. Haldeman); במקביל פרש באותו יום מתפקידו התובע הכללי (שהחליף את ג'ון מיטשל), ריצ'רד קליינדינסט (Richard Kleindienst). ויחד עם שלושה אלה, פוטר גם יועץ הנשיא, ג'ון דין[17].

חקירות הסנאט והתובע הכללי

ארצ'יבלד קוקס, החוקר המיוחד

ב-7 בפברואר החליט הסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית, על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. לראשות הוועדה נבחר הסנאטור הדמוקרטי סאם ארווין, והוועדה בראשותו מילאה תפקיד חשוב באיסוף העדויות וגילוי הפרשה בהיקפה המלא. דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי; השימועים שנערכו על ידי הוועדה סוקרו ברשתות הטלוויזיה בין 17 במאי ל-7 באוגוסט; ההערכה היא כי 85% מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו בלפחות סיקור אחד של השימועים, ואלו גרמו נזק פוליטי כבד לניקסון[18].

במקביל, החליט התובע הכללי החדש, אליוט ריצ'רדסון, למנות חוקר מיוחד לחקירת הפרשה. החוקר שמונה, ארצ'יבלד קוקס (Archibald Cox), החל בחקירתו באמצע חודש מאי[19].

הראשון מבין אנשי הבית הלבן שהחל לשתף פעולה עם החוקרים היה ג'ון דין. ב-3 ביוני חשפו וודוורד וברנסטין כי דין העיד בפני הוועדה, שבניגוד להכחשותיו של הנשיא הוא (דין) אכן שוחח עם הנשיא עשרות פעמים על הפרשה ועל מאמצי הטיוח בנושא. דין חשף גם כי לבית הלבן הייתה תוכנית נרחבת לריגול אחרי מתחריו[20].

הקלטות

למרות הגילויים המרעישים של דין, הזעזוע המרכזי חל כאשר הוועדה החלה לשאול ישירות על חלקו של הנשיא ניקסון. התפנית התרחשה כאשר חבר הוועדה, הסנאטור הרפובליקני הווארד בייקר, שאל את השאלה המפורסמת: "מה ידע הנשיא ומתי ידע זאת?"[21]. ב-13 ביולי נשאל עוזרו של הנשיא, אלכסנדר בטרפילד, אם הייתה מערכת הקלטה בבית הלבן. בטרפילד ענה: "הלוואי ולא היית שואל זאת" והודה, באי רצון, שאכן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. ב-18 ביולי הורה ניקסון על ניתוק מערכות ההקלטה, אך צעד זה היה מאוחר מדי; ב-23 ביולי הוציאו התובע המיוחד וחברי ועדת החקירה של הסנאט צו שהורה על זימון הקלטות לבית המשפט, בתקווה כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה.

על ידי ניצול חסינותו סירב ניקסון לחשוף את הקְלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל. במהלך החודשים הבאים התנהל קרב משפטי על הסגרת הקלטות; חברי הוועדה, התובע המיוחד והשופט סיקירה תבעו מבית המשפט העליון לחייב את הנשיא להעביר את ההקלטות, אך זה התמיד בסירובו. הערכאות המשפטיות שדנו בסירובו של הנשיא לא קיבלו את עמדותיו, וקבעו כי על הנשיא להעביר את החומר. ניקסון סירב להיכנע, ותבע מן התובע הכללי לבטל את צו הזימון שהוציא התובע המיוחד, קוקס. התובע הכללי, ריצ'רדסון, וקוקס, סירבו לבטל את הצו[22].

"טבח מוצאי שבת"

הנשיא ניקסון פונה בנאום לאומה ומפרט לגבי שחרור הקלטות הערוכות

ביום שישי, 19 באוקטובר 1973, הציע ניקסון פשרה: הוא לא יגיש את הקלטות אלא סיכום ערוך שלהן, שייערך בידי הסנאטור הדמוקרטי ג'ון סטניס, אחד מן הסנאטורים הוותיקים והמוערכים. קוקס סירב לפשרה; המערכת ציפתה לעוד כמה שבועות וחודשים של תמרונים משפטיים, אך ניקסון הקדים במה שכונה מאוחר יותר "טבח מוצאי שבת" (Saturday Night Massacre). למחרת, בשבת 20 באוקטובר 1973, דרש הנשיא מהתובע הכללי שיפטר את החוקר המיוחד[23]. זה סירב, ופוטר; ניקסון תבע מסגן התובע הכללי, ויליאם רקלשאוס (William Ruckelshaus), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שרקלשאוס פוטר). הנשיא פנה כעת לרוברט בורק, האדם השלישי בחשיבותו במשרד המשפטים שהיה כעת התובע הכללי בפועל; בורק שקל גם הוא להתפטר, אך ריצ'רדסון ורקלשאוס ביקשו ממנו שלא יעשה כן, מחשש לנזק הכבד שייגרם למערכת המשפטית עקב התפטרותם של שלושה מראשיה. בשל כך הסכים בורק לפטר את החוקר המיוחד.

הקונגרס רתח מזעם, ורבים מחבריו האשימו את הנשיא בניצול לרעה של סמכויותיו. חברי קונגרס החלו בהגשת הצעות לדיון בהדחת הנשיא. גם התגובה הציבורית הייתה סוערת: מאות מפגינים עמדו מול הבית הלבן עם שלטים בידיהם, בהם נאמר: "צפור כדי להדיח (את הנשיא)" (Honk to Impeach), ומאות נהגים צפרו בתגובה[24].

הנשיא הגיב בנאומו המפורסם "אינני נוכל" (I'm not a crook!)[25], מול 400 עיתונאים בדיסניוורלד, פלורידה. בנאום טען הנשיא כי

בכל חיי הציבוריים מעולם לא עברתי על החוק. ואני סבור, גם כן, שבכל חיי הציבוריים שמחתי על חקירות מעין אלו, כיוון שזכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי.

פיטוריו של קוקס לא הועילו רבות לניקסון, שכן הוא לא יכול היה למנוע מינוי תובע מיוחד חדש, וזה המשיך בחקירה. לאחר מספר סירובים, הסכים ניקסון לפרסם תעתיקים ערוכים של ההקלטות מהחדר הסגלגל, ללא מסירת הקלטות המקוריות. הוא ציין שכל מידע המצוי על הקלטות ועלול לסכן את ביטחון המדינה יימחק. מעבר להשמטות אלו, הועלתה הסברה שהשיחות כללו שפה גסה והתבטאויות גזעניות, שהיו אף מחמירות את תדמיתו של הנשיא[26].

מכתב ההתפטרות של הנשיא ניקסון

בחודשים הראשונים של 1974 החל ממשלו של ניקסון לקרוס סביבו. בזה אחר זה הודו בכירי הממשל ומטהו של הנשיא בעבירות של עדות שקר ופעילות לא חוקית. ב-28 בינואר הודה עוזר התעמולה של ניקסון, הרברט פורטר, בכך ששיקר ל-FBI בשלבים הראשונים של חקירת הפרשה. ב-25 בפברואר הודה עורך דינו הפרטי של הנשיא בפעילויות לא חוקיות לקראת הבחירות. שאר ההאשמות בוטלו בשל שיתוף הפעולה העתידי של עורך הדין בהליכי המשפט. ב-1 במרץ הואשמו עוזריו לשעבר של הנשיא, שנודעו כשביעיית ווטרגייט, בשיבוש הליכי החקירה בפרשה. שבעת העוזרים הודו באשמה, וחבר המושבעים הגדול שעסק בחקירה הכריז שגם הנשיא ניקסון היה בין קושרי הקשר לביצוע העבירה. ב-7 באפריל הואשם סגן מושל קליפורניה הרפובליקני, אד ריינק, בשלוש עבירות של מתן עדות שקר מול ועדת הסנאט[27]. יומיים לפני כן הואשם בכך גם אחד המזכירים לשעבר של ניקסון, ששיקר לחבר המושבעים הגדול.

ב-24 ביולי 1974 פסק בית המשפט העליון, פה אחד, כי טענותיו של ניקסון לחסינות ולצנזור ההֵקלטות חסרות תוקף חוקי. שישה ימים לאחר מכן חויב ניקסון למסור את הקלטות לתובע[28]. עם מסירת הקלטות התגלה שבאחת מהן חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים לפחות. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן[29]. באוגוסט פורסמה הקְלטה מ-23 ביוני 1972, שבה ניתן היה לשמוע שיחה בין ניקסון לראש צוות הבית הלבן. ההקלטה תיעדה את השניים מתכננים את סיכול החקירות בכך שה-CIA יטען כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה. הקלטת נחשבה לראיה החותכת בפרשה. עם חשיפת ראיה אחרונה זו נטשו את ניקסון תומכיו האחרונים. חברי הקונגרס שהתנגדו קודם לכן לשלושת הסעיפים של ההאשמות נגדו, הכריזו לאחר החשיפה על תמיכה בהם[30]. הקלטה זו נקראה בפי העיתונות "האקדח המעשן" (Smoking Gun)‏[31].

מעמדו של ניקסון הלך והידרדר. קודם לכן במאי החלה ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית לבדוק את הליך הדחתו של הנשיא, ובית הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא – מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה והשלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על ידי הוועדה ב-29 ביולי וב-30 ביולי[32].

לאחר שסנאטורים רפובליקנים הודיעו לנשיא כי קיימים די קולות כדי להדיחו החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-8 באוגוסט 1974 הכריז ניקסון על פרישתו[33]. אף על פי שהפרישה פטרה את ניקסון מן ההאשמות הממשלתיות, עדיין עמדו בפניו האשמות פליליות. סגן הנשיא ג'רלד פורד מונה לנשיא במקומו. ב-8 בספטמבר נתן פורד חנינה לניקסון, משמע, העניק לו חסינות מפני תביעה על כל פשע שביצע בזמן כהונתו. קבלת החנינה התפרשה על ידי הציבור כהודאה באשמה על אף העובדה כי ניקסון התמיד בטענה לחפותו. לעומת זאת, בתגובתו לחנינה הוא השכיל להודות כי נהג בחוסר יושר והחלטיות בפרשת ווטרגייט, ש"הפכה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית"[34].

שניים מכתבי האישום שקיבלו חברי "שביעיית ווטרגייט" בוטלו, וחמשת האחרים הועמדו למשפט באוקטובר 1974, ובינואר 1975 הורשעו ארבעה מהם[35]. למעשה, רק שלושה מהם נכלאו, והרביעי זכה במשפט חוזר.

תוצאות

עמוד ראשי
 ראו גם – נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון

הנשיא החדש, ג'רלד פורד, ערך רה-ארגון מקיף בממשלו, במה שנקרא "טבח ליל כל הקדושים"[36]. כמה מראשי הממשל של ניקסון הודחו מתפקידם; בין השאר הודח הנרי קיסינג'ר מתפקידו כיועץ לביטחון לאומי, אם כי המשיך לכהן כמזכיר המדינה; הוא הוחלף על ידי ברנט סקוקרופט; דונלד רמספלד מונה למזכיר ההגנה, ודיק צ'ייני, לימים סגן נשיא ארצות הברית, מונה לראש סגל הבית הלבן.

בבחירות 1976 הובס פורד על ידי המועמד הדמוקרטי ומושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר, ויש שייחסו לפרשה ולחנינתו של ניקסון על ידי פורד תרומה מכרעת לניצחונו של קרטר. הדמוקרטים הגדילו את ייצוגם בבתי הנבחרים, והסנאטורים החדשים כונו "תינוקות ווטרגייט"[37].

מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע בשנת 1986. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום מסים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם.

מבחינה עיתונאית הובילה פרשת ווטרגייט לעידן שבו הפכה תקשורת ההמונים לאגרסיבית וצינית יותר בדיווחיה על פוליטיקאים. עיתונאים אימצו את הכתיבה התחקירנית בתקווה לחשוף את השערורייה הבאה.

חלק נכבד מן האישים המעורבים בפרשה, בהם ניקסון עצמו, היו עורכי דין, והפרשה הטילה כתם על מקצוע זה בעיני הציבור. בתגובה, הוסיפה לשכת עורכי הדין של ארצות הברית קורס חובה בנושא אחריות מקצועית אשר שינה את דפוסי ההתנהגות הנדרשים מן המשפטן על פי חוק[38].

הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: איראן-קונטרהגייט, ווייטווטרגייט, טרוולגייט, פיילגייט, מוניקה-גייט, אובמהגייט ופיצהגייט בארצות הברית; טונהגייט בקנדה; דיאנהגייט ותאצ'רגייט בממלכה המאוחדת; פמקסגייט וטואלהגייט במקסיקו ועוד.

זהותו של "גרון עמוק" נשמרה בסוד על ידי וודוורד וברנסטין, שיחד עם העורך בראדלי, היו שלושת האנשים היחידים שידעו את שמו, והגנו בעקשנות על הסוד במשך עשרות שנים. רק בשנת 2005, לאחר ספקולציות רבות במשך השנים, הזדהה מארק פלט, מי שהיה מס' 2 בשורות הבולשת בשנות ה-70 המוקדמות כ"גרון עמוק". גם לאחר חשיפה זו סירבו וודוורד וברנסטין לאמת את הידיעה; רק עם מותו של פלט ב-18 בדצמבר 2008 הוסר סופית מעטה הסודיות[39].

בתרבות פופולרית

משזכתה הפרשה להד ציבורי נרחב, רבו ההתייחסויות השונות לה ביצירות תרבות. ראשית בספר רב המכר של וודוורד וברנסטין - "כל אנשי הנשיא", אשר יצא לאור בשנת 1974 ועובד לסרט כשנתיים לאחר מכן, כאשר את דמויותיהם מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן, בהתאמה[40].

ההתייחסות לפרשה כאירוע מכונן על פני יצירות שלא עסקו בה ישירות, אלא בתקופה: בסרט "פורסט גאמפ"[41], אשר גיבורו מתגלה כגורם לא צפוי במספר אירועים היסטוריים בעלי משמעות במאה ה-20 בארצות הברית, זה מתלונן על רעשים ואורות הבוקעים מבניין ווטרגייט, ובכך "מפוצץ" את הפרשה.

כך גם במיני סדרה "שנות ה-70", אשר עסקה בתקופה, אחת הדמויות עובדת במטה הרפובליקני. גם עשורים לאחר הפרשה המשיכו יוצרים אמריקאים לעסוק בה, ובין השאר יצא לאקרנים סרטו של רון הווארד "פרוסט/ניקסון", המציג סדרת ראיונות עם ניקסון לאחר התפטרותו. בסדרה האמריקאית "Timeless" המתרחשת כמסע בזמן מוקדש פרק לאירועי הפרשה[42].

התייחסויות קומיות וסאטיריות לפרשה כמו מ"עולם הדיסק" של הסופר הבריטי טרי פראצ'ט[43] וכלה בנובלה הגרפית "השומרים" של אלן מור, השתמשו בפרטים המוכרים מהאירוע כדי להמשיל אירועים או לרמוז להתרחשויות ביצירותיהם. כמו כן, הייתה התייחסות לפרשה בתוכנית הקומית הישראלית "ייסורי אפרים".

סרט הקומדיה "דיק" מציג את סיפורן של שתי נערות (קירסטן דנסט ומישל ויליאמס) שבמקרה נקלעו לפרשה וממלאות את תפקידו של "גרון עמוק"[44].

בשלהי שנת 2017 יצא לאקרנים סרט הדרמה "מארק פלט-האיש שהפיל את הבית הלבן" (The Man Who Brought Down the White House) בכיכובו של השחקן ליאם ניסן[45]. הסרט מציג את פרשיית ווטרגייט מנקודת מבטו של "גרון עמוק" ומבליט את פועלו המכונן של מארק פלט בשמירה על היסודות הדמוקרטים של האומה האמריקאית ועל שימור עצמאותו של ארגון ה-FBI.

באפריל 2022 עלתה לאוויר ברשת Starz האמריקאית הסדרה "גזלייט", בכיכובם של ג'וליה רוברטס ושון פן[46]. הסדרה מספרת את סיפור הפרשה מנקודת המבט של מרתה מיטשל (אשת חברה מארקנסו שהייתה אשתו של התובע הכללי, ג'ון מיטשל), הנחשבת לראשונה שהאשימה את ניקסון בפומבי על מעורבותו בפרשה[47], ומספר דמויות אחרות בשולי הפרשה.

ב-2023 עלתה לשידור דראמה סאטירית מבית HBO בכיכובו של וודי הארלסון שמביאה נקודת מבט חדשה על הפרשה בשם "שרברבי הבית הלבן"[48].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרשת ווטרגייט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ David Leip, 1968 Presidential General Election Results, David Leip's Atlas of Presidential Elections
  2. ^ The Johnson Administration, College Sidekick
  3. ^ בן שלו, 1969: השנה בה מתו ילדי הפרחים, באתר הארץ, 5 ביוני 2009
  4. ^ Robert McNamara, In Retrospect, New York: Vintage Books, 1996, p. 280.
  5. ^ כרונולוגיית הפרשה באתר Watergate info
  6. ^ טים ויינר (2009 [2007]), מורשת של אפר: היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית CIA, תל אביב: הוצאת רסלינג, תרגום: דפנה לוי, עמ' 271–272, 279
  7. ^ צ'ו אן לאי יקדם פני ניקסון בהגיעו לפקין, על המשמר, 16 בפברואר 1972
  8. ^ 1972 Electoral College Results, National Archives (באנגלית)
  9. ^ Sirica, John J.: To set the record straight: the break-in, the tapes, the conspirators, the pardon. Norton, New York (1979). pp. 44.
  10. ^ ג'יימס מקורד, באתר וושינגטון פוסט
  11. ^ שם, עמוד 56
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  13. ^ Watergate Explained: A Resource Guide, Nixon Library Foundation, ‏14 ביוני 2022
  14. ^ Carl Bernstein and Bob Woodward, Bug Suspect Got Campaign Funds, וושינגטון פוסט, ‏1 באוגוסט 1972
  15. ^ עם ניצחון ניקסון: האנוי מוכנה להשלים ההסכם לשלום בוייטנאם, דבר, 9 בנובמבר 1972
  16. ^ Matt Mullen, Pentagon Papers, ‏2 באוגוסט 2011
  17. ^ 17.0 17.1 כתבה באתר סוכנות הידיעות UPI
  18. ^ ווטרגייט באתר המוזיאון לשידורי תקשורת
  19. ^ The Watergate Scandal: A Timeline, ‏9 באוקטובר 2018
  20. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  21. ^ Robert Williams: Political scandals in the USA. Keel University Press, 1998. p. 20
  22. ^ פרשת ווטרגייט באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  23. ^ Ron Elving, A Brief History Of Nixon's 'Saturday Night Massacre', NPR, ‏21 באוקטובר 2018
  24. ^ צילום של עמוד העיתון
  25. ^ לקריאת הנאום אינני נוכל
  26. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  27. ^ An Open Memo: Comparison of Clinton Impeachment, Nixon Impeachment and Trump Pre-Impeachment, Just Security, ‏14 במאי 2019
  28. ^ לקריאת פסק הדין ראו כאן
  29. ^ ראו כאן. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.
  30. ^ ראו כאן, 5 באוגוסט
  31. ^ לקריאת טקס ההקלטה ראו כאן
  32. ^ לקריאת סעיפי האישום נגד הנשיא ראו כאן
  33. ^ נאום ההתפטרות של ניקסון באתר Watergate info
  34. ^ כתבה על החנינה שנתן הנשיא פורד, Watergate info
  35. ^ Watergate scandal
  36. ^ Timeline of President Ford's Life and Career, Gerald R. Ford Presidential Library and Museum
  37. ^ Ron Elving, Congressman's Exit Closes Book On 'Watergate Babies', NPR, ‏31 בינואר 2014
  38. ^ ווטרגייט וערכים בפוליטיקה האמריקנית באתר Watergate info
  39. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  40. ^ אלי אשד, המשימה ווטרגייט: כל אנשי הנשיא - הסיפור המפורסם של פרשת ווטרגייט שחיסלה את הנשיא ניקסון מאת קרל ברנסטין ובוב וודוורד, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏24 במרץ 2023
  41. ^ Amanda Bruce, Every Real Historical Event in Forrest Gump & How Accurate They Are, Screen Rant, May 16, 2021
  42. ^ תמצית פרק 6 - "קלטות ווטרגייט"
  43. ^ The Truth - Annotations
  44. ^ Rita Kempley, Tricky 'Dick': A Bungle of Laughs, וושינגטון פוסט, ‏4 באוגוסט 1999
  45. ^ ארז דבורה, ביקורת סרט - "האיש שהפיל את הבית הלבן": עוד מאותו הדבר, באתר ynet, 27 בנובמבר 2017
  46. ^ Gaslit, Starz (באנגלית)
  47. ^ Gillian Brockell, ‘I’m a political prisoner’: Mouthy Martha Mitchell was the George Conway of the Nixon era, The Washington Post, ‏4 בפברואר 2019
  48. ^ רועי אבן, ‏"שרברבי הבית הלבן": כשהאמריקאים התנהגו כמו בשכונה הכי ישראלית, באתר ‏מאקו‏‏, ‏3 במאי 2023‏


ערך מומלץ


ריצ'רד ניקסון
משפחה תלמה "פט" ראיין ניקסון (רעיה) • טרישיה ניקסון קוקס (בת) • ג'ולי ניקסון אייזנהאואר (בת) • פרנק ניקסון (אב) • האנה ניקסון (אם)
פעילות מוקדמת צי ארצות הברית • אוניברסיטת דיוק • המפלגה הרפובליקנית • בית הנבחרים • הסנאט • סגן נשיא ארצות הברית (ראו ויכוח המטבח)
מותו והנצחתו מותו והלווייתו • הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון • מקום הולדתו
נשיא ארצות הברית ה-37
מערכות בחירות הבחירות לנשיאות 1960 • הבחירות לנשיאות 1968 • הבחירות לנשיאות 1972
קבינט ספירו אגניו (סגן הנשיא) • ג'רלד פורד (סגן הנשיא) • ויליאם פירס רוג'רס (מזכיר המדינה) • הנרי קיסינג'ר (מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי) • ג'יימס ר' שלזינגר (מזכיר ההגנה)
מדיניות חוץ ביקור ניקסון בסין (1972) • מלחמת וייטנאם (1969-1973) • מלחמת יום הכיפורים (1973) • תוכנית רוג'רס (1969-1971) • ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)
מדיניות פנים דוקטרינת ניקסון (1969) • הנחיתה על הירח (1969) • הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (1970) • משבר האנרגיה העולמי (1973) • פרשת ווטרגייט (1973) • התפטרותו (1974)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38119086פרשת ווטרגייט

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרשת_ווטרגייט&oldid=2530787"