קמילו בנסו די קאבור
 | |||||
| לידה |
10 באוגוסט 1810 טורינו | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 ביוני 1861 (בגיל 50) טורינו | ||||
| מדינה | איטליה | ||||
| מפלגה | ליברלית-קונסרבטיבית | ||||
| |||||
הרוזן קמילו בנסו די קאבור (איטלקית: Camillo Benso Conte di Cavour, להאזנה (מידע • עזרה); 10 באוגוסט 1810 - 6 ביוני 1861) היה ראש ממשלת ממלכת סרדיניה-פיימונטה ואחר כך ראש הממשלה הראשון של איטליה, ודמות מפתח במאבק לאיחוד איטליה.
חייו
נעוריו ותחילת דרכו
קאבור נולד בטורינו בתקופה הנפוליאונית, למשפחה שהשיגה שטח רב בזמן הכיבוש הצרפתי. הוא נשלח לאקדמיה הצבאית של טורינו כשהיה בן עשר בלבד. לעיתים קרובות הסתבך עם הממונים עליו ועקשנותו הקשתה עליו להסתגל למשמעת הצבאית הנוקשה. במקרה אחד ארוחותיו נשללו ממנו והוא קיבל מים ולחם בלבד במשך שלושה ימים, בגלל שנתפס קורא ספרים שהאקדמיה אסרה על קריאתם. על אף בעיות המשמעת, גויס ב-1827 לצבא ממלכת סרדיניה-פיימונטה כמהנדס צבאי, הודות להיותו מהיר תפיסה בנושאים מתמטיים. בתקופת הצבא למד קאבור אנגלית וכן את משנתם של ג'רמי בנת'ם ובנז'מין קונסטן, והחל לפתח אידאולוגיה ליברלית. נטיותיו האידאולוגיות עוררו חשד מצד המשטרה. בנובמבר 1831 פרש מהצבא הן משום שהשתעמם מהחיים הצבאיים והן משום אי-אהדתו לשליט ממלכת סרדיניה החדש, קרלו אלברטו.
לאחר שחרורו, העביר קאבור את זמנו בשווייץ, לצד קרוביו הפרוטסטנטים שחיו בז'נבה. הוא הוקסם מהקלוויניזם ואף המיר את דתו, אך חזר לקתוליות לאחר זמן קצר. אלכסנדר וינֶה, כומר קלוויניסטי, שכנעו בצורך להפריד את הדת מהמדינה, השקפה שבה החזיק קאבור עד מותו. לאחר שהותו בשווייץ, נסע לפריז, שם צפה בדיוני הפרלמנט הצרפתי והתרשם במיוחד מנאומיהם של פרנסואה גיזו ואדולף טייה. אז החליט לפנות לקריירה פוליטית. משם הגיע ללונדון, אך התאכזב מהפוליטיקה הבריטית והמשיך בדרכו לאוקספורד, ליברפול, ברמינגהאם, צ'סטר, נוטינגהאם ומנצ'סטר. עוד עבר קאבור בהולנד, בגרמניה ובחלקה הגרמני של שווייץ, לפני שסיים את מסעו וחזר לטורינו.
בין 1838 ל-1842 הגה מספר יוזמות לפתרון הבעיות הכלכליות באזורו. בתחילה ניסה מספר טכניקות חקלאיות בשטחו הפרטי, כמו למשל שימוש בסלק סוכר, והיה אחד האיטלקים הראשונים שהשתמשו בדשן כימי. כמו כן, ייסד קאבור את אגודת החקלאות הפיימונטית.
קריירה פוליטית
ב-1847 החל קאבור להשתלב בחברה הפיימונטית, כשהפך לעיתונאי בנושאי פוליטיקה בעיתונו, "איל ריסורג'ימנטו" (Il Risorgimento). האפיפיור הליברלי החדש, פיוס התשיעי, יצר תנועה חדשה שדגלה בליברליזם איטלקי, מה שאפשר לקאבור להיכנס לזירה הפוליטית בלא חשש מכוחות המשטרה. הוא נאם בפני עיתונאים רבים על הצורך בחוקה לממלכת סרדיניה, שלבסוף אכן נכתבה. שלא כמו להוגי דעות פוליטיים אחרים, לא הוצע לקאבור מושב בבית הנבחרים האיטלקי ("הבית התחתון"), והוא נחשב עדיין על ידי רבים לדמות חשודה במקצת.
באותה תקופה לא תמך קאבור באיחוד איטליה והעדיף הקמת מדינה פיימונטית מורחבת מאשר מדינה אחת בכל שטח איטליה. הוכחה לכך ניתן לראות בדבריו כי דניאל מאנין, פוליטיקאי ונציאני, דיבר על "איחוד איטליה ושטויות אחרות". אך על אף התנגדותו לאיחוד, היה ממורמר מהשפעתה של האימפריה האוסטרית על המדינה כולה. לכן, כשבשנת 1839 פרץ במילאנו מרד נגד האוסטרים, היה קאבור מיני רבים שתמכו במלחמה וראו בה סיכוי לסילוק האוסטרים אחת ולתמיד. לבסוף ניצחו האוסטרים במלחמה, בעיקר בשל חוסר ניסיונם של הפיימונטים בלחימה.
לאחר מכן הצטרף קאבור לבית הנבחרים, וישב בצידו הימני, שם ישבו השמרנים. הייתה לו בעיה לנאום פומבית מכיוון ששפת האם שלו היא צרפתית, ואת נאומיו בפרלמנט התעקש לערוך באיטלקית. בבחירות הבאות איבד קאבור את מושבו, אך שב לפרלמנט בבחירות שלאחר מכן, וריצה קדנציה מוצלחת בהרבה. הבנתו את השוק האירופי והידע שלו בכלכלה מודרנית הובילו למינויו לשר הצי, המסחר והחקלאות בשנת 1850. תוך זמן קצר הפך לאחד החברים המשפיעים בקבינט ובבית הנבחרים, כשאיחד את המרכז-ימניים והמרכז-שמאליים בפרלמנט. ב-1851 קידם אותו הפרלמנט למשרת שר האוצר, לאחר שפעל בממשלה כנגד השר המכהן. עם מינויו, החל קאבור בתוכניתו להגדלת מספר מסילות הרכבת, ועד 1860 נבנו בפיימונטה 800 קילומטרים של מסילות, שליש מכלל מסילות הברזל באיטליה כולה באותה תקופה.
ראש ממשלת פיימונטה-סרדיניה
ב-4 בנובמבר 1852 נבחר קאבור לראש ממשלת ממלכת פיימונטה-סרדיניה. הוא היה ליברל והאמין בסחר חופשי, בחופש ביטוי ציבורי ובשלטון חילוני, והיה אויבם הפוליטי של הרפובליקנים והמהפכנים בפיימונטה. ביקורת רבה נמתחה על קאבור בשל פעולות שנויות במחלוקת שאותן ביצע במהלך כהונתו: שימוש מוגזם בכוחות החירום, מינוי חברים אישיים, שיחוד עיתונים ודיכוי אחרים ואף רמאות בבחירות. אך מנגד לביקורת, פעולות אלו היו נפוצות יחסית באותה תקופה.
בתחילת 1854 פרצה מלחמת קרים, בה לחמו בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית מול האימפריה הרוסית. כוחות בריטניה וצרפת רצו כי פיימונטה תכנס למלחמה כדי להפחית את מספר החיילים הפיימונטים הלוחמים באיטליה נגד האוסטרים, ובכך לאפשר לאוסטריה להצטרף גם היא. קאבור הסכים, וב-10 בינואר 1855 החלו הפיימונטים ללחום לצד הבריטים והצרפתים. הצטרפותם למלחמה הייתה מאוחרת מכדי לגרום לשינוי ממשי מבחינה צבאית, אך בהמשך תתברר כמהלך פוליטי מועיל: 18,000 החיילים ששלחה פיימונטה היקנו לה מקום בוועידת השלום בפריז, שם התלונן קאבור על מצבם של מחוזות איטליה האחרים.
בינואר 1858 ניסה פליצ'ה אורסיני להתנקש בחיי נפוליאון השלישי. באופן אירוני, פתח ניסיון ההתנקשות ערוץ תקשורת דיפלומטי בין צרפת ופיימונטה. בזמן שישב בבית הסוהר וחיכה למשפטו, כתב אורסיני מכתב פומבי לקיסר הצרפתי שהסתיים במילים "זכור זאת, כל עוד איטליה לא עצמאית, שלום אירופה והוד מלכותך אינו אלא חלום ריק... שחרר את ארצי לחופשי, וברכתם של עשרים וחמישה מיליון איש תלווה אותך בכל מקום ולעולמי עד". בסופו של דבר, הוצא אורסיני להורג, אך נפוליאון השלישי החל לבחון אפשרות של פעולה משותפת עם פיימונטה נגד אוסטריה. ביולי 1858 נפגשו קאבור ונפוליאון בפלומביאר לה בן (Plombières-les-Bains) שבמחוז ווז' וסיכמו שפיימונטה תתקיף את דוכסות מודנה, תאלץ את אוסטריה להתערב ולצאת למלחמה, ואז יבוא צבא צרפת לסייע לפיימונטה. באי רצון, הסכים קאבור שבתמורה יעברו סבויה וניס לצרפת.
צרפת ופיימונטה החלו בהכנות למלחמה, אך התמיכה המדינית במהלך פחתה במהירות. נפוליאון השלישי ביטל את הרעיון, ובריטניה, פרוסיה ורוסיה הציעו לקיים ועידה בינלאומית, שתעסוק בין היתר גם בפירוק פיימונטה מנשקה. הוועידה לא יצאה לפועל מכיוון שב-23 באפריל שלחה אוסטריה מכתב ובו הציבה לפיימונטה אולטימטום לפירוק נשקה או שתותקף. מיד לאחר מכן החל צבא צרפת להיכנס לאיטליה כדי לתמוך בפיימונטים.
כתוצאה מהקרבות במגנטה ובסולפרינו, השיגו הכוחות הצרפתים והפיימונטים שליטה בלומברדיה ועמדת עליונות על אוסטריה, שמצדה הצליחה להגן על אזור "המבצר המרובע", בו ארבעה מבצרים: בוורונה, בלגנו, בפשיירה ובמנטובה. ביצורים אלו, זוועות קרב סולפרינו, האפשרות של התערבות גרמנית במלחמה, והסיכוי שפיימונטה תצבור כוח רב מדי, הביאו את נפוליאון לחתום על הסכם שלום עם אוסטריה ב-11 ביולי 1859, שסיים את מלחמת העצמאות השנייה של איטליה. קאבור היה נרגז מתנאי ההסכם והגיש את התפטרותו למלך ויטוריו אמנואלה השני, שחתם על ההסכם בשל אי-יכולתה של פיימונטה ללחום באוסטריה לבדה. על אף התפטרותו, חש קאבור ביטחון בכוחו ובכוחה של פיימונטה, בעיקר מכיוון שחלק מסעיפי הסכם השלום, כמו שיקום כוחם של שליטי טוסקנה ומודנה, לא יצאו לפועל. יורשו בתפקיד היה אלפונסו פררו לה מרמורה.
קאבור פרש לאחוזתו בלרי והמשיך לבחון מקרוב את האירועים המדיניים שהתרחשו. לאחר זמן קצר התאכזב קאבור מפעולות הממשלה והחליט לשוב לפוליטיקה. מיד אולץ לה מרמורה להתפטר עקב שליטתו של קאבור בבית התחתון. ויטוריו אמנואלה לא שש למנותו לראש ממשלה בשל חילוקי הדעות בין השניים באשר להסכם השלום . אף על פי כן, ב-20 בינואר 1860 מונה קאבור פעם נוספת לראש הממשלה.
מיד כששב לתפקידו החל קאבור במשא ומתן עם נפוליאון. בסופו של המשא ומתן הסכים קאבור להעביר את סבויה וניס לשליטת צרפת בתמורה לסיפוח טוסקנה ואמיליה. במשאלי העם שנערכו בטוסקנה ובאמיליה ניצחו תומכי האיחוד ברוב מוחץ. ג'וזפה גריבלדי זעם על כך שעיר הולדתו, ניס, הפכה לצרפתית, אך קאבור שכנע אותו שמדינה איטלקית גדולה ומאוחדת תפצה על אובדן שטחים קטנים אלו. בכך הסתיים השלב הראשון באיחוד איטליה והיה זה תורו של גריבלדי לצרף גם את דרום איטליה לאיחוד.
גריבלדי ביקש מקאבור לשלוח בריגדה מהצבא הפיימונטי שתעזור לו בכיבוש סיציליה מבית בורבון, אך קאבור סירב, ובמקום הבריגדה הפיימונטית, גיבש גריבלדי קבוצת מתנדבים שכונתה "I Mille" (האלף). ב-11 במאי הגיעה קבוצה קטנה זו של לובשי החולצות האדומות למרסלה שבסיציליה, ופתחה במה שנודע לימים כ"מסע האלף". האלף לחמו בשני קרבות, ושליטתו של גריבלדי בסיציליה הפכה לעובדה בשטח. במהרה ניסה קאבור לספח את סיציליה לפיימונטה, אך גריבלדי ושותפו, פרנצ'סקו קריספי, לא אפשרו זאת.
קאבור שכנע את ויטוריו אמנואלה השני לכתוב לגריבלדי מכתב ובו בקשה שלא יפלוש לאיטליה היבשתית, אך בסתר ליבו רצה המלך בפלישה, ואף כתב לו מכתב שני, שלבסוף לא נשלח, באומרו כן. קאבור הבין כי מאמציו לא נושאים פרי וניסה לעורר מהפכה ליברלית בנאפולי, אך ההמון לא קיבל את רעיונותיו והמהפכה נכשלה. גריבלדי פלש לאיטליה, וב-7 בספטמבר הגיע לנאפולי, הגדולה בערי איטליה באותה תקופה. דרום איטליה וסיציליה היו בשליטת גריבלדי, ששלט כדיקטטור, ודרש בפומבי כי קאבור יפוטר מתפקידו כראש ממשלה. גריבלדי לא עצר בנקודה זו ותכנן לפלוש למדינת האפיפיור ולרומא. קאבור ידע כי במקרה של פלישה, תכריז צרפת מלחמה והפלישה תיעצר. הגיבוי מצרפת, כמו גם החלשתו של גריבלדי בקרב וולטורנו, גרמו לקאבור להיכנס ולספח את אומבריה ומארקה, ובכך להגיע עד קו שליטתו של גריבלדי. בעקבות כך, נפגש גריבלדי עם המלך ויטוריו אמנואלה בנאפולי והעביר לו את השלטון בדרום איטליה ובסיציליה.
ראש ממשלת איטליה
ב-17 במרץ 1861 הפך ויטוריו אמנואלה השני למלך איטליה ומינה את קאבור לראש ממשלת איטליה. בפני קאבור עמדו מספר משימות והחלטות חשובות, ביניהן הקמת צבא לאומי ומוסדות השלטון, וכן עתידה של רומא, שאותה ראו רבים כבירתה של המדינה המאוחדת. בנוסף, אזור צפון-מזרח איטליה, הכולל גם את העיר ונציה, היה עדיין בשליטה אוסטרית. קאבור האמין כי האזור הוא חלק בלתי נפרד מאיטליה, אך סירב לנקוט פעולה כדי להשיבו ואמר: "האם שחרור ונציה יתרחש הודות לצבא או לדיפלומטיה? אינני יודע. זהו סודה של ההשגחה העליונה". מדיניות החוץ שלו אושרה בפרלמנט ברוב גדול, ולמעשה התנגדו לה רק הקיצוניים משמאל ומימין.
באותה שנה, בשיא הקריירה שלו, ולאחר חודשים בהם סבל מאינסומניה ומלחץ תמידי, נפל קאבור למשכב. ב-6 ביוני 1861 מת קמילו קאבור משבץ מוחי, בן 50 במותו. מילותיו האחרונות היו: "איטליה נוצרה. הכול בטוח."
בערים רבות באיטליה ישנם רחובות וכיכרות על שמו, ביניהן טריאסטה, רומא ונאפולי. הצי האיטלקי קרא לאחת מנושאות המטוסים שלו "קאבור". ספינת המלחמה "קונטה די קאבור", שנקראה גם היא על שמו, לחמה בשתי מלחמות העולם.
בספר "הלב" מאת אדמונדו דה אמיצ'יס מוקדש פרק לקאבור. מתוך הפרק (בתרגום מ. מבש"ן):
קאבור מת וקריאת-הקרב בגרונו. וכאשר גדל בחייו כן היה גדול במותו... זכור זאת, בני, בעברך על פני פסל-השיש, ואמור בלבבך: כבוד לו!
— אדמונדו דה אמיצ'יס, הלב, הוצאת טברסקי, 1958, עמ' 188
לקריאה נוספת
- Denis Mack Smith, Cavour and Garibaldi 1860: A Study in Political Conflict (Cambridge: Cambridge University Press, 1985)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קמילו בנסו די קאבור |
- קמילו בנסו די קאבור ב-NNDB
.svg)
קמילו בנסו די קאבור25695119