ממלכת סרדיניה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| עיר בירה | קליארי דה יורה; טורינו דה פקטו | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 1720 | ||
| פירוק | איחוד איטליה | ||
| תאריך | 1861 | ||
| ישות קודמת |
 מחוז ארבוראה  רפובליקת פיזה  דוכסות סבויה | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת איטליה  האימפריה הצרפתית השנייה | ||
| שטח בעבר | 70,000 קמ"ר קמ"ר (נכון ל־1838) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 4,650,000 (נכון ל־1838) | ||
.svg)
.jpg)
ממלכת סרדיניה (הידועה גם כ"סרדיניה-פיימונטה" או "פיימונטה-סרדיניה") הייתה השם שניתן לשטחים שבשליטת בית סבויה בין שנת 1720, בה הוענק האי סרדיניה לשליט סבויה ויטוריו אמדאו השני, כפיצוי על אבדן שליטתו באי סיציליה לטובת כוחות אוסטרים, ועד לאיחוד איטליה תחת כתר בית סבויה ב-1861.
פרט לאי סרדיניה כללה הממלכה גם את אזור סבויה, מחוזות פיימונטה, והעיר ניס. ליגוריה וגנואה סופחו לממלכה בקונגרס וינה בשנת 1815. בית סבויה שמר על זכותו ההיסטורית לכתר ממלכת קפריסין וממלכת ירושלים הצלבניות, על אף ששטחים אלו היו מצויים ביד האימפריה העות'מאנית מזה מאות בשנים, ולפיכך נקראה הממלכה באופן רשמי "ממלכת סרדיניה, קפריסין וירושלים, דוכסות סבויה ומונפראט, מחוז פיימונטה". במהלך רוב המאה ה-18 והמאה ה-19 הייתה בירת הממלכה טורינו שבפיימונטה. ב-1860 נאלצה הממלכה לוותר על ניס וסבויה לטובת צרפת בתמורה לתמיכה צרפתית במלחמות איחוד איטליה. בשנת 1861 הייתה למדינה העיקרית בממלכת איטליה החדשה, ולאחר איחוד איטליה תחת כתר סבויה, חדלה להתקיים כממלכה נפרדת.
היסטוריה של פיימונטה וסרדיניה עד ליצירת הממלכה המאוחדת
היסטוריה קדומה של פיימונטה
לאחר נפילת האימפריה הרומית היה אזור פיימונטה נתון לפלישות של עמים שונים, ובתקופות שונות היה בשליטת הבורגונדים הגותים, האימפריה הביזנטית, הלומברדים והפרנקים. במהלך המאה ה-9 היה האזור חלק מנחלות האימפריה הרומית ה"קדושה". בשנת 1046 סיפח אודונה הראשון, רוזן סבויה, את פיימונטה לנחלותיו, שכללו שטחים באזור סבויה בצפון מערב איטליה ובדרום מזרח צרפת, ובירתם שאמברי הנמצאת כיום בצרפת. מספר ערים כגון אסטי ואלסנדריה והמרקיזויות של סאלוצו ומונפרט נותרו עצמאיות. רוזנות סבויה הועלתה לדרגת דוכסות ב-1416 והדוכס אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה העביר את מושב הדוכסות לטורינו ב-1563.
היסטוריה קדומה של סרדיניה
האי סרדיניה היה חלק מן האימפריה הרומית. בשנת 456, לאחר נפילת האימפריה, כבשו את האי הוונדלים, ששלטו באי עד לשנת 534, בה נפל האי בידי האימפריה הביזנטית. זו לא הצליחה להטיל מרותה על האי, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. ב-832 נטשה לחלוטין האימפריה הביזנטית את האי. האי הפך לחלק ממאבקי השליטה בים הטירני, בין המעצמות האזוריות ג'נובה ופיזה, ולא היה בו שלטון אחיד. במהלך המאה ה-14 השתלטה ממלכת אראגון על האי בהדרגה, ולאחר איחוד ספרד היה האי לנחלה מנחלות הכתר הספרדי.
איחוד סרדיניה ופיימונטה תחת כתר בית סבויה
לאחר מלחמת הירושה הספרדית, שהסתיימה בחוזה אוטרכט ב-1713 חולקו נחלותיה של ספרד ביבשת אירופה. בית סבויה קיבל את סיציליה וחלק מדוכסות מילאנו, ואילו קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" קיבל את ארצות השפלה הדרומיות, ממלכת נאפולי, סרדיניה, ואת רוב דוכסות מילאנו. חלוקה נוספת אירעה ב-1718 כאשר אולץ ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה לוותר על סיציליה לטובת בית הבסבורג מאוסטריה. בתמורה קיבל את השליטה בסרדיניה. שנתיים לאחר מכן, ב-24 באוגוסט 1720 קיבל באופן רשמי את השליטה על האי. נחלות בית סבויה בחצי האי האפניני ובאי סרדיניה כונו מעתה "ממלכת סרדיניה" או "ממלכת סרדיניה-פיימונטה".
המלחמות הנפוליאוניות וקונגרס וינה
ב-1792 הצטרפה ממלכת סרדיניה אל הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה, אך הוכתה על ידי נפוליאון ב-1796 ונאלצה להסכים לתנאי חוזה פריז מ-1796 שאיפשר לנפוליאון מעבר חופשי בשטחה. ב-6 בדצמבר 1798 כבש הגנרל המהפכני הצרפתי ז'ובר את טורינו וגירש ממנה את קרלו אמנואלה הרביעי, מלך סרדיניה, שנמלט אל האי סרדיניה, וויתר על נחלותיו ביבשת. הממשלה הזמנית שהוקמה דרשה את איחוד פיימונטה עם צרפת. ב-1799 כבשו כוחות אוסטרים ורוסים את האזור, אך ב-1800 שבו הצרפתים והשתלטו על פיימונטה בעקבות ניצחונו של נפוליאון בקרב מרנגו. במהלך כל המלחמות הנפוליאוניות לא השתלטו הצרפתים על האי סרדיניה עצמו.
ב-1814, עם התמוטטות הקיסרות הנפוליאונית, שב בית סבויה לנחלותיו בפיימונטה ובסבויה, ואף נוספו להן נחלות שהיו שייכות לרפובליקת ג'נובה שחדלה מלהתקיים. הסדרים אלו אושרו על ידי קונגרס וינה.
שלטון בית סבויה בין קונגרס וינה למלחמות האיחוד
מלכי בית סבויה בתקופה זו, ויטוריו אמנואלה הראשון, מלך סרדיניה (1802–1821), קרלו פליצ'ה, מלך סרדיניה (1821–1831) וקרלו אלברטו, מלך סרדיניה (1831–1849) ניהלו מדיניות שמרנית וראקציונרית, תמכו במלכי הסדר האירופי הישן כפרננדו השביעי, מלך ספרד, והתנגדו לניסיונות של מהפכנים וליברלים על אדמתם להפוך את איטליה לממלכה ליברלית ומאוחדת, מסוג ניסיונו של המהפכן סנטורה די סנטרוזה להפיכה בפיימונטה ב-1821, אותו דיכאו קרלו פליצ'ה וקרלו אלברטו בעזרת חיילי הברית הקדושה.
בתקופה זו, מ-1830 עברה הממלכה תהליכים של תיעוש ושינוי חברתי. לאחר מהפכות 1848 נחקקה חוקה לממלכה, שכונתה "Statuto Albertino". החוקה, שנחקקה תחת חשש המהפכנים הליברלים, יצרה פרלמנט בן שני בתים. בית עליון הממונה על ידי המלך, ובית תחתון נבחר, וכן קבינט, האחראי כלפי המלך, אך אינו יכול לפעול ללא הסכמת הפרלמנט. חוקה זו היוותה את הבסיס למשפט החוקתי באיטליה כולה לאחר האיחוד, ולמעשה עד לנפילת ממלכת איטליה והקמת הרפובליקה ב-1948.
הלחץ שהוביל את קרלו אלברטו לחקיקת החוקה, הוביל אותו גם להתנגד לאוסטרים, שדיכאו בכוח את הרוח המהפכנית בכל איטליה. כישלון המצור על מילאנו ששמו האוסטרים בפיקוד המרשל יוזף רדצקי פון רדץ, הוביל את קרלו אלברטו להצטרף אל בני ונציה ומילאנו ולהכריז מלחמה על האוסטרים, כשמטרתו איחוד איטליה. לאחר הצלחות ראשוניות הוכה צבאו של קרלו אלברטו על ידי רדצקי בקרב קוסטוזה ב-24 ביולי 1848. צבאו של קרלו אלברטו שב לפיימונטה, ורדצקי הצליח להשתלט על אזור לומברדיה-ונציה.
איחוד איטליה
השלום השביר ששרר לאחר התבוסה הצבאית בקוסטוזה לא נמשך זמן רב. במרץ 1849 ניסה קרלו אלברטו את כוחו פעם נוספת כנגד האוסטרים ושוב הובס. ב-23 במרץ 1849 התפטר קרלו אלברטו ומסר את כתרו לבנו, ויטוריו אמנואלה השני.
ב-1850 הצטרף לממשלת פיימונטה הרוזן קמילו בנסו די קאבור. בתחילה שימש כשר החקלאות, המסחר והצי, ולאחר מכן כשר האוצר, ובנובמבר 1852 היה לראש הממשלה. פעילותו הפכה את ממלכת סרדיניה לכוח המניע מאחורי התנועה לאיחוד איטליה. ב-1854 הצטרפה סרדיניה אל האימפריה העות'מאנית, בריטניה וצרפת שיצאו כנגד רוסיה במלחמת קרים. עם סיום המלחמה המשיך קאבור בתוכניתו ליצירת איטליה מאוחדת תחת כתר בית סבויה. האמצעים לכך היו פיתוח כלכלי מואץ, ומערכת של בריתות דיפלומטיות, המלוות בכוח צבאי, ובחבירה לכוחות התומכים בליברליזם ובאיחוד במדינות איטליה שמחוץ לממלכת סרדיניה.
בשנת 1858 כרת קאבור ברית חשאית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. על פי תנאי הברית, שכונה "הסכם פלומביאר", על שם העיירה פלומביאר-לה-בן (Plombières-les-Bains) שבמחוז ווז' בה נועדו השניים בחשאי, תסייע צרפת בסילוקה של אוסטריה מחצי האי האיטלקי, ובאיחוד איטליה, ובתמורה תקבל צרפת את אזור סבויה וניצה. ביוני 1859 מצא נפוליאון את העילה למלחמה באוסטריה, ויצא למתקפה. בקרב סולפרינו ניצחה הברית בראשות נפוליאון את הצבא האוסטרי, וממלכת סרדיניה סיפחה את לומברדיה. אך מיד לאחר מכן שינה נפוליאון את טעמו, והחליט לסיים את המעורבות הצרפתית במלחמה. ב-11 ביולי 1859 חתם נפוליאון מאחורי גבם של בני בריתו על הסכם וילאפרנקה שנבע, כפי הנראה, מחששו מכך שהמדינה האיטלקית שסייע ליצור תהיה רבת עוצמה משתכנן. נפוליאון ופרנץ יוזף הראשון הסכימו על כך שהאוסטרים ימשיכו להחזיק בוונציה אך ימסרו את לומברדיה לצרפתים, שימסרו אותה לפיימונטה. פרט לכך יישארו הגבולות הפנימיים באיטליה כפי שהיו. שליטיהם השושלתיים הישנים של טוסקנה, מודנה ופארמה, שגורשו על ידי המהפכנים לאוסטריה, ישובו לכיסאותיהם, והאפיפיור ימשיך לשלוט במדינת האפיפיור. סבויה וניצה תישארנה בידי פיימונטה, כהכרה בכך שנפוליאון לא מילא את התחייבותו כלפיה. הסכם זה נתפס על ידי הליברלים ותומכי האיחוד כבגידה. קאבור התפטר מכהונתו, ושב לאחוזתו.
בתחילת 1860 חל מפנה נוסף. קאבור שב לתפקידיו, והמשיך להניע את גלגלי האיחוד, כשהוא נעזר בג'וזפה גריבלדי, הפטריוט והמהפכן האיטלקי הוותיק. ב-5 במרץ 1860 אישרו דוכסות פארמה, טוסקנה, רומאניה ומודנה במשאל עם את הצטרפותן לממלכת סרדיניה. הברית עם נפוליאון חודשה, ובמסגרתה נמסרו סבויה וניצה לצרפת.
בה בעת החל גריבלדי במסעו לכיבוש דרום איטליה בשם ממלכת סרדיניה. הוא חצה את ממלכת שתי הסיציליות, כשעמו אלף מתנדבים, במסע צבאי המכונה "מסע האלף", כשמטרתו עלייה אל רומא, ומסירת כל דרום איטליה לידיו של ויטוריו אמנואלה. קאבור, שחשש מן האלמנט המהפכני והרפובליקני שבתנועתו של גריבלדי, בה רבו תומכיו של ג'וזפה מציני פעל מהר, ובשיתוף פעולה עם נפוליאון פנה דרומה, והביס את חילות האפיפיור וחילות בורבון. ב-26 באוקטובר נפגש גריבלדי עם המלך ויטוריו אמנואלה בטאנו, וב-7 בנובמבר נכנס המלך לנאפולי. ב-17 במרץ 1861 הוכרזה ממלכת איטליה ובזאת תם קיומה של ממלכת סרדיניה כממלכה עצמאית.
לקריאה נוספת
- דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, חלק א', הוצאת זמורה ביתן, 1984
קישורים חיצוניים
23882914ממלכת סרדיניה