ניניאן אדוארדס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניניאן אדוארדס
Ninian Edwards
ניניאן אדוארדס
ניניאן אדוארדס
לידה מחוז מונטגומרי, פרובינציית מרילנד, אמריקה הבריטית
פטירה בלוויל, אילינוי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אוק רידג', ספרינגפילד, אילינוי, ארצות הברית
מושל אילינוי ה־3
6 בדצמבר 1826 – 6 בדצמבר 1830
(4 שנים)
סגן מושל אילינוי ויליאם קיני
סנאטור מטעם אילינוי
3 בדצמבר 1818 – 4 במרץ 1824
(5 שנים ו־13 שבועות)
מושל טריטוריית אילינוי
11 ביוני 1809 – 6 באוקטובר 1818
(9 שנים ו־16 שבועות)
→ המשרה נוצרה
נשיא בית המשפט לערעורים של קנטקי
1806–1809
(כ־3 שנים)
ג'ון בויל ←
חבר בית הנבחרים של קנטקי
1794

ניניאן אדוארדס (באנגלית: Ninian Edwards;‏ ) היה פוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, אחת הדמויות הבולטות בתהליך כינונה כמדינה בארצות הברית. הוא כיהן כמושל הראשון והיחידי של טריטוריית אילינוי מ-1809 ועד להפיכת הטריטוריה למדינה ב-1818. לאחר מכן הוא היה אחד משני הסנאטורים הראשונים מטעם אילינוי בשנים 1818 - 1824, ומושל אילינוי השלישי בשנים 1826–1830. בזמן ובמקום בהם קואליציות אישיות השפיעו יותר מאשר מפלגות, הוביל אדוארדס את אחת משתי הסיעות הראשיות בפוליטיקה של מדינת הספר של אילינוי.

אדוארדס נולד במרילנד, והחל את הקריירה הפוליטית שלו בקנטקי, שם הוא כיהן כמחוקק וכשופט. ב-1808 הוא עלה לתפקיד נשיא בית המשפט לערעורים של קנטקי, בתקופה בה הייתה זו הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה. ב-1809 מינה אותו הנשיא ג'יימס מדיסון כמושל טריטוריית אילינוי החדשה. הוא כיהן בתפקיד במשך שלוש תקופות כהונה, פיקח על מעברה של הטריטוריה בתחילה לממשלה דמוקרטית "מדרגה שנייה", ועל מעברה ממעמד של טריטוריה למדינה ב-1818. ביום השני לכינוסה של האספה הכללית של אילינוי, נבחר אדוארדס כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעמה, שם עימותיו עם יריבים הזיקו לו מבחינה פוליטית.[1]

ב-1826 ניצח אדוארדס בבחירות למשרת מושל אילינוי באופן בלתי צפוי.[2] תקופות כהונתו כמושל עמדה בסימנו של עימות מול בית המחוקקים בנוגע לתקנות הבנק המדינתי, כפי שהיה העיסוק בגירוש האינדיאנים. כמושל הטריטוריה הוא שיגר פעמיים את כוחות המיליציה נגד האינדיאנים, במלחמת 1812 ובמלחמת וינבגו (אנ'), וחתם עמם על הסכמים לוויתור על אדמותיהם. ב-1830, עם תום כהונתו כמושל אילינוי, שב אדוארדס לחייו הפרטיים ונפטר מכולרה שנתיים לאחר מכן.

ראשית חייו

ניניאן אדוארדס נולד כבן למשפחת אדוארד המשפיעה במחוז מונטגומרי שבפרובינציית מרילנד. אמו, מרגרט ביל אדוארדס, הייתה בת למשפחה מקומית משפיעה אחרת. אביו, בנג'מין אדוארדס, כיהן כנציג בבית הנבחרים של מרילנד, בוועידת האשרור שלה לחוקת ארצות הברית, וכחבר בית הנבחרים של ארצות הברית כאשר אייש בו מושב כממלא מקום למשך חודשיים.[3] ניניאן אדוארדס התחנך על ידי מורים פרטיים, שאחד מהם, ויליאם וירט, היה לימים התובע הכללי של ארצות הברית. בשנים 1790–1792 הוא למד בקולג' דיקינסון, אך לא סיים שם את לימודיו ועזב את הקולג' כדי ללמוד משפטים. בנו, ניניאן וירט אדוארדס, כתב לימים שאביו בילה חלק מזמנו בקולג' בקריאת ספרי רפואה, תחום שהוא הקדיש לו חלק ניכר מזמנו בשנותיו האחרונות.[4]

ב-1794, בגיל 19, עבר אדוארדס למחוז נלסון שבקנטקי, כדי לנהל חלק מאדמות המשפחה. הוא הפגין גישה טובה לעסקים ולמנהיגות, ועד מהרה נבחר לאייש מושב בבית הנבחרים של קנטקי, עוד לפני שהוא בכלל היה בעל זכות הצבעה.[5] ב-1802 הוא קיבל דרגת מייג'ור במיליציה המדינתית. ב-1803 הוא עבר לראסלוויל וכיהן ברצף של משרות ציבוריות: שופט בבית המשפט של המדינה ב-1803, חבר חבר האלקטורים בבחירות לנשיאות של 1804 (הצביע עבור תומאס ג'פרסון), ולבסוף נשיא בית המשפט לעירעורים של קנטקי, שבאותה עת היה הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה. הוא הצטרף לסגל בית המשפט ב-1806 וב-1808 היה לנשיאו.[6]

כאיש אצולת הקרקע בעל השכלה טובה, טיפח אדוארדס לעצמו מוניטין של מנהיג מלידה. תומאס פורד כתב שהוא המשיך להתלבש כמו ג'נטלמן מהמאה ה-18 זמן רב לאחר שהאופנות הללו עברו, ושדיבורו בציבור התאפיין ברהיטות ראוותנית.[7] אדוארדס מיקם את עצמו במודע במעמד של האנשים ששלטו בפוליטיקה של קנטקי, ומאוחר יותר בזו של אילינוי. ב-1803 נשא אדוארדס לאישה את אלווירה ליין, קרובת משפחתו ממרילנד.[6]

מושל טריטוריית אילינוי

טריטוריית אילינוי, (1818-1809)

טריטוריית אילינוי הוקמה ב-1809. היא כללה את שטחיהן של מדינות ויסקונסין ואילינוי של היום, וכן חלקים ממינסוטה וממישיגן. אוכלוסיות הטריטוריה הלבנה והאפרו-אמריקאית התרכזו כמעט לחלוטין בדרומה, באזור שכונה בהמשך "מצרים הקטנה" (Little Egypt). הנשיא ג'יימס מדיסון מינה בתחילה את הפוליטיקאי מקנטקי ג'ון בויל כמושל הטריטוריה. בויל קיבל את משכורתו על המשרה עבור 21 ימים, אך התפטר כדי לקבל את תפקידו של אדוארדס כנשיא בית המשפט העליון של קנטקי, בעוד שידידים בוושינגטון די. סי. סייעו להבטיח את מינויו של אדוארדס לתפקיד. בינתיים, מזכיר הטריטוריה, נתניאל פופ, דודנו של אדוארדס, לקח על עצמו את הסמכויות כמושל בפועל, יצר את מחוזות אילינוי הראשונים ומינה פקידים כדי להקים ממשלה חדשה.[8] בגיל 34, היה אדוארדס לאדם הצעיר ביותר שמשל על אילינוי, הן כמושל הטריטוריה והן כמושל המדינה.[6]

אדוארדס התיישב ב"קרקע האמריקאית" (American Bottom) באדמה שהוא קיבל כמענק עם מינויו כמושל. הוא קרא לחוותו החדשה אלווירד (Elvirade), על שם רעייתו. יחד עם משפחתו, הביא לשם אדוארדס מספר עבדים, שאותם הוא לא שיחרר אף על פי שכבר ב-1787 הוציאה הטריטוריה הצפון-מערבית את העבדות אל מחוץ לחוק. "חוק הנוגע למשרתים" משנת 1803 פורסם עבור טריטוריית אינדיאנה על ידי המושל ויליאם הנרי הריסון, הגדיר את הסטטוס של האנשים שהובאו אל הטריטוריה "על פי חוזה לשרת אחרים בכל מקצוע או משלוח יד". החוק, שנותר בתוקף בטריטוריית אילינוי, התיר את קיומה של העבדות במשך עשורים תחת הכיסוי של שירות חוזי.[9] רוב מושלי אילינוי הראשונים היו מחזיקי עבדים, ואדוארדס לא היה יוצא דופן. ב-1812 העמיד אדוארדס למכירה "כמה גברים ונשים כושים צעירים". בהמשך, הוא הרוויח הכנסה נוספת על ידי השכרת כמה מ"המשרתים החוזיים" שלו לעבודה במיזורי. ב-1814 הוא מכר את הנער העבד המולאטי שלו בשם וולאס, שכעת היה בבעלותו של הארי מסנט ג'נביייב שבטריטוריית מיזורי לתאודור האנט. ב-1815 הוא ביקש למכור את ה"נער המולאטי" שלו בעבור 400 דולר.

ב-11 ביוני 1809 הושבע אדוארדס כמושל הטריטוריה החדשה.[10] בתחילה הוא ניסה להימנע ממפלגתיות, אך עד מהרה הוא הבין ששימוש בסיעות פוליטיות היה תוצאה בלתי נמנעת של סמכותו למנות פקידי ממשל ולחלק תפקידים.[11] אף על פי שמערכת המפלגות הראשונה (אנ') המשיכה לשלוט בפוליטיקה הלאומית, המפלגה הפדרליסטית והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית מעולם לא קנו אחיזה באזור הספר של אילינוי. תחת זאת שלטו בכיפה נאמנויות סיעתיות, שהתמקדו סביב לאישים, סביב קשרים אישיים כקרבת משפחה ושירות במיליציה, ובמיוחד שכיחותה של הפטרונות הפוליטית. בשנים הראשונות של הטריטוריה, נוצרו שתי סיעות יריבות סביב אדוארדס וסביב השופט ג'סי ב. תומאס.[12] שתי סיעות אלו יצרו את הנוף הפוליטי של אילינוי במהלך התקופה בה היא הייתה טריטוריה ובשנים הראשונות להיותה מדינה.[13][14]

ממשלה דמוקרטית

במשך כל שלוש תקופות הכהונה של אדוארדס כמושל טריטוריית אילינוי, הוא הביע את רצונו להפעיל את סמכויותיו כדי להרחיב את הדמוקרטיה ההשתתפותית בטריטוריה. עד 1812, כאשר הייתה אילינוי טריטוריה מדרגה ראשונה, החזיק אדוארדס בסמכויות למנות פקידי ממשל מחוזיים ומקומיים. עם זאת, הוא נהג לשקול ככל יכולתו את דעות המקומיים כאשר מינה בעלי תפקידים, ולעיתים קרובות נתן משקל לעצומות שנחתמו על ידי התושבים המקומיים.[15] לזמן מה הוא ניסה לפעול באופן דומה למינוי קציני המיליציה, בהתירו לאנשי יחידות המיליציה לבחור את מפקדיהם, אך עד מהרה הוא ויתר על מדיניות זו לאחר שנוכח שהיא בלתי מעשית.[16]

ב-1812 שיכנע אדוארדס בהצלחה את הקונגרס לתקן את הסעיף בצו של 1787 שהגביל את זכות ההצבעה לבעלי קרקעות בשטח של 50 אקרים (200 דונם) ומעלה. בשל ויכוחים ממושכים על קרקעות שנמכרו במרמה, עמדו מעטים מבין תושבי אילינוי בתנאי סעיף זה. בדרבונו של אדוארדס, העניק הקונגרס לטריטוריית אילינוי זכות הצבעה כללית לכלל הגברים הלבנים, ובכך הפך אותה לטריטוריה הדמוקרטית ביותר בארצות הברית בכל הזמנים.[17] באפריל אותה שנה קיים אדוארדס משאל עם להפיכת אילינוי לטריטוריה מדרגת ממשל שנייה, ובכך אפשר לתושביה לבחור את חברי בית המחוקקים שלה ואת נציגיה (שהיו ללא זכות הצבעה) לבית הנבחרים של ארצות הברית. הצעה זו עברה במשאל העם, ובאוקטובר נערכו בחירות שבהן נבחר שדרק בונד כנציג הראשון של טריטוריית אילינוי בבית הנבחרים.[18]

מלחמת 1812

אדוארדס לא היה מושל טריטוריית אילינוי זמן רב כאשר היא הפכה לזירת הקרבות של מלחמת 1812. היחסים בין המתיישבים בטריטוריה לבין האינדיאנים החמירו בכל רחבי ארצות הברית במהלך 1810 ו-1811. ביוני 1811 הורה אדוארדס על בניית מערך של מבני בלוקהאוס וגייס שלוש פלוגות מיליציה.

צעדים אלו היו תגובה למתיחות שנוצרה כתוצאה מהרצח הברוטלי שהתרחש ב-2 ביוני בבקתה ששכנה 3 ק"מ מצפון-מזרח לכפר פוקהונטס. שלושה בני שבט הפוטוואטומי פרצו לבית ומצאו שם את אילייז'ה קוקס בן ה-20 ואת אחותו הצעירה רבקה. התוקפים חתכו את הקרקפת של אלייז'ה והסירו את ליבו. כנופיית הפושטים חיפשה אחר כספים לאחר פשיטה כושלת על השבט השכן אוסייג'. האנשים שבו את רבקה, שדדו את הבית ופנו צפונה לשטחים שבשליטת השבט שלהם. כוח מיליציה נשלח להתערבות והציל את רבקה זמן קצר לאחר מכן מדרום לספרינגפילד. התנגשות אלימה נוספת התרחשה עוד לפני סוף החודש והיא הציתה את אש המלחמה. ב-20 ביוני, במקום בו נמצאת כיום אלטון התחתונה, התקרבו חמישה אנשי שבט המנמאני לשני מקומיים, פרייס ואליס. פרייס, שהאמין שהילידים היו ידידותיים, ואפשר להם להיכנס לתחומי המחנה שלהם. לרוע המזל נהרג פרייס, ואליס הצליח להמלט על גבו של סוס ליישוב שעל נהר ווד. מעשי רצח אלו גרמו לפאניקה בקרב תושבי אזור הספר והזינו שמועות בלתי מבוססות על מעשי רצח ומעשי תקיפה נוספים בטריטוריה. חשש זה הוביל למותו של צ'יף אינדיאני אחד לפחות. קבוצה של אנשי פוטוואטומי שטה במורד הנהר ליד אלטון כאשר הבחין בהם מפעיל המעבורת מייקל סקווירס. הוא פתח באש על הקבוצה כאשר הם התקרבו אליו יותר מדי.[19]

אדוארדס הורה במהירות לנסות ולשמור על השקט, ופקד על המיליציה להקים שרשרת של מוצבים סביב ליישובים במרחק של 30 ק"מ בין אחד לשני על גדת נהר אילינוי, ולהציב בהם כוח מספיק, שקיבל פקודות לסייר בין המוצבים מדי יום. הבולט מבין מוצבים חדשים אלו נבנה במהלך הקיץ של 1812 על ידי קולונל ויליאם ראסל ונקרא קמפ אדוארדס לכבודו של המושל, אף על פי שכינויו היה פורט ראסל. חשיבותו הייתה במיקומו האסטרטגי בין נהר המיסיסיפי לבין נהר קסקסאיה. אדוארדס בילה זמן משמעותי במבצר זה, ובתור המפקד העליון של המיליציה, היה לו ידע מועט בענייני צבא או על אודות האינדיאנים.[19]

הכרזת המלחמה וקרב פורט דירבורן (אנ') ב-15 באוגוסט 1812, שכנעו את אדוארדס שהפוטוואטומי והקיקאפו בטריטוריה מתכוננים לשגר מתקפה רבתי על היישובים הדרומיים. הנחה זו באה בעקבות ההפוגה במתקפות הילידים באוגוסט ובספטמבר. החשד על מקום המתקפה היה בפאוריה, שם התכנסו שבטי הקיקאפו, הפוטוואטומי והפאנקאשו בכוחות גדולים, ומשם הם ביצעו קודם לכן פשיטות כושלות על יישובים אמריקאים. לאדוארדס חסר סיוע מחוץ לטריטוריה ותחת זאת הוא הסתמך על משאביו שלו. הוא העריך שבין נהר המיסיסיפי לבין נהר ובאש לא היו יותר מ-2,000 גברים לבנים, בעוד שיותר מ-1,000 אינדיאנים היו מסוגלים להתכנס בפאוריה תוך כמה ימים. כדי להקים כוח מיליציה משכן אדוארדס את משאביו האישיים כדי להבטיח תשלום למתנדבי המיליציה.

בתוקף תפקידו כמפקד העליון, קיבץ אדוארדס 350 סיירים ומתנדבים רכובים ליד אדוארדסוויל ובאופן אישי הוביל את חיל המשלוח צפונה לפאוריה. סגל הפיקוד הבכיר שלו כלל רבים מאזרחיה הבולטים של טריטוריית אילינוי. בין אלו נכללו מזכיר הטריטוריה נתניאל פופ, בנג'מין סטיבנסון, מושל אילינוי לעתיד תומאס קרלין, וויליאם, אליאס ונלסון רקטור. הכוח חולק לשני רגימנטים קטנים יותר, אחד בפיקודו של סטיבנסון, שקיבל מינוי בפועל של קולונל, והשני בפיקודם של האחים רקטור. ב-18 באוקטובר יצאו אדוארדס וצבאו מפורט ראסל. לאחר שחצו את מחוז לוגאן, הם נתקלו בשני כפרים נטושים של שבט הקיקאפו ליד המקום בו שוכנת כיום סולט קריק. הרגימנט גילה עבודות אומנות אינדיאניות, שחלקן תיארו מעשי קרקוף של מתיישבים אמריקאים. שני הכפרים הנטושים הועלו באש.

לאחר שריפת שני הכפרים שעל נהר סנגמון, התקדם הכוח לפאוריה עצמה. הכפר שאותו התכוון הכוח לתקוף שכן על קצהו של אגם פאוריה והיה מיושב בבני השבטים פיאנקשאו וקיקאפו שככל הנראה הונהגו על ידי ראש שבט הפוטוואטומי. הכוח החל להתקדם עם שחר, ואדוארדס גרם לאנשי הכפר האינדיאנים תבוסה מוחצת. צבאו של אדוארדס לכד 80 סוסים, ביניהם כאלו שנגנבו זמן מה קודם לכן במחוז סנט קלייר, קישוטי כסף, 200 קומקומים מפליז, רובים ושש קרקפות שהם סברו שהיו שייכות לנשים ולילדים של משפחת המתיישבים אוניל ממיזורי. אדוארדס העריך שכ-30 ילידים נהרגו בפשיטה, אף על פי שהערכות מאוחרות יותר של אנשי הקיקאפו דיברו על מספר שקרוב יותר ל-80.[20]

תוצאות מערכה זו הסתכמו כאמור בכמה כפרים שרופים ובכמה עשרות הרוגים עד שהכוח שב ב-31 באוקטובר לאדוארדסוויל. המתקפה גרמה לזעם הן לאנשי פאוריה והן לממשלת ארצות הברית, שכן היא בוצעה נגד אינדיאנים שהיו נאמנים ל"פסיון שחור" (Black Partridge) ול"גומו" (Gomo ), שני מנהיגי שבטים שלא הצטרפו למלחמת טקומסה (אנ') ונחשבו לידידותיים כלפי האינטרסים של ארצות הברית. במתקפה שנייה בפיקודו של קפטן תומאס קרייג נהרגו מתיישבים צרפתים רבים מפאוריה וכן בני שבט הפוטוואטומי.[21] ב-1813 הצטרפו כוחות המיליציה של אילינוי ושל מיזורי לכוחות הרגלים של צבא ארצות הברית תחת פיקודו של בנג'מין האוורד כדי למגר את כל הילידים הרחק מפאוריה ולהקים את פורט קלארק.[22]

מעשיו של אדוארדס גרמו לניכור מצד שבטי האינדיאנים באזור שהיו ידידותיים לארצות הברית. אדוארדס, שאיבד את האמון בממשלו של ג'יימס מדיסון, המתין מחוץ לזירת הלחימה בקנטקי.[23] עם זאת, הוא מונה ב-1812 לתקופת כהונה שנייה כמושל וב-1815 לשלישית, ונמנה עם שלושת נציגיה של ארצות הברית במשא ומתן על הסכמי השלום עם האינדיאנים ב-1815.

תקופות כהונתו השנייה והשלישית

במהלך תשע שנות כהונתו של אדוארדס כמושל הטריטוריה, הוא צבר סכום כסף גדול באמצעות כמה מיזמים עסקיים מכניסים, כולל ניהול חוות, ביצוע ספקולציות בקרקעות, והשקעות במנסרות, בטחנות קמח ובמחסנים.[24]

יריבותו הפוליטית של אדוארדס עם ג'סי ב. תומאס המשיכה עד תום כהונתו כמושל הטריטוריה. אדוארדס, יחד עם רבים מחברי בית המחוקקים של הטריטוריה, מתח ביקורת על שופטי הטריטוריה על חוסר פעילותם. תלונותיהם היו בין השאר שהשופטים לא הפעילו את בתי המשפט בתדירות מספקת ושהם בילו זמן רב מדי בהיעדרות מחוץ לטריטוריה. ב-1814 העביר בית המחוקקים חוק לביצוע רפורמה במערכת המשפט. השופטים סירבו לקבל את החוק, בטענה שהם נמצאו מחוץ לסמכות שיפוטו של בית המחוקקים. ב-1815 נפתר הנושא על ידי הקונגרס, שהעביר חוק שתמך באדוארדס ובבית המחוקקים של הטריטוריה.[24][25]

בדצמבר 1817 המליץ אדוארדס, כתגובה לתנועה להפיכתה של אילינוי למדינה בהובלתו של בעל בריתו דניאל פופ קוק, שבית המחוקקים יגיש בקשה לקבלה לאיחוד. הוא גם המליץ שקודם כל יערך מפקד אוכלוסין, נוהג מקובל, אך בית המחוקקים דחה את הצעתו. חברי הבית, במיוחד אלו שהתנגדו לעבדות, חששו שכל עיכוב עלול לאפשר למיזורי להגיש את הבקשה להתקבל כמדינה לפני אילינוי, ובשל העובדה שמיזורי הייתה מדינת עבדות, עלול הדבר לגרום למהומה בקונגרס, ובכך תתעכב קבלתה של אילינוי לאיחוד אף יותר.[26]

כדי להדגיש לקונגרס שאילינוי תהיה מדינת חירות, העביר בית המחוקקים בינואר 1818 הצעת חוק שביטלה את מערכת המשרתים החוזיים, שהייתה עבדות דה-פקטו, ואסר על אילינוי להשיב אותה לחוקתה בעתיד.[27] הייתה זו הפעם היחידה שאדוארדס הטיל וטו על הצעת חוק והשיב אותה לבית המחוקקים, והיא מעולם לא הועלתה מחדש. התנגדותו לחוק הייתה על בסיס שיקולים חוקתיים, אך גם היה לו ניגוד עניינים כמי שהחזיק בבעלותו מספר עבדים.[28][24]

במהלך תקופת כהונתו של אדוארדס כמושל הטריטוריה, גדלה אוכלוסייתה ביותר מפי שלושה. ב-1810 מנתה אוכלוסיית הטריטוריה 12,282 תושבים, וב-1818 היא הגיעה ל-40,258 (מפקד האוכלוסין נערך בסופו של דבר מאוחר יותר באותה שנה).[29][30] אוכלוסיית הטריטוריה לא הגיעה ל-60,000 איש שהיה תנאי הסף של תקנות צפון-מערב לדרישה לקבלה כמדינה, אך הן תושבי אילינוי והן הקונגרס ציפו להמשך הגידול באוכלוסין.[31]

סנאטור

אילינוי התקדמה במהירות בשלבים לקבלתה כמדינה בארצות הברית. באוגוסט 1818 הושלם תהליך כינון חוקתה. בספטמבר נערכו בחירות, ובאוקטובר התכנסה האספה הכללית הראשונה שלה בקסקסאיה. ב-6 באוקטובר סיים אדוארדס את כהונתו כמושל הטריטוריה, ושדרק בונד הושבע כמושל מדינת אילינוי הראשון. ביום המחרת הצביע בית המחוקקים החדש על בחירתם של שני הסנאטורים הראשונים מטעם המדינה החדשה. אדוארדס נבחר עד מהרה כבר בסבב ההצבעה הראשון. יריבו, ג'סי ב. תומאס, נבחר רק בסבב ההצבעה הרביעי.[32] לאחר מכן הפילו אדוארדס ותומאס גורל כמה זמן יימשכו תקופות כהונותיהם בסנאט. בגורלו של תואמס עלה לשרת בקבוצה השנייה של הסנאט והוא יכול היה לכהן עד 1823, בעוד שבגורלו של אדוארדס עלה לשרת בקבוצה השלישית של הסנאט, ולפיכך היה עליו להתמודד לבחירה מחדש כבר בפברואר 1819. השניים היו צריכים עדיין להמתין לאישור חוקת אילינוי על ידי הקונגרס ולקבלתה כמדינה באיחוד, צעד שהתרחש ב-25 בנובמבר.[33] ב-3 בדצמבר איישו שני הסנאטורים לבסוף את מושביהם, ובכך נותרו לאדוארדס שלושה חודשים בלבד לכהן בתקופת כהונתו הראשונה.[34]

בחירתו של אדוארדס לתקופת כהונתו השנייה הייתה יותר מורכבת. במשך ארבעה חודשים הוא איבד את תמיכתם הזמנית של בעלי בריתו של תומאס באספה הכללית שהצביעו עבורו ב-1818. הוא בקושי הביס את חבר סיעתו של תומאס, מייקל ג'ונס, בהפרש של 23 מול 19 קולות. היה זה ככל הנראה בשל השפעתו של מזכיר המדינה של אילינוי, אליאס קיין רב העוצמה, שהיה בעל בריתו של תומאס.[35]

כמו רוב חברי הקונגרס בעידן התחושה הטובה (אנ'), כיהן אדוארדס בסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. עם התמשכות תקופת כהונתו השנייה, הוא הצטרף לסיעת אדמס-קליי, שלאחר שאדוארדס סיים את כהונתו בסנאט הפכה למפלגה הלאומית הרפובליקנית.[36] אדוארדס הצביע בעד פשרת מיזורי ב-1820, הצעת חוק שקודמה על ידי תומאס. הוא הצביע נגד חוקים להפחתת תעריפי הקרקעות באדמות פדרליות, צעד שהפך הן את אדוארדס והן את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, דניאל פופ קוק, למטרה לחיצי ביקורת במדינתם.[37] במאי 1821 נשא קוק את ג'וליה, בתו של אדוארדס, לאישה.[38]

אדוארדס הכניס את עצמו לצרות כאשר הוא כתב מספר מאמרים לעיתון Washington Republican תחת שם העט "A.B.", בהם הוא תקף את מזכיר האוצר של ארצות הברית ויליאם קרופורד. אדוארדס טען שקרופורד כביכול ידע על הנפילה שמשמשה ובאה של בנק אילינוי באדוארדסוויל ב-1821, ולא משך ממנו כספים פדרליים מבעוד מועד.[39] הוא גילה שאף אחד מיריביו של קרופורד לא היה מוכן לתמוך בהאשמותיו, והוא לא היה מסוגל להציג עדות שתאושש אותן. ב-4 במרץ 1824 הוא התפטר מכהונתו בסנאט, כדי לקבל על עצמו את תפקיד השגריר הראשון של ארצות הברית במקסיקו. כאשר הוא עשה את דרכו למקום שירותו החדש, נקרא אדוארדס בחזרה לוושינגטון די. סי. כדי להעיד בפני וועדה מיוחדת של בית הנבחרים בנוגע ל"מזימת A.B.".[36] בשל אי יכולתו להוכיח את האשמותיו, התפטר אדוארדס מתפקידו הדיפלומטי והוחלף בג'ואל פוינסט.

בשובו לאילינוי התיישב אדוארדס בבלוויל, עיירה ששכנה על קרקעות שקודם לכן היו בבעלותו והוא מכר אותן ברווח.[40]

מושל מדינת אילינוי

בחירתו

כאשר הוא שב לאילינוי, הייתה אמינותו של אדוארדס בשפל. כבר לא עמדה לצדו קואליציה נאמנה באספה הכללית שתבחר בו שוב למושב בסנאט. מעשיו ב"מזימת A.B." גרמו לירידת קרנו בעיני הנשיא ג'ון קווינסי אדמס, ולפיכך הוא לא יכול היה לצפות למינוי לתפקיד בממשל הפדרלי.[41] בנוסף, תומכיו של אנדרו ג'קסון צברו כוח בפוליטיקה של אילינוי. מצביעי אילינוי, אנשי הספר, העריצו את ג'קסון, כך שעד מהרה, בפעם הראשונה, הם העניקו את תמיכתם למפלגה ארצית, המפלגה הדמוקרטית. אדוארדס מעולם לא מתח ביקורת על ג'קסון, אך כסנאטור מטעם המפלגה הלאומית הרפובליקנית הוא לא היה חלק מהקואליציה של ג'קסון שהלכה והתרחבה. אנשיו של ג'קסון חשו רגשות מרמור עמוקים כלפי בעל בריתו של אדוארדס, קוק, שהצביע נגד ג'קסון כאשר הבחירות לנשיאות של 1824 הוכרעו בבית הנבחרים.[42]

אף על פי כן, כאשר הוא התמודד ב-1826 בבחירות על משרת מושל אילינוי, שפר מזלו של אדוארדס כאשר הוא התמודד מול שני מועמדים מטעם סיעתו של ג'קסון, חבר הסנאט המדינתי תומאס סלו, וסגן המושל אדולפוס האברד. כסוגיה במערכת הבחירות, התמקד אדוארדס במצבה הפיננסי הקשה של המדינה, בהאשימו בה את סלו ואת האברד ואת שאר המחוקקים. בבחירות הכלליות ניצח אדוארדס לאחר שזכה ב-49.5 אחוזים מהקולות, מול 46 הקולות שקיבל סלו, ושארית הקולות שקיבל האברד.[42]

כהונתו

תקופת כהונתו של אדוארדס כמושל מדינת אילינוי הייתה תקופה נוספת של צמיחה במדינה. בעשור שבין 1820 לבין 1830 גדלה שוב אוכלוסיית המדינה בכמעט פי שלושה מ-55,211 תושבים בתחילת התקופה ל-157,445 בסופה.[29]

ממשלו של אדוארדס עמד בסימן העימות שלו מול בית המחוקקים המדינתי, בעיקר בנוגע למאבק ההישרדות של בנק אילינוי. הבנק נוסד ב-1821, וכבר בהתחלה הוא סבל ממחסור במימון, השטרות שלו סבלו מפיחות בערכן, והוא היה הגורם המרכזי להכנסתה של המדינה לחוב. בנאום ההשבעה שלו תקף אדוארדס באופן בלתי דיפלומטי את פקידי הבנק ואת הפוליטיקאים כאחד, והאשים אותם בהונאה ובשבועת שקר. מנקודה זו והלאה, היו יחסיו של אדוארדס עם האספה הכללית גרועים. במהלך תקופת כהונתו כמושל העביר בית המחוקקים בסופו של דבר את חוק הפיקוח על הבנק, אך הוא גם העביר צעדי חקיקה להקלה על החייבים על אף התנגדויותיו של אדוארדס שטען שהמדינה לא תוכל להרשות זאת לעצמה.[43]

ב-1827 הקימה אילינוי את בית הסוהר הראשון שלה בעיר אלטון. באותה שנה קיבלה המדינה מענק קרקעות פדרלי כדי לכרות את תעלת אילינוי ומישיגן, אף על פי שהעבודות החלו רק כמה שנים לאחר מכן.[44]

באותה שנה הורה אדוארדס למיליציה המדינתית להצטרף למלחמה נוספת נגד האינדיאנים בצפון המדינה. מלחמת וינבגו (אנ'), שניטשה בין המתיישבים הלבנים לבין בני שבט הו-צ'ונק, פרצה בוויסקונסין (אז חלק מטריטוריית מישיגן), אך התפשטה לאזור כריית העופרת סביב לגלנה. אדוארדס שיגר את המיליציה והורה על גיוס של יותר מ-600 איש במחוז סנגמון. הפגנת הכוח גרמה לאינדיאנים להיכנע.[45]

לאחר המלחמה, דחק אדוארדס בממשלה הפדרלית להעביר את שארית שבטי האינדיאנים מצפון אילינוי, בטענה שנוכחותם שם הפרה את "זכויות המדינה הריבונית והעצמאית", ורמז על כך שהוא עשוי לשגר שוב את המיליציה כדי לגרש אותם בכוח.[46] הממשלה הפדרלית הפעילה לחץ דיפלומטי, וב-29 ביולי 1829, מסרו שבטי פוטוואטומי, אוטווה ואוג'יבווי, שטח של 7,800 קמ"ר בצפון אילינוי לידי המדינה. באוגוסט מסר את אדמותיו גם שבט וינבגו.[44]

שנותיו האחרונות

על פי חוקת אילינוי מ-1818, הייתה הגבלת כהונה על מושלי המדינה כך שהם לא יכלו להיבחר ליותר מתקופת כהונה אחת. עם תום כהונתו של אדוארדס ב-6 בדצמבר 1830 הוא שב לחייו הפרטיים. ב-1832 הוא ניסה להתמודד ללא הצלחה על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית. אדוארדס הקדיש את זמנו לעבודת צדקה רפואית בבלוויל, שבמסגרתה ניתן טיפול רפואי בחינם לתושבים המקומיים. ב-1833 פרצה באזור מגפת כולרה, שמקורה היה בכוחותיו של וינפילד סקוט שלחמו במלחמת בלאק הוק (אנ'). אדוארדס נשאר בעיר כדי לטפל בחולים ונדבק במחלה.

ניניאן אדוארדס נפטר ב-20 ביולי 1833 כתוצאה מהמחלה. הוא נטמן בתחילה בבלוויל, אך מאוחר יותר הועברה גופתו לבית הקברות אוק רידג' שבספרינגפילד.

משפחתו

אחיו של אדוארדס, סיירוס, היה עורך דין ומחוקק באילינוי. שלושה מבניו של אדוארדס ואחד מחתניו הלכו בעקבותיו לחיים הציבוריים. ניניאן וירט אדוארדס, שנקרא על שם אביו ועל שם מורהו של אביו בילדותו, ויליאם וירט, שימש כתובע הכללי של אילינוי, כיהן בבית המחוקקים המדינתי, והיה המפקח הכללי הראשון של אילינוי על החינוך הציבורי. הוא נשא לאישה את אליזבת פורט טוד, אחותה של מרי טוד לינקולן. בתם, ג'וליה קוק אדוארדס, נישאה לאדוארד לואיס בייקר, עורך העיתון Illinois State Journal ובנו של הסנאטור דייוויד ג'ווט בייקר.[47]

בן נוסף של אדוארדס, אלברט גלטין אדוארדס, היה עוזר מזכיר האוצר בממשלו של אברהם לינקולן. ב-1887 הוא ייסד את חברת הברוקרים A. G. Edwards בסנט לואיס. בנו השלישי, בנג'מין ס. אדוארדס, הקים משרד עורכי דין מצליח בספרינגפילד, אילינוי, וכיהן כשופט בבית המשפט של אילינוי בסבב ה-13. בתו של אדוארדס, ג'וליה אדוארדס קוק, נישאה לחבר בית הנבחרים דניאל פופ קוק. בנם, ג'ון פופ קוק, היה ראש עיריית ספרינגפילד וגנרל בצבא האיחוד במלחמת האזרחים.[48]

הנצחתו

על שמו של אדוארדס נקרא מחוז באילינוי. גם העיר אדוארדסוויל, השוכנת על גבול אילינוי-מיזורי, והיא חלק מהמטרופולין של סנט לואיס, נקראה על שמו.[49] שני המקומות נקראו על שמו של אדוארדס עוד בחייו כאשר כיהן כמושל טריטוריית אילינוי. שמה של הטריטוריה ניתן לה על ידי בית המחוקקים שלה, בעוד שהעיר נקראה על שמו של אדוארדס על ידי מייסדה, תומאס קירקפטריק.[50] שביל אדוארדס, נתיב החלוצים המרכזי של אילינוי, נקרא על שם אדוארדס והמערכה שניהל במלחמת 1812.[51] מאז קיץ 2020 קראו תושבי אדוארדסוויל להסיר את פסלו של אדוארדס הניצב בכיכר בעיר הקרויה על שמו ולשינוי שם הכיכר, זאת בשל מורשתו הגזענית של אדוארדס.[52] באותה שנה קיבלה מועצת העיר החלטה פה אחד על שינוי שם הכיכר, ובקיץ 2021 הוסר הפסל.[53]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניניאן אדוארדס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 33.
  2. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 35.
  3. ^ בנג'מין אדוארדס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
  4. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 38.
  5. ^ "Ninian Edwards" (n.d.) Encyclopedia Dickinsonia, Dickinson College. "Archived copy". Archived from the original on March 14, 2012. Retrieved June 22, 2010.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 39.
  7. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 34.
  8. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, pp. 39-40.
  9. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 185.
  10. ^ Ninian W. Edwards (1870), History of Illinois, from 1778 to 1833; and Life and Times of Ninian Edwards, Illinois State Journal Company, p. 27.
  11. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 40.
  12. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 193.
  13. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 24.
  14. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 206.
  15. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 194.
  16. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 40.
  17. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 41.
  18. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 195.
  19. ^ 19.0 19.1 Ferguson, Gillum. (2012). Illinois in the War of 1812. Urbana, Chicago, Springfield: University of Illinois Press. p. 31-32
  20. ^ Ferguson, Gillum. (2012). Illinois in the War of 1812. Urbana, Chicago, Springfield: University of Illinois Press. p.83-86
  21. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 42.
  22. ^ Johnson, Mark L. (2011). "Fort Clark Constructed at Peoria in 1813," InterBusiness Issues, Central Illinois Business Publishers.
  23. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, pp. 42-43.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 43.
  25. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 205.
  26. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 215
  27. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, pp. 216-217
  28. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 218
  29. ^ 29.0 29.1 Twelfth Census of the United States, POPULATION OF ILLINOIS BY COUNTIES AND MINOR CIVIL DIVISIONS, No. 21, WASHINGTON, D. C, December 15, 1900.
  30. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 319
  31. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 212
  32. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, pp. 303-304.
  33. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, pp. 306, 316.
  34. ^ Senators of the United States: 1789 -2010 (2010), Senate Historical Office
  35. ^ Solon J. Buck (1917), Illinois in 1818, University of Illinois Press, p. 304.
  36. ^ 36.0 36.1 ניניאן אדוארדס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
  37. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, pp. 36-37.
  38. ^ דניאל פופ קוק באתר The Political Graveyard
  39. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, pp. 37-38.
  40. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 44.
  41. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 34.
  42. ^ 42.0 42.1 Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, p. 35.
  43. ^ Robert P. Howard (1988), Mostly Good and Competent Men: Illinois Governors, 1818–1988, Illinois Issues and the Illinois State Historical Society, pp. 35-36.
  44. ^ 44.0 44.1 "Chronology of Illinois History" (2009), Illinois Secretary of State, "Archived copy". Archived from the original on June 7, 2011.
  45. ^ Thomas Ford (1854), A History of Illinois, S.C. Griggs. Ed. Rodney O. Davis (1995), University of Illinois Press, pp. 43–44.
  46. ^ James P. Ronda (1994), "Red Head's Domain: William Clark's Indian Brokerage", Between Indian and White Worlds: Cultural Broker, ed. Margaret Connell Szasz, University of Oklahoma Press, p. 90.
  47. ^ ניניאן וירט אדוארדס באתר The Political Graveyard (באנגלית)
  48. ^ ג'ון פופ קוק באתר The Political Graveyard (באנגלית)
  49. ^ Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Govt. Print. Off. p. 115.
  50. ^ "Historical Edwardsville" (n.d.), City of Edwardsville, Archived September 26, 2007, at the Wayback Machine.
  51. ^ Mazrim, Robert (2008). The Sangamo Frontier: History and Archeology in the Shadow of Lincoln. Chicago: University of Chicago Press, p. 8.
  52. ^ Brady, Reporter Gabriel. "Public outcry for relocation of statue erupts, racist past cited". AlestleLive.com.
  53. ^ Charles Bolinger, Ninian Edwards statue comes down Monday, www.theintelligencer.com, June 21, 2021.


מושלי אילינוי אילינויאילינוי
שדרק בונד • אדוארד קולס • ניניאן אדוארדס • ג'ון ריינולדס • ויליאם לי יואינג • ג'וזף דאנקן • תומאס קרלין • תומאס פורד • אוגוסטוס פרנץ' • ג'ואל אולדריץ' מטסון • ויליאם הנרי ביסל • ג'ון ווד • ריצ'רד ייטס • ריצ'רד אוגלסבי • ג'ון פאלמר • ריצ'רד אוגלסבי • ג'ון לורי בוורידג' • שלבי מור קלם • ג'ון מרשל המילטון • ריצ'רד אוגלסבי • ג'וזף פייפר • ג'ון פיטר אלטגלד • ג'ון ריילי טאנר • ריצ'רד ייטס הבן • צ'ארלס דינין • אדוארד פיצסימונס דאן • פרנק לואדן • לן סמול • לואיס לינקולן אמרסון • הנרי הורנר • ג'ון הנרי סטליי • דווייט גרין • עדלי סטיבנסון • ויליאם סטרטון • אוטו קרנר • סמואל שפירו • ריצ'רד אוגילבי • דן ווקר • ג'יימס תומפסון • ג'ים אדגר • ג'ורג' ראיין • רוד בלאגוייביץ' • פאט קווין • ברוס ראונר • ג'יי. בי. פריצקר
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34326146ניניאן אדוארדס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ניניאן_אדוארדס&oldid=2087499"