נתן קליפורד
 | |||||||||
| נתן קליפורד | |||||||||
| לידה | רמני, ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | קורניש, מיין, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אברגרין, פורטלנד, מיין, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
נתן קליפורד (באנגלית: Nathan Clifford; ) היה פוליטיקאי, דיפלומט ושופט אמריקאי.
קליפורד כיהן כחבר בית הנבחרים של מדינת מיין וכתובע הכללי שלה. לאחר מכן הוא היה חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיין. בממשלו של הנשיא ג'יימס פולק הוא כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית. לאחר מכן הוא נשלח לשרת כשגריר ארצות הברית במקסיקו. במסגרת תפקידו זה הוא חתם על הסכם גואדלופה אידלגו. הקריירה שלו הגיעה לשיאה בשירות ארוך כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
קליפורד הוא אחד מרשימה לא ארוכה של אישים שכיהנו בכל שלוש זרועות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית.
ראשית חייו
נתן קליפורד נולד ברמני, ניו המפשייר לכומר נתניאל קליפורד ולרעייתו לידיה לבית סימפסון. הוא היה הבכור והבן היחיד מבין שבעת ילדי המשפחה. משפחתו הייתה משפחה ממוצא יאנקי ותיק. הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים בעיירת הולדתו ולאחר מכן למד באקדמיית האברהיל שבניו המפשייר ולבסוף בבית הספר האמפטון.
ראשית הקריירה
לאחר שעסק לזמן מה בהוראה, למד קליפורד משפטים בהדרכתו של ג'וזייה קווינסי השלישי וב-1827 התקבל ללשכת עורכי הדין של מיין ופתח את משרד עורכי הדין הראשון שלו בניופילד שבמיין.
בשנים 1830–1834 כיהן קליפורד כחבר בית הנבחרים של מיין ובשנתיים האחרונות לכהונתו כיהן גם כיושב ראש הבית. לאחר מכן ועד ל-1838 הוא כיהן כתובע הכללי של מיין ומשם עבר לפוליטיקה הארצית.
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית
התמודדותו הראשונה של קליפורד למשרה בפוליטיקה הארצית הייתה לסנאט של ארצות הברית, אך הוא הפסיד בבחירות. לאחר מכן הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית וכיהן כחבר בו בשנים 1839–1843.
בוושינגטון די. סי. הוא דבק בקו המפלגתי של הדמוקרטים והיה תומך נלהב של ממשל מרטין ואן ביורן. קליפורד התנגד להעלאת מיסים, תמך בביצוע עבודות ציבוריות, תמך בבנקאות מטעם המדינות ובקיצוץ הוצאות הממשל הפדרלי. הוא גם מתח ביקורת על מתנגדי העבדות, באומרו שכוונותיהם טובות אך גינה את מעשיהם המרושעים והמסיתים בפוליטיקה.
בשל חלוקה מחדש של מחוזות הבחירה וחיכוכים פוליטיים לא התמודד קליפורד לבחירה מחדש ב-1842.
התובע הכללי של ארצות הברית
ב-1846 מינה נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק את קליפורד כתובע הכללי של ארצות הברית, לאחר שקודמו בתפקיד, ג'ון מייסון שב לכהונה שנייה כמזכיר הצי. בתפקיד זה כיהן קליפורד מאוקטובר אותה שנה ועד מרץ 1848.
שגריר במקסיקו
קליפורד התפטר מתפקידו כתובע כללי כדי להתמנות כשגריר ארצות הברית במקסיקו. בתפקיד זה הוא כיהן ממרץ 1848 ועד ספטמבר 1849. הוא היה זה שסידר את חתימתו של הסכם גואדלופה אידלגו, שעל פיו הפכה קליפורניה לחלק מארצות הברית. בחירתו של זאכרי טיילור כנשיא מטעם המפלגה הוויגית הובילה לסיום כהונתו של קליפורד כשגריר והוא שב לארצות הברית וחידש את עיסוקו בעריכת דין בפורטלנד, מיין.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-9 בדצמבר 1857 מינה הנשיא ג'יימס ביוקנן את קליפורד כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של בנג'מין רובינס קרטיס שהתפטר.
מינויו של קליפורד התרחש בחודשים שלאחר פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד ועורר מחלוקת קשה. כחבר ותיק במפלגה הדמוקרטית סימנו אותו מתנגדיו כדו-פרצופי - איש הצפון עם רגשות חיוביים כלפי הדרום. מתנגדי העבדות בסנאט התנגדו בתקיפות למינויו של קליפורד בשל עברו כתומך עבדות. הם השעו את אישור מינויו במשך 34 ימים, אך לא עלה בידם לחסום אותו כליל. ב-12 בינואר 1858 אושר מינויו ברוב צר של 26 תומכים מול 23 מתנגדים. ללא התלכדות הסנאטורים הדמוקרטים סביב מועמדותו, היעדרותם מההצבעה של שניים ממתנגדיו ושינוי דעתו של אחד הסנאטורים הדמוקרטים ברגע האחרון, מינויו לא היה מאושר.
כאשר הצטרף קליפורד לבית המשפט העליון ב-1858, כל השופטים למעט אחד היו מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. ב-1872 כבר לא כיהן בבית המשפט אף אחד מעמיתיו הדמוקרטים והשופטים שהיו בעלי זיקה למפלגה הרפובליקנית נטו להצביע בניגוד לדעתו עד לתום כהונתו בבית המשפט. בשל כך כחמישית מכל פסקי הדין שכתב קליפורד היו בדעת מיעוט. הוא כתב את דעת הרוב ב-398 תיקים.[1] פסקי הדין שלו היו מאמרים משפטיים מקיפים ולעיתים נמתחה ביקורת על אורכם ועל חריגתם מנושא התיק.
השקפותיו המשפטיות
לעיתים קרובות יצא קליפורד בהכרזות פילוסופיות בנוגע לחוקת ארצות הברית, אך הוא האמין בהתוויית קו ברור בין סמכויות הממשל הפדרלי לבין סמכויות המדינות.
אחד ממעריציו, הסנאטור ג'יימס ברדברי, אמר שדעותיו של קליפורד היו שהחוקה היא לא "מכשיר גמיש שאותו יש להגדיל או להקטין, אלא לפרשה באופן ראוי על פי מגבלותיה, והגן באדיקות על כל סעיפיה ומגבלותיה, כערובה הטובה ביותר לנצחיות המוסדות של הרפובליקה שלנו". קליפורד תמך בתורת משפט טכנית שדבקה בפירוש מילולי של החוקה.
תחומי המומחיות של קליפורד היו המשפט המסחרי והמשפט הימי, הקצאות הקרקעות המקסיקניות, נהלים והליכים.
את תרומתו העיקרית של קליפורד לפירוש החוקה ניתן לראות בדעת המיעוט שלו בפסק הדין "אגודת ההלוואות נגד טופיקה" (Loan Association v. Topeka), בו הוא דחה את משפט הטבע או כל רקע אחר מלבד סעיפי החוקה כבסיס לפסילת חוקים על ידי בית המשפט.
מלחמת האזרחים
במהלך מלחמת האזרחים נותר קליפורד נאמן לאיחוד. הוא היה חשדן כלפי הממשל הפדרלי, אך באופן כללי הגן על סמכותו ככל שהיה צורך לכך מבחינת ניהול המלחמה. כמה יוצאים מהכלל לכך היו "תיקי הפרס" (Prize Cases), בהם הוא הצטרף לדעת המיעוט בטענה שהמצור הימי על הקונפדרציה היה חוקי גם ללא הכרזת מלחמה. בפסק הדין "אקס פארטה מיליגן" (Ex parte Milligan) הוא הצטרף לדעת הרוב כדי להגביל את השימוש בבתי דין צבאיים להגשת תביעות נגד אזרחים במקומות בהם בית משפט אזרחיים היו זמינים.
תקופת השיקום
במהלך תקופת השיקום המשיך קליפורד בגישתו הספקנית כלפי הממשלה הפדרלית, וכעת הוא לא ריסן את עצמו כפי שנהג בתקופת המלחמה על רקע הצרכים הדחופים ומצבי החירום של המלחמה. הוא הצביע ללא היסוס להגביל את סמכות הממשל הפדרלי והקל על מדינות הדרום להצטרף מחדש לאיחוד. בפסקי הדין "קמינגס נגד מיזורי" (Cummings v. Missouri) ו"אקס פארטה גרלנד" (Ex parte Garland), הוא הצטרף לדעת הרוב בהוצאה אל מחוץ לחוק של שבועות אמונים כתנאי לחזרתן של המדינות לאיחוד.
תיקי ההילך החוקי
יציאתו הבולטת ביותר של קליפורד נגד יישום סמכויות הממשל הפדרלי הייתה ככל הנראה בתיקי ההילך החוקי. התיקים עסקו בחוקי ההילך החוקי של 1862 (Legal Tender Act of 1862) שעברו כדי לאפשר את הנפקתם של שטרות כסף לצורך תשלום חובות המלחמה וכדי לקבוע ששטרות כסף יהיו תקפים כהילך חוקי. בפסק הדין "הפבורן נגד גריזוולד" (Hepburn v. Griswold) משנת 1870 אחת מבעלי הדין בתיק, ששלמה בשטרות הכסף חוב שנוצר לפני העברת החוק, טענה להיות השטרות הילך חוקי לצורך תשלום החוב שלה. קליפורד הצטרף לחמשת שופטי הרוב מול שלושת שופטי המיעוט בפסק הדין שקבע שמבחינת החוקה חוק ההילך החוקי לא יכול להיות ישים לחובות שקדמו לחקיקתו.
זמן קצר לאחר פסק דין זה, השתנה הרכב בית המשפט העליון. השופט רוברט קופר גריר, שסבל אז ממחלה סופנית, והצטרף לדעת הרוב בתיק הפבורן נגד גריזוולד, התפטר. הנשיא יוליסס סימפסון גרנט מינה במקומו את ויליאם סטרונג. הרכב בית המשפט העליון הורחב אז על פי חוק של הקונגרס משמונה לתשעה חברים ואת המושב החדש אייש ג'וזף בראדלי.
לשינוי זה הייתה השפעה מידית על התיק שהיה אז בדיון, "נוקס נגד לי" (Knox v. Lee). התיק עסק בפיצויים על טובין שהוחרמו על ידי צבא הקונפדרציה. בית המשפט בערכאה הנמוכה פסק שלתובע ישולמו פיצויים בשטרות כסף ושהנתבע ישלם את ההפרש באומדן ערך הטובין בין שער דולר הזהב לבין שער הדולר בשטרות. קליפורד, שאליו הצטרפו השופטים סטיבן פילד וסמואל נלסון, פסק בחוות דעת המיעוט נגד מתן צו עיון מחדש, באומרו, "אני מתנגד לצו בית המשפט בתיקים אלו, במיוחד לחלק בו נפתחת השאלה מחדש אם... חוק ההילך החוקי תואם לחוקה בנוגע לחוזים שנעשו לפני העברתו, שכן אני סובר שהשאלה יושבה באופן סופי בפסק הדין הפבורן נגד גריזוולד".
ב-1 במאי 1871 פסק בית המשפט ברוב של חמישה מול ארבעה להפוך על פניו את פסק הדין הפבורן נגד גריזוולד ומצא שחוק ההילך החוקי תואם לחוקה, ככתבו וכלשונו, ושהוא תקף לחובות שנוצרו קודם לחקיקתו. כל ארבעת השופטים שהיו בדעת הרוב בפסק הדין הפבורן נגד גריזוולד (למעט השופט גרייר המנוח), היו בדעת המיעוט בפסק הדין נוקס נגד לי. קולותיהם של השופטים החדשים, בראדלי וסטרונג, היו המכריעים. קליפורד כתב פסק דין מיעוט שאורכו היה 18,000 מילים, בו הוא הביע את זעמו על הרעיון שבית המשפט יהפוך את פסק הדין של עצמו תוך זמן כה קצר. הוא גם טען שעל פניו חוק ההילך החוקי אינו תואם את החוקה, בטענה שרק מטבע קשה (זהב או כסף) עם ערך מהותי, יכול לשמש כהילך חוקי.
התיקונים לחוקה של תקופת השיקום
קליפורד פירש פירוש צר את התיקונים לחוקה שהתקבלו בתקופת השיקום. הוא הצטרף לדעת הרוב ב"תיקי בתי המטבחיים" (Slaughter-House Cases) משנת 1873 שהבחין בין אזרחות המדינות לבין אזרחות פדרלית וקבע שהתיקון ה-14 מגן על הזכויות המצומצמות של האזרח במובן הפדרלי. בפסק הדין "הול נגד דה קוויר" (Hall v. DeCuir) מ-1877 כתב קליפורד פסק דין נפרד שאישר את ההפרדה הגזעית על אוניות קיטור, וטבע את המשפט "שוויון אינו זהות" (equality is not identity). חוות דעתו בישרה את העקרון של נפרד אבל שווה שיסודותיו הונחו לאחר מותו בפסק דין פלסי נגד פרגוסון ב-1893.
פשרת 1877
קליפורד היה חבר בוועדה האלקטורלית (Electoral Commission) שכונסה ב-1877 כדי לקבוע את תוצאות הבחירות לנשיאות של 1876. קליפורד הצביע בעד בחירתו של ידידו הדמוקרט סמואל טילדן, אך בסופו של דבר אושרה בחירתו של רתרפורד הייז על חודו של קול בודד.
קליפורד האמין שהוועדה שגתה בביטול ניצחונו לכאורה של טילדן ומעולם לא ראה בהייז כנשיא על פי החוק. אף על פי כן, הוא חתם על צו ההשבעה של הייז. במקרה זה הוא שם את טובת ארצו לפני רגשותיו המפלגתיים החזקים ולפני תקוותו האישית שנשיא דמוקרטי ימנה את יורשו.
באותה שנה נחלשו כבר יכולותיו השכליות של קליפורד והדבר השפיע על יכולותיו להיות שופט יעיל. השופט סמואל מילר כתב שהתדרדרותו המנטלית של קליפורד הייתה "ברורה לכולם בבית המשפט" ו"בעבודתנו אף אחד לא צריך להיות שם לאחר גיל 70" (קליפורד היה אז בן 74). ב-1880 לקה קליפורד בשבץ מוחי, ולדברי מילר, השבץ "הפך אותו לאידיוט פטפטן". הוא לא השתתף בדיונים בשום תיק באותה שנה, אך עדיין סירב לפרוש, בתקווה שב-1880 ייבחר נשיא דמוקרטי שימנה את יורשו.
חיים אישיים
כאשר היה קליפורד עורך דין צעיר הוא נשא לאישה את חנה אייאר ולשניים נולדו שישה ילדים. בנו, ויליאם הנרי קליפורד, היה עורך דין מצליח שהתמודד ללא הצלחה על מושב בבית הנבחרים של מיין. נכדו, שגם הוא נקרא נתן קליפורד, היה גם הוא עורך דין ולזמן קצר כיהן כנשיא הסנאט של מיין.
נתן קליפורד נפטר בקורניש, מיין ב-25 ביולי 1881. הוא נטמן בבית הקברות אברגרין שבפורטלנד. יורשו על כס השיפוט, הוראס גריי, מונה על ידי הנשיא הרפובליקני, צ'סטר ארתור. על שמו נקרא בית ספר יסודי בפורטלנד.
קישורים חיצוניים
- נתן קליפורד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- נתן קליפורד במדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- נתן קליפורד באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
- נתן קליפורד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נתן קליפורד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- התובעים הכלליים של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'יימס פולק
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממיין
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
- שגרירי ארצות הברית במקסיקו
- תובעים כלליים במדינות ארצות הברית
- חברי בתי המחוקקים של מדינות ארצות הברית
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- אמריקאים שנולדו ב-1803
- אמריקאים שנפטרו ב-1881