ג'יימס קלארק מק'ריינולדס
 | |||||||||
| ג'יימס קלארק מק'ריינולדס | |||||||||
| לידה | אלקטון, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | אלקטון, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ג'יימס קלארק מק'ריינולדס (באנגלית: James Clark McReynolds; ) היה עורך דין ושופט אמריקאי מטנסי שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא וודרו וילסון וכשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא כיהן על כס השיפוט מאוקטובר 1914 ועד לפרישתו בינואר 1941. כיום הוא ידוע בעיקר בשל התנגדותו הממושכת למדיניות הפנים של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ובשל האנטישמיות הגלויה שלו.
מק'ריינולדס נולד באלקטון, קנטקי. לאחר סיום לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה הוא עסק בעריכת דין בטנסי. בתקופת נשיאותו של תאודור רוזוולט הוא היה עוזר התובע הכללי ונודע היטב בשל מיומנותו בתחום ההגבלים העסקיים. לאחר תחילת נשיאותו של וודרו וילסון ב-1913, הוא מינה את מק'ריינולדס כתובע הכללי בממשלו. ב-1914 מינה וילסון בהצלחה את מק'ריינולדס כשופט בבית המשפט העליון במקומו של הוראס לארטון שנפטר.
ב-26 שנותיו על כס השיפוט, כתב מק'ריינולדס 506 מחוות דעת הרוב של בית המשפט ו-157 חוות דעת מיעוט, מתוכן 93 היו נגד הניו דיל. מק'ריינודלס היה חלק מקבוצת "ארבעת הפרשים" שהיו שופטים שמרנים שלעיתים קרובות הצביעו נגד תוכניות הניו דיל. במהלך כהונתו בבית המשפט העליון כתב מק'ריינולדס את חוות דעת הרוב בתיקים כמו "מאייר נגד נברסקה", "ארצות הברית נגד מילר" ו"פירס נגד אגודת האחיות". ב-1941 הוא קיבל "מעמד בכיר" והוחלף בג'יימס פרנסיס ברנס.
ראשית חייו
ג'יימס קלארק מק'ריינולדס נולד באלקטון, קנטקי לג'ון אוליבר ואלן (לבית ריבס) מק'ריינולדס, שניהם חברי כנסיית "חניכי הנוצרי" (Disciples of Christ). ג'ון אוליבר מק'ריינולדס היה פעיל במיזמים עסקיים ושירת כמנתח בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים.[1] הבית בו נולד ג'יימס קלארק מק'ריינולדס עדיין עומד על תילו וב-1976 נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[2] הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון היוקרתי אקדמיית גרין ריבר.[3] בהמשך הוא למד באוניברסיטת ואנדרבילט שבנאשוויל, טנסי, שם הוא סיים את לימודיו ב-1882 וזכה לשאת את הנאום מטעם כיתתו בטקס הסיום. לאחר מכן הוא השלים את לימודיו תוך 14 חודשים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה, שם הוא למד מפי ג'ון ב. מיינור (אנ'). גם כאן הוא היה המצטיין בכיתתו וב-1884 הוא קיבל תואר במשפטים.
מק'ריינולדס היה מזכירו של הסנאטור האוול ג'קסון, שב-1893 מונה כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.[4] הוא עסק בעריכת דין בנאשוויל ושימש שלוש שנים כמורה מן החוץ למשפט מסחרי, ביטוח ודיני תאגידים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ואנדרבילט.
מק'ריינולדס נעשה פעיל בפוליטיקה, וב-1896 התמודד ללא הצלחה על מושב בקונגרס מטעם סיעת חסידי תקן הזהב במפלגה הדמוקרטית. כראש המשלחת של טנסי לוועידת המפלגה שהתקיימה באותה שנה, הוא כתב את סעיף "המטבע הקשה" של המפלגה. בממשלו של הנשיא תאודור רוזוולט שימש מק'ריינולדס בשנים 1903–1907 כעוזר התובע הכללי, תפקיד בו הוא שירת עד להתפטרותו כדי לשוב לעריכת דין במגזר הפרטי במשרד עורכי הדין הבולט של "גתרי, קרבת' והנדרסון" בניו יורק.
התובע הכללי של ארצות הברית
בתקופה זו, בה עסק בעריכת דין במגזר הפרטי, שכרה הממשלה את שירותיו של מק'ריינולדס בנושאים הקשורים לאכיפת ההגבלים העסקיים, במיוחד ההליכים נגד "נאמנות הטבק" בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת הטבק האמריקאית" (.United States v. American Tobacco Co).[5] תיק זה, שבו הוא עסק ומשך אליו את תשומת ליבו של הנשיא וילסון היה התביעה של הממשלה נגד חברת הטבק האמריקאית, שבו הוא ייצג את הממשלה, בעוד שהחברה יוצגה על ידי קלרנס דרו ו-17 עורכי דין נוספים.
ב-15 במרץ 1913, בעקבות סיום מוצלח של תיק זה, מינה הנשיא וילסון את מק'ריינולדס, בהמלצתו של התובע הכללי הקודם, ג'ורג' וודוורד ויקרשאם, כתובע הכללי ה-48 של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא כיהן עד 29 באוגוסט 1914. במהלך עיסוקו בעריכת דין במגזר הפרטי צבר מק'ריינולדס מוניטין כלוחם ללא חת בתחום ההגבלים העסקיים. גם כתובע הכללי הוא המשיך לפעול באותו תחום. על אף השקפותיו השליליות על תאגידים מונופוליסטים, היה מק'ריינולדס תומך נלהב של המדיניות הכלכלית לסה פר.[6] הנשיא וילסון סבר שקשה לעבוד עמו.[7][8][9]
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-19 באוגוסט 1914 מינה הנשיא וילסון את מק'ריינולדס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של הוראס לארטון שנפטר באופן פתאומי. באותו יום אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי והוא החל לכהן על כס השיפוט ב-12 באוקטובר אותה שנה.
כאשר נפתח בניין בית המשפט העליון ב-1935, במהלך השפל הגדול, סירב מק'ריינולדס, כמו רוב השופטים האחרים, להעביר את לשכתו לבניין החדש. הוא המשיך לעבוד במשרד אותו הוא החזיק בבית מגוריו. הוא אמר שכשהאומה נמצאת בקלחת כלכלית, על הממשל לא להוציא כל כך הרבה כספים על בניין אחד.[10]
פסקי דין בולטים
ב-27 שנותיו על כס השיפוט כתב מק'ריינולדס 506 פסקי דין, 19 פסקי דין בשנה בממוצע. בנוסף, הוא כתב 157 חוות דעת מיעוט, 93 מתוכן היו נגד הניו דיל.
התנגדותו התקיפה לצעדי החקיקה של מדיניות הניו דיל של הנשיא רוזוולט, שנועדה לספק רווחה לאזרחים ולהחזירם למעגל העבודה במהלך השפל הגדול גרמה למק'ריינולדס להיות מתויג כאחד מ"ארבעת הפרשים" (Four Horsemen), יחד עם ג'ורג' סאת'רלנד, ויליס ון דוונטר ופירס באטלר.[8] הוא הצביע נגד קיומה של רשות עמק טנסי בפסקי הדין "אשוונדר נגד רשות עמק טנסי" (Ashwander v. Tennessee Valley Authority), נגד חוק השיקום התעשייתי הלאומי (אנ') בפסק הדין "תאגיד העופות שכטר נגד ארצות הברית" (A.L.A. Schechter Poultry Corp. v. United States), נגד חוק ההתאמה החקלאית (אנ') בפסק הדין "ארצות הברית נגד באטלר" (United States v. Butler), נגד חוק שימור הפחם הביטומני בפסק הדין "קרטר נגד חברת הפחם קרטר" (.Carter v. Carter Coal Co) ונגד חוק הביטחון הסוציאלי בפסק הדין "סטיוארד משין נגד דייוויס" (Steward Machine Co. v. Davis). הוא המשיך להצביע נגד צעדי הניו דיל גם לאחר שרוב שופטי בית המשפט עברו ב-1937 לתמוך בצעדי החקיקה שהיו קשורים למדיניות. הווארד בול הגדיר את מק'ריינולדס בתור "המבקר הקולני ביותר בבית המשפט של תוכניות הניו דיל של רוזוולט".[11]
כמתנגד מושבע של סמכות הממשל הפדרלי בנוגע לצעדים חברתיים או בנוגע לרגולציה כלכלית, הייתה לו "תשוקה של קנאי הדבק במטרה אחת". מק'ריינולדס היה מאמין אדוק בתאוריה הכלכלית לסה פר, שלדבריו הייתה מעוגנת בחוקה. לאחר סיום "עידן לוכנר" (Lochner era) ב-1937, והגישה של בית המשפט שנקראה "המעבר במועד שיציל תשעה" (The switch in time that saved nine), הפך מ'ריינולדס למתנגד שלה.[9] התנגדויותיו שנמשכו עד פרישתו ב-1941 המשיכו לשקף את הזלזול שלו בניצול הסמכות של הממשל הפדרלי. בפסק הדין "סטיוארד משין נגד דייוויס" הוא כתב חוות דעת מיעוט נגד פסיקת דעת הרוב שקבעה את חוקיותו של חוק הביטחון הסוציאלי. בחוות דעתו זו הוא כתב: "אני לא מצליח למצוא שום סמכות בחוקה להפיכת הממשלה הפדרלית לגבאי הצדקה של הציבור בכל רחבי ארצות הברית".[12]
שנים קודם לכן כתב מק'ריינולדס שני פסקי דין בהם הוא עשה שימוש בהגנת התיקון ה-14 לחוקה על זכויות האזרח: "מאייר נגד נברסקה" (Meyer v. Nebraska) מ-1923 ו"פירס נגד אגודת האחיות" (Pierce v. Society of Sisters) מ-1925. פסק הדין מאייר נגד נברסקה היה קשור לחוקי המדינה שאסרו לימוד שפות זרות מודרניות בבתי ספר ציבוריים. מאייר, שלימד גרמנית בבית ספר לותרני, הורשע על פי חוק זה. מק'ריינולדס, שהפך את פסק הדין על בסיס הזכות להליך הוגן, כתב שהחירות המוענקת בסעיף הזכות להליך הוגן שבתיקון ה-14, כוללת את זכות היחיד "לעסוק בכל העיסוקים הנפוצים בחיים, לרכוש ידע שימושי, להינשא, להקים בית ולגדל ילדים, לעבוד את האל על פי צו מצפונו, ובאופן כללי להנות מהזכויות, שחיוניות לחתירה לאושר של האדם החופשי". שתי החלטות אלו שרדו לאחר עידן לוכנר.[9]
פסק הדין "פירס נגד אגודת האחיות היה קשור לתיגר שנקרא נגד חוק שאסר על הורים לשלוח את ילדיהם לכל בית ספר מלבד לבתי ספר ציבוריים. בתיק זה כתב מק'ריינולדס את פסק הדין שהתקבל פה אחד על ידי כל שופטי בית המשפט, ובו נקבע שהחוק הפר את זכותם של ההורים לקבוע את דרך חינוכם של ילדיהם. הוא כתב, "החירות הבסיסית שעל פיה כל הממשלות באיחוד זה מתעלמות מכל סמכות כללית של המדינה לתקנן את אופן חינוכם של ילדיהם באמצעות כפייה עליהם לקבל הנחיות ממורים ציבורים בלבד". החלטות אלו היו תקפות זמן רב לאחר סיום כהונתו של מק'ריינולדס על כס השיפוט, והיוו משענת להחלטתו של בית המשפט על הזכות לפרטיות על פי החוקה בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965 ומאוחר יותר בהחלטה על הזכות להפלה מלאכותית בפסק דין רו נגד וייד מ-1973.
מק'ריינולדס כתב את ההחלטה בפסק הדין "ארצות הברית נגד מילר" (United States v. Miller) משנת 1939, שהיה המקרה היחידי שהובא בפני בית המשפט שהיה מעורב באופן ישיר בתיקון השני עד לפסק הדין "מחוז קולומביה נגד הלר" (District of Columbia v. Heller) ב-2008.[13] בתחום חוקי המיסוי, כתב מק'ריינולדס עבור בית המשפט בפסק הדין "ברנט נגד לוגאן" (Burnet v. Logan) מ-1931 החלטה משמעותית שהתוותה את מדיניות בית המשפט בנוגע ל"עסקאות פתוחות".
מק'ריינולדס גם כתב את חוות דעת המיעוט ב"תיקי סעיף הזהב" (Gold Clause Cases), שדרשו את מסירתם של כל מטבעות הזהב, מטילי הזהב ותעודות הזהב לממשלה עד ה-1 במאי 1933 מתוקף הצו הנשיאותי 6102 (אנ') שהוצא על ידי הנשיא רוזוולט.
אישיותו
מק'ריינולדס תויג כבן דמותו של אבנעזר סקרוג' על ידי העיתונאי דרו פירסון.[14] נשיא בית המשפט העליון והנשיא לשעבר, ויליאם הווארד טאפט, סבר שהוא אנוכי, בעל דעות קדומות, "ומישהו שכנראה מתענג לגרום לאחרים חוסר נוחות... הוא רוטן באופן תמידי, והוא תמיד נפגע בשל העובדה שבית המשפט עושה משהו שהוא מתייחס אליו כלא מכובד".[15]
בתחילת דרכו, מזגו השפיע על תפקודו בבית המשפט. לדוגמה, הוא היה נחרץ בדעתו שג'ון קלארק, מינוי נוסף של וילסון, היה "ליברלי מדי" וסירב להחליף עמו מילה.[8] קלארק החליט לפרוש מוקדם מבית המשפט ואמר שהאנטיפתיה הגלויה של מק'ריינולדס הייתה אחד הגורמים להחלטתו זו.[16] מק'ריינולדס סירב לחתום על מכתב הפרידה המסורתי שהוגש לקלארק, ושתמיד היה נהוג להגישו לשופט שפורש. טאפט כתב ש"זוהי דוגמה ברורה לאישיותו של מק'ריינולדס ולקשיים להסתדר עמו".[17]
טאפט גם כתב שאף על פי שהוא החשיב את מק'ריינולדס כ"אדם מוכשר", הוא מצא שהוא "אנוכי ברמה הקיצונית ביותר ...גדוש בדעות קדומות יותר מכל אדם שהכרתי מימי ...אדם שנהנה לגרום לאחרים לחוש בחוסר נוחות. אין לו שום תחושת אחריות ...נראה באמת שיש לו פחות תחושת נאמנות כלפי בית המשפט בהשוואה לכל אחד אחר". ב-1929 ביקש מק'ריינולדס מטאפט שיכריז על משימות כתיבת פסקי הדין שיוטלו עליו, בהסבירו ש"קריאה דחופה גורמת לי לצאת מהעיר. אני לא סבור שמחלתי הפתאומית תהיה קטלנית, אך דברים מוזרים מתרחשים לעיתים בתקופת חג ההודיה". עונת ציד הברווזים נפתחה ומק'ריינולדס יצא למרילנד לעסוק בכך. ב-1925 הוא עזב באופן כה פתאומי בנסיבות דומות כך שלא הייתה לו הזדמנות להודיע לנשיא בית המשפט על עזיבתו. טאפט רתח מזעם, שכן שתי החלטות חשובות שהוא רצה למסור התעכבו בשל העובדה שמק'ריינולדס לא הגיש את חוות דעת המיעוט שלו לפני שעזב.[18]
מק'ריינולדס נהג להשמיעה נאומי תוכחה כלפי "אנטי-אמריקאים" ו"חתרנים פוליטיים". כמי שנודע בשל דעותיו הקדומות, הוא לא היה מוכן לקבל "יהודים, שתיינים, שחורים, נשים, מעשנים, אנשים נשואים או מאורסים" כפקידים משפטיים.[19] המגזין טיים כינה אותו "פוריטני", "גס רוח באופן בלתי נסבל", "סרקסטי באופן פראי", "ראקציונרי להפליא" ו"אנטישמי". מק'ריינולדס סירב לדבר עם לואיס ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון, במשך שלוש שנים לאחר מינויו של זה האחרון. גם ב-1939, כאשר פרש ברנדייס מכס השיפוט, לא חתם מק'ריינולדס על מכתב הפרידה המסורתי. כאשר ברנדייס דיבר, הוא נהג תמיד לעזוב את החדר.[20][21]
כאשר עמד על הפרק מינויו של בנג'מין קרדוזו, שופט יהודי גם הוא, הצטרף מק'ריינולדס לעמיתיו פירס באטלר וויליס ון דוונטר כדי ללחוץ על הבית הלבן לא "לייסר את בית המשפט עם עוד יהודי". כאשר פורסם דבר מינויו של קרדוזו, נטען שמק'ריינולדס אמר "הא, נראה שהדרך היחידה שאתה יכול להביא תועלת לבית המשפט העליון בימים אלה היא להיות בנו של פושע, או יהודי, או שניהם".[22][23] במהלך טקס ההשבעה של קרדוזו, עסק מק'ריינולדס במפגיע בקריאת עיתון.[24] לעיתים קרובות הוא נהג לעיין במסמך או בתיק כאשר קרדוזו הקריא את חוות הדעת שלו באולם בית המשפט.[22] הוא סירב לחתום על חוות דעת שנכתבו על ידי ברנדייס.[7]
לדבריו של ג'ון פראש נוקס, ששימש כעוזרו המשפטי של מק'ריינולדס בשנים 1936–1937, לאחר שבע השנים בהן שימש בתפקיד מוריס מהוני, מק'ריינולדס לא החליף מילה עם קרדוזו מעולם.[19] הוא לא נכח בטקס הזיכרון שנערך בבית המשפט לכבודו של קרדוזו.[22][25] הוא גם לא נכח בטקס ההשבעה של פליקס פרנקפורטר, וקרא, "אלי, עוד יהודי בבית המשפט".[26]
ב-1922 הציע טאפט ששופט בית המשפט העליון ייתלוו אליו לפילדלפיה לאירוע טקסי, אך מק'ריינולדס סירב להצטרף, וכתב: "כידוע לך, לא תמיד ניתן למצוא אותי כאשר יש עברי בסביבה. לפיכך 'אי יכולתי' להשתתף לא צריכה להפתיע אותך". בכל אופן, הסיפור החוזר ונשנה שמק'ריינולדס סירב להצטלם לתמונה השנתית של שופטי בית המשפט ב-1924 בשל עוינותו לברנדייס, הוא לא נכון. מק'ריינולדס סירב להשתתף בתצלום בשל העובדה שלא חל שינוי בהרכב בית המשפט מאז התצלום השנתי של 1923.[27] למעשה, מק'ריינולדס הצטלם במספר רב של תמונות קבוצתיות של שופטי בית המשפט יחד עם ברנדייס, ובהמשך גם עם פרנקפורטר.[28]
באחת הפעמים, כאשר השופט הארלן סטון העיר בנוגע לדבריו של עורך דין שעתר בפני בית המשפט: " זה היה הטיעון המשעמם ביותר ששמעתי בימי חיי", הגיב מק'רריינולדס: "הדבר המשעמם יותר שאני יוכל לחשוב עליו הוא לשמוע אותך קורא את אחת מחוות הדעת שלך".[29]
גסות רוחו של מק'ריינולדס לא הייתה מוגבלת לעמיתיו לכס השיפוט או ליהודים. כאשר צ'ארלס המילטון יוסטון, אחד מעורכי הדין האפרו-אמריקאים הבולטים ביותר באותה תקופה, הופיע בפני בית המשפט לצורך טיעון לטובת ביטול ההפרדה הגזעית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מיזורי בתיק "גיינס נגד קנדה" (Gaines v. Canada), סובב מק'ריינולדס את כסאו לאחור כדי שהוא לא יצטרך להביט בהמילטון.[30]
כאשר זומן מק'ריינולדס בפני יושב ראש ועדת מועדון הגולף בצ'בי צ'ייס, מרילנד, כדי להשיב לתלונות נגדו, הוא אמר:
"אני חבר מועדון זה במשך שנים רבות וטובות ואף אחד כאן לא הפגין כלפי אדיבות, כך שאין בכוונתי להפגין אדיבות כלפי אף אחד". יושב ראש הוועדה הזועם השיב: "כבוד השופט, לא היית חבר במועדון זה אם זה לא היה לטובת תפקידך הרשמי. חברי מועדון זה השלימו עם חוסר האדיבות שלך במשך שנים, אך ורק בשל העובדה שאתה שופט בבית המשפט העליון. אך אני אומר לך כעת ובפעם הבאה שתוגש תלונה נגדך, תושעה מכל הזכויות של חבר המועדון".[31]
השופטים פירס באטלר וויליס ון דוונטר עברו ממועדון זה בגלל שמק'ריינולדס הסתכסך עמם מעבר לגבול יכולתם.[32]
כאשר הופיעה באולם בית המשפט עורכת דין אישה, דווח שמק'ריינולדס מלמל: "אני רואה שהנקבה שוב כאן". לעיתים קרובות הוא עזב את מושבו כאשר אישה קמה כדי להציג מקרה. הוא סבר שענידת שעוני יד על ידי גברים היא תופעה נשית ושנשים שצבעו את ציפורניהן בצבע אדום הן וולגריות.[33]
מק'ריינולדס אסר על עישון בנוכחותו. מקובל לומר שהוא האחראי על שלטי האיסור על עישון בבניין בית המשפט העליון שנחנך במהלך תקופת כהונתו. הוא נהג להכריז באוזני כל שופט שניסה לעשן בחדר הישיבות ש"עשן טבק מעורר בי סלידה אישית".[34]
מנגד, סופר על מק'ריינולדס שהוא היה נדיב באופן יוצא מן הכלל לשמשים שעבדו בבית המשפט והוא חש רגשי אהבה לילדיהם.[34] לדוגמה, הוא העניק עזרה נדיבה מאוד ואימץ 33 ילדים שהיו קורבנות של הבליץ על לונדון ב-1940, ובצוואתו הורה על מתן סכום נכבד לצדקה.[20] לאחר מות רעייתו של אוליבר ונדל הולמס הבן פרץ מק'ריינולדס בבכי בטקס ההלוויה שלה.[31] ב-1926 כתב הולמס: "מק'ריינולדס המסכן, אני חושב שהוא אדם של רגשות ושל לבביות סמויה במידה רבה ממה שאנו סבורים".[35]
לעיתים קרובות הוא אירח אנשים בדירתו, ועל אף האיסור שהטיל על עישון לידו בבית המשפט, העביר לאורחיו סיגריות.[34] הוא נהג להזמין אנשים לארוחות ברנץ' בימי ראשון בבוקר. לדבריו של ויליאם אורוויל דאגלס, "בהזדמנויות בלתי רשמיות אלו בביתו הוא היה מכניס אורחים ובן לוויה חביב".[36] באחת הפעמים, כאשר הוא נסע בחשמלית למשרדו, אדם שיכור עלה לחשמלית ונפל במעבר. מק'ריינולדס הרימו, סייע לו לשוב למושבו וישב לצידו עד שהם הגיעו אל הקפיטול, ועזב אותו רק לאחר שנתן הוראות מפורשות לכרטיסן.[31] כאשר הוא נדרש לנהל את הדיון בבית המשפט בשל היעדרותם של שופטים בכירים יותר, "הוא שפע אדיבות, בירך את עורכי הדין משני המגדרים והקשיב קשב רב לטיעוניהם".[20] כלפי חוץ הוא נודע בשל הכנסת האורחים שלו. הוא אירח לעיתים קרובות אנשים במלון ווילרד, ורשימת האורחים שלו הגיעה ל-150 איש, כולל עמיתיו לכס השיפוט, ובמסיבת ליקר ביצים שהייתה אחת מאירועי השיא החברתיים של עונת חג המולד. אליס רוזוולט, שנמנתה על חוג ידידיו, ביקשה לקבל את שירותיה של הטבחית שלו, הגברת פרקר, לארוחת הבוקר של חתונתה.[37]
חיים אישיים
לאחר ליקוי שמיעה משמעותי שלקה בו ב-1925, גמלה בלבו של מק'ריינולדס ההחלטה להתפטר מכס השיפוט, והוא נמלך בדעתו רק בשל בקשות של ידידים רבים, שראו בו "אחד ממעטים שעמדו באומץ לב למען זכות הקניין וזכויות האזרח".[38] ב-3 בינואר 1941 הוא קיבל "מעמד בכיר" (Senior status), ולמעשה פרש מכס השיפוט. הוא היה אחרון השופטים מבית המשפט בראשותו של אדוארד דאגלס וייט שנותר על כס השיפוט, וערב מותו הוא היה האחרון משופטי בית המשפט בראשותו של טאפט שנותר בחיים.
מק'ריינולדס התגורר במכלול הדירות רושמבו שבוושינגטון די. סי. החל מ-1915 ועד 1935. לאחר מכן הוא עבר לדירה בבית מספר 2400 ברחוב 16, שם הוא חי עד ליומו האחרון. מק'רריינולדס מעולם לא נשא אישה.[9] הוא היה אחד מששת שופטי בית המשפט העליון שלא נישאו, כשהאחרים היו ויליאם מודי, בנג'מין קרדוזו, פרנק מרפי, דייוויד סוטר ואלנה קגן.
מותו ומורשתו
ג'יימס קלארק מק'ריינולדס נפטר בוושינגטון ב-24 באוגוסט 1946. הוא נטמן בבית הקברות שבעיר הולדתו אלקטון שבקנטקי. תושבי העיר זכרו אותו בחיבה, והצביעו בגאווה על ביתו ומשרדו שם.[39]
עוזרו המשפטי נוקס כתב, "הוא מת ב-1946 בבדידות בבית החולים, ללא שום ידיד או קרוב משפחתו לצד מיטתו. הוא נטמן בקנטקי, אך אף אחד משופטי בית המשפט העליון לא נכח בהלווייתו, אף על פי שאחד מעובדי בית המשפט נסע עד לקנטקי כדי להשתתף בטקס". בניגוד לכך, ב-1953, כאשר נפטר שליחו המבוגר של מק'ריינולדס, הארי פרקר האפרו-אמריקאי, נכחו בטקס ההלוויה שלו חמישה או שישה שופטים, כולל נשיא בית המשפט העליון. אחיו של מק'ריינולדס, רוברט, ביקר אותו בבית החולים זמן קצר לפני מותו.
בצוואתו ביקש מק'ריינולדס "שלא יתקיים שום טקס בוושינגטון". המרשל של ארצות הברית של בית המשפט העליון נסע לאלקטון לטקס ההלוויה. העיתון The Christian Science Monitor שיבח את מק'ריינולדס בהספד כ"אדם הדגול האחרון והיחידי על כס השיפוט בבית המשפט העליון שנלחם בהשגת הגבול הקבועה של הסמכויות הפדרליות על זכויות המדינות וזכויות האזרח ...שעמד בשנים המאוחרות הללו במעבר תרמופילאי".[40]
מק'ריינולדס הוריש את כל אחוזתו לצדקה.[20] הוא גם ציווה להעביר כספים לבית חולים לילדים בוושינגטון, שבו הוא תמך במשך שנים, דאג להתקנת מעלית בבניין ולמתן סכום של 10,000 דולר. ספריו ופסקי הדין שלו הועברו לספריית הקונגרס וסכום של 10,000 דולר וגלימתו הועברו לאוניברסיטת ואנדרבילט, בה הוא שימש במשך 30 שנה כחבר חבר הנאמנים.[41]
קישורים חיצוניים
- ג'יימס קלארק מק'ריינולדס באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'יימס קלארק מק'ריינולדס באתר fjc.gov (באנגלית)
- ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Shoemaker, Rebecca S. (2004). The White Court: Justice, Rulings, and Legacy. Santa Barbara, California: ABC-CLIO, Inc. p. 86.
- ^ National Register of Historic Places Inventory/Nomination: McReynolds House. National Park Service, 1976-06, 3.
- ^ Smith, Megan (Summer 2006). "Supreme Court Associate Justice James Clark McReynolds (1862–1946): Principled Defender of the Federal Constitution". The Upsilonian. Upsilon Sigma Phi. 17: 1. Archived from the original on May 28, 2010.
- ^ Ward, Artemus, and David Welden, Sorcerers' Apprentices, p. 281 (NYU Press, 2007)
- ^ "United States vs. American Tobacco, 221 U.S. 106 full text opinion". Justia.com. 1911.
- ^ "McReynolds, James Clark - Infoplease". www.infoplease.com.
- ^ 7.0 7.1 Fox, John. "James Clark McReynolds". Capitalism and Conflict: Supreme Court History, Law, Power & Personality, Biographies of the Robes. Public Broadcasting System.
- ^ 8.0 8.1 8.2 "James C. McReynolds". Oyez Project Official Supreme Court media. Chicago Kent College of Law.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Ariens, Michael (2002–2005). "James Clark McReynolds". Michael Ariens website. Archived from the original on February 4, 2012.
- ^ Bush, Ann McReynolds (2010). Executive Disorder: The Subversion of the United States Supreme Court, 1914–1940. Cornelia Wendell Bush, p. 171.
- ^ [ https://archive.org/details/hugolblackcoldst00ball/page/88/mode/2up Ball, Howard (2006). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. Oxford University Press, p. 89.]
- ^ United States Congressional Serial Set, U.S. Government Printing Office, 1937, pp. 15-20.
- ^ Lucas, Roy (2004). "The Forgotten Justice James Clark McReynolds & The Neglected First, Second & Fourteenth Amendments". Washington, D.C.
- ^ Pearson, Drew; Allen, Robert S. (1936). The Nine Old Men. New York, NY: Doubleday, Doran, and Company, Inc., pp. 222-237.
- ^ The Worst Supreme Court Justice, April 13, 2012, xenohistorian.
- ^ John Hessin Clarke - law.jrank.org
- ^ Mason, Alpheus Thomas (1964). William Howard Taft: Chief Justice. London: Oldbourne, p. 217.
- ^ Mason, Alpheus Thomas (1964). William Howard Taft: Chief Justice. London: Oldbourne, pp. 215–216.
- ^ 19.0 19.1 Abraham, Henry J. (1999). Justices, Presidents, and Senators: A History of the U.S. Supreme Court Appointments from Washington to Clinton. Lanham, MD: Rowman & Littlefield, pp. 133–135.
- ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 Baker, Liva (1991). The Justice from Beacon Hill: the Life and Times of Oliver Wendell Holmes. New York, NY: Harper Collins, p. 465.
- ^ Hall, Kermit L., ed. (1992). The Oxford Companion to the Supreme Court of the United States. Oxford, UK: Oxford University Press, p. 543.
- ^ 22.0 22.1 22.2 Pearson, Drew; Allen, Robert S. (1936). The Nine Old Men. New York, NY: Doubleday, Doran, and Company, Inc, p. 225.
- ^ Kaufman, Andrew L. (1998). Cardozo. Harvard University Press, p. 480.
- ^ Pearson, Drew; Allen, Robert S. (1936). The Nine Old Men. New York, NY: Doubleday, Doran, and Company, Inc, p. 219.
- ^ Atkinson, David (1999). Leaving the Bench: Supreme Court Justices at the End. University Press of Kansas, p. 111.
- ^ Abraham, Henry J. (2008). Justices, Presidents, and Senators: A History of the U.S. Supreme Court Appointments from Washington to Bush II (5th ed.). Lanham, MD: Rowman & Littlefield, p. 134.
- ^ Mason, Alpheus Thomas (1964). William Howard Taft: Chief Justice. London: Oldbourne, pp. 216–217.
- ^ Liptak, Adam (December 10, 2018). "The Stories Behind the Supreme Court's Class Photos". The New York Times.
- ^ Clare Cushman, Courtwatchers: Eyewitness Accounts in Supreme Court History, Rowman & Littlefield, 2011, p. 165.
- ^ Wrightsman, Lawrence (April 16, 2008). Oral Arguments Before the Supreme Court: An Empirical Approach. Oxford University Press. p. 109.
- ^ 31.0 31.1 31.2 Pearson, Drew; Allen, Robert S. (1936). The Nine Old Men. New York, NY: Doubleday, Doran, and Company, Inc, pp. 226-227.
- ^ Pearson, Drew; Allen, Robert S. (1936). The Nine Old Men. New York, NY: Doubleday, Doran, and Company, Inc, p. 131.
- ^ Geoffrey Watson, A really rotten judge: James Clark McReynolds, Bar News, Winter 2010.
- ^ 34.0 34.1 34.2 Douglas, William O. (1980). The Court Years 1939–1975: The Autobiography of William O. Douglas. New York, NY: Random House, p. 13.
- ^ Timothy L. Hall, Supreme Court Justices: A Biographical Dictionary, Infobase Publishing, 2001, p. 265.
- ^ Douglas, William O. (1980). The Court Years 1939–1975: The Autobiography of William O. Douglas. New York, NY: Random House, p. 14.
- ^ Bush, Ann McReynolds (2010). Executive Disorder: The Subversion of the United States Supreme Court, 1914–1940. Cornelia Wendell Bush, p. 75.
- ^ Bush, Ann McReynolds (2010). Executive Disorder: The Subversion of the United States Supreme Court, 1914–1940. Cornelia Wendell Bush, p. 110.
- ^ Christensen, George A. (1983). "Here Lies the Supreme Court: Gravesites of the Justices". Journal of the Supreme Court Historical Society. Archived from the original on September 3, 2005. at Wayback machine.
- ^ Bush, Ann McReynolds (2010). Executive Disorder: The Subversion of the United States Supreme Court, 1914–1940. Cornelia Wendell Bush, p. 241.
- ^ Bush, Ann McReynolds (2010). Executive Disorder: The Subversion of the United States Supreme Court, 1914–1940. Cornelia Wendell Bush, p. 238.
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] ג'יימס קלארק מק'ריינולדס30566224
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- התובעים הכלליים של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וודרו וילסון
- חוקרי משפט אמריקאים
- ארצות הברית: גזענות
- אנטישמיות בארצות הברית: אישים
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
- בוגרי אוניברסיטת וירג'יניה
- סגל אוניברסיטת ואנדרבילט
- אמריקאים שנולדו ב-1862
- אמריקאים שנפטרו ב-1946