כיילב קאשינג
 | |||||||
| כיילב קאשינג | |||||||
| לידה | סוסלברי, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניובריפורט, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות היילנד, ניובריפורט, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
כיילב קאשינג (באנגלית: Caleb Cushing; ) היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס וכתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא פרנקלין פירס. הוא תמך בהתלהבות בהתרחבותה הטריטוריאלית והמסחרית של ארצות הברית, בייחוד בנוגע לסיפוחן של טקסס, אורגון וקובה. קאשינג האמין שהרחבת המרחב האמריקאי יגשים את "הייעוד הגדול שנועד לרפובליקה האמריקאית המופתית הזאת".[1] הוא דאג לחתימת ההסכם הראשון של ארצות הברית עם סין, הסכם וָאנְגְשְׂיָה משנת 1844, שהעניק לסוחרים האמריקאים זכויות סחר בחמישה נמלים סינים.[2] לאחר מלחמת האזרחים ניהל קאשינג את המשא ומתן על ההסכם עם קולומביה שנתן לארצות הברית את זכות המעבר בתעלה בין שני האוקיינוסים שהייתה אמור להכרות. הוא סייע להשגת הסדר מועדף בתביעות אלבמה (אנ') וכשגריר בספרד בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוא הביא לידי פתרון את פרשת וירג'יניוס המטרידה.
ראשית חייו
כיילב קאשינג נולד בסוסלברי, מסצ'וסטס, כבנם של ג'ון ניומרץ' קאשינג, בונה ספינות וסוחר אמיד, ושל לידיה דאו מסיברוק, ניו המפשייר, שנפטרה כאשר הוא היה בן עשר. ב-1802 העתיקה המשפחה את מגוריה אל מעבר לנהר מרימק לעיירת הספנות המשגשגת ניובריפורט. קאשינג התקבל לאוניברסיטת הרווארד בגיל 13 וסיים את לימודיו שם ב-1817. הוא המשיך לשמש כמורה למתמטיקה שם בשנים 1820–1821 ובדצמבר 1821 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעבוד בבית המשפט השלום של מסצ'וסטס. ב-1824 הוא החל לעסוק בעריכת דין בניובריפורט.
ב-23 בנובמבר אותה שנה נשא קאשינג לאישה את קרוליין אליזבת ויילד, בתו של השופט סמואל סאמנר ויילד, שופט בית המשפט העליון של מסצ'וסטס. אליזבת נפטרה כעשר שנים לאחר מכן והותירה אותו חשוך ילדים. הוא לא נישא בשנית.
מחוקק במסצ'וסטס
ב-1825 כיהן קאשינג בבית הנבחרים של מסצ'וסטס מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. ב-1826 הוא נבחר לסנאט של המדינה וב-1828 הוא שב לבית הנבחרים. בשנים 1829–1831 הוא בילה שנתיים באירופה. עם שובו הוא שב לכהן בבית הנבחרים של מסצ'וסטס בשנים 1833–1834. בסוף 1834 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית.
חבר הקונגרס
קאשינג כיהן כחבר בית הנבחרים בשנים 1835–1843. בסוף תקופת כהונתו הוא שימש כיושב ראש ועדת החוץ של בית הנבחרים. כאשר היה ג'ון טיילר לנשיא, בעקבות מותו הפתאומי של ויליאם הנרי הריסון, הוא הסתכסך עם הוויגים, והטיל וטו על הצעות חוק שלהם, כולל חוקי מיסוי, שקאשינג הצביע בעדם. בתחילה הצדיק קאשינג את הטלת הווטו של טיילר ולאחר מכן הצביע נגד החוקים. ב-1843 הציג טיילר את מועמדותו של קאשינג כמזכיר האוצר, אך הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את המינוי. מועמדותו הוגשה שלוש פעמים באותו יום, אך נדחתה.[3] במקומו מונה ג'ון קנפילד ספנסר.
שגריר בסין
באותה שנה מינה טיילר את קאשינג כשגריר ארצות הברית בסין, תפקיד בו הוא כיהן עד תום נשיאותו של טיילר במרץ 1845. מתוך מטרה להרשים את חצר הקיסרות הסינית, הגיעה המשלחת שבראשה עמד קאשינג על גבי ארבע אוניות מלחמה, עמוסות במתנות שנועדו להפגין את הישגי המדע, כולל אקדחים, טלסקופ ואנציקלופדיה. הגעתו של קאשינג למקאו בפברואר 1844 היוותה סנסציה מקומית, אך ממשלת סין לא הייתה מעוניינת לקבל נציגות של מעצמה נוספת. קאשינג עשה שימוש מושכל בשיטת המקל והגזר. על רקע נוכחות הספינות, הוא הזהיר שאי קבלתו תהווה עלבון לאומי. הוא איים שהוא יגיע ישירות לקיסר, הליך שהיה חסר תקדים. הקיסר ניסה לעכבו, אך לבסוף הוא שלח נציג לנהל משא ומתן עם קאשינג, שהוביל לחתימת ההסכם בכפר וָאנְגְשְׂיָה הסמוך ב-3 ביולי. בנוסף להיותה של ארצות הברית מעצמה מועדפת, דאג קאשינג שלאמריקאים יוקצה שטח אקסטריטוריאלי. בשנים הבאות התפתח הסחר האמריקאי עם סין במהירות, הודות לספינות הקליפר המהירות שנשאו כמויות קטנות של מטען יקר ערך, כמו ג'ינסנג ומשי. מיסיונרים פרוטסטנטים אמריקאים החלו גם הם להגיע לסין. תגובת הציבור הסיני הייתה עוינת רוב הזמן, אך גם היו גורמים שסיפקו בסיס לתמיכה עבור המיסיונרים ואנשי העסקים האמריקאים. בשנים 1850–1864 הייתה סין שקועה במרד טאיפינג, שהייתה מלחמת אזרחים שגרמה למיליוני מתים וסחר החוץ נכנס לקיפאון.[2][4][5]
בעת שירותו בסין הוסמך קאשינג לנהל גם משא ומתן על הסכם ספנות וסחר עם יפן.
שובו למסצ'וסטס
ב-1847, כאשר כיהן קאשינג שוב כחבר בית המחוקקים של מסצ'וסטס, הוא הגיש הצעת חוק להקצבת כספים להצטיידותו של רגימנט שישרת במלחמת ארצות הברית-מקסיקו. אף על פי שהחוק לא עבר, גייס קאשינג את הכספים באופן פרטי.
במהלך המלחמה הוא שירת בצבא ארצות הברית כקצין בדרגת קולונל ברגימנט המתנדבים הראשון של מסצ'וסטס, שב-15 בינואר אותה שנה הוא קיבל את הפיקוד עליו. ב-14 באפריל הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל. במהלך המלחמה הוא לא השתתף בפועל בקרבות ונכנס למקסיקו סיטי עם גדוד המילואים שלו כמה חודשים לאחר סיום המלחמה. ב-20 ביולי 1848 שוחרר קאשינג מהשירות.
ב-1847 ושוב ב-1848,הציגו הדמוקרטים את מועמדותו של קאשינג לתפקיד מושל מסצ'וסטס, אך בכל אחת מההזדמנויות הוא נוצח בבחירות. הוא היה שוב חבר בבית המחוקקים המדינתי ב-1851. באותה שנה הוצע לו תפקיד התובע הכללי של המדינה, אך הוא דחה את ההצעה. לאחר מכן ועד 1852 הוא כיהן כראש עיריית ניובריפורט.
ב-1852 מונה קאשינג כשופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס. בתקופת נשיאותו של פרנקלין פירס, ממרץ 1853 ועד מרץ 1857, הוא כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית. קאשינג, שהיה איש הצפון, אך גילה אהדה למדינות הדרום, תמך בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, עד כדי כך שנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, רוג'ר טוני, שניסח את פסק הדין, כתב לקאשינג מכתב תודה על תמיכתו.
בשנים 1858, 1859, 1862 ו-1863 כיהן קאשינג שוב כחבר בית המחוקקים של מסצ'וסטס. באותה תקופה הוא גם הקים את "סוכנות הקרקעות קאשינג" בסנט קרואה פולס שבוויסקונסין. הבניין בו שכנה החברה רשום כיום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.
מלחמת האזרחים
ב-1860 היה קאשינג יושב ראש הוועידה הארצית של המפלג הדמוקרטית, שהתכנסה קודם כל בצ'ארלסטון ולאחר מכן בבולטימור, עד שהוא הצטרף לאלו שפרשו מהוועידה הסדירה. לאחר מכן הוא היה יושב ראש הוועידה של הנציגים הפורשים, שבחרו בג'ון ברקינרידג' כמועמד לנשיאות. באותה שנה שלח אותו הנשיא ג'יימס ביוקנן לצ'ארלסטון בשליחות חשאית לתומכי הפרישה של קרוליינה הדרומית.
על אף היותו תומך של זכויות המדינות, והתנגדותו לביטול העבדות בארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים, תמך קאשינג באיחוד. בהמשך הוא מונה על ידי הנשיא אנדרו ג'ונסון כאחד משלושת חברי הוועדה שמונו לפקח ולנסח את החוקים של הקונגרס של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא שימש בשנים 1866–1870.
שובו לשליחות דיפלומטית
ב-1868, בתיאום עם שגריר ארצות הברית בקולומביה, נשלח קאשינג לבוגוטה ועסק בניהול המשא ומתן על זכות המעבר לספינות בתעלה שהייתה אמורה להיחפר דרך מצר פנמה.
בוועידה שהתכנסה בז'נבה ליישוב תביעות אלבמה (אנ') בשנים 1871–1872, הוא היה אחד מהיועצים המשפטיים שמונו על ידי הנשיא יוליסס סימפסון גרנט לייצג את ארצות הברית בפני בית הדין הבין לאומי לבוררות שהתכנס בז'נבה בנוגע לתביעות אלו.
מינואר 1874 ועד אפריל 1877 כיהן קאשינג כשגריר ארצות הברית בספרד. הוא הרגיע את המתיחות בנוגע לפרשת וירג'יניוס (אנ') וזכה לאהדה בספרד.
מועמדות לבית המשפט העליון
ב-9 בינואר 1874 מינה הנשיא גרנט את קאשינג כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך על אף למדנותו ומעמדו הרם בלשכת עורכי הדין, עברו כמתנגד למלחמה וחוסר אמון כלפיו מצד רבים מחברי הסנאט בנוגע לחוסר העקביות שלו, גרם להתנגדות קשה למינויו וב-13 בינואר הוא נדחה.[6]
מותו
כיילב קאשינג נפטר בנויבריפורט ב-2 בינואר 1879. הוא נטמן בבית הקברות היילנד שבעיר. שירות ספינות המכס של ארצות הברית קרא על שמו את אחת מספינותיו, שהייתה בשירת במהלך מלחמת האזרחים והושמדה על ידי פושטים של צבא הקונפדרציה בקרב פורטלנד הרבור ב-27 ביוני 1863.
קישורים חיצוניים
- כיילב קאשינג באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- כיילב קאשינג באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
- כיילב קאשינג באנציקלופדיית אפלטון לביוגרפיה אמריקאית (באנגלית)
- כיילב קאשינג באנציקלופדיה בריטניקה (מהדורת 1911) (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Caleb Cushing (1838). Speech ... on the Continuation of the Cumberland Road. Delivered in the House of Representatives, April 19, 1838. Gales & Seaton. p. 15.
- ^ 2.0 2.1 Yeewan Koon (2012). "The Face of Diplomacy in 19th-Century China: Qiying's Portrait Gifts". In Johnson, Kendall (ed.). Narratives of Free Trade: The Commercial Cultures of Early US-China Relations. Hong Kong University Press. pp. 131–148.
- ^ "PRESIDENTS HAVE FAILED 8 TIMES TO WIN CABINET CONFIRMATIONS". DeseretNews.com. 1989-02-24.
- ^ Richard E. Welch (1957). "Caleb Cushing's Chinese Mission and the Treaty of Wanghia: A Review". Oregon Historical Quarterly. 58 (4): 328–357.
- ^ Ping Chia Kuo (1933). "Caleb cushing and the treaty of Wanghia, 1844". The Journal of Modern History. 5 (1): 34–54.
- ^ John S. Goff (1961). "The Rejection of United States Supreme Court Appointments". The American Journal of Legal History. 5 (4): 357–368.
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
- התובעים הכלליים של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל פרנקלין פירס
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטס
- שגרירי ארצות הברית בסין
- שגרירי ארצות הברית
- שגרירים בספרד
- שופטי בתי המשפט של מדינת מסצ'וסטס
- חברי בתי המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס
- ראשי ערים בארצות הברית
- בוגרי אוניברסיטת הרווארד
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- אמריקאים שנולדו ב-1800
- אמריקאים שנפטרו ב-1879