ג'ון קמפבל (שופט)
 | |||||||||
| ג'ון קמפבל | |||||||||
| לידה | וושינגטון, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ג'ון ארצ'יבלד קמפבל | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית  הקונפדרציה | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרין מאונט, בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
ג'ון ארצ'יבלד קמפבל (באנגלית: John Archibald Campbell ; ) היה משפטן אמריקאי. הוא היה עורך דין מצליח בג'ורג'יה ובאלבמה, שם הוא כיהן כחבר בית המחוקקים המדינתי. ב-1853 הוא מונה על ידי הנשיא פרנקלין פירס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, תפקיד בו הוא כיהן עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, אז היה לפקיד בממשל הקונפדרציה. לאחר המלחמה הוא ישב שישה חודשים בבית כלא צבאי ולאחר מכן חידש את עיסוקו בעריכת דין בניו אורלינס. קמפבל היה ממתנגדי מדיניות השיקום.
ראשית חייו
ג'ון קמפבל נולד ליד וושינגטון שבג'ורג'יה לקולונל דנקן גרין (שעל שמו היה קיים בעבר מחוז בג'ורג'יה). הוא נחשב לילד פלא, וב-1825, בגיל 14, הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת ג'ורג'יה, ומיד התקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית. בעת לימודיו באקדמיה היה קמפבל מעורב ב"מהומות משקה הביצים" (Eggnog Riot) בחג המולד של 1826. ההליכים המשפטיים בנוגע לפרשה בבית המשפט הצבאי החלו למחרת החג והסתיימו ב-16 במרץ 1827, לאחר שהנשיא ג'ון קווינסי אדמס שינה חלק מפסקי הדין ואישר את האחרים. קמפבל נמנה עם 70 הצוערים שהיו מעורבים במקרה אך בעקבות בדיקה נוספת, הוגשו כתבי אישום נגד 20 מתוכם ונגד חייל אחד בשירות פעיל. צוערים ידועים כמו ג'פרסון דייוויס (היה מעורב אך לא הואשם) ורוברט אדוארד לי (לא היה מעורב אך העיד), היו מעורבים בפרשה. תשעה צוערים הורחקו מהאקדמיה באישור הנשיא אדמס. הייתה דרישה להרחיק את קמפבל, אך היא לא אושרה והוא לא הועמד לדין.[1][2]
קמפבל היה אמור לסיים את הכשרתו ב-1830, אך ב-1828 הוא פרש מהלימודים עקב מות אביו ושב לביתו שבג'ורג'יה.[3][4] הוא למד משפטים בקריאה עצמית בהדרכת דודו, מושל ג'ורג'יה לשעבר ג'ון קלארק וב-1829 התקבל ללשכת עורכי הדין. בשל גילו הצעיר, 18, נדרשה חקיקה מיוחדת של בית המחוקקים של המדינה כדי שתתאפשר הסמכתו.
פעילותו באלבמה
ב-1830 עבר קמפבל למונטגומרי, אלבמה, שם הוא הכיר את אנה אסתר גולדת'וייט ורכש מוניטין כעורך דין מוכשר שהתמחה בזכויות מקרקעין. בשל מעורבותו כגיבור מלחמה במלחמה נגד אומת הקריק (מוסקוגי) (אנ') ב-1836, נבחר קמפבל באותה שנה כחבר בית המחוקקים המדינתי, בו הוא היה פעיל כחבר הסיעה הג'קסונית במפלגה הדמוקרטית. משמעות הדבר הייתה שקמפבל היה מזוהה עם המדיניות של אנדרו ג'קסון בפוליטיקה הלאומית, תמך בווטו שלו על הבנק הלאומי, וגינה את משבר הביטול, אך נותר תומך מתון בזכויות המדינות.
לאחר תום תקופת כהונתו היחידה בבית המחוקקים, עבר קמפבל עם משפחתו הצעירה, שבסופו של דבר מנתה חמש בנות ובן, למוביל. ב-1842 כיהן קמפבל תקופת כהונה נוספת בבית הנבחרים המדינתי. עם זאת, למזלו הטוב, מוביל הייתה עיר נמל שוקקת שסיפקה שפע של תביעות מסחריות ותביעות מקרקעין. בתיק משמעותי שכזה, "ראש עיריית מוביל נגד אסלווה" (Mayor of Mobile v. Eslava) מ-1849, חשף קמפבל את עמדותיו הימניות ולראשונה הביע את דעותיו על "הריבונות המקורית" בפני בית המשפט העליון של אלבמה. הוא טען שבשל העובדה שלכל אחת משלוש עשרה המדינות המקוריות הייתה ריבונות על נתיבי השיט שבתחומיהן, ושהחוקה מתירה לכל מדינה חדשה להיכנס לאיחוד בתנאים שווים לאלה של המדינות הקיימות, מדינות חדשות כמו אלבמה יכולות להחזיק בריבונות על נתיבי השיט שבתחומיהן. בית המשפט העליון של אלבמה אישר את הריבונות המקורית בפסק דין מ-1845 ומאוחר יותר התייחס לכך קמפבל בחוות דעתו המשלימה בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. כך עלה כוכבו של קמפבל כאחד מעורכי הדין המבוקשים ביותר באלבמה וב-1852 הוא ייצג את מיירה קלארק גיינס (אנ') בתביעה נגד ריצ'רד רלף בפני בית המשפט העליון. ברוב המקרים ייצג קמפבל חייבים בתביעות נגד הבנקים, ובכך יישם את הנטייה הג'קסונית לקידום שליטת המדינה בפיתוח החברות והיה לתומך בחירות הפרט הכללית. הוא דחה פעמיים הצעה לכהן בבית המשפט העליון של אלבמה, ובכמה מקרים הופיע בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.
במהלך שנות הקריירה הראשונות שלו כעורך דין מצליח, הוא גם הרחיב את מעורבותו בפוליטיקה. בשנים 1847–1851 הצטרף קמפבל לוויכוח הלאומי בנוגע לעבדות ופרסם ארבעה מאמרים בעיתון Southern Quarterly Review, בהם הוא קרא לשיפור תנאי החיים של העבדים ולאמנציפציה הדרגתית. בהקשר זה הייתה סתירה בין דעותיו להתנהלותו: במשך חייו החזיק קמפבל בבעלותו 14 עבדים, אך לפני מינויו לבית המשפט העליון הוא שיחרר כמה מהם. יותר מכך, קמפבל השתתף בוועידת נאשוויל (אנ') ב-1850, שם הוא סייע לנסח סדרה של החלטות בתגובה להצעת פשרת 1850. אף על פי שהוא ניסח כמה מ-13 ההחלטות הסופיות בנימה פייסנית ומעולם לא קרא להתנגדות של הדרום, טען קמפבל לטובת זכויות בעלי העבדים, גינה את השקפותיה של מפלגה הארץ החופשית (אנ') וטען לזכותן הבלעדית של המדינות לפקח על העבדות בתחומיהן.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-1852, בשל פטירתו של השופט ג'ון מקינלי, התפנה מושב בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הנשיא מילרד פילמור, איש המפלגה הוויגית, הגיש את מועמדותם של ארבעה אישים לאיוש התפקיד, שכולם דחו את ההצעה, או שמינוים לא אושר על ידי הסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית. לאחר השבעתו של הנשיא החדש, פרנקלין פירס איש המפלגה הדמוקרטית, פנתה אליו קבוצה של שופטים מכהנים בבית המשפט העליון והמליצה על קמפבל כמועמד. הייתה זו אחת הפעמים המעטות הידועות ששופטים מכהנים המליצו על מועמד לשיפוט. פירס, שקיווה להדוף התקוממות באמצעות פיוס הדרום, הסכים למועמדותו של קמפבל על רקע היותו איש אלבמה. מועמדותו של קמפבל הוגשה ב-21 במרץ 1853, ואף על פי שקמפבל היה אז רק בן 41 ולא היה לו ניסיון קודם בשיפוט, הסנאט אישר את מינויו פה אחד תוך שלושה ימים, כולל תמיכתם של הסנאטורים ממדינות הצפון, שקיוו שנטיותיו המתונות של קמפבל יסייעו לגבור על הקריאות לפרישת מדינות הדרום שהלכו וגברו.
פסיקותיו
תיקים כלכליים
בהנהגתו של נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, דן בית המשפט בשורה של סוגיות כלכליות חשובות. לדוגמה, ב-1837, בפסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן" (Charles River Bridge v. Warren Bridge), כתב טוני את חוות דעת הרוב, בו הוא טען לטובת פירוש קפדני של זיכיונות תאגידיים ולמעשה ריסן את ההשלכות של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בנשיאותו של ג'ון מרשל מ-1819 בפסק הדין "קולג' דארטמות' קולג' נגד וודוורד" (Dartmouth College v. Woodward), שהכיר בזיכיונות תאגידיים כחוזים שזוכים להגנת החוקה. לפיכך, הרוב הצר שהיה לדמוקרטים-הג'קסוניים בהרכב שופטי בית המשפט העליון נעשה בלתי נוח לתומכי זכויות התאגידים, שראו עצמם מחויבים לכבד את הזכויות שהוענקו במפורש על פי הזיכיונות התאגידיים ולמעשה הגבילו את שליטת המדינה על עבודות ציבוריות בין-מדינתיות. יותר מכך, ב-1844 הרחיב בית המשפט בנשיאותו של טוני את החלטת בית המשפט בנשיאותו של מרשל מ-1809 בפסק הדין "בנק ארצות הברית נגד דוו" (Bank of the United States v. Deveaux) ואישר בפסק הדין "לואיוויל נגד לסטון" (Louisville v. Letson) שללא קשר לשאלת מקום מגוריהם של מחזיקי המניות, יכול תאגיד לטעון לאזרחות במדינה בה הוא התאגד ולפיכך להגיש תביעה לבית משפט פדרלי במגוון של תחומי שיפוט. אף על פי שבית המשפט בנשיאותו של טוני הפך עד מהרה על פניו את התקדים שנקבע בפסק הדין "מרשל נגד חברת התעבורה והרכבות של בולטימור ואוהיו" (Marshall v. Baltimore & Ohio Transportation & Railroad Company ) מ-1854 ופסק ששאלת אזרחותם של תאגידים נגזרת למעשה מאזרחותם של בעלי המניות שלהם ולא מהמדינות עצמן, אך עדיין תחומי השיפוט המגוונים מיושמים כלפי התאגידים.
מרשל נגד חברת התעבורה והרכבות של בולטימור ואוהיו
קמפבל סירב לקבל את התקדימים שנקבעו על ידי בית המשפט בסוגיות תאגידיות אלו. חוות דעתו בפסק הדין "מרשל נגד חברת התעבורה והרכבות של בולטימור ואוהיו" הייתה חוות דעת המיעוט העיקרית הראשונה שלו, בה הוא טען בבירור, "תאגיד הוא לא אזרח. הוא יכול להיות ישות מלאכותית, ישות מוסרית, ישות משפטית, קבוצת כוח, גוף בלתי מוחשי", אך, הוא המשיך בצטטו את ג'ון מרשל, "הוא בשום פנים ואופן לא אזרח".[5] הגדרת אזרחות תאגידית כבסיס למגוון שיפוטי, המשיך קמפבל וטען שתאגידים "לא נכללו בין מנסחי החוקה כאשר הם האצילו את סמכות השיפוט על מחלוקות בין אזרחי מדינות שונות".[5] במילים אחרות, סעיף הזכויות והחסינויות שבפרק 4, חלק 2 סעיף 1 לחוקת ארצות הברית לא צריך להרחיב את מושג האזרחות לתאגידים. ניתן לטעון שהטיעון הזה של קמפבל, בנוסף לחוות דעת המיעוט של עמיתיו השופטים הדרומיים, ג'ון קאטרון ופיטר ויויאן דניאל, הגן במשתמע על העבדות. אחרי הכל, אם מדינות יכולות להעניק אזרחות פדרלית לתאגידים, אזי אפרו-אמריקאים חופשיים עשויים גם הם לדרוש אזרחות פדרלית על סמך סעיף הזכויות והחסינויות. בהמשך דבריו בחוות דעת המיעוט שלו, קמפבל, הדמוקרט-הג'קסוני, טען גם שבית המשפט פלש לסמכויות המדינות באמצעות הרחבת יתר של תחום השיפוט הפדרלי בתיק זה ושהתאגדים עצמם מאיימים על הסמכויות הפנימיות של המדינות. קמפבל כתב במפורש, "ההכנסות והמפעלים [התאגידיים] שלהם שמים ללעג ולקלס את התנאים המצומצמים של ממשל המדינה; היומרות והדרישות שלהם הן ריבוניות, מכניסות התערבות חסרת סבלנות לסמכות החקיקה של המדינה".[5] ללא בקרה של הרשויות המחוקקות של המדינות ואף עם הגנה על ידי הממשלה הלאומית, יהוו התאגידים איום על זכויות המדינות. אז, בתיק החשוב הראשון שלו, נקט קמפבל בעמדה נוקשה כלפי זכויות התאגידים, הגן על זכויות המדינות וניתן לטעון שהוא הגן על העבדות.
סניף פיקווה של בנק המדינה של אוהיו נגד קנופ
בפסקי דין מאוחרים יותר המשיך קמפבל להאבק בזכויות התאגידים באמצעות קריאת תיגר על ההגנה של סעיף החוזה בחוקה על זיכיונות תאגידיים. למעשה, בשנה שלאחר מכן, שמע בית המשפט העליון את תיק "סניף פיקווה של בנק המדינה של אוהיו נגד קנופ" (Piqua Branch of the State Bank of Ohio v. Knoop), תיק שהעלה את השאלה אם בית המחוקקים של המדינה יכול לשנות את מדיניות המיסוי שלו על תאגידים. באופן ספציפי, חוק הבנקאות הכללי של אוהיו משנת 1845 קבע שבמקום לשלם מיסים, כל סניף של בנק המדינה יכול לשלם פעם בחצי שנה שישה אחוזים מרווחיו למדינה. חוק משנת 1851 קבע מדיניות מיסוי חדשה לבנקים. בסופו של דבר פסק בית המשפט שהחוק של 1851 הפר את סעיף החוזים, שכן החוק של 1845 יצר חוזה בין המדינה לבין תאגיד של מחזיקי מניות פרטיים. גם כאן, קמפבל, יחד עם חבריו לסיעה הדרומית בבית המשפט, קאטרון ודניאל, הוציא חוות דעת מיעוט תקיפה. בראשית חוות דעת זו הוא הבחין "בין חוקים שיוצרים תקוות, ציפיות, יכולות, תנאים, לבין אלו שיוצרים חוזים", ובסופו של דבר טען שהחוק משנת 1845 היווה חלק מזה של 1851.[6] בהמשך חוות דעתו הגן קמפבל על סמכות המדינה לחוקק חוקים לטובת האינטרס הציבורי, בהסבירו שסמכות זו היא כזו "שכל מחלקה של הממשלה יודעת שהקהילה מעוניינת בשמירה על הבלתי פגיעים ושכל בעל תאגיד הבין שהזנחתו לא צריכה להיות ברורה מאליה במקרה שהמטרה המכוונת להזניח אותו לא קיימת".[6] ממשלות המדינות, על פי קמפבל, צריכות להיות מסוגלות לשנות את מדיניותן כדי להתמודד עם תנאים שמשתנים ללא הרף; יותר מכך, בנקים ותאגידים אחרים לא יכולים להיות פטורים משינויים בתשלום המיסים, למעט במקרה בו צוין הדבר במפורש בחוק. קמפבל נתן במפורש עדיפות לזכויות המדינות על פני זכויות התאגידים.
דודג' נגד וולסי
בית המשפט העליון עיין מחדש בחוק זה של אוהיו בשני תיקים מאוחרים יותר בשנות ה-50, ובשני המקרים כתב קמפבל חוות דעת מיעוט יסודית. לקראת הדיון בתיק השני, "דודג' נגד וולסי" (Dodge v. Woolsey ) מ-1855, תיקן בית המחוקקים של אוהיו את חוקת המדינה כדי לשים קץ לפטורים ממס עבור הבנקים לפני שב-1852 נחקק חוק חדש למיסי הבנקים. כאשר הגישו בעלי המניות של הבנק תביעה נוספת, רוב השופטים בבית המשפט העליון בהובלתו של השופט ג'יימס ויין, קבעו שאף על פי שאוהיו תיקנה את החוקה שלה, חוק הבנקים של 1845 עדיין היווה חוזה בלתי ניתן להפרה. בחוות דעת המיעוט המפורטת שלו, מנה קמפבל את עובדות המקרה, דחה שוב את האפשרות של אזרחות תאגידית, ומתח ביקורת על רוב השופטים על הרחבת הסמכות השיפוטית. קמפבל הזהיר שאם המדינה צריכה להעניק את כספיה וסמכויותיה לתאגיד, אזי "המעשים המכוונים והפורמליים ביותר של האזרחים לא יפצו על חוסר הצדק, והספסרים תאבי הממון ביותר או שחיתות בבית המחוקקים ייזכו להגנה על רווחיהם מסמכויות בית משפט זה". במילים אחרות, החלטה זו מחייבת את בית המשפט העליון להגן על תאגידים ובתי מחוקקים מושחתים כנגד תיקונים חוקתיים מוצדקים של המדינות שמוצעים על ידי האזרחים עצמם. יותר מכך, התנגשות זו בין הממשלה המרכזי לבין ישויות תאגידיות, הזהיר קמפבל, "תכשיר את הקרקע בכל מדינה למעמד שיהיה מורכב משילובים של אנשים שייהנו מהתנאים המועדפים ביותר בחברה", ובסופו של דבר תיצור "יסוד חדש של ניכור וחילוקי דעות בין המעמדות השונים בחברה והנהגתה של מטרה חדשה של הפרעה במערכת הפוליטית והחברתית המפוזרת שלנו". לא רק שהתאגידים יחוללו מלחמת מעמדות שתאיים על ריבונות המדינה, טען קמפבל, אלא שהם גם יפגעו בחירויות הפרט. אחרי הכל, תאגידים "רוחשים אהבה לכוח, להעדפה לאינטרסים של התאגיד על פני עקרונות מוסריים או פוליטיים או חובה ציבורית, והתנגדות לחירות הפרט שמבחינתם היא מושא לקנאה בכל שלב בהיסטוריה שלהם".[7] בקיצור, קמפבל לא החשיב את הפירוש הרחב של סעיף החוזים כשיפוט מספיק לכל העוולות האפשריות מצד הישויות התאגדיות. תחת זאת הוא האמין באמת ובתמים שהמדינות צריכות לשלוט על התרחבות התאגידים.
בית החולים כרייסט צ'רץ' נגד מחוז פילדלפיה
חמש שנים מאוחר יותר שכנע קמפבל את רוב שופטי בית המשפט העליון להסכים עם פירוש צר של סעיף החוזים בפסק הדין "בית החולים כרייסט צ'רץ' נגד מחוז פילדלפיה" (Christ's Church Hospital v. County of Philadelphia) מ-1860. ב-1833 העניק בית המחוקקים של פנסילבניה פטור ממס לבית החולים כרייסט צ'רץ', אך ב-1851 חוקק חוק שעל פיו הוטל מס על כל האגודות והתאגידים. קמפבל דחה את טענת בית החולים שהפטור ממס של 1833 היה תמידי, וכתב, "אין להעדיף פירוש שכזה, שכן סמכות המיסוי חיונית לקיומה של המדינה, והיא חייבת להיות מיושמת על פי התנאים המשתנים".[8] כפי שהוא טען מאז שהחל לכהן על כס השיפוט, המדינה צריכה להיות מסוגלת להסתגל לשינויים ולפיכך צריכה להיות לה השליטה על התפתחות התאגידים בתחומי שיפוטה".
דרד סקוט נגד סנדפורד
ערך מורחב – פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
משעה שהחלו המתחים על רקע רצון מדינות הדרום לפרוש מן האיחוד בשנות ה-50, החל בית המשפט העליון לשמוע עתירות בסוגיית העבדות, כולל פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד הידוע לשמצה מ-1857. בניסיונו ליישב את סוגיית העבדות בטריטוריות אחת ולתמיד, קבע נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני בחוות דעת הרוב שהאפרו-אמריקאים לא היו אזרחים וגינה את פשרת מיזורי בהכריזו על הפיקוח הפדרלי על העבדות בטריטוריות כבלתי תואם לחוקה. קמפבל כתב חוות דעת משלימה מקיפה לפסק דין זה. אף על פי שהוא האמין שבית המשפט לא יוכל להגדיר את מעמדו האזרחי של סקוט וסירב לדון בסוגיה זו, הוא יישר קו עם טוני ברוב הטענות האחרות והציע פירוש צר לחוקה. כלומר, קמפבל הסכים שסקוט היה עדיין במעמד של עבד על פי חוקי מיזורי, ולפיכך לא יכול היה להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. לאחר מכן הוא הקדיש חלק רחב בחוות הדעת שלו להבעת אי הסכמה עם אי תאימותה לחוקה של פשרת מיזורי, ובסופו של דבר סיכם שסעיף הטריטוריות, שבפרק 4, חלק 3 של החוקה, לא העניק לקונגרס את הסמכות לפקח על העבדות בטריטוריות. כדי להגיע למסקנה זו, טען קמפבל קודם כל שהקונגרס לא יכול לפקח על העבדות במדינות קיימות. אחרי הכל, הוא כתב, "זוהי דוקטרינה מוסדרת של בית משפט זה שהממשלה הפדרלית לא יכולה להפעיל שום סמכות בנוגע לסוגיית העבדות בתחומי המדינות, ולא להתערב בענייניהם של העבדים, למעט אלה הנמלטים. ואף על פי שסעיף הטריטוריות בחוקה עשוי להעניק לקונגרס את הסמכות לארגן את הממשלה בנחלת הכלל, הוא לא מעניק סמכות של הקונגרס לנהל את המוסדות המוניציפליים, כמו העבדות, בטריטוריות. בהסתמך על דוקטרינת הריבונות המקורית, טען קמפבל שסעיף כזה, שיתיר חקיקה פדרלית מגבילה, יפר את הריבונות הראשונית של תושבי הטריטוריות, שכן כאשר התושבים ייסדו את ממשלות המדינות שלהם, מדינות חדשות אלו נכנסו לאיחוד על בסיס שוויון מול המדינות הוותיקות. יותר מכך, אם מנסחי החוקה אכן ראו בחזונם פיקוח של הקונגרס על העבדות בטריטוריות, אזי נציגי מדינות הדרום בועידת החוקה היו מוחים בתוקף. במילותיו של קמפבל, "הטענה לסמכותו העליונה של הקונגרס בטריטוריות, על פי ההסכמה 'לקבוע את כל הכללים והתקנות הדרושים לטריטוריה', לא נתמכת בעדות היסטורית שנשאבת מהמהפכה, מתקנון הקונפדרציה, או מהדיונים שקדמו לאשרור החוקה הפדרלית". כפי שיאמר בהמשך, סעיף הטריטוריות בחוקה "לא מעניק לקונגרס שום סמכות להתערב ביחסים בין העבד לאדונו בתחומי ארצות הברית, ולא בתחומי אף אחת מהמדינות". בפסק הדין דרד סקוט קרא קמפבל באופן ברור תיגר על מה שנחשב להרחבת יתר של הסמכות הפדרלית וטען לממשל העצמי של הטריטוריות, ובמשתמע מכך, הממשל העצמי של המדינות.[9]
על אף חוות דעתו בפסק דין דרד סקוט שבה הוא תמך בעבדות ובזכויות המדינות, הרגיז קמפבל רבים מתושבי הדרום כאשר שפט בבית המשפט הפדרלי של הסבב החמישי. ב-1854 וב-1858 הוא היה מתוסכל משני תמרוני פיליבסטר לרכוש את קובה ולאחר מכן את ניקרגואה, שנועדו לתעדף את המדינות הנייטרלית הלאומית על פני המאמצים של הדרום לצרף לאיחוד מדינות עבדות נוספות.
מלחמת האזרחים
במרץ ובאפריל 1861, ערב פרוץ מלחמת האזרחים, שימש קמפבל כמתווך בין שלושת הנציגים שייצגו את הקונפדרציה (מרטין קרופורד, אנדרי רומן וג'ון פורסיית הבן) ובין ממשל הנשיא לינקולן. נציגי הקונפדרציה ציינו שהם מעוניינים למנוע מלחמה ככל האפשר. בשל העובדה שהנשיא לינקולן פסל את תקופותה של פרישת מדינות הדרום, הוא סירב לקיים כל מגע עם נציגי הקונפדרציה, אך קמפבל הורשה להיפגש עמם.
ב-15 במרץ, בעקבות נאום נרגש של סטיבן דאגלס בסנאט, שקרא לנסיגת צבא האיחוד משטחי הקונפדרציה כדי להפיג את המתחים ולמנוע מלחמה, נפגש מזכיר המדינה ויליאם סיוארד עם קמפבל, והבטיח לו שפורט סאמטר יפונה תוך עשרה ימים. ב-20 במרץ הובטח שוב לקמפבל על ידי סיוארד שכוונת הממשל לסגת מנקודות מפתח צבאיות. בשל חוסר אמונו כלפי סיוארד, הביא עמו קמפבל לפגישה זו את עמיתו, השופט סמואל נלסון כדי שיהיה עד להבטחתו של סיוארד.
כפי שחשש קמפבל, ב-8 באפריל שינה לינקולן כיוון כאשר הכריז באופן פומבי שהוא מתכוון לחדש את האספקה לפורט סאמטר "בדרכי שלום או בכוח". משימת חידוש אספקה זו הובילה לקרב פורט סאמטר, להכרזתו של לינקולן על מצב של מרד, ולפריצתה של מלחמת האזרחים.
ב-30 באפריל התפטר קמפבל מכהונתו בבית המשפט העליון ושב לדרום. הוא היה היחידי מבין השופטים הדרומיים בבית המשפט הדרום שעשה כן. מתוך חשש שיעשה בו לינץ' ושהוא יגורש מאלבמה בשל השקפותיו המתונות, התנגדותו לפרישה, והשתתפותו בניסיון התיווך, התיישב קמפבל בניו אורלינס. שנה וחצי לאחר מכן, באוקטובר 1862, הוא מונה על ידי נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, כעוזר מזכיר המלחמה של הקונפדרציה, תפקיד בו הוא שימש עד לסוף המלחמה.
בשל שירותו בקונפדרציה לאחר שנטל על עצמו ללא הצלחה את תפקיד המתווך ערב פרוץ המלחמה, יוחסו לקמפבל על ידי מזכירו האישי של לינקולן והביוגרף שלו, ג'ון ניקולאי, כוונות רעות בשל העובדה שהוא, "...הגיע לסיוארד במסווה של פקיד ממשל נאמן, אף על פי שעד מהרה נחשפו בתכתובת שלו עם ג'פרסון דייוויס כוונות בוגדניות".[10]
קמפבל היה אחד משלושת חברי ועדת השלום של הקונפדרציה (יחד עם אלכסנדר סטיבנס ורוברט מ. ט. האנטר), שנפגשו עם לינקולן וסיוארד ב-1865 בוועידת האפמטון רודס (אנ'), בניסיון כושל לדון על סיום המלחמה.[11]
לאחר המלחמה
ב-14 באפריל 1865, חמישה ימים לאחר סיום המלחמה, נרצח הנשיא לינקולן. בשל פגישתו האישית עם לינקולן כנציג הקונפדרציה, התעורר חשד קל בנוגע לקשר של קמפבל למזימת הרצח. ב-30 במאי הוא נעצר והוחזק בפורט פולסקי שבג'ורג'יה במשך חמשת החודשים הבאים. כתב אישום רשמי מעולם לא הוגש נגדו. עמיתיו לשעבר בבית המשפט העליון, בנג'מין רובינס קרטיס וסמואל נלסון התערבו לטובתו ובאוקטובר אותה שנה הוא שוחרר ממעצרו.[12]
שובו לעריכת דין
קמפבל הוא היחידי מבין השופטים לשעבר בבית המשפט העליון שהופיע בו כעורך דין לאחר כהונתו על כס השיפוט. עם זאת, לאחר המלחמה הוא לא היה יכול לשוב באופן מידי לעיסוקו בעריכת דין. בשל החוקים שהועברו על ידי הקונגרס, נאסר על עורכי דין שסייעו לקונפדרציה להופיע בבתי משפט פדרליים. בפסק הדין "אקס פארטה גרלנד" (Ex parte Garland) נקבע שחוק זה נוגד את החוקה ובעקבות כך התאפשר לקמפבל לשוב לעיסוקו. שוב הוא זכה להכרה כאחד מעורכי הדין המוכשרים בארצות הברית ובשל עומס עבודתו הוא קיבל רק תיקים שהיו כרוכים בהופעה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. התיק המפורסם ביותר שהוא קיבל על עצמו היה "תיקי ביתי המטבחיים" (Slaughter-House Cases). בתיק זה ייצג קמפבל קבוצה של קצבים שסבלו מהפסדים עסקיים בשל חוק של לואיזיאנה שהגביל את בתי המטבחיים לאזור אחד בלבד בניו אורלינס. קמפבל טען שמגילת הזכויות של ארצות הברית מתייחסת למדינות, ושהמדינות לא יכולות להעביר חוקים שפוגעות בזכויות אלו שהוענקו על ידי החוקה. אף על פי כן הפסיד קמפבל בתיק זה. בית המשפט העליון קבע שסעיף הזכויות והחסינויות של התיקון ה-14 לחוקה לא נוגע למדינות. לפסיקה זו הייתה השפעה מעמיקה לפתיחת הדרך לחקיקת חוקי ג'ים קרואו ברחבי הדרום. עברו עשורים רבים עד אשר בית המשפט העליון הפך על פניו את פסק הדין בתיק זה. אם היה בית המשפט מקבל את טיעונו של קמפבל, היו מורחבות זכויות האזרח למדינות שנים רבות קודם לכן.
קמפבל היה חבר ב"וועדת המאה" (Committee of One Hundred) שיצאה לוושינגטון די. סי. כדי לשכנע את הנשיא יוליסס סימפסון גרנט שיפסיק לתמוך במה שנקרא "תפיסת השלטון בכוח של קלוג". גרנט שיגר כוחות לסיוע למושל לואיזיאנה, ויליאם פיט קלוג. בתחילה סירב גרנט לפגוש את חברי הוועדה, אך בהמשך הוא התרצה ונפגש עמם, אך לא שינה את עמדתו בנושא.
מותו
ג'ון קמפבל נפטר ב-15 במרץ 1889 בבולטימור. הוא נטמן בבית הקברות גרין מאונט שבעיר. במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי.[13]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- ג'ון קמפבל באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Carol S. Funck, The Eggnog Riot, U. S. Army Heritage and Education Center, December 22, 2010
- ^ Kelly Kazek, Christmas Tales of Alabama, Arcadia Publishing, 2011
- ^ "John A. Campbell". Oyez: United States Supreme Court.
- ^ "John Archibald Campbell". Confederate War Department. Archived from the original on November 21, 2008.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Marshall v. Baltimore & Ohio Railroad Company, 57 U.S. 314, 351 (1854).
- ^ 6.0 6.1 United States Supreme Court, 57 U.S. 369, Piqua Branch of the State Bank of Ohio v. Knoop, Dissent by John Archibald Campbell
- ^ United States Supreme Court, 59 U.S. 331, Dodge v. Woolsey, Dissent by John Archibald Campbell.
- ^ United States Supreme Court, 61 U.S. 26, Christ Church in the City of Philadelphia v. County of Philadelphia, Opinion of the Court by John Archibald Campbell.
- ^ Dred Scott v. Sandford, Concurring Opinion by John A. Campbell.
- ^ Nicolay, John (1903) A Short Life of Abraham Lincoln p. 183.
- ^ Campbell, John A. Reminisces and Documents Relating to the Civil War During the Year 1865, Baltimore: John Murphy & Co. 1887, pp. 11-17.
- ^ "SOCIETY PURCHASES LETTER FROM JOHN A. CAMPBELL TO BENJAMIN ROBBINS CURTIS". Supreme Court History .org. 2009.
- ^ "Jones Construction, Brunswick GA". www.ShipbuildingHistory.com. 13 October 2010.
31282659ג'ון קמפבל (שופט)