פשרה (הלכה)

סוגיית פשרה
(מקורות עיקריים)

ברייתא	תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ג'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ו'
תלמוד ירושלמי	מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה א'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ב, הלכות ד'–ו'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב
ספרי מניין המצוות	סמ"ג, עשה קו

פשרה במובנה ההלכתי משמעותה הכרעה בסכסוך משפטי שלא על ידי הכרעת הדין בין הצדדים מי מביניהם צודק, אלא באמצעות הגעה להסכמה בין הצדדים, באופן שנראה צודק לבית הדין, על רקע זה גובשו בהלכה סדרי דין והוראות שונות לדיין המגיע אליו דין כיצד ומתי לערוך פשרה.

מחלוקת התנאים בנושא

בברייתא מובאות ארבע שיטות לגבי הגישה הנכונה לפשרה:

1. דעת תנא קמא ”נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע” ברש"י הסביר שנגמר הדין הוא מהרגע שאמרו לבעלי הדינים את הפסק מי חייב ומי פטור. בתוספות כתבו שכבר מהשלב שידוע מי חייב ומי פטור אף אם לא אמרו לו, כבר אי אפשר לעשות פשרה. לדעת תנא קמא גם קודם גמר דין אין בפשרה מצווה אלא היא רשות. בתוספות מבואר שאם הפסק הוא שאחד הצדדים חייב שבועה, עדיין מותר לבצוע.
2. דעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי - ”אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא... אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו” בתוספות הסבירו שאף שלדעת רבי אלעזר ברבי יוסי אסור לפשר לאהרן הכהן היה מותר לפשר, מחמת שלא היה דיין כמו משה רבינו. ביד רמ"ה הסביר שהסיבה שלאהרן הכהן היה מותר לפשר היא משום שהיה טורח עוד קודם המריבה לפשר כדי שלא תיווצר המריבה ועל כן היה מותר לו לפשר.
3. דעת רבי יהושע בן קרחה -היא כמו תנא קמא שאסור לבצוע מהרגע שנגמר הדין אלא שבשונה מתנא קמא לפי דבריו קודם גמר דין "מצווה לבצוע" ולא רשות - אף שמצווה לבצוע אין צריך לשכנע את הבעלי דינים לבצוע אלא מוטל על הדיין רק לשאול את הבעלי דינים האם הם מעוניינים בדין או בפשרה. לפי גישה זו הפשרה מוצגת כהליך שווה בחשיבותו לדין, והראיה לכך: ”אמת ושלום שפטו בשעריכם” (זכריה, ח', ט"ז), ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו” (שמואל ב', ח', ט"ו) על פי גישה זו, תפקידו של הדין הוא לסיים את הסכסוך המשפטי ולהשכין שלום בין הצדדים. מבחינה זו, הפשרה משיגה את יעדיו של הדין, בכך שהיא משלבת משפט, שלום וצדקה.
4. דעת רבי שמעון בן מנסיא - פשרה אינה איסור ואינה מצווה היא רשות הנתונה לדיין, אך זו מוגבלת לשלב מוקדם של הדין, כשעדיין לא ידוע לאן הדין נוטה, מהרגע שידוע להיכן הדין נוטה אסור להציע פשרה, בשונה מתנא קמא ורבי יהושע בן קרחה שמתירים לבצוע אף אם ידוע להיכן הדין נוטה, עד שיגמר הדין.

להלכה נפסק כדעת ר' יהושע וכדברי רש"י לגבי הזמן שבו אסור לבצוע:

מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: 'הדין אתם רוצים, או הפשרה?'... וכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם.אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט.

— שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב, סעיף ב'

מעלת הפשרה על פני הדין

מבואר בגמרא שהסיבה להעדפת הפשרה על פני הדין הוא משום שבשונה מדין, בפשרה יש גם שלום וגם אמת. לעומת הדין שבו אמנם יש אמת אך אין בו שלום. עיקר המעלה לפי הבבלי היא שבפשרה הצדדים יוצאים בשלום מהליך הפשרה יותר מהליך של דין שבו הצדדים יכולים לצאת פחות בשלום.

בירושלמי מבואר כי הסיבה להעדפת הפשרה על פני דין הם משום יראת הדין, כבר גדולי התנאים סירבו לדון דין תורה, מתוך חשש שאינם יודעים לדון דין תורה לאמיתה. וכן נפסק כי הדיינים חייבים להתרחק ככל הניתן מפסיקה לפי דין תורה ועליהם לחתור לפשרה בין הצדדים. משמעות הפשרה לפי הירושלמי היא הכרעת הדין באופן שאינו מחויב לחלוטין לדין אלא על פי פשרה. ולכן: ”אף הפשרה צריכה הכרע הדעת” שהרי מדובר בהליך דיוני לכל דבר. להלכה נפסק שהדיינים מוזהרים שלא להציע לצדדים פשרה לא מאוזנת הנוטה מצד הצדק והיושר: 'וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו'.

כמות הדיינים הנצרכים לפשרה

”ביצוע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים פשרה ביחיד” בגמרא מופיע שתי הסברים למחלוקת רבי מאיר וחכמים.

1. לדעת רבי מאיר כל דין צריך שלושה, ומקישים פשרה לדין ועל כן גם דין צריך שלושה, ואילו לדעת חכמים כל דין אינו צריך שלושה.
2. מוסכם על התנאים שדין צריך שלושה והמחלוקת ביניהם האם מקישים פשרה לדין.

בגמרא מבואר שגם לשיטת חכמים שמועילה פשרה ביחיד יש לעשות פשרה לפחות על ידי שתיים כדי שיהיו שני עדים שידעו מה היה הפשרה.

האם יש הבדל בין 'ביצוע' 'פשרה'

הברייתא משתמשת בשני המושגים - "ביצוע" ו"פשרה" כביטוי למושג אחד. מה שמראה ששני המושגים מתייחסים לאותה תופעה עצמה – לפשרה. וכן נקטו פרשני הגמרא והפוסקים.

בראשונים הקשו למה יש שינוי בלשון הברייתא, שבתחילת הברייתא מופיע המילה ביצוע ובהמשך המילה פשרה, והסבירו שר' מאיר שמצריך שלושה מדגיש את הקושי בביצוע הפשרה ועל כן נוקט במילה ביצוע להדגיש את המחשבה הנדרשת בעשיית הפשרה, ואילו חכמים שמצריכים דיין אחד בלבד מדגישים את הקלות שבמעשה שהרי מה שצריך הוא רק לגרום לשני הצדדים להסתדר בינם לבין עצמם ועל כן נוקטים במילה פשרה.

עם זאת, ישנה גישה בקרב חוקרי המשפט העברי המחלקת בין פשרה לביצוע: חיים שפירא סבור, שביצוע שונה מפשרה. לדעתו הפשרה נעשית ביוזמת הצדדים ותלויה בהסכמתם, ואילו ביצוע הוא מעין הליך בוררות שאינו מצריך את הסכמת הצדדים.

פשרה כעיקר הדין

אף שעיקרו של המושג פשרה הוא אפשרות העומדת בפני הצדדים בחלופה לדין. ישנם מקרים חריגים שעיקרו של הדין הוא להציע פשרה לצדדים. כגון ”אם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה.”

מקרה נוסף שבו עיקר הדין הוא הפשרה מבואר בגמרא במסכת סנהדרין

"שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה: אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו."

— סנהדרין לב:

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך.

קישורים חיצוניים

• הערך "פשרה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38216429פשרה (הלכה)