ג'יימס גררד
 | |||||
| דיוקן של ג'יימס גררד, 1818 | |||||
| לידה | 14 בינואר 1749 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 19 בינואר 1822 (בגיל 73) | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית | ||||
| |||||
| |||||
ג'יימס גררד (באנגלית: James Garrard; 14 בינואר 1749 – 19 בינואר 1822) היה פוליטיקאי ובעל אדמות אמריקאי, שכיהן כמושלה השני של קהיליית קנטקי בין השנים 1796–1804. בשל הגבלות הכהונה שנחקקו בחוקת קנטקי בשנת 1799, הוא היה מושל קנטקי האחרון שכיהן בתפקיד שתי קדנציות רצופות. בשנת 1992, בתיקון לחוקה, הוסרה ההגבלה, דבר שאפשר את המשך כהונתו של פול פטון כמושל.
בשנת 1795, לאחר מותו של מושלה הראשון של קנטקי, אייזק שלבי, גמלה בלבו ההחלטה להתמודד לתפקיד. לאחר הספירה הראשונה של הקולות זכה יריבו בנג'מין לוגן במספר הקולות הרב ביותר. כיוון שחוקת קנטקי לא הגדירה במפורש אם לתפקיד המושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או זה שזכה ברוב מוחלט מבין כלל הקולות, התקיימה הצבעה נוספת בין שני המועמדים הראשונים. בהצבעה השנייה זכה גררד, ולוגן החליט לערער על התוצאה לתובע הכללי המדינתי ג'ון ברקינרידג' ולסנאט של קנטקי. ידו של גררד הייתה על העליונה – ברקינרידג' והסנאט דחו את ערעורו של לוגן.
גררד, חבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, התנגד בתוקף לחוקי הזרים וההסתה ותמך במאבק של מדינתו ושכנתה, קהיליית וירג'יניה נגד חקיקות אלו. במהלך כהונתו הראשונה קידם חינוך ממלכתי במדינה, חוקק רפורמות חדשות במיליציה ובכלא האזרחי והציע חוקים לטובת המעמד הבינוני במדינה. בשנת 1798 הוקמה אחוזת מושל קנטקי הראשונה, ששימשה למקום מחייתו. בשנת 1799 נבחר בפעם השנייה לתפקידו. במרוצת כהונתו השנייה תמך ברכישת לואיזיאנה, וראה בפרויקט כאסטרטגי ובעל חשיבות רבה למעבר סחורות שוטף בנמל הראשי של ניו אורלינס. עם סיום תפקידו כמושל הקהילייה עבר להתגורר בפרוורי קנטקי, ועסק למחייתו בעשייה חקלאית עד למותו.
שנותיו הראשונות ומשפחתו
גררד נולד במחוז סטנפורד שבמדינת וירג'יניה, ב-14 בינואר 1749, לקולונל ויליאם ומרי גררד.[1] אמו, מרי, נפטרה במועד לא ידוע בין השנים 1755–1760. לאחר מותה התחתן אביו עם אליזבת מוס, ובמרוצת הזמן נולדו לזוג ארבעה ילדים נוספים. אביו של ג'יימס גררד, קולונל ויליאם גררד, עבד כסגן יושב ראש המחוז של סטנפורד ובמסגרת תפקידו פיקד על המיליציות המקומיות. בתקופה זו הייתה משפחת גררד עשירה וידועת-שם במחוז; בית המשפט העליון המחוזי אף נבנה על אחת מקרקעותיהם.[2] עוד מילדותו עסק גררד בחקלאות בחוותו של אביו. הוא התחנך במיטב בתי הספר הממלכתיים של המחוז, ורכש חיבה לכנסייה הבפטיסטית הטווד.[3]
ב-20 בדצמבר 1769 נישא גררד לאליזבת מאונטג'וי, שהייתה חברתו הטובה בתקופת התיכון.[4] במשך השנים נולדו לזוג חמישה בנים ושבע בנות. טרם הגיעם לגיל שנתיים נפטרו שלושה מילדיהם של הזוג.[5] כל ארבעת בניו נלחמו במלחמת 1812 ושירתו באספה הכללית של קנטקי,[6] וכמה מנכדיו אף שירתו במלחמת האזרחים האמריקנית.[7] בעת שירותו במיליציה בשנת 1779 נבחר לייצג את מחוז הולדתו בבית הנבחרים של וירג'יניה.[8] במהלך כהונתו כחבר בבית הנבחרים שימש כסנגור בהצעת החוק לחופש דת למען כל אזרחי וירג'יניה. הצעת החוק לא התקבלה בשל הלחץ הציבורי שהופעל על גררד מכנסייתו.[9] לאחר כהונתו שב לקריירה הצבאית שלו במיליציה, ובשנת 1781 הועלה לדרגת קולונל.[10]
המעבר לקנטקי
.jpg)
לאחר המהפכה האמריקנית התמודד גררד עם מספר קשיים בחייו האישיים; משפחתו גדלה והתרחבה, ובד בבד הונו הצטמצם.[10] על פי דיווחים של שכנו לשעבר ג'ון אדורדס, הוא עבר למחוז קנטקי שבמדינת וירג'יניה בניסיון להגדיל את שטח מחייתו. מחמת תפקידו במיליציה, רשאי היה לתבוע זכות על כל קרקע פנויה שמצא. בשנת 1783 לאחר שמחוז קנטקי פוצל למספר מחוזות נוספים, תבע זכות על שטח בגודל של כ-40,000 דונם (160 קמ"ר) במחוז פייט.[11] גררד רשם עצמו במנהל הקרקעות המחוזי, ובעדן עבר עם משפחתו למשכנם הזמני. שלוש שנים אחר כך העסיק את ג'ון מטקאלף לבניית אחוזתו הקבועה, "מאונט לבנון", על גדות נהר ליקינג.[12] בזכות האדמה הפורייה במקום, עסק בעבודה חקלאית, ופתח טחנת רוח ומזקקת ויסקי. בשנת 1784 התגייס למיליציית המחוז.
בשנת 1785 נבחר גררד לייצג את מחוז פייט בבית המחוקקים של וירג'יניה.[13] בוועדת המחוקקים, היה שותף להחלטה לחלוקה הנוספת של מחוז קנטקי, שהקימה שלושה מחוזות חדשים במדינה, מדיסון, מרסר ומחוז הבית של גררד, בורבון. לאחר החלטת הוועדה מונה לשופט מחוז בורבון שזה עתה הוקם. בתקופות שונות אף שימש כקולונל ושופט צבאי במיליציית המחוז. אחוזת "מאונט לבנון" הוגדרה כמושב המחוז הזמני של בורבון. ב-15 במאי 1786 התכנס לראשונה בית המשפט המחוזי באחוזה.[4] בשנת 1789 הקים בית המחוקקים של וירג'יניה, בהצעתו של גררד, את מושב המחוז הרשמי של בורבון, משכן הופוול. בשנת 1790 פעל למען שינוי שם המשכן ל"פריז", ובעדן, עזב את תפקידו המנהלי במחוז, בכדי להרחיב את מערך הגנתה של המיליציה.[14] על פי הוראתו, הרחיב בית המשפט המחוזי את המיליציה האזרחית לשני גדודים עיקריים.
על אף שהיסטוריונים רבים החשיבו את גררד כחבר במועדון הפוליטי של דנוויל (Danville Political Club), שהיה ידוע ברצונו לפתח את קנטקי כמדינה עצמאית, שמו לא נמצא ברשומות המועדון. אחד ממצבת הביוגרפים של גררד, ה. א. אברמאן, טען כי מטרת המועדון ומטרתו של גררד כאקטיביסט למען קנטקי היו דומים עד כדי זהים, ולכן תפסו רבים ממצבת הביוגרפים של גררד את השתייכותו למועדון באופן שגוי. מספר פוליטקאים ידועי-שם פעלו במועדון דוגמת אייזק שלבי וכריסטופר גרינאפ, לימים, מושלי קנטקי.[15]
הכנסייה הבפטיסטית
עוד מ-25 ביוני 1785 השתתפו גררד וחברו אוגוסטין איסטין בפגישות האגודה הבפטיסטית אלקהורן.[16] בשנת 1787 אף סייע בייסוד הכנסייה הבפטיסטית על שם קופר רון בסמוך לאחוזתו. אחר כך נבחר לאחד מזקני הכנסייה ושירת את ציבור מחוזו במשך עשר שנים.[3] זמן קצר לאחר הקמתה הצטרפה הכנסייה לאלקהורן, ובשנת 1789 קיבל גררד רישיון להטפת הדת הבפטיסטית.[17]
במרוצת הזמן הקימו וטיפחו גררד וזקני הכנסייה קהילות בפטיסטיות רבות במדינה.[18] בשנת 1789, יחד עם קהילת הבפטיסטים הבדלנים–ליברלים, עמל לאיחוד הבפטיסטים האורתודוקסים ואלו הרגילים (Regular Baptists). קדם להשתייכותו לזרם בווירג'יניה, הגדיר את עצמו כבפטיסט רגיל, התומך בסובלנות דתית ובדעות ליברליות. בשנים 1790, 1791 ו-1795 הוא נבחר לפקח על הישיבות השנתיות של האגודה הבפטיסטית "אלקהורן", חרף כישלונו באיחוד הפלגים (האורתודוקסי והרגיל).[19] בשנת 1794 התאחדו הבפטיסטים–ליברלים כנגד הקהילה הפרסביטריאנית במטרה לפורר את שלטונה בסמינרים לכמורה.[20] לאחר הצלחתה בחרה הקהילה הבפטיסטית את נשיאה לסמינרים, הארי טולמן.[21] בתו של טולמן נישאה לאחד מבני גררד, דניאל.[22] בשל השתייכותו לזרם אוניטריאני השפיע טולמן על השקפתו הדתית של גררד במעט. הוא החל החל לאמץ כמה דוקטרינות אוניטריאניות, ולהנחיל את אופיו הדתי החדש במעמקי הקהילה הבפטיסטית.[23] האגודה הבפטיסטית של אלקהורן גינתה אמונות אלו, אף שתיארה את גררד וטולמן ככופרים. היא הפסיקה את התקשרותה עם הצמד, וגררד זנח את האמונה הבפטיסטית לגמרי.[8]
קריירה פוליטית
באמצעות עשרה כינוסים שונים בדנוויל, קראו תושבי קנטקי להיפרדותה מווירג'יניה וכוננו את חוקתה העתידית של המדינה. בחמש הפגישות הראשונות שאירעו במאי ובאוגוסט 1785, 1787, 1788 ו-1792 נבחר גררד לאחראי עליהן.[24] בכינוס של אוגוסט 1785 אשרו הצירים בוועדה החוקתית בקשה טרומית לפיצולה של וירג'יניה ועצמאות קנטקי.[25] כחבר בבית המחוקקים של וירג'יניה, נסע גררד לריצ'מונד, בירת המדינה, והצביע בעד ההפרדה.
טרם אחרית הכינוסים הציעה וועדה בראשותו של גררד בפני אגודת הכנסייה הבפטיסטית לתמוך באיסור על עבדות בחוקתה העתידית של המדינה. אל ההצעה הופנו תגובות מעורבות; מחד, היו אלה שטענו כי מחובתם לגנות את העבדות המתמשכת בארצות הברית, ומאידך סברו אחרים כי שעבוד בני אדם הכרחי לעיבוד אדמתה הפורה של קנטקי.[26] בהצבעה הקרובה בבית הנבחרים של וירג'יניה עבר סעיף 9 התומך בהשארת מעמד העבדות בקנטקי על כנו, ברוב של 26 קולות.[26] טרם ההצעה ניסה גררד לשכנע את חבריו לבית הנבחרים לתמוך בהסרת הסעיף המוצע לחוקה העתידית של קנטקי. חמישה בפטיסטים התריסו נגדו והוראותיו, הצביעו לשימור סעיף 9 בחוק, וסיפקו את הרוב הדרוש לאישורו.[19] מלבד התנגדותו לנרטיב התומך של החוקה בעבדות, גררד לא לקח חלק פעיל בכתיבתה.
הבחירות למושלות קנטקי 1795
בעקבות כישלונו בכינון חוקת קנטקי על פי עקרונותיו, סברו רבים כי הקריירה הפוליטית של גררד קרבה לסיומה.[27] הוא התפטר מכל משרדיו הן המחוזיים והן המדיניים, והתמקד בעבודתו החקלאית. בשנת 1793 נבחר בנו, ויליאם, לייצג את מחוז הולדתו בבית המחוקקים המלכותי במדינה. בבחירות של 1795 הוא נבחר בשנית לייצוג מחוזו, יחד עם ארבעה פוליטיקאים שהיו מקורבים גם הם לגררד.[27]
בשלהי כהונתו של מושל קנטקי הראשון, אייזק שלבי, עודדו פוליטיקאים רבים את גררד להתמודד לתפקיד. בנוסף לגררד, לתפקיד המושל התמודדו בנג'מין לוגן ותומאס טוד.[28] לוגן נחשב לזוכה הפוטנציאלי בבחירות בשל הישגיו הצבאיים ביישוב גבולות קנטקי במהפכה האמריקנית.[29] הציבור חשש מהיבחרוו של לוגן לתפקיד המושל כיוון שנחשב חסר כריזמה ואסרטיביות.[28] טוד, שכיהן כמזכיר עשרת הכינוסים בהם כוננו את חוקת המדינה, נחשב כבעל הניסיון הפוליטי הארוך ביותר מבין השלושה. בשל עבודתו בכנסייה הבפטיסטית, רחשו מספר פוליטיקאים לגררד כבוד, ואף סייעו לו במסע הבחירות.
על פי החוקה החדשה, מכל מחוז בקנטקי נשלח ציר, והמנצח נבחר על ידם. לוגן וגררד נבחרו לצירים של מחוזותיהם, כך שיכלו להצביע לעצמם.[30] בהצבעה הראשונה קיבל לוגן את קולותיהם של 21 צירים, גררד קיבל 17 וטוד קיבל 14. ציר בודד הצביע עבור ג'ון בראון שכלל לא התמודד לתפקיד. היסטוריונים רבים העלו סברה כי אופיו המוסרי של גררד מנע ממנו להצביע לעצמו, אך דעותיו הפוליטיות עצרו ממנו לתת את קולו ליריביו, לכן הצביע לבראון.[31]
לאחר הספירה הראשונה של הקולות זכה בנג'מין לוגן למספר הקולות הרב ביותר. כיוון שחוקת קנטקי לא הגדירה במפורש אם כמושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או זה שזכה ברוב מוחלט של כלל הקולות, התקיימה הצבעה נוספת בין גררד ולוגן. רוב קולותיו של תומאס טוד תמכו בגררד, והעניקו לו רוב בהצבעה השנייה.[31] ב-17 במאי 1796 אישר מזכיר המדינה של קנטקי, ג'יימס בראון (James Brown (Louisiana politician)), את היבחרותו של גררד לתפקיד המושל. ב-27 במאי שלח שלבי, המושל הקודם של קנטקי, מכתב ברכה לגררד.[32] על אף שבירך אותו על ניצחונו, מחה לוגן על תוצאות הבחירות בפני התובע הכללי של קנטקי ג'ון ברקינרידג'. ברקינרידג' סירב להצהיר את דעתו על תוצאות הבחירות בפומבי, וטען כי חוקת קנטקי לא הסמיכה אותו לכך. אולם באופן פרטי הצהיר למעגל חבריו הקרוב כי הוא נבחר כדין ויש לפטר את גררד מן התפקיד. לוגן פנה לסנאט המדינה, שהואמן על בחירות שנויות במחלוקת. בנובמבר 1796 פרסם הסנאט מספר תגובות נייטרליות לעניין, עד שלוגן זנח את המסע לפיטוריו של גררד.[33]
קדנציה ראשונה
בתקפות כהונתו הראשונה כמושל קנטקי הקיף גררד את עצמו ביועצים משכילים הן בתחום הפוליטי והן בתחומיו הפרטיים: חקלאות, עבדות וצבא. ג'ון אדוארדס לצד בנו של גררד, ויליאם, היו חברי הסנאט המדינתי, ודאגו לעדכן את גררד בסוגיות הפוליטיות שעלו בוועדותיו.[34] בהנחייתו של המושל הקודם, אשרר גררד את מינויו של מזכיר המדינה ג'יימס בראון. עם זאת, באוקטובר 1796 פרש בראון מן התפקיד בשל גילו המופלג. את מקומו תפס הארי טולמן, שהתפטר מתפקיד הנשיא של הסמינר לכמרים בקנטקי. ב-30 בנובמבר 1797 התפטר התובע הכללי של קנטקי ג'ון ברקינרידג' מתפקידו. חרף התפטרותו, שמר גררד על קשר פוליטי רציף עם ברקינרידג', שכן לעיתים, התייעץ עמו בקושיות משפטיות מורכבות.
במהלך כהונתו של אייזק שלבי חייב בית המחוקקים את המושל, את הגזבר ואת מזכיר המדינה להתגורר בפרנקפורט, ולשלם כמאה לירות להשכרת ביתם. זמן קצר לאחר השבעתו של גררד לתפקיד הציעו מספר נציבים בממשל לבית המחוקקים לבנות משכן קבוע למושל ולמשפחתו. ב-4 בדצמבר 1796 העבירו המחוקקים כ-1,200 לירות למען הפרויקט, ובשנת 1798 הושלמה בניית המשכן. גררד אוה להתגורר באחוזה בחלוף שנה ממועד סיום בנייתה, כשהזמין אומן מקומי לבניית פסנתר עבור בתו. במרוצת השנה הראשונה לכהונתו נוסדו שישה מחוזות חדשים ומספר עיירות, הוקמו בית המשפט הרשמי לענייני ערעורים בקנטקי, ומערכת בתי משפט בדרג נמוך יותר מזה של הכללי.[35] בנוסף לחיזוק המערכת המשפטית של קנטקי, חייב ברישיון עריכת דין לכל הבאים לעסוק בנושא.[36]
כחודש לפני מועד התפוגה של חוק תביעות המקרקעין אצל הרשם, פרסם גררד ב-3 בנובמבר קול הקורא לכינוס בית המחוקקים להתדיין בנושא.[37] ב-28 בנובמבר התכנס בית המחוקקים, וגררד, בהסתמך על ניסיונו כמודד, הציע לחוקק תקנה חדשה לשינוי תהליך תביעת הקרקעות בקנטקי. באמצעות התקנה החדשה, הגן על מעמד הביניים במדינה מפני עיקול אדמותיהם.[38] הוא תמך בכריעת קרקעות במדינה, ואף חוקק תקנה האוסרת על גביית מיסים מפולשים על רווחיהם מעבודת האדמה. בנוסף, חייב גררד כל בעל אדמה לשלם לפולשים על כל עבודתם על אדמתו.[39]
כחבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, הסכים גררד עם התרסותיו של מייסד המפלגה תומאס ג'פרסון כלפי חוקי הזרים וההסתה. ב-7 בנובמבר 1798, בעת נאומו על דוכן בית המחוקקים של קנטקי, הביע גררד את התנגדותו הנחרצת לחוק, ואף טען כי הוא מרתיע הגירה רצויה שתשרת את כלכלת ארצות הברית. לטענתו, פורר חוק ההסתה את חופש הביטוי ואת זכויות העבדים – הוא ציין – שהוא ושאר חיילי מלחמת העצמאות האמריקנית נלחמו עבורם. הוא פעל למען ביטול החוקים, ואף דרש מן המחוקק לאשרר את השבעתו לממשל הפדרלי של קנטקי, ולחוקה האמריקנית.[40] באותה השנה החלה האספה הכללית באימוץ רפורמות בעונשין ובבתי הכלא. הרפורמות, שכללו ביטול עונש מוות לפושעים (למעט רוצחים), זכו לתמיכתו של גררד, שרצה בכל מאודו לחינוך האסירים בבית הסוהר. בנוסף, תמך ברפורמה לביטול חובת השירות במיליציה לסוהרים, מורים, שופטים ושרים בממשלה, וברפורמה להטלת עונשים נגד בוגדיה של המיליציה. גררד התנגד להורשת המיסים, ובמקום זאת, דגל בהוצאתם על תחום החינוך ובסובסידיה עסקית.
חוקת קנטקי החדשה
בעקבות מאורעות הבחירות למושלות קנטקי של 1795, כתבו מספר סופרים ומשוררים שירי מחאה על החוקה הראשונה של המדינה. הם מחו על אופן בחירת המושל והסנאטורים המייצגים את המדינה בסנאט של ארצות הברית. רבים מתושבי המדינה תיארו את החוקה כבעלת נרטיב אנטי-דמוקרטי, ואף הציגו למחוקקים את פערי רמת החיים בינם לבין תפקידי האליטה, דוגמת שופטים, מושלים ואנשי צבא.[31] בניגוד להחלטות הקודמות של בית המחוקקים, התקבלה הקריאה הטרומית לשינוי החוקה פה אחד.[17] לאחר הניסיון הכושל לאשרר את החוקה עם מספר שינויים בה, החליט גררד לכונן חוקה חדשה.
כדי לכונן חוקה חדשה, דרוש רוב של שני משאלים עוקבים באספה הכללית, או רוב של שני שלישים הן בבית המחוקקים והן בסנאט המדינתי. בפברואר 1797 התדיינה האספה הכללית על מתן זכות ההצבעה לכלל אזרחי קנטקי בבחירות לתפקיד המושל. מתוך 9,814 תושבים בעלי זכות הצבעה, נתנו 5,446 אזרחים את קולם בעד ההצעה, ו-440 התנגדו לה. 3,928 מן האזרחים בחרו שלא להצביע.[41] בעקבות תוצאות ההצבעות, הטילו מספר מחוקקים ספק על כינון החוקה מחדש, שכן האמינו כי מחצית מהאזרחים כלל לא אוו להשפיע בנידון. מכיוון שרבים מן האזרחים לא מימשו את זכותם להצבעה כאקט מחאה נגד כינון חוקה חדשה, טענו מתנגדיה כי יש להכלילם כמתנגדים.[42] לבסוף, דחתה האספה הכללית את ההצעה לכינון חוקה חדשה.
ב-10 בפברואר 1798 קרא בנו של גררד, ויליאם, שכיהן בסנאט של קנטקי, לקיום הצבעה נוספת על אותה הצעה.[43] מתוך 16,388 בעלי זכות הצבעה, 9,188 הצביעו בעדה, וכמעט 5,000 מצביעים בחרו שלא לממש את זכותם להצביע. ב-21 בנובמבר 1798 התקיימה ההצבעה בבית הנבחרים, שהשיגה רוב של 70.5 אחוזים להצעה. כמה ימים אחר כך הושג רוב גם בסנאט שאפשר את כינון החוקה החדשה. החוקה הראשונה נחתמה ב-22 ביולי 1799 על ידי נציגים אמריקנים שנבחרו במאי. בשל התנגדותם לעבדות, נעדרו גררד ובנו ויליאם מן טקס החתימה.[44] לפני כינון החוקה, הייתה לגררד הזכות להטיל וטו בהחלטותיהם של בית המחוקקים. בחוקה החדשה המושל נבחר בבחירות ישירות, וכוחו של הווטו הונמך בהרבה. המושל לא יוכל להטיל וטו על החלטה שהתקבלה באספה הכללית ברוב של שני שלישים מהמחוקקים,[45] וכהונתו הוקצבה לקדנציה אחת בלבד. המושל יכול לחזור לתפקידו רק לאחר שבע שנים ממועד היבחרותו הראשון. במרוצת השנים הועלו פרשניות רבות להקצבת כהונתו של המושל. מחד, לואל האריסון, ממצבת הביוגרפים של גררד, טען כי המהלך להקצבת כהונתו של המושל עבר כדי לא לאפשר לגררד להתמודד בשלישית לתפקיד. מאידך, ביוגרף נוסף, ה. א. אוורמן, טען כי ההצעה כלל לא כוונה כלפי גררד מלכתחילה, אלא למושלים העתידיים של קנטקי.
הבחירות למושלות קנטקי 1799
בתחושת ביטחון שתוצאות הבחירות של 1795 לא יחזרו בשנית, הגיש בנג'מין לוגן ראשון את מועמדותו לבחירות. גררד ותומאס טוד הגישו את מועמדותם זמן קצר לאחר מכן. אליהם הצטרף חבר בית הנבחרים של ארצות הברית כריסטופר גרינאפ, לימים מושל קנטקי השלישי. על אף שהמועמדים נמנעו מלהצהיר הבלים על יריביהם לבחירות, תומכיהם נהגו להציף באופן עצמאי את חולשותיו של כל מועמד. ג'ון ברקינרידג' הציע לגררד לפרסם תמיכה פומבית באמנציפציה של קהילת העבדים, שהייתה עמדת מיעוט במדינה. אולם מחמת דעות המצביעים בבחירות של 1795, החליט גררד שלא לפרסם אף הצהרה התומכת בזכויותם.[46]
בזכות הפופולריות שלו, זכה גררד ברוב ההצבעות של המחוזות המערביים של המדינה, דוגמת מחוז ג'פרסון (Jefferson County, Kentucky) ובלוגראס. באופן מפתיע, רבים מן מצביעיו של לוגן בבחירות 1795 תמכו בגררד בבחירות האלו. לאחר ספירת הקולות, גררד קיבל 8,390 קולות. אל המקום השני של בחירות 1799 הגיע גרינאפ, שקיבל 6,746 הצבעות. לוגן זכה ב-3,996 קולות, ואילו טוד קיבל 2,166.[29] בשל מגבלות הכהונה החדשות, גררד היה מושל קנטקי האחרון שכיהן שתי קדנציות רצופות. בשנת 1992, עם תיקון לחוקת המדינה, בוטלו המגבלות ופול פאטון נבחר לקדנציה שנייה ברציפות. בשנת 1801 מינה גררד את טוד לעובד בכיר בבית המשפט לערעורים בקנטקי, ובשנת 1782 מינה את גרינאפ לתפקיד דומה בבית המשפט לערעורים בפרנקפורט.[47]
קדנציה שנייה
בשנתיים הראשונות לכהונתו השנייה כמושל קנטקי נעלם גררד מן החיים הציבוריים. בשנת 1802 אישרו המחוקקים שתי רפורמות במערכת המשפט של קנטקי; הרפורמה הראשונה הרחיבה את מערכת המשפט במדינה, וקבעה כי אזרחים חסרי השכלה משפטית יוכלו לשפוט בבתי המשפט לערעורים, והרפורמה השנייה אפשרה לעורכי דין ולשופטים להתגורר מחוץ לתחום שיפוטיהם. גררד התנגד בתוקף לאישורן באספה הכללית, ואף טען כי הדבר יהרוס את מערכת המשפט שבנה במרוצת השנים. גררד הטיל וטו על הצבעה, אך זה נדחה מכיוון ששתי הרפורמות עברו ברוב של שני שלישים מבית המחוקקים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריית המדינה בה וטו המושל נדחה.[40]
ב-16 באוקטובר 1802 הכריז האינטנדנט הספרדי דון חואן ונטורה על סיום המכרז האמריקאי על הנמל של ניו אורלינס. סגירת הנמל לייצוא וייבוא סחורות היוותה מכשול משמעותי בחזונו של גררד להקים מרחב שגשוג כלכלי משותף עם המדינות השכנות לאורך נהר המיסיסיפי. הוא דרש מנשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון לאיים על הכוחות הספרדים בכיבוש הנמל על ידי המיליציה של קנטקי, שמנתה כ-26,000 חיילים.[48] בזמנו, ג'פרסון לא עודכן על ההסכם הסודי "סן אילדפונסו", שמסר את השליטה הספרדית על לואיזיאנה למצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה. לאחר האיום על שלטונות ספרד הציע נפוליאון לג'פרסון לקנות את שטח לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. רוברט לווינגסטון, שליחו של ג'פרסון בצרפת, נענה להצעה, והרכישה העלתה את מצב רוחם של הסוחרים מקנטקי, שכן הנמל של ניו אולינס יישאר כפוף לריבונות אמריקנית. גררד תיאר את הרכישה כהישג ענק לנשיא ולארצות הברית כולה. לאחר ההסכם עם צרפת טען השלטון הספרדי כי הם לא ביצעו את התחייבותם בחוזה, ולואיזיאנה עדיין שייכת לה. ג'פרסון התעלם מהמחאה הספרדית, והתכונן לכבוש את השטח בכוח. הוא הורה לגררד לאמן כ-4,000 אנשי מיליציה ללחימה בניו אורלינס ב-20 בדצמבר 1803. האספה הכללית עודדה שירות במיליציה, והעניקה שטח בגודל 150 דונמים לכל המתגייסים. גררד הצליח להשיג את מספר החיילים הדרוש ללחימה, אך לבסוף, נכנע השלטון הספרדי ויתר על תביעותיו ללואיזיאנה. בחלוף חודשיים, עבר השטח לשלטונות ארצות הברית.[49]
החודשים האחרונים לכהונתו השנייה בתפקיד המושל שלובים בסכסוכים פנימיים בעניין מינויו של רשם קנטקי החדש. תחילה, מינה גררד לתפקיד את הארי טולמן, מזכיר המדינה של קנטקי לשעבר. אולם ב-7 בדצמבר 1803 נדחתה מועמדות זו על ידי הסנאט.[50] לאחר כישלונו הציע גררד את התפקיד לכריסטופר גרינאפ, אך הוא דחה את ההצעה. המועמד הבא של גררד, ג'ון קוברון נדחה גם הוא על ידי הסנאט. תומאס ג'ונס, שהיה ממועמדיו של גררד לתפקיד, כונה על ידי הסנאט כ"נוכל" שאם יצליח להיבחר לתפקיד, יהרוס את מערכת המשפט של קנטקי.[44] לאחר שהסנאט דחה את המועמד ויליאם טריג, התעוררה ביקורת ענפה על הסנאט מצד כלי התקשורת במדינה. הם טענו כי לסנאט יש מועמד מועדף משלו, ולא ימנה אף אדם אחר לתפקיד. כשהסנאט דחה את ויליס גרין (Willis Green) הצהיר גררד בינואר 1804 כי אין בכוונתו להציע מועמד נוסף לתפקיד. לאחר חילופי התרסות בין גררד לסנאטורים, מינה גררד את ג'ון אדאיר לתפקיד, שהתקבל גם בסנאט.[51]
בערוב ימיו ומותו
בתום המחלוקת שלו עם הסנאט המדיני סביב מינויו של רשם המקרקעין, פרש גררד מהקריירה הפוליטית שלו.[36] כאזרח פרטי, תמך גררד במועמדותו של כריסטופר גרינאפ למושלות.[52] על אף שבנו של גררד, ויליאם, המשיך להתמודד על תפקידים ציבוריים, גררד מעולם לא הביע את רצונו לחזור לפוליטיקה.[53]
גררד חזר למשכנו, מאונט לבנון, ושם פיתח מוניטין חקלאי ענף. בנו ג'יימס פיקח על הפעילות השוטפת של החווה, ולעיתים אף זכה בפרסים על תרומתו לחקלאות המקומית מגופים לאומיים שונים בקנטקי.[54] בשנת 1811 נפגעה קשות אחוזת מאונט לבנון כתוצאה מרעידת אדמה. גררד התעקש לשפץ ולתקן את המשכן מיסודו, כדי שיוכל לשמש כמקום מגורים למשך שארית חייו. הוא ייבא סוסים, צאן ובקר לחוותו, והשקיע במפעלים מסחריים שירשו בניו לאחר מותו. הוא נפטר ב-19 בינואר 1822, לאחר שנים אחדות בהן נאבק במצבו הבריאותי הרעוע.[55] גופתו נטמנה בשטח מאונט לבנון, ובמרוצת השנים, הוקמה אנדרטה לזכרו באתר קברו.
לקריאה נוספת
- Billings, Dwight B.; Kathleen M. Blee, The Road to Poverty, Cambridge University Press, 2000. (באנגלית)
- Collins, Lewis, Historical Sketches of Kentucky, 1850. (באנגלית)
- Des Cognets, Anna Russell, Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, J.M. Byrnes, 1898. (באנגלית)
- Everman, H.E., Governor James Garrard, Cooper's Run Press, 1981. (באנגלית)
- Everman, H.E., James Garrard, In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, The University Press of Kentucky, 2004
- Harrison, Lowell H., The Kentucky Encyclopedia, The University Press of Kentucky, 1992. (באנגלית)
- Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, The University Press of Kentucky, 1997. (באנגלית)
- Johnson, E. Polk, A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, Lewis Publishing Company, 1912. (באנגלית)
קישורים חיצוניים
- ג'יימס גררד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 1
- ^ Billings, Dwight B.; Kathleen M. Blee (2000). The Road to Poverty, p. 58
- ^ 3.0 3.1 Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 9
- ^ 4.0 4.1 Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, p. 721
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 15
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 14
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, pp. 31, 62
- ^ 8.0 8.1 "James Garrard". Dictionary of American Biography
- ^ Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, p. 702
- ^ 10.0 10.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 2
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 3
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 5
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 4
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 18
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, pp. 19–20
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 9
- ^ 17.0 17.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 8
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 10
- ^ 19.0 19.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 11
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 13
- ^ Billings, Dwight B.; Kathleen M. Blee (2000). The Road to Poverty, p. 59
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 60
- ^ Collins, Lewis (1850). Historical Sketches of Kentucky, p. 110
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 8
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 22
- ^ 26.0 26.1 Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 63
- ^ 27.0 27.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 31
- ^ 28.0 28.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 33
- ^ 29.0 29.1 Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 8
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 34
- ^ 31.0 31.1 31.2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky, p. 75
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 35
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 36
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 39
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 44
- ^ 36.0 36.1 Everman, H. E.(2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 12
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 52
- ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 9
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 50
- ^ 40.0 40.1 Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 10
- ^ Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 76
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 47
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 51
- ^ 44.0 44.1 Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 76
- ^ Harrison, Lowell H. (1992). John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 78
- ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 64
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 65
- ^ Everman, H.E. (2004). "James Garrard". In Lowell H. Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 11
- ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky, p. 84
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 77
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 78
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard,p. 79
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 81
- ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 80
- ^ Des Cognets, Anna Russell (1898). Governor Garrard, of Kentucky: His Descendants and Relatives, p. 13
32555290ג'יימס גררד