מושב הזקנים הכללי המאוחד
מושב הזקנים הכללי המאוחד (האשכנזי) הוא מוסד גריאטרי, שנוסד בירושלים בסוף המאה ה-19 עבור זקנים מהעדה האשכנזית.
רקע היסטורי
מושב הזקנים הכללי הוקם תחילה כבית תמחוי. המוסד הוקם ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים על ידי ד"ר שמואל סנדרס, רופא יהודי שמוצאו מאוסטרליה.
תחילה פעל המוסד כמקום מפגש עבור תושבי העיר הזקנים בו יכלו לשבת לשתות כוס תה חם ולעסוק בקריאה ולימוד. מהתחלה צנועה זו התפתח מושב הזקנים.
הקמת מושב הזקנים
בשנת תרל"ח (1878) נרכש עבור המוסד שנפח הפעילות ומספר הבאים בשעריו גדל, בית גדול בעיר העתיקה. בשנת תרמ"ג (1893) נוסד בבית סמוך אגף לנשים זקנות.
בשנת תרנ"ג (1893) נאספו תרומות ונורתה אבן הפינה לבנין גדול יותר שהיה אמור לאחד את פעילות כל אגפי המוסד ולהתאים אותו לצרכים לשמם נועד. הבניין הוקם על מגרש בסמוך לכניסה לעיר של ימינו. את הבניין תכנן האדריכל קונרד שיק ובשנת תרס"א (1901) הושלמה בנייתו. בהמשך נבנו על המגרש בנינים שונים ונוספים ובהם בית כנסת ובית חולים.
על המבנה נקבע שעון שמש שנבנה על ידי רבי משה שפירא מי שבנה גם את שעון השמש בחצר בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד ברובע היהודי בעיר העתיקה שני השעונים הללו נהרסו. דוד ילין מספר בכתביו[1]
ויהי המוסד בראשיתו ככל מוסדות ירושלים בבית שכור וזקניו סבלו כל התלאות הטלטול הקשות עליהם בייחוד, עד אשר קרה לה ה' גואל איש נדיב לב - רבי משה לייב פרידלנדר מפטרבורג. אשר קנה לו בית בתוך העיר ולא יסף עוד לנוד. אך הבית אשר הזדמן לפניו לקנותו הוא, ככל בתי העיר העתיקים, עומד בתוך רחובות צרים ושטח הבית צר גם הוא, וכל גודלו הוא רק בגבהו. כי בן חמש דיוטות הוא, ועל הזקנים לעלות ולרדת כפעם בפעם מעלות ומורדות רב יתר מכפי כוחם. ברבות בתי הבית נאלצו המנהלים לשוב ולשכור חצר לשים בו את הזקנות, מאפס מקום גם לבנות עוד בחצר הזאת... ויתעורר הנדיב שנית ויקנה לפני חמש שנים מחוץ לעיר במקום בו האוויר צח והמים טובים אחוזה גדולה בת 12,000 אמה והחלו בבנין בכל עוז ויאמרו לבנות בית בן שתי דיוטות על שטח רחב ולנטוע גן גדול לפניו.
דוד ילין ממשיך ומספר[2]
זה כחמש עשרה שנה נוסד בית מושב זקנים היחיד שבעירנו. קטן ודל היה בראשיתו, אך ככל מפעל נחוץ ואשר ידיים חרוצות מתעסקות בו, רחב גם הבית הזה ויגדל מידי שנה, ומארבעת אלפי הגרוש סכום הוצאתו הלכו ההוצאות הלוך ורב עד כי יעלו בשנה החולפת לערך מאתיים אלף. כי אמנם לא רק בית "משוב זקנים" עתה הבית הזה כי אם גם בית "מושב זקנות" כשישים זקנים וכשלושים זקנות חוסים עתה בצל קורתו, ורובם מבני שבעים שנה ומעלה, ואלה כמה העניים שבעניי ירושלים. לולא הבית הזה מי יודע אם לא היו מתנוונים וגוועים מאפס פרנסה ופיקוח. כי אמנם מזקנים עניים בכלל לא אלמנה ירושלים אשר אחרי רבים מהעולים אליה גם עתה המה אלה אשר כבר גמרו חשבונותיהם עם עולמנו.
גד פרומקין מספר[3]
...ברבות הימים נקנה הבית המדובר לצמיתות על ידי המוסד ואיכסן כמה עשרות זקנים אשר באו מחלקי תבל השונים לעשות את ימיהם האחרונים בירושלים הקדושה ולעסוק בתורה ובתפילה. בתקופה המדוברת היו גבאי המוסד שלושה יחיאל מיכל פינס, יצחק אייזק בן טובים וישראל דב פרומקין. מתוך השלושה היה בן טובים כעין מנהל קבוע ... לימים נקנה עבור מושב הזקנים מגרש גדול בקצה העיר המערבית בדרך יפו ונבנה בו חלק ממערכת הבניינים הנראים לעיני כל עובר ושב בבואו וצאתו מירושלים... לאחר שהעבירו את הזקנים לבנין החדש מחוץ לעיר, ייחדו את הבית בעיר העתיקה למושב זקנות. בכל התקופה הוסיפו ליתן בבית התמחוי תה חינם לכל דורש
אברהם לונץ מציין[4] על רכישת חלקת אדמה גדולה מחוץ לעיר על דרך יפו ועל התוכנית
...לבנות עליה בית גדול ורחב ידיים אשר יהיה ערוך בתבנית טוב ויפה כראוי ולשם יועבר מושב הזקנים שבעיר העתיקה
בשנת 1902 מספר עיתון הצפירה[5] כי בבית מושב הזקנים יש בית מדרש אשכנזי ובית מדרש ספרדי, ספריה ובה ספרים עתיקים שהם יקרי ערך. במבנה 25 חדרי שינה, חדר אוכל, מטבח ובית מרחץ (להזעה וטבילה).
בנייה מסביב למושב הזקנים
בעת הקמת בית האבות לא היה בסביבה יישוב יהודי והשכנים היחידים היו הכפרים הערביים הסמוכים, ליפתא ושייח' באדר. בשנת 1902 התחילו עבודות להקמת "בית מרפא לחולי רוח" עזרת נשים ממול מושב הזקנים, מצידה השני של דרך יפו, העבודות נסתיימו בשנת 1906 וגאלו את המוסד מבדידותו המוחלטת.
על סמיכות המוסדות והעובדה כי הם קיבלו את פני הבאים לעיר סיפר הסופר חיים באר:
כאשר אבי היה מגיע לירושלים, הוא היה מביט לצד אחד ואומר: "אל תשליכני לעת זקנה", ואז מביט לצד השני ואומר: "ורוח קודשך אל תיקח ממני"...
בשנת 1902 הושלמה גם בנייתו של בית החולים שערי צדק במרחק לא גדול ממושב הזקנים ו"קירב" את השכונות היהודיות שנבנו לאורך רחוב יפו אל המוסד. עם הקמת בית החולים שערי צדק זכה מושב הזקנים לשירותיו הרפואיים של ד"ר משה וולך מייסדו של שערי צדק.[6]
במלחמת העולם הראשונה שמשה דרך יפו-ירושלים כציר ההתקדמות הראשי של הצבא הבריטי לירושלים. הפריצה הצבאית נחסכה עקב נסיגת הטורקים מהעיר בלילה שבין ה-8 ל-9 בדצמבר 1917. בבוקר יום המחרת יצא ראש העיר המוסלמי בליווי פמליה למסור את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר לצבא הבריטי. הוא פגש בזוג סמלי מטבח מחיל החלוץ הבריטי סמוך למוסד ונכנע בפניהם. עם שוך הקרבות בארץ ישראל הקימו הבריטים בשנת 1920, על הגבעה סחופת רוחות הסמוכה כל כך למושב הזקנים, אנדרטה לציון האירוע
בשנת 1921 הונחה אבן הפינה להקמת שכונת רוממה בשכנות לא קרובה לבית האבות. כוונת המתכננים הייתה לבנות ברוממה 24 בתים, אך עיכובים בבנייה (כנראה בשל קשיים כספיים) הביאו לכך שעד יוני 1923 נבנו תשעה בתים בלבד. במפה בריטית משנת 1924 בקנה מידה של 1:2,000 מסומנים בשכונה רק 11 בתים עם זאת, לאט לאט, החלו בתי השכונה "לחבוק" את מושב הזקנים. תנופת הבנייה לא פסחה על הכפרים הערביים, הכפר ליפתא הלך והתפשט במעלה ההר, ותושביו הקימו את "ליפתא עילית" בצמוד לשכונת רוממה. מדרום הלך וגדל הכפר שייח' באדר, ותושבים אמידים יוצאי הכפר החלו בונים בתים פרטיים לאורך רחוב יפו חלקם בצמוד למושב הזקנים. בנייה זו גרמה לכך שבאזור התגוררו זה בצד זה יהודים וערבים במשך כל תקופת המנדט.
המהפך המשמעותי חל באזור עם פרוץ מלחמת העצמאות, תקיפות הגדנ"ע על שייח' באדר הביאו לנטישה המונית של הכפרים הערביים בסביבה, תחילה ננטש שייח באדר ולאחריו ליפתא, עד כי האזור הפך ליהודי בלבד. וזאת כחלק מתהליך ההפרדה הכללי שהתחולל בעיר כולה.
העתקת בית האבות
בשנת 1966 עברה תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים ממשכנה ברחוב יפו, סמוך ל"בניין העמודים", למבנה חדש שהוקם בשטח בו שכן מושב הזקנים. בכך תמה תקופה זו בתולדות המוסד שעבר למשכנו הנוכחי בשכונת קטמון ליד מנזר סן סימון בירושלים. ושמו שונה ל"נווה הורים"
בית האבות כיום
במשכנו החדש של המוסד שוכנים, על פי אתר האינטרנט של בית האבות, כ- 300 דיירים מקשישי ירושלים והסביבה.
האתר מציין[7] כי התקציב השנתי השוטף מגיע ל כ-30 מיליון שקלים. כ-90% מכוסה על ידי הגורמים המאשפזים, בעיקר משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה הרשויות המקומיות וקופת החולים. הגרעון השנתי המגיע ל 10% מהתקציב וממומן מתרומות ועזבונות מהארץ ומחו"ל.
בניין המושב זקנים בעיר העתיקה שימש כפנימיה של ישיבת הכותל, עד להשלמת מבנה הישיבה החדש בסוף שנות השמונים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- י' בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד בן צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דוד ילין כתבים, ירושלים של תמול כרך ראשון עמוד 82
- ^ דוד ילין כתבים כרך א' עמוד 82
- ^ "דרך שופט בירושלים" תל אביב תשט"ו עמוד 32
- ^ "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה", ירושלים תרנ"א עמוד 153.
- ^ "הצפירה" גיליון 154 27.7.1902 עמוד 2
- ^ *ד"ר משה וולך, במלאת 100 שנה לבית החולים שערי צדק. ירחון "הרפואה" כרך 142. אורית נבות
- ^ http://www.neveh-horim.co.il/index.html#au
