אנריקו ברלינגר
| לידה |
סאסארי, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
פדובה, איטליה  |
אנריקו ברלינגר (באיטלקית: Enrico Berlinguer; 25 במאי 1922, סאסארי – 11 ביוני 1984, פדובה) היה פוליטיקאי איטלקי ומזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית מ-1972 ועד למותו.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
אנריקו ברלינגר נולד בסאסארי ב-25 במאי 1922 לדון מריו ברלינגר, עורך דין, עיתונאי, פוליטיקאי ובונה חופשי, צאצא למשפחת אצולה קטלונית שהתיישבה בסרדיניה בתקופת השלטון האראגוני באי, ולמריה לבית לוריגה. משפחת אביו הורשתה להחזיק בתוארי האצולה באדיבות החלטתו של מלך סרדיניה, ויטוריו אמדאו השלישי, מ-1777. אנריקו גדל באווירה תרבותית עשירה, סבו - שנקרא גם הוא בשם אנריקו ברלינגר, היה עורך דין וממייסדי העיתון הנפוץ ביותר בצפון סרדיניה - "לה נואובה סרדיניה" (בעברית: סרדיניה החדשה), והיה בעל קשרים עם ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מציני. מצד אמו, היה בן דוד מדרגה שנייה של פרנצ'סקו קוסיגה, מדינאי איטלקי שכיהן כנשיא איטליה, ראש ממשלה ושר פנים בממשלת איטליה, ולאנטוניו סני מי שהיה גם כן מדינאי איטלקי שכיהן כנשיא וכראש ממשלת איטליה.
תחילת דרכו הפוליטית
ב-1943 הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית והפך במהרה למזכיר הסניף של תנועת הנוער של המפלגה בסאסארי[1].
בינואר 1944, לאחר כיבוש סרדיניה על ידי כוחות בעלות הברית, נעצר באשמה שהיה מהמסיתים להתקוממות בעיר, בטענה של התנגדות לרעב. בקורות חייו נכתב שנעצר בגלל פעילות אנטי פשיסטית[1]. ברלינגר שוחרר לאחר שלושה חודשי מאסר. עם תום מאסרו, הביא אותו אביו לסלרנו, שם הכיר לו את פלמירו טוליאטי, שלמד יחד עם האב בתיכון בסאסארי, והיה באותה העת מזכיר המפלגה הקומוניסטית.
ברלינגר עשה רושם טוב על טוליאטי ובשל כך נשלח במאי 1945 למילאנו, שם עבד עם שני פוליטיקאים קומוניסטים נוספים - לואיג'י לונגו וג'יאנקרלו פאייטה. לאחר מכן שימש למשך תקופה קצרה כסגן מזכיר המפלגה הקומוניסטית בסרדיניה, זמן קצר לאחר שהתחיל בתפקיד זה, נקרא על ידי טוליאטי לרומא. ב-1949 מונה ברלינגר לתפקיד מזכיר ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1956, שנה לאחר סיום תפקיד זה מונה למזכיר הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי.
במסגרת תפקידו כמזכיר ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, לא ערער על התאוריות הסובייטיות והסטליניסטיות באשר למרקסיזם, בעודו בתפקיד זה נשא נאום מלא שבחים לרגל מותו של יוסיף סטלין, ביקר בברית המועצות ותמך בפלישה הסובייטית להונגריה, אך ב-1957 כאשר שימש כמזכיר הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי וכחבר בבית הספר המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, דאג לבטל את מדיניות ביקורי החובה של אנשי המפלגה בברית המועצות, שכללו הכשרה פוליטית, ביקורים שהיו קודם לכן בגדר חובה למי שחפץ להגיע לעמדות הבכירות במפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
בספטמבר 1957 התחתן ברומא עם לטיציה לאורנטי, ממנה נולדו לו ארבעה ילדים.
הנהגת המפלגה
ב-1968 נבחר ברלינגר לראשונה לבית הנבחרים האיטלקי מטעם המחוז של רומא. בשנה שלאחר מכן נבחר להיות סגן המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, כאשר את תפקיד המזכיר הכללי אייש לואיג'י לונגו, שהיה חולה[1]. במסגרת תפקידו הוביל ב-1969 את המשלחת האיטלקית אל "הוועידה הבינלאומית של המפלגות הקומוניסטיות" שנערכה במוסקבה, בוועידה זו חלקו חברי המשלחת האיטלקית, בראשותו של ברלינגר, על הקו הפוליטי הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וסירבו לתמוך בדו"ח הסופי של הוועידה[2]. עמדה בלתי צפויה ושערורייתית זו עוררה הדים רבים. ברלינגר נשא את הנאום התקיף ביותר שנשמע אי פעם על ידי מנהיג קומוניסטי חשוב על אדמת מוסקבה. במסגרת נאומו הודיע כי על אף שלקומוניסטים האיטלקים ישנן הסתייגויות מתופעות מסוימות של הקומוניזם הסיני, הוא מוקיע את ההחלטה להחרים את הקומוניסטים הסינים (המאואיסטים), ולמנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב אמר כי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה על ידי מדינות ברית ורשה (מה שהוא כינה בשם "הטרגדיה של פראג") הדגישה את ההבדלים בקרב התנועה הקומוניסטית בסוגיות מפתח של ריבונות לאומית, דמוקרטיה סוציאליסטית וחופש תרבותי[3].
ב-1970 הביע פתיחות בלתי צפויה כלפי העולם התעשייתי, כאשר הצהיר כי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית מצפה למודל פיתוח חדש, בכך הוסיף לשיח המפלגתי חשיבה פוליטית וכלכלית שנחשבה עד אז לטאבו בקרב קומוניסטים.
מזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית
בעודו חלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה, נבחר ב-1972 לתפקיד מזכיר המפלגה, זאת מוקדם מן הצפוי ובעקבות פרישתו של לואיג'י לונגו מן התפקיד בשל בעיות בריאותיות. ב-1973 אושפז ברלינגר בבית חולים לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בזמן ביקורו בבולגריה (כיום מניחים כי היה מדובר בניסיון לחסל אותו בהוראת הנהגת המפלגה הקומוניסטית במוסקבה). בזמן שהותו בבית החולים כתב ברלינגר שלושה מאמרים אותם פרסם במגזין השבועי של המפלגה, "Rinascita" (בעברית: תחייה). במאמרים אלו הציג את האסטרטגיה של מה שנקרא "פשרה היסטורית"[4], הצעה לקואליציה בין המפלגה הקומוניסטית האיטלקית למפלגת הנוצרים הדמוקרטים, זאת כדי להעניק לאיטליה תקופה של יציבות פוליטית, בזמן זה של משבר כלכלי חריף כשכוחות מסוימים בחברה ניסו כביכול לבצע הפיכה.
מדיניותו של ברלינגר כמזכיר המפלגה התאפיינה בניסיון לשיתוף פעולה עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית האיטלקית ביישום רפורמות חברתיות שהיו חיוניות מבחינה כלכלית בתקופה זו, זאת מתוך הכרה בצורך לייצג דרך קומוניסטית חדשה, אחרת ועצמאית מדרכה של ברית המועצות (דרך שזכתה לשם "אירוקומוניזם").
בשנים בהן שימש כמזכיר המפלגה, זכתה המפלגה לשיא הצבעות חסר תקדים בעבורה. ביוני 1975 זכתה המפלגה ב-33.4% מהקולות[5] וביוני 1976 זכתה המפלגה למעל 36% מקולות הבוחרים[6]. יש שאומרים כי המפלגה זכתה לשיא זה בעיקר בזכות ברלינגר[7].
בשנים שלאחר מכן החלה המפלגה להחלש. בשנת 1980 זכתה המפלגה ב-31.7% מהקולות[8]. בשנות השמונים החלה המפלגה להתדרדר בצורה איטית, אך שיטתית, זאת בהתאם לשינויים שהתרחשו בחברה כולה.
יחסים בינלאומיים
ב-1974 נפגש בבלגרד עם נשיא יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו, זאת כהמשך לפיתוח מערכות היחסים שלו עם המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של אירופה, אסיה ואפריקה.
ב-1976 שב למוסקבה לוועידת המפלגות הקומוניסטיות, שם לפני 5,000 הנציגים הקומוניסטים אישר את עמדתו בדבר האוטונומיה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אל מול המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הוא דיבר על "מערכת פלורליסטית" בהתייחסו לכוונת המפלגה האיטלקית לבנות דגם של "סוציאליזם שאנחנו מאמינים שהוא הכרחי ואפשרי רק באיטליה".
ברלינגר קיבל תמיכה מחבריו למפלגה והביע גינוי מטעם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית לכל סוג של "הפרעה" ו"התערבות" של הסובייטים, בכך הושלם הקרע עם הסובייטים (למרות זאת, המפלגה עדיין קיבלה כסף ממוסקבה במשך כמה שנים).
ב-1977, בפגישה במדריד בין ברלינגר למנהיגי המפלגה הקומוניסטית הספרדית והצרפתית, הונחו קווי היסוד של ה"אירוקומוניזם", כאשר בפגישה זו דיברו שלושת המנהיגים על הצורך בחופש מן השליטה הסובייטית בתכני המפלגות, זאת לטובת נקיטת האסטרטגיה המתאימה לכל מדינה בניסיון המפלגה הקומוניסטית המקומית לייצר את הדגם הקומוניסטי המתאים לכל חברה ספציפית, חשיבה זו תויגה ככפירה מוחלטת בידי אנשי המפלגה בברית המועצות.
כמה חודשים מאוחר יותר היה ברלינגר שוב במוסקבה, שם נשא עוד נאום שהתקבל בצורה גרועה מאוד על ידי מארחיו, נאום זה פורסם בפראבדה רק בגרסה מצונזרת.
מדיניות הפנים
לאחר הפתיחות המפתיעה שהביע כלפי השמרנים ב-1970, ולאחר פרסום עקרון "הפשרה ההיסטורית" ב-1973, פרסם ברלינגר התכתבות עם לואיג'י בטצי, הבישוף של איווריאה, היה זה מאורע מדהים, מכיוון שהקומוניסטים נודו על ידי האפיפיור פיוס השנים עשר זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב כך האפשרות של כל מערכת יחסים בין קתולים לקומוניסטים נראתה בלתי סבירה בעליל.
מעשה ההתכתבות שימש את הקומוניסטים בניסיון התנערותם מן הטענה שהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית מגינה על טרוריסטים שמאלנים ב"שנות העופרת" של איטליה, תקופה בה נעשו מעשי טרור רבים מן הצד הימני והשמאלי של המפה הפוליטית האיטלקית.
בצורה זו פתחה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית את שעריה בפני קתולים רבים, ובתוך המפלגה החל דיון על קשרים אפשריים עם הקתולים. בבחירות הכלליות שבאו לאחר מעשה זה, בחירות 1976 זכתה המפלגה ב-34.4% מן הקולות, שיא של כל הזמנים.
ב-16 במרץ 1978, נחטף ראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית האיטלקית - אלדו מורו, מורו נחטף על ידי הבריגדות האדומות, קבוצה מחתרתית שמאלנית רדיקלית שחטפה אותו ביום ההשבעה של הממשלה החדשה בפני הפרלמנט.
אנשי הבריגדות האדומות דרשו את שחרורם של 13 מחברי קבוצתם שעמדו לדין באותה עת, בתמורה לשחרורו של אלדו מורו.
ברלינגר דבק בעמדה שאין לנהל משא ומתן עם הטרוריסטים, וכך גם שאר אנשי השלטון - ובתום חמישים וארבעה ימי חטיפה, נמצא אלדו מורו ללא רוח חיים בתא מטען של מכונית ברומא.
על אף עמדתם הנחרצת של ברלינגר ושל המפלגה הקומוניסטית בסוגיה זו, האירוע הותיר את המפלגה מבודדת יותר.
ביוני, המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החליטה להשתתף בצורה פעילה בקמפיין שנוהל כנגד הנשיא המכהן ג'ובאני לאון, שהואשם במעורבות בשערוריית השוחד של חברת התעופה לוקהיד מרטין. קמפיין זה הוביל להתפטרותו מן התפקיד.
במסגרת שיטת הבחירות האיטלקית, כאשר נבחר נשיא חדש למדינה, מתפזרת הממשלה ובמקומה מורכבת ממשלה חדשה. ברלינגר, שרצה בהגדלת הכוח הפוליטי של מפלגתו, תמך במועמד הסוציאליסטי לנשיאות איטליה - סנדרו פרטיני מתוך חשיבה כי זה ישתמש בהשפעתו כנשיא למען חיזוק מעמדה של המפלגה הקומוניסטית, אך תמיכה זו לא הניבה את הפרי לו ציפה ברלינגר.
פרטיני הושפע דווקא ממנהיג המפלגה הרפובליקנית ג'ובאני ספאדוליני, וממנהיג המפלגה הסוציאליסטית בטינו קרקסי, והמפלגה הקומוניסטית נותרה מחוץ לממשלה החדשה.
ההתנתקות מברית המועצות
ב-1980 המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ביקרה באופן פומבי את ברית המועצות על פלישתה לאפגניסטן, בתגובה לכך שלחה ברית המועצות באופן מיידי את מנהיג המפלגה הקומוניסטית הצרפתית - ז'ורז' מרשה, זאת במטרה להחזיר את ברלינגר לקו הרשמי של הקומוניסטים, אך הוא לא הצליח במשימה. ההתנתקות של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית מברית המועצות ומשאר המפלגות הקומוניסטיות הפכה לפומבית עם אי-הגעת נציגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אל ועידת המפלגות הקומוניסטיות של 1980 שנערכה בפריז. במקום להשתתף בוועידה, החליט ברלינגר לבקר בסין[9].
בנובמבר הכריז בסלרנו כי הוא החליט לזנוח את אסטרטגיית "הפשרה ההיסטורית" ולאמץ במקומה את אסטרטגיית "האלטרנטיבה הדמוקרטית".
ב-1981 אמר ברלינגר כי לטעמו, "הכוחות המתקדמים של מהפכת אוקטובר מוצו". מפלגתו ביקרה את המדיניות של פולין הקומוניסטית, ולאחר זמן קצר הפך הניתוק מברית המועצות לרשמי ומוחלט.
מותו
ב-7 ביוני 1984, הגיע לפדובה כדי לנאום במסגרת מפגש שהתקיים בעיר, באמצע נאומו לקה בשטף דם מוחי, אך בכל זאת המשיך את הנאום עד לסופו, זאת למרות הפצרותיהם של אנשים מן הקהל שהבינו כי אנריקו אינו חש בטוב וצעקו לעברו : "מספיק אנריקו, מספיק". לאחר נאומו, כאשר הגיע לחדר בית המלון בוא שהה ונשכב במיטתו, נפל ברלינגר לתרדמת וכעבור שלושה ימים מצא את מותו.
גופתו הועברה לרומא, שם הובא לקבורה. יותר ממיליון אזרחים איטלקים נכחו בלווייתו, שהייתה אחת מן הלוויות הגדולות בהיסטוריה האיטלקית.
קישורים חיצוניים
נאומו האחרון של אנריקו ברלינגר, סרטון באתר יוטיוב- לווייתו של אנריקו ברלינגר, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 עדה לוצ'אני, אסטרטגיה חדשה לקומוניזם האיטלקי, מעריב, 18 בפברואר 1969
- ^ עדה לוצ'אני, הקומוניסטים האיטלקיים יתייצבו נגד בריה"מ בוועידה העולמית במוסקבה, מעריב, 2 ביוני 1969
- ^ לויה רוקח, בועידת מוסקוה: הנציג האיטלקי תקף קשה את ברז'נייב, דבר, 13 ביוני 1969
- ^ דב אפל, הקומוניסטים האיטלקים מציעים "פשרה היסטורית", דבר, 6 במרץ 1975
- ^ הקומוניסטים באיטליה חוגגים נצחונם, דבר, 18 ביוני 1975
- ^ דב אפל, הדמו-נוצרים והקומוניסטים ניצחו - איטליה הפסידה, דבר, 23 ביוני 1976
- ^ יאיר פלדמן, הדימוי הסולידי של אנשי ברלינגר, דבר, 2 ביולי 1976
- ^ הקומוניסטים הפסידו מכוחם באיטליה, מעריב, 10 ביוני 1980
- ^ דב אפל, ברלינגר נוסע לפקין, דבר, 2 באפריל 1980
28412761אנריקו ברלינגר