ג'יימס גתרי
 | |||||||
| לידה |
5 בדצמבר 1792 ברדסטאון, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1869 (בגיל 76) לואיוויל, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות קייב היל, לואיוויל, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ג'יימס גתרי (באנגלית: James Guthrie; 5 בדצמבר 1792 - 13 במרץ 1869) היה עורך דין, בעל מטעים, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מקנטקי מטעם המפלגה הדמוקרטית. הוא כיהן כמזכיר האוצר ה-21 של ארצות הברית בממשלו של הנשיא פרנקלין פירס ולאחר מכן היה נשיא חברת הרכבות של לואיוויל ונאשוויל. לאחר שכיהן בתקופות כהונה חלקיות בשני הבתים של בית המחוקקים של קנטקי ובמועצת העיר לואיוויל בתקופה שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית, ולא עלה בידו להיבחר כמועמד מפלגתו לנשיאות בבחירות של 1860, נבחר גתרי ב-1865 כסנאטור מטעם קנטקי, תפקיד בו הוא כיהן עד שהתפטר מסיבות בריאות ב-1868, זמן קצר לפני מותו. אף על פי שגתרי התנגד נחרצות לפרישתה של קנטקי מארצות הברית ונכח בוועידת השלום של 1861 ותמך באיחוד במהלך המלחמה, הוא דחה את הצעתו של הנשיא אברהם לינקולן להתמנות כמזכיר המלחמה של ארצות הברית. כמי שהיה אחד הסנאטורים מטעם קנטקי לאחר המלחמה, תמך גתרי בנשיא אנדרו ג'ונסון והתנגד לתהליך השיקום של הקונגרס.
גתרי גם היה מנהל חברת תעלת לואיוויל ופורטלנד, הנשיא הראשון של אוניברסיטת לואיוויל וישב בראש הוועידת החוקתית של קנטקי ב-1849, שאישרה במפורש את העבדות במדינה עד לביטולה לאחר מלחמת האזרחים. במהלך המלחמה התנגד גתרי ללחץ הפדרלי להלאמת חברת הרכבת של לואיוויל ונאשוויל, אך אפשר לצבא האיחוד לעשות בה שימוש להובלת כוחות ואספקה.
ראשית חייו
ג'יימס גתרי נולד ליד העיירה ברדסטאון שבמחוז נלסון, קנטקי. אף על פי שסביו היגרו מאירלנד, היה גתרי ממוצא סקוטי. אחד מאבותיו, שגם הוא נקרא ג'יימס גתרי, היה איש כמורה סקוטי שהוצא להורג ב-1661 לאחר הרסטורציה האנגלית, אם כי ב-1690 ביטל הפרלמנט הסקוטי בדיעבד את החוק הקרוי Bill of Attainder, שקבע את אשמתו של אדם ללא ניהול משפט, ושבעטיו הוצא גתרי להורג.[1]
אביו של גתרי, אדם גתרי, עבר מווירג'יניה דרך הרי האפלצ'ים אל קנטקי, וב-1788 נשא לאישה את האנה פולק, ילידת פנסילבניה. לשניים נולדו שלושה בנים וחמש בנות שהגיעו לבגרות. לאחר שנאבק באינדיאנים ועזב את האזור לאחר המהפכה האמריקאית, הקים גתרי האב מטע גדול במחוז נלסון וניצח פעמיים בבחירות לאספה הלאומית של קנטקי, בה הוא כיהן בשנים 1800–1805, ושוב ב-1808. ג'יימס גרתי רכש את השכלתו הראשונית בבית ספר שהיה בבקתת עץ. במהלך שירותו הצבאי של אביו הוא למד באקדמיה הצבאית של מקאליסטר בברדסטאון.
ב-1812 החל גתרי הצעיר לעבוד על ארבה שהובילה סחורות (כולל עבדים) במורד נהר אוהיו ונהר המיסיסיפי אל ניו אורלינס. לאחר שלושה מסעות כאלו הוא החליט לפנות לעיסוק אחר והחל ללמוד משפטים בהדרכתו של השופט ג'ון רואן, יחד עם בן הרדין ועם צ'ארלס ויקליף.
ב-1821 נשא גתרי לאישה את אליזה צ'רצ'יל פרתר. לזוג נולדו שלוש בנות עד למותה של אליזה ב-1836, מרי אליזבת, אן אוגוסטה ושרה ג'וליה.[2] שרה ג'וליה גתרי נישאה לכימאי ג' לורנס סמית', שעל שמו קרויה מדליית ג' לורנס סמית'.[3]
ראשית הקריירה
ב-1817 התקבל גתרי ללשכת עורכי הדין של קנטקי והחל לעסוק בעריכת דין בברדסטאון. ב-1820 מינה אותו מושל קנטקי, ג'ון אדאיר, כתובע הכללי של המדינה במחוז ג'יפרסון, ובעקבות כך העתיק גתרי את מקום מגוריו ללואיוויל. ב-1824 הוא היה חבר בוועדה ששאפה לכך שבית המחוקקים של המדינה יכיר בלואיוויל כעיר, הראשונה מבין ערי קנטקי. המאמצים כשלו, אך גתרי נבחר למועצת הנאמנים של העיירה ובהמשך היה ליושב הראש שלה.[2]
בשנה שלאחר מכן היה גרתי למנהל של חברת חברת תעלת לואיוויל ופורטלנד שהוקמה אז. הוא סייע להבטיח את המימון הפדרלי לבניית המעקף סביב למפלי אוהיו. אף על פי שהסנאטור הוותיק מטעם קנטקי, הנרי קליי, תמך בעבודות אלו, כאשר נבחר מתנגדו הפוליטי, אנדרו ג'קסון כנשיא, הואו קיצץ במימון זה זמן קצר לאחר שהחל לכהן כנשיא ב-1829. בעקבות זאת דאג גתרי למימון פרטי ובסוף 1830 הושלמה כריית התעלה. תוך כמה שנים הפכו אוניות הקיטור רחבות מדי כדי שיכולו לשיט בתעלה וארובותיהן היו גבוהות מדי כדי לעבור מתחת לגשרים שחצו את התעלה.[4]
קריירה פוליטית בקנטקי
ב-1827 נבחר גתרי כנציג מחוז ג'פרסון מטעם המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים של קנטקי. בשנה הראשונה לכהונתו שם הוא היה יושב ראש ועדת העבודות הציבוריות. בתוקף תפקידו זה הוא קידם את בנייתם של מספר דרכים ותעלות וכן את סלילתה של מסילת הברזל שקישרה את לואיוול אל פרנקפורט. במהלך כהונתו בבית הנבחרים הוא היה גם יושב ראש ועדת בתי המשפט של הבית.
ב-1828 עלה בידו של גתרי לקבץ תמיכה מספקת כדי להשיג ללואיוויל מעמד של עיר. הוא נבחר למועצת העיר החדשה ועד מהרה היה ליושב ראש הוועדה החשובה ביותר שלה, ועדת הכספים.[2]
עד 1831 המשיך גתרי לכהן כחבר בית הנבחרים של קנטקי, אז נבחר לסנאט של המדינה. בעת כהונתו כסנאטור הוא נבחר פעמיים כנשיא הזמני של הסנאט. הוא היה חבר בוועדות הכספים והחינוך של הסנאט. ב-1834 סייע גתרי בהקמת בנק המדינה של קנטקי ושימש כאחד מחבר הדירקטוריון שלו. ב-1835 הוא התמודד ללא הצלחה על מושב בסנאט של ארצות הברית.
בשובו ללואיוויל דחף גתרי לבניית בנין חדש עבור העירייה והמחוז. בסתר ליבו הוא קיווה שלואיוויל תהפוך לבירתה של קנטקי ושהבניין יהיה הקפיטול של המדינה. עם זאת, בעקבות הפאניקה של 1837 הופסקו עבודות הבנייה וכן העבודות לבניית הגשר על נהר אוהיו שהיה אמור לקשר את לואיוויל לאינדיאנה. היו שקראו לבניין הבלתי גמור "השטות של גרתי" (Guthrie's Folly), אך הוא עדיין עמד על הפרק בהקשר זה כאשר ביקשה לואיוויל להפוך לבירת המדינה ב-1842. כל המיזמים הללו הושלמו בסופו של דבר ומה שכונה "השטות של פולי" הוא היום בית המשפט של מחוז ג'פרסון.[2]
ב-1836 התעוררה מחלוקת בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טרנסילבניה שבלקסינגטון. גתרי עודד כמה מחברי סגל בית הספר הממורמרים לעבור ללואיוויל ולהקים שם את המכון הרפואי של לואיוויל, שלימים צמחה ממנו אוניברסיטת לואיוויל. ב-1843 היה גתרי לנשיא השלישי של המכון.[5] ב-1846 העניקה האספה הכללית של קנטקי את הזיכיון להקמתה של אוניברסיטת לואיוויל, שאליה סופח בית הספר לרפואה.[6] בדצמבר 1847 היה גתרי לנשיא האוניברסיטה, תפקיד בו הוא כיהן עד למותו.[2] במסגרת עבודתו עם נאמני בתי הספר יסודיים של לואיוויל, הקים גתרי בית ספר תיכון ששכן בבניין האוניברסיטה והיה לבית הספר התיכון מייל לואיוויל.
גתרי גם קידם את הקמתה של מועצת הבריאות וכן את הקמתם של בתי הספר הציבוריים בלואיוויל. הוא עודד את העיר לרכוש את כביש האגרה בין לואיוויל לבין פורטלנד, עיירה שכיום כלולה בשטח השיפוט של לואיוול, וכן לרכוש מניות בחברת הרכבות לואיוויל ואוהיו. הוא גם שכנע את העיר לרכוש אדמות שעליהם הוקם בית הקברות קייב היל, שלימים הוא נטמן בו. גתרי שירת במועצת העיר לואיוויל עד 1839. ב-1845 הוא היה נציג בוועידה לעבודות ציבוריות שהתקיימה בממפיס, טנסי, שבראשה ישב ג'ון קלהון.
גתרי ייצג את לואיוויל בוועידת החוקתית של קנטקי של 1849. נציגי הוועידה בחרו בו לנשיא כשהמועמד ההוויגי שהתמודד מולו היה ארצ'יבלד דיקסון. השאלה המרכזית שהייתה על סדר יומה של הוועידה הייתה שאלת העבדות. גתרי החזיק בבעלותו עבדים, אך האמין שאם הם ישוחררו, תהפוך אוכלוסיית העבדים לבלתי ניתנת לשליטה. חוקת קנטקי משנת 1850 כללה הגנות מפורשות על הבעלות על עבדים וקבעה ששום תיקונים לא יבוצעו בה למשך תקופה של שמונה שנים.
מזכיר האוצר של ארצות הברית
.jpg)
ב-1853 הכיר הנשיא החדש פרנקלין פירס ביכולותיו הפיננסיות של גתרי ומינה אותו כמזכיר האוצר של ארצות הברית.[2] עד מהרה היה גתרי לאחד מחברי הקבינט של פירס המשפיעים ביותר. כדמוקרט שתמך במדיניות של מטבע קשה, התנגד גתרי לקיומו של הבנק הלאומי, וכן להנפקתם של שטרות על ידי בנקים פרטיים או בעלי זיכיון. תחת זאת דחף גתרי לאימוץ מטבע אוניברסלי שיהיה בר המרה לזהב על פי דרישה. בדוח הראשון שהגיש גתרי כמזכיר האוצר הוא מתח ביקורת על קודמו, תומאס קורווין, על ביצוע הסדרים פרטיים לרכישה חוזרת של חובות. הוא גם האשים את קורווין בקשירת קשר עם מנהל נמל ניו יורק לדיווח חסר של גביית הטלים והפקדתם בקרן נאמנות. גתרי גרם לסערה ציבורית לזמן מה כאשר העביר את מנהל הנמל מתפקידו.
במהלך כהונתו של גרתי כמזכיר האוצר עמד לרשות מחלקת האוצר עודף גבוה בעקבות גילוי הזהב בקליפורניה. הוא עשה שימוש ברוב העודף הזה כדי לשלם את החוב הלאומי, שהצטמצם מ-63 מיליון דולר ב-1853 ל-25 מיליון דולר ב-1857. הוא גם רכש מטילי כסף להטבעת מטבעות שסייעו לבנקים באמצעות החזרת הכספים למחזור והגדלת הרזרבות המדולדלות שלהם. הוא עודד את ביצועם של תהליכים יעילים נוספים במחלקת האוצר והנהיג את הגשתם של דוחות חודשיים במקום רבעוניים על ידי סוכני המכס. ב-1853 מינה גתרי את קפטן אלכסנדר באומן מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית להתחיל את בניית ההרחבה לאגף הדרומי של בניין מחלקת האוצר. רבים ראו בגתרי את מזכיר האוצר המוכשר ביותר מאז אלכסנדר המילטון.[7]
נשיא חברת הרכבות וניסיון להיבחר לנשיאות
עם תום נשיאותו של פירס סיים גתרי את כהונו כמזכיר האוצר שב גתרי ללואיוויל והיה לסגן נשיא חברת הרכבות לואיוויל ונאשוויל. קו הרכבת בין שתי הערים הושלם ב-1859 וב-1860 החליף גתרי את ג'ון הלם כנשיא החברה.[2][8] הוא המשיך לשמש כנשיא החברה במהלך מלחמת האזרחים, עד אשר לא היה כבר כשיר לתפקידו מבחינה בריאותית.
בינתיים, זכה גתרי לתמיכתם של נציגי קנטקי לוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית של 1860, שנערכה בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, כמועמד לנשיאות. כדי להבטיח את המועמדות נדרש רוב של שני שלישים. בסבב ההצבעה הראשון מני רבים, קיבל גתרי 35 קולות, בסבב ה-36 הוא כבר קיבל 65.5 קולות, אך פיגר מאחורי המתמודד המוביל, סטיבן דאגלס, ב-86 קולות. ללא מועמד שיכול היה להבטיח את מספר הקולות הדרושים, התפזרה הישיבה והתכנסה מחדש חודש לאחר מכן בבולטימור.[9]
בהתכנסות הוועידה בבולטימור זכה גרתי ב-10 קולות בסבב ההצבעה הראשון.[9] בסבב השני הוא קיבל 5.5 קולות, וכך גייס דאגלס את הרוב הדרוש. בסופו של דבר הובס דאגלס על ידי אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות של 1860. לינקולן הציע לגתרי את תפקיד מזכיר המלחמה, אך הוא דחה את ההצעה בשל גילו ובריאותו הרופפת.
מלחמת האזרחים
אף על פי שהיה בעל עבדים ותומך בזכויות המדינות, התנגד גתרי בתקיפות לפרישת מדינות הדרום.[10] בסוגיה זו הוא ציין, "אני שונא את המילה פרישה, בגלל שהיא תרמית! קראו לדברים בשמם הנכון! מדינות הדרום... פתחו במהפכה".[11] הוא לא שוכנע שבחירתו של לינקולן לנשיאות הייתה הכרזת מלחמה שלא ניתן להימנע ממנה. הוא האמין שמדינות הדרום, אם לא היו פורשות, היו שולטות בקונגרס ובמערכת המשפט, והיו מותירות את לינקולן נטול כוחות לכפות עליהם את סדר יומו.
גתרי היה אז בן 70. הוא נבחר כאחד הנציגים של קנטקי לוועידת השלום שהתקיימה ב-1861 בוושינגטון די. סי. כדי למצוא דרכים למנוע את פרוץ מלחמת האזרחים. הוא נבחר לשבת בראש ועדת הפשרה של הוועידה. הוא כשל בניסיונו להציג מחדש את פשרת קריטנדן שהוצעה קודם לכן על ידי עמיתו מקנטקי, חבר הקונגרס ג'ון ג'ורדן קריטנדן.
ועדת הפשרה הציעה תוכנית שתכלול שבעה תיקונים לחוקה שהתבססו על פשרת מיזורי של הנרי קליי כמסגרת. על פי הצעת הוועדה, קו הרוחב 36.30° היה אמור להמשיך להוות חיץ בין מדינות העבדות ומדינות החירות וכן לא הייתה אמורה להתקבל שום טריטוריה לארצות הברית ללא שישמר ייצוג שווה למדינות העבדות ולמדינות החירות. נציגי הוועידה הציגו את הרעיון בפני הקונגרס ב-27 בפברואר ובקשו ממנו לכנס ועידה לאומית לשקול את הנושא, אך הקונגרס דחה את הדוח.
גתרי פנה אישית לנשיא לינקולן כדי שישקול את דוח הוועידה, אך לשווא. כשהוא עדיין משוכנע שניתן למנוע את פרוץ המלחמה, השתתף גתרי בוועידה של מדינות הגבול שהתקיימה בפרנקפורט במאי, אך גם ועידה זו כשלה במניעת המלחמה.
במהלך המלחמה הייתה חשיבות רבה למסילת הברזל בין לואיוויל לנאשוויל. היה זה קו הרכבת היחידי שהחל את מסלולו בצפון והסתיים בדרום. בשלבים המוקדמים של המלחמה עשתה הקונפדרציה שימוש בקו להובלת אספקה בטנסי, אך לאחר 1861 היה השימוש העיקרי בקו לטובת האיחוד. על אף לחץ להעביר את השליטה בקו לממשלה הפדרלית, המשיך גתרי לשמש כנשיא חברת הרכבות, שהיה למטרה תמידית למתקפות גרילה. מהרווחים המשולבים על השימושים בקו, הן האזרחי והן הצבאי, עלה בידו של גתרי להבטיח שתשתית הקו תהיה אף במצב טוב יותר בסוף המלחמה בהשוואה לזה שבתחילתה.
גתרי היה נציג בוועידת המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה בשיקגו ב-1864 הוא הצביע עבור המועמדים ג'ורג' מקללן ומושל קנטקי לשעבר תומאס א. בראמלט שהתמודדו על משרת הנשיא וסגן הנשיא, בהתאמה. באותה ועידה הוא גם הביע את התנגדותו לחוק וייד-דייוויס (אנ').
סנאטור
ב-1865 בחר הסנאט של קנטקי בגתרי ברוב קטן על פניו של גנרל צבא האיחוד לוול רוסו, כחבר הסנאט של ארצות הברית. סנאטור גתרי התנגד למאמצי השיקום של המפלגה הרפובליקנית. הוא תמך בנשיא החדש אנדרו ג'ונסון והתנגד למשרד העבדים המשוחררים ולקבלתו של התיקון ה-14 לחוקה.
מותו והנצחתו
בפברואר 1868 התפטר גתרי מכהונתו בסנאט בשל בריאותו הרופפת. ב-8 באפריל אותה שנה הוא לקה בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ומרותק למיטתו עד ליומו האחרון. ב-11 ביוני הוא התפטר מתפקידו כנשיא חברת הרכבות של לואיוויל ונאשוויל. הוא ביקש ממועצת המנהלים של החברה לבחור בגנרל צבא האיחוד לשעבר, ויליאם שרמן, אף על פי שבסופו של דבר בחרה מועצת המנהלים בראסל יוסטון.[12]
ג'יימס גתרי נפטר בלואיוויל ב-13 במרץ 1869 ונטמן בבית הקברות קייב היל שבעיר. על שמו נקראו העיר גתרי שבקנטקי (אנ') ורחוב במרכז העיר לואיוויל. שירות ספינות המכס של ארצות הברית קרא על שמו סירות סיור קטנות בשנים 1868 (אנ'), 1888 ו-1895 (אנ').
קישורים חיצוניים
- ג'יימס גתרי באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'יימס גתרי באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities. Lewis Publishing Company, p. 980.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 Kleber, John E. (2001). The Encyclopedia of Louisville. The University Press of Kentucky, pp. 362–363.
- ^ ג' לורנס סמית', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ^ Kleber, John E. (2001). The Encyclopedia of Louisville. The University Press of Kentucky, p. xvii–xviii.
- ^ Cox, Dwayne (2001). The University of Louisville. The University Press of Kentucky, p. 19.
- ^ Cox, Dwayne (2001). The University of Louisville. The University Press of Kentucky, p. 23.
- ^ New England Historic Genealogical Society Staff, The New England Historical and Genealogical Register: Volume 24 1870, Heritage Books, 1994, p. 83.
- ^ Kleber, John E. (2001). The Encyclopedia of Louisville. The University Press of Kentucky, p. 530.
- ^ 9.0 9.1 Horace Greeley, The American Conflict: A History of the Great Rebellion in the United States, Bacon & co., 1865' pp. 317-318.
- ^ Cox, Dwayne (2001). The University of Louisville. The University Press of Kentucky, p. 28.
- ^ Lucius Eugene Chittenden, A Report of the Debates and Proceedings in the Secret Sessions of the Conference Convention for Proposing Amendments to the Constitution of the United States, BoD – Books on Demand, 2018, p. 66.
- ^ Herr, Kincaid A. (2009) (2000). The Louisville & Nashville Railroad, 1850-1963 (paperback ed.). University Press of Kentucky. p. 50.
| מזכירי האוצר של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
28993908ג'יימס גתרי