הברית הלטינית
הליגה הלטינית הייתה איחוד צבאי ומדיני בין-שבטי של ערי מדינה וכפרים לאטינים רבים בלאטניום (אזור החופף למחוז לאציו המודרני) בתקופת איטליה העתיקה.
לא ברור מה היה מבנה הברית לפני עלייתה של המדינה הרומית לכוח, אולם נראה שהייתה סוג כל שהיא של ברית בין השבטים הלטינים השונים, ברית שהייתה בעיקרה מבוססת על פולחנים דתיים משותפים של הלטינים ותאום רופף של הגנה מפני פלישות עמים זרים לאזור. ידוע על כ-47 קהילות לטיניות שהיו שותפות בברית הזו במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, ובכללן שבעת הכפרים הקדומים שלימים התאחדו לעיר רומא.
חברי הברית נהגו לערוך פולחן משותף לוונוס באראדה. מספר כפרים לטינים ערכו טקסים דתיים על הר אלבה בשם יופיטר לטיאריס. בראש הברית או כחברה חזקה בה, עמדה העיר אלבה לונגה. בערך בתקופתו של סרוויוס טוליוס (578 -535 לפנה"ס) בעקבות לחץ האטרוסקי מהצפון, הפך טבע הברית מאיחוד דתי לאיחוד מדיני יותר, כדי לאפשר ללטינים להדוף את התוקפים.
בתקופת המלוכה הרומית, כנראה תחת פיקודו של טולוס הוסטיליוס, נכבשה והושמדה אלבה לונגה על ידי רומא, ומעמדה של אלבה כעיר בעלת ההגמוניה בלטניום עבר לידי הרומאים. במקביל ליסודה של הרפובליקה הרומית חלה התקוממות של הערים הלטיניות נגד ההגמוניה של רומא, התקוממות שהגיעה לשיאה בקרב רגילוס שנערך לפי המסורת הרומית בשנת 496 לפנה"ס. במקביל ערכו הלטינים מלחמת מגן נגד האטרוסקים שאיימו עליהם מהצפון ומקמפניה בדרום.
קרב רגליוס הסתיים ללא הכרעה ובעקבות כך, בשנת 493 לפנה"ס, נחתם הסכם שלום בין הרפובליקה לערים הלטיניות, הסכם שיצר את הברית הלטינית במתכונתה הידועה יותר. מתכונת זו נתנה לשני הצדדים מעמד שווה מבחינה מדינית, חלוקה שווה של שלל מלחמה, והבטיחה תמיכה צבאית בין שני הצדדים במקרה של מלחמות עתידיות. הברית הלטינית החדשה, למרות שהייתה בת בריתה של רומא, הראתה סימני התנגדות הולכים וגדלים להתעצמות עיר זו. בראש הברית עמדה כנראה העיר טוסקולום, וחבריה נהגו, בין השאר, לערוך מפגשים דתיים משותפים במקדש דיאנה באריקיה. בראש הברית עמד "דיקטאטור פדרלי", נושא משרה זו כנראה נבחר על ידי חברות הברית כדי לנהל את המאבקים המשותפים שלהם בכוחות זרים.
בתקופה מאוחרת יותר הצביע קאטו הזקן בכתביו על עוד 8 ערים לטניות אחרות שהיו שותפות בברית.
במהלך המאה ה-5 לפנה"ס ניהלו הברית הלטינית ובעלת בריתה רומא שורה של מלחמות מגן נגד הכוחות השונים שאיימו על לטניום: הוולסקים מדרום מזרח, הסבינים מצפון מזרח והאקיווים מהמזרח. לברית הרומו-לטינית הצטרפה גם ההתאחדות של השבטים ההרניקים בשנת 486 לפנה"ס. הברית הלטינית והרומאים נלחמו במהלך המאה ה-4 לפנה"ס בשבטים הקלטים שפלשו לאיטליה מהצפון.
בשנת 340 לפנה"ס התפרקה הברית בין הלטינים לרומא כאשר הערים הלטניות האחרות חששו מכוחה ההולך וגדל של רומא ונעשה מאמץ מצידם לבלום את התפשטות רומא. מאמץ זה נכשל והוביל בסוף 338 לפנה"ס לפירוקה הסופי של הברית הלטינית ולאובדן זכויות רבות של הערים הלטניות. מספר ערים לטניות קיבלו אזרחות רומית עם ממשל מקומי מוגבל, ערים אחרות הוגדרו כ"בעלות ברית" ואולצו לספק לרומא כוחות עזר צבאיים, ומספר ערים איבדו את אדמותיהן לטובת רומא ומושבות רומאיות. מדיניות החוץ של ערי הלטינים הוכפפה לזו של הרומאים.
זכויות לטיניות
נוצר מעמד חדש, ששימש מאוחר יותר גם להגדרת מעמד עמים לא לטינים באיטליה, מעמד "בן הברית הלטיני". מעמד זה הבטיח מכלול של זכויות מדיניות ואישיות ללטינים שכלל בין השאר שלטון עצמי, זכויות חיתון ומסחר, הגירה לעיר רומא ואפשרות לזכות באזרחות רומית. הזכויות הלטיניות (ius Latii או Latinitas או Latium) היו פחותות במעט מזכויות אזרח רומי ועדיפות על זכויות בעלי-ברית או אלו שאינם אזרחי רומי (peregrines). בעלי זכויות לטיניות נהנו ממלוא הזכויות של אזרח רומי אולם לא היו רשאים להצביע בבחירות רומיות או להשתתף בחבר מושבעים רומי.
בין הזכויות:
- זכות המסחר (commercium) - על פי המשפט הרומי לזרים לא הייתה זכות לקניין ולא חלו עליו דיני הקניין הרומיים. זכות המסחר העניקה זכויות קניין כולל זכות לבעלות על קרקע בכל הערים הלטיניות וזכות להיות בעל מעמד תובע בבית דין הדן בזכויות קניין.
- זכות החיתון (Conubium) - נישואין התקפים לפי דיני רומי, כולל השלכות של בעלות על נכסים וזכויות הורשה.
24434414הברית הלטינית