רוממה
 | |
| רוממה הוותיקה בתוך רוממה המורחבת | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| מייסדים | יום טוב המון, אהרון מני, ירחמיאל אמדורסקי, הרב פישמן מימון ועוד |
| על שם | פסוק בתהילים, כתוצאה מהמיקום הטופורגפי |
| אוכלוסייה | 34,038 |
| שכונות נוספות בירושלים | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   רוממה | |
רוממה היא שכונה במערב ירושלים, הממוקמת בסמוך לכניסה לעיר ושוכנת כיום ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. רוממה נבנתה במקור כשכונת פאר יהודית בין כפרים ערביים, ונהוג לראות בה את השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתוכנית אב לבינוי העיר. בתי רוממה המקוריים נבלעים כיום ב"רוממה המורחבת" ובאזור התעשייה רוממה, שהחלו להתפתח מצפון וממזרח לשכונה המקורית, בשנות ה-50 של המאה העשרים. נכון לסוף 2017 התגוררו בשכונה כ-34,038 בני אדם, רובם המכריע חרדים.[1]
הקמת השכונה ותכנונה
המיקום
ערך מורחב – כיכר אלנבי
חלקת הקרקע עליה שוכנת היום שכונת רוממה הייתה בראשית המאה ה-20 גבעה חשופה בין שני כפרים ערביים: ליפתא מצפון ושייח' באדר מדרום. גבעה זו עשתה היסטוריה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר בבוקר ה-9 בדצמבר 1917 טפסו עליה זוג סמלי מטבח מחיל החלוץ הבריטי ונתקלו בראש העיר המוסלמי של ירושלים. הלה מסר להם את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר, והסביר שבלילה הקודם ברחו הטורקים מירושלים. טקס הכניעה החפוז גוּבָּה בכמה טקסים נוספים, כשהחשוב מכולם התקיים יומיים לאחר מכן בנוכחות הפילדמרשל אדמונד אלנבי.
לזכר האירוע הוקמה במקום לימים אנדרטת אבן צנועה המנציחה את הלוחמים הבריטים שנפלו על כיבוש הארץ. האנדרטה ניצבת עד היום בשכונת רוממה, בלב כיכר אלנבי.
הבנייה
בשנת 1921, ארבע שנים בלבד לאחר אותו אירוע, הונחה אבן הפינה להקמת שכונת רוממה סביב כיכר אלנבי. יוזם השכונה היה עורך הדין היהודי יום טוב המון, בן למשפחה ספרדית מכובדת מטורקיה, שהתמחה במשפטים באיסטנבול עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא עלה ארצה בשנת 1909, ושנה לאחר מכן מוּנָה על ידי הטורקים לשופט בבית המשפט בירושלים, משרה שבה החזיק עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה הוגלה לטורקיה, ובשובו שימש כעורך דין בירושלים.[2] מומחיותו של המון בחוק העות'מאני ובנושאי קרקעות אפשרה לו לשמש כבורר בסכסוך בין בעלי קרקעות ערביים מליפתא ושייח' באדר. הוא פסק כי עליהם למכור את שטח המריבה, וכך הצליח לרכוש את המקום במטרה להקים בה שכונה יהודית.
לתכנון שכונת רוממה חברו אליו יהודים אמידים מוותיקי ירושלים, שביקשו להקים שכונת פאר קטנה הרחק משאון העיר. ביניהם ניתן למנות את עורך הדין אהרון מני, נצר למשפחת מני הידועה מחברון, שהתגורר ברחוב הצבי מספר 2; ירחמיאל אמדורסקי, שהתגורר ברחוב הצבי 4; הרב פישמן מימון שהיה חבר כנסת ומחותמי מגילת העצמאות ועוד. מקימי השכונה לא נמנו על עדה אחת, אלא רוממה זכתה "לנציגות" של בני עדות רבות: בוכרים, גאורגים, אשכנזים, ס"טים ועוד.
יוזמת הבנייה ברוממה הייתה פרטית, וכל אחד מהבתים תוכנן ונבנה באופן עצמאי על ידי בעליו. הייתה זו התארגנות יוצאת דופן, שכן שכונות רבות אחרות שנוסדו זמן קצר לאחר מכן (כמו רחביה, תלפיות או בית הכרם) תוכננו ונבנו על ידי אגודה. בשל כך השטח ברוממה חולק למגרשים פרטיים ולרחובות מצטלבים, ללא הקצאת שטחים למבני ציבור, שדרות או גינות ציבורית.
בניגוד לתכנון השכונתי הפשוט, הבתים הפרטיים ברוממה מרשימים מאוד בארכיטקטורה שלהם: כולם בנויים באבן בסגנון אוריינטלי עם תקרות גבוהות, עמודים מעוטרים וחצרות גדולות. כמו כן רובם נבנו בתחילה כמבנים חד-קומתיים, אך במשך השנים נוספו להם קומות נוספות.
כוונת המתכננים הייתה לבנות ברוממה 24 בתים, אך עיכובים בבנייה (כנראה בשל קשיים כספיים) הביאו לכך שעד יוני 1923 נבנו תשעה בתים בלבד. במפה בריטית משנת 1924 בקנה מידה של 1:2,000 מסומנים בשכונה רק 11 בתים, ועד יולי 1924 נבנו רק שניים נוספים. בנייתם של האחרים לא הושלמה מעולם. כך או כך, הייתה זו, למעשה, הפעם הראשונה בתקופת המנדט שנתאפשרה פעילות בנייה שכזאת, שכן בזמן השלטון הצבאי שהחילו הבריטים על ירושלים לאחר המלחמה לא הותר לאיש לבנות. עם החלת השלטון האזרחי ב-1920 הוסר העיכוב ברישום הקרקעות, ואז גם ניתן היה לרכוש חלקות ולהתחיל בבנייה מסודרת, כולל על קרקעות שנרכשו בתקופה העות'מאנית.
שם השכונה ורחובותיה
גובהה הרם של הגבעה (829 מטרים[3] מעל פני הים) הקנה לשכונה את שמה, הלקוח מן הפסוק בתהילים (פרק קי"ח): "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל". גובה זה שיחק לטובתה של השכונה כאשר החליטו הבריטים להקים בצמוד לה מגדל מים ובריכת אגירה גדולה (להלן).
לשמות הרחובות בשכונה מכנה משותף בולט, והוא היותם שמות עיתונים עבריים: הצבי והאור של אליעזר בן-יהודה, האריאל (רח' אריאל), תורה מציון, מוריה וכדומה. הרחוב המוביל לפסגה נקרא 'המון' על שם יום טוב המון, יוזם ומקים השכונה, וישנו רחוב בעל שם יוצא דופן - "האדריכל", על שם ריכרד קאופמן. קאופמן, מתכנן שכונות הגנים המנדטוריות של ירושלים (כמו רחביה, תלפיות, ואחרות), לא בנה ולו בית אחד ברוממה. ההנחה היא שתושבי השכונה ביקשו "לפתות" את קאופמן לתכנן ולפתח את השכונה על ידי קריאת הרחוב על שמו. מאידך הם שמרו לעצמם "פתח מילוט" בכך שבחרו בשם הסתמי משהו, "האדריכל", למקרה שקאופמן לא ישתף פעולה.
השכונה לאורך התקופות
תקופת המנדט
לשכונת רוממה היה יתרון גדול עקב קרבתה לדרך יפו, ששימשה ציר תנועה מרכזי בירושלים. יתרון נוסף היה לה בשל קרבתה למגדל המים ולברכת האגירה שנבנו בפסגתה. אלה קיבלו את מימיהם מבריכות שלמה שליד בית לחם, ומהם הוזרמו המים בצינורות לכל רחבי העיר. דבר זה הביא לתנופת בנייה באזור ותרם לכך שלשכונת רוממה לא היו בעיות באספקת מים כל ימיה. באמצע שנות ה-30 הורחב מאגר המים ושופץ, ועד היום הוא משמש מרכיב חשוב באספקת המים לירושלים.
אף על פי שני היתרונות הבולטים, רוממה לא התפתחה כשכונות יהודיות אחרות בירושלים בתקופת המנדט, וזאת משלוש סיבות: ראשית, ריחוקה מריכוזי האוכלוסייה היהודיים האחרים בעיר; שנית, עקב קרבתה לכפרים הערביים, ולהתנכלויות החוזרות ונשנות מצדם, שהיוו סכנת חיים של ממש. ושלישית, מכיון שהקמת השכונה לא נתמכה על ידי גוף ציבורי כלשהו. נראה כי יוזמת הבנייה וההתיישבות הפרטית ברוממה עמדה בעוכריה של השכונה, ובעיות תקציב הביאו לקפיאתה. יוצאת דופן היא רכישת מגרש גדול על ידי "ועד העזרה - התאחדות הרבנים פליטי רוסיא ושאר ארצות", שנעשתה לאחר מלחמת העולם השנייה בתחומי השכונה. אלה הקימו שיכון גדול עבור רבנים פליטי הגולה בשנת 1945, הקיים עד היום ברחוב תורה מציון, ונקרא "שיכון הרבנים".
העיכוב בהתפתחות ובגידול של שכונת רוממה המקורית עמד בניגוד גמור להתפתחות המרשימה שחלה בבניה הערבית באזור כולו; הכפר ליפתא הלך והתפשט במעלה ההר, ותושביו הקימו את "ליפתא עילית" בצמוד לרוממה. מדרום הלך וגדל הכפר שייח' באדר, ותושבים אמידים יוצאי הכפר החלו בונים בתים פרטיים לאורך רחוב יפו. כמה מבתי הכפר ניצבים עד היום ברחוב יפו, בצמוד לרוממה. כמו שני בתיו של חאג' מחמוד, האחד צמוד לתחנה המרכזית ובולט באריחי הקרמיקה הארמנית המעטרים אותו והשני פנימי, היום ברחוב מוריה 5. מולם, ברחוב מוריה, נמצא בית המידות של עיסא מוסא. בעבר היו חדרי המדרגות שלו מעוטרים בפרסקאות על קירותיהם ובעיקר על התקרה. מזרחה, ברחוב יפו, שכנו בית דסימיני המפואר, היום בנין "ערים" ולצידו בית קאטאן הצנוע יותר. הבנייה הערבית הגדולה הביאה לכך שבאזור התגוררו זה בצד זה יהודים וערבים במשך כל תקופת המנדט.
מלחמת העצמאות
המהפך המשמעותי באזור מבחינה פוליטית התחולל עם פרוץ מלחמת העצמאות: עד המלחמה סבלו יושבי רוממה מהתקפות חוזרות ונשנות מידי יושבי הכפרים הערביים שסביבם (שייח' באדר וליפתא) עד כי במאורעות תרפ"ט ברחו רוב תושבי השכונה, ושלוש משפחות בלבד נותר על המשמר,[4] עד שוב הבורחים. עם פרוץ המלחמה היו הכפרים הערביים שבקרבת רוממה מנותקים מגוש היישוב הערבי שבמזרח העיר, והם נותרו מבודדים ומוקפים מכל עבר בשכונות יהודיות כמו קריית משה, גבעת שאול, מקור ברוך ואחרות, הרחק מקו החזית הירדני או המצרי. תקיפות הגדנ"ע על שייח' באדר הביאו לנטישה המונית של הכפרים, עד כי האזור הפך ליהודי בלבד, וזאת כחלק מתהליך ההפרדה הכללי שהתחולל בעיר כולה.
לאחר קום המדינה
לאחר מלחמת העצמאות הייתה עדנה לרוממה, בעיקר בזכות ריחוקה מהגבול הירדני, שהקיף את ירושלים מצפון, ממזרח ומדרום. עם זאת, באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונה. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".[5]
הקמת מוסדות הממשלה והכנסת בגבעת רם העלו אף הם את קרנה של השכונה, והיא התפשטה מערבה על ידי בניית שיכונים ומוסדות. בצפון השכונה הוקם אזור תעשייה נרחב, ובו רשות השידור לטלוויזיה ולרדיו (קול ישראל). בעקבות כך נבלעה השכונה המקורית בתוך "רוממה המורחבת", עד כי היום קשה לזהות את בתיה המקוריים בין הבתים שנבנו במגרשים הריקים. רוב הבתים החדשים ברוממה הם שיכונים, שאין בינם ובין האופי המפואר והאסתטי של רוממה הוותיקה ולא כלום.
בשנות החמישים של המאה ה-20 התחילו להרחיבה, בין היתר על מנת לבנות אזור תעשייה בפרויקט בשם "רוממה המורחבת" (שכונת תל ארזה).
בהמשך נבנתה גם רוממה עילית הנמצאת מאחורי א.ת רוממה. רוממה עילית היא שכונת אב של כמה שכונות המקיפות ב-180 מעלות את רחוב ירמיהו. תחילתה ברחוב המ"ג וסופה ברחוב חנה בשיכון חב"ד. בשכונה זו נמצאים ישיבת אור אלחנן ובית הכנסת "חניכי הישיבות".
שכונת רוממה עילית גובלת בצפונה בשכונות קריית מטרסדורף וקריית בעלז, במערבה בכביש בגין (הכניסה לעיר), ובמזרחה, בתל ארזה ("גבעת קומונה") ושיכון חב"ד.
בשנות ה-90 נבנו מספר גושי בנייני מגורים בשכונה, בהם "גני גאולה" ו"רמת הצפון".
בתים בעלי עניין
בית חזן
ביתו של משה חזן שוכן בכיכר אלנבי מספר 2. דמותו של האיש לא ידועה, ונראה כי עזב את רוממה זמן קצר לאחר שנכנס לגור בה, ואת הבית השכיר. הבית עבר כמה ידיים, ובשנות ה-50 נוספו לו שתי קומות, שכיערו את חזותו. למרות זאת עדיין ניכר הפאר שבקומה הראשונה, הכולל מסגרות אבן יפהפיות לחלונות; מרפסת קדמית מסוגננת; בור מים גדול בחצר האחורית עם מכסה הברזל המקורי ועוד.
כיום משמש הבית כאכסניה, ובדרך כלל מאפשר בעל הבית להיכנס אל האולם המרכזי ולחזות בפארו הפנימי של הבית.
בית חכמישווילי
יוסף חכמישוילי היה בן העדה הגאורגית, ושימש כנציג הספרדים ואגודת ישראל במועצת עיריית ירושלים בשנות ה-30. את ביתו ברחוב האור 1 בנה קבלן בניין יהודי, וכל הבנאים היו יהודיים. חזן וחכמישווילי היו מראשוני שכונת רוממה, והאחראים על חניכת קו האוטובוס הראשון משער יפו לרוממה וחזרה, בשעה שהעגלות היו מגיעות רק עד מחנה יהודה.
הבית מפואר וגדול מאוד, וכולל מרפסת קדמית מעוגלת. בדומה לבתים רבים בשכונה, ניתן להבחין בשני עצי וושינגטוניה הצומחים בחזית, כסמל לעושר ולברכה. יושבי הבית כיום הפכו מחצית מן הגינה המטופחת למגרש חנייה.
בית מני
בית מני השוכן בכיכר אלנבי נבנה בשנת 1925 על ידי עו"ד אהרון מני, וכולל מרפסת כניסה מפוארת, הנסמכת אל גרם מדרגות מסוגנן. כיום, בעקבות תוספות בנייה, התעמעם הדרו של הבית, והוא נבלע מאחורי גדר האבן המודרנית מול קיר התחנה המרכזית.
בניית הבית הייתה מלווה בדרמה קטנה: פועלי בניין עבריים מחו מעל דפי עיתון "דואר היום" על כי מני מעסיק קבלן ופועלים ערביים לבניית ביתו ברוממה. מני זעם על המכתב ופרסם מכתב תגובה ארוך ומפורט, בו הוא מצדיק את עצמו ורומז שהבנאים העבריים עובדים באופן רשלני.[6]
בית אמדורסקי
המלונאי ואיש העסקים, ירחמיאל אמדורסקי, בנה את ביתו המפואר ברחוב הצבי מספר 4. הבית בנוי בסגנון קלאסי ונבנה באבן אדומה שהובאה ממחצבות בחברון. לבית שתי מרפסות מקורות הנשענות על עמודים בעלי כותרות מסוגננות. תקרת המרפסות מצוירת בפאר רב, שהשתמר עד ימינו.
אמדורסקי היה מחלוצי המלונאות בארץ ישראל, והחזיק בשני בתי מלון מפוארים – אחד, מלון מרכזי אמדורסקי, בירושלים (ברחבת שער יפו) והשני, "בלה ויסטה", על חוף ימה של יפו. הוא התגורר זמן קצר בביתו שברוממה, ולאחר מכן השכירו לדיירי משנה. כיום שוכנים במקום משרדים של רשות הדואר, ולשם כך שונה באופן כמעט מוחלט החלל הפנימי של הבית.
בית חפץ
משפחת חפץ הבוכרית הקימה את ביתה ברחוב הצבי מספר 6. זהו בית דו קומתי, שנבנה אף הוא באבן אדומה. ייחודו של הבית הוא באריחים התכלכלים הקבועים בחזיתו, שעליהם ציורים עדינים של טחנות רוח. אריחים אלו הובאו על ידי בני המשפחה מהולנד לאחר ביקורם שם. לבית נוספה קומה, המשמרת בצורה יפה ומרשימה את סגנונו המקורי של הבית. כיום שוכנת בבית הוצאת הספרים "גפן". בית חפץ הוא, אגב, הבית היחיד ברחוב הצבי, בו התעקשו הבעלים לשמר את הגדר המקורית, למרות שהוצעה להם גדר חדשה בחינם, במסגרת עבודות הבנייה על התחנה המרכזית.
בית יחזקאל יהודה
ברחוב אריאל 8 ניצב בית מפואר, הבנוי בסגנון יווני קלאסי, הכולל עמודים מעוגלים בחזית וגמלון מעוטר בראשם. בצד הפתח מופיע תבליט אבן בקיר, המציין באנגלית את שם האדריכל ושנת בניית הבית: א. באלוג, 1923. בונה הבית המקורי אינו ידוע, אך פרופ' יהושע בן אריה מן החוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית, משער כי הבית נבנה על ידי משפחת (יחזקאל) יהודה, אשר מקורות שונים מעידים כי התגוררה ברוממה.
בית אביכזיר
ברחוב אריאל 6 ניצב בית הדומה מאוד בסגנונו לשכנו, כולל חזית בעלת גמלון ועמודים קלאסיים. ההשערה היא כי גם בית זה נבנה על ידי משפחת (יחזקאל) יהודה. דיירו החשוב ביותר של הבית היה הרב אברהם אביכזיר, נשיא הכבוד של קהילת המערביים (מוגרבים) בירושלים, שכיהן קודם לכן כאב בית הדין התורני באלכסנדריה. לאחר פרישתו בשנת 1927 עלה הרב ארצה, ונראה כי הקהילה באלכסנדריה היא זו שרכשה עבורו את הבית ברוממה. החל משנת 1936 כיהן הרב אביכזיר כחבר מועצת הרבנות הראשית ובמקביל הקדיש 2 חדרים לבית כנסת אחד לגברים והשני לעזרת נשים. בית הכנסת קיים עד עצם היום הזה.
בית פישמן-מימון
בית נוסף שנבנה בראשית ימי השכונה הוא ביתו של הרב יהודה לייב פישמן מימון, ברחוב אריאל מספר 3. הרב מימון, מראשי תנועת "המזרחי" ומן החתומים על מגילת העצמאות, היה מחלוצי שכונת רוממה, ובנה בה את ביתו כבר בשנת 1922. בחזית הבית קבע תבליט מגן דוד עשוי אבן וסביבו הכתובת: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה". תאריך בניית הבית - תרפ"ב - משתלב בתבליט, המילה "יהודה", כשם בעל הבית, מודגשת במרכז.
בחדר המדרגות המשותף, מעל פתח הכניסה לדירה בקומה השנייה, קבע הרב מימון אריח קרמיקה פרי מכחולם של אמני בצלאל, ועליו תיאור נהר, שעל גדותיו שיחי ערבה עמוסים כינורות ונבלים. מתחת לציור מופיעות המילים "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל", כרמז לפסוקים מתהילים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ". מטרת האריח הייתה להחליף את חלקת הקיר בגודל אמה על אמה, אותה נוהגים יהודים שומרי מצוות להותיר בלתי מטוייחת כזכר לחורבן.
הרב מימון ומשפחתו גרו בבית זה כ-15 שנה, וסבלו רבות מהתנכלויות של ערביי הכפר ליפתא, שבתיהם גבלו בשכונה. בתו של הרב מימון, גאולה בת יהודה, הרבתה לתאר את סכנת הנפשות שליוותה את המגורים בבית במהלך פרעות תרפ"א, תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-ט.[7] היא אף סיפרה כיצד אהב אביה להציג בפני אורחיו קליע רובה שחדר בימי הפרעות דרך החלון הפונה לליפתא, ועבר בספרייה דרך כמה ספרים, כולם ספרי ציונות העוסקים ביישוב הארץ.
הרב מימון ומשפחתו התגוררו ברוממה עד שנת 1937, ואז עברו לשכונת "הפועל המזרחי" הסמוכה לקריית משה. שם הקים הרב מימון את מוסד הרב קוק ותרם למוסד את ספרייתו העצומה, ששכנה עד אז ברוממה.
בית נוסבאום
ברחוב האור מספר 2 ניצב בית בן שלוש קומות, שהיה שייך למשפחת נוסבאום. נראה כי משפחה זו לא בנתה את הבית, שכן היא עלתה מגרמניה לא לפני שנת 1933. זהו בית מפואר בעל חזית סימטרית מרשימה, ומרפסת קדמית הנתמכת בארבעה עמודים קלאסיים. הקומה השלישית נבנתה מאוחר יותר. הבית עבר כמה ידיים, ביניהן בעיקר מוסדות חינוך, ביניהם ישיבת איתרי. כיום פועל במקום הוועד למען יהודי ברית המועצות.
בית אלתר לוין
ברחוב האדריכל מספר 4 שוכן ביתו של אלתר לוין – "ציפור משונה" בירושלים, ומחלוצי ענף הביטוח (באותם ימים קראו לזה "אחריות חיים"). לוין ידע שפות רבות, כתב שירים, היה חובב ספר ואמנות, ואיש העולם הגדול. על שיריו חתם בכינוי הספרותי "אסף הלוי".
סופו של לוין היה פתאומי וטראגי: בערב חג הסוכות תרצ"ד (1933) הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו שברוממה, מבלי שהשאיר כל מכתב והסברים. תעלומת מותו נותרה בלתי פתורה במשך שנים רבות. בשנת 1991, כששים שנה לאחר מותו, מצא פרופ' אליעזר טאובר מאוניברסיטת בר-אילן ספר שהתגלה כיומנו של המפקד הבכיר ביותר בירושלים העות'מאנית, עזיז בק. מן היומן התברר כי לוין שימש כמרגל החשוב ביותר נגד הטורקים, שסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הפעיל רשת של סוכנים בכל מרחב ארץ ישראל, ועל פי עזיז בק היה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתה של האימפריה. בהסתמך על המידע הזה, שילב תום שגב בספרו "ימי הכלניות", מידע רב על אלתר לוין ועל פרשת חייו הסוערת. לאחר מותו של לוין נמכר הבית לד"ר אברהם טיכו, רופא העיניים הידוע, וזה השכירו לד"ר אוטו פלדמן שהקים בו בית החלמה לפגועי נפש. הבית שימש במתכונתו זו עד 1955, ואז עבר לידי משרד התקשורת, ולימים - לחברת בזק. בתחילת שנות ה-2000 נמכר הבית ליזם שחפץ להקים בו ישיבה. בשנת 2006 עבר הבית שיפוץ מאסיבי ונוספו לו שתי קומות. חזית הקומה הראשונה נשמרה באופן חלקי מאוד, אך גדר האבן המקורית נשתמרה יפה, ובה חקוקה מימין לשער הכתובת "אסף הלוי איש ירושלים", ושנת בניית הבית - תרפ"ג (1923).
בית המון
בית המון (ביתו של יום טוב המון יוזם השכונה ברח' המון פינת האדריכל), מהמפוארים בשכונה, נבנה על ידי האדריכל היווני-אורתודוקסי ספירו חורי ששמו חקוק בחזית הבית. מדובר בווילה מפוארת השוכנת בפסגת גבעת רוממה. סמוך לבית הייתה גינת ירק מטופחת ושביל גישה מרוצף באריחי שושנים מאיטליה. עד שנת 2000 נשמר הבית כפי שהיה, כל עוד התגוררה בו כלתו של המון. לאחר מותה החליטו יורשיה לשפצו ולמכרו. נכון לפברואר 2007 הבית נמצא בעיצומו של שיפוץ מסיבי, הכולל הרס מוחלט של כל חלקיו הפנימיים, ותוספות בנייה בחלקו האחורי.
בניין הטלוויזיה הישראלית
- ערך מורחב – בניין הטלוויזיה הישראלית
אחד הבניינים המעניינים ברוממה, על אף שאינו מקורי לה, הוא בניין הטלוויזיה הישראלית השוכן בקצהו המרוחק של רחוב תורה מציון. הבית נבנה בשנות ה-50 כחלק מפיתוח אזור התעשייה בסביבת רוממה. ייעודו המקורי היה לשמש מפעל לליטוש יהלומים, אך התוכנית נגנזה לאחר מלחמת ששת הימים. לבסוף הוחלט לשכן במבנה את רשות השידור, שפעלה במקום משנות ה-70. עד סגירתו ב-2017, שידר הערוץ הראשון מרוממה, דבר שהוליד את הביטוי התקשורתי: "הדינוזאורים של רוממה". כיום, לאחר סגירת רשות השידור ומעבר תאגיד 'כאן' לבניינים אחרים, בשנת 2021 הבניין נהרס ובמקומו תוקם שכונת מגורים.
התחנה המרכזית
- ערך מורחב – התחנה המרכזית של ירושלים
מבנה נוסף שאינו קשור לתולדות השכונה, אך בולט בה מאוד, הוא מבנה התחנה המרכזית החדשה. התחנה ההיסטורית של ירושלים שכנה החל משנות ה-40 של המאה ה-20 ברחוב יפו, סמוך ל"בניין העמודים", אך עברה לקרבת רוממה בשלהי שנות ה-60. עד אז שכן במקום מושב הזקנים הכללי המאוחד, אשר התפנה בשל כך לגבעת סן סימון (שם הוא שוכן עד היום). כאשר החלה להתגבש תוכנית התחנה המרכזית החדשה, התנגדו תושבי רוממה לפרויקט, בשל חששם מפני "מפלצת אורבנית" נוסח התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. בעקבות כך תוכנן מבנה, אשר חזיתו הקדמית הפונה לרחוב יפו גבוהה ובולטת, בעוד שחזיתו האחורית הפונה לשכונת רוממה צנועה ונמוכה. כן הוחלט כי דלת הביטחון הפונה לכיכר אלנבי תישאר סגורה. מבנה התחנה החדשה נפתח לקהל בשנת 2001.
אלמנטים אדריכליים מיוחדים
בתיה המפוארים של רוממה הושפעו מאוד מן הבנייה הערבית האמידה של יושבי שייח' באדר וליפתא הסמוכות. הדבר בא לידי ביטוי בדגש הרב שניתן לגימורי האבן של החלונות, המרפסות וגרמי המדרגות. כן ניכרת תשומת לב רבה בסוג האבן ובאיכות עיבודה, עד כדי הבאת אבנים ממחצבות מרוחקות. לבתים רבים חזית מסוגננת, הכוללת מרפסת קדמית עם מניפת מדרגות.
ברבים מהבתים ניתן למצוא עד היום מנטשלך – תפסני תריסים מברזל, המעוצבים כפני גבר או אשה, ומכאן שמם בגרמנית – "אנשים קטנים". המנטשלך הובאו מאירופה לארץ ישראל במחצית המאה ה-19 על ידי הטמפלרים יושבי המושבות הגרמניות, והשימוש בהם התפשט ברבות ממושבות היהודים בארץ. רוממה היא אחת השכונות הבודדות בירושלים שבה נעשה שימוש כה רב במנטשלך.
-
מרפסת מסוגננת בבית חכמישווילי
-
תפסן תריסים בבית טיכו
-
שטיח אבן בבית מני
-
גימורי אבן מוקפדים בבית חזן
-
אריחים הולנדיים מקוריים בחזית בית חפץ
-
גמלון ועמודים בחזית בית טיכו
-
טבלת "אם אשכחך" בבית הרב מימון
-
"חתימת האדריכל" בחזית בית אביכזיר
ראו גם
לקריאה נוספת
- שבתי זכריה, שכונת רוממה בירושלים - מייסדיה, אתריה ותולדותיה, ירושלים, תשנ"ב.
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים 1989
- גדעון ביגר, תרומת השלטון הבריטי להתפתחותה של ירושלים בראשית שלטונו בארץ (1918–1925), עבודת סיום לתואר שני, ירושלים 1974
- מ. ד. גאון, העורך דין יום טוב המון במלאת שנה לפטירתו, בתוך כתב העת 'מחברת', סיון-אלול תשי"ג, עמ' 116
- תום שגב, ימי הכלניות - ארץ-ישראל בתקופת המנדט, ירושלים 1999.
- יהושע בן אריה ותמר הירדני, שכונת רוממה בירושלים, בתוך 'מצפת לירושלים' - ספר לזכרה של שושנה הלוי, הוצאת אריאל ירושלים 2011
- מיכאל יעקובסון: מתחת לאדמה ולרדאר: המשפחות החרדיות שגרות בחניוני בניינים, 14 באוקטובר 2018, xnet
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רוממה |
- ערן אבני, פרופיל שכונתי: רוממה, מכון ירושלים לחקר ישראל.
הערות שוליים
- ^ שכונות העיר ירושלים - עיריית ירושלים
- ^ ג. שטרסמן, עוטי הגלימה, תולדות עריכת הדין בארץ ישראל, תל אביב 1984
- ^ מפת ירושלים, קנה מידה 1:12,500, אגף המדידות, ישראל, 1987
- ^ ג. בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, ירושלים תשל"ט (1979)
- ^ טל לוי, לין, "הפנקס פתוח והיד רושמת", באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009
- ^ ד. גנחובסקי, "הפתעה לא נעימה לארוחת בוקר" בתוך מסיבות החברה הגבוהה, ירושלים 1993, עמ' 129-133
- ^ דוד תדהר (עורך), "גאולה רפאל (בת-יהודה)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 3948
32146842רוממה