ניל"י

ניל"י

תקופת הפעילות	1915–1917 (כשנתיים)
אידאולוגיה	ציונות
קבוצות אתניות	יהודים
מייסדים	אהרן אהרנסון, אבשלום פיינברג
בעלי ברית	האימפריה הבריטית
מתנגדים
קרבות	המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט) היה ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמה, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. לאחר כשנתיים של פעילות, חשפו העות'מאנים את המחתרת. חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג, וכמה מאנשיה נשפטו לעונשי מאסר. לאחר חשיפת הארגון הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים מהיישוב שכלל לא היו קשורים לפעילותו.

רקע

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85,000 נפש, מתוכם כשישים אחוז שהשתייכו ליישוב הישן וכארבעים אחוז שהשתייכו ליישוב החדש. פרנסת יהודי הארץ, רובם ככולם, נשענה על הקשר עם חו"ל: רבים מאנשי היישוב הישן התפרנסו מתרומות שהגיעו מרוסיה, מארצות אירופה ומארצות הברית, ואנשי היישוב החדש, פרט להלוואות ותרומות שהתקבלו מחו"ל מהברון רוטשילד, מיק"א ומגופים דומים, נשענו גם על ייצוא תוצרת חקלאית. מלחמת העולם הראשונה שיתקה את העברת הכספים מחלק מארצות אירופה, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי.

יחס העות'מאנים ליהודי הארץ

רבים מאנשי היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היו בעלי נתינות זרה, חלקם בעלי נתינות של מדינות ההסכמה. כשנכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז, גברו החששות בקרב אנשי היישוב. ואמנם, מוקדם מאוד התברר שהיה מקום לחששות: לקראת ספטמבר 1914 הודיע השלטון העות'מאני על ביטול הקפיטולציות.

בנוסף, הכריחו העות'מאנים את בעלי הנתינויות האויבות לאימפריה לאמץ נתינות עות'מאנית בלבד, או לעזוב את ארץ ישראל. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו נתיני האימפריה הרוסית העוינת. מרבית האנשים אימצו נתינות עות'מאנית ומעטים גורשו. הגירוש בוצע באכזריות רבה. מאוחר יותר, בנובמבר 1914, דרשו העות'מאנים מן היהודים שימסרו את כל הנשק שהיה במושבות לשלטון. היהודים סירבו בתחילה לתת את הנשק, שהיה מיועד להגנה עצמית מפני התקפות ערביות, אך לבסוף, לאחר איומים, נכנעו.

17 בדצמבר 1914 נודע בכינוי "יום חמישי השחור" ובו עצרו העות'מאנים עוברים ושבים ברחוב, בהם גם יהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, וגירשו אותם באוניות למצרים. שבוע אחר כך סגרו העות'מאנים את כל העיתונים העבריים, פרט לעיתון "החרות", שעליו הטילו צנזורה צמודה.

במשך כל שנות המלחמה החרים הצבא העות'מאני כל דבר שהניח עליו את ידו, כולל דברים חסרי תועלת עבורו, החל מגדרות תיל שהקיפו את המושבות (ולבסוף לא נמצא להן שימוש צבאי), וכלה בגרבי משי ולבני נשים. גם מזון, בהמות וציוד חקלאי (חסר שימוש עבור הצבא) הוחרמו, וגם מזון שנשלח מארצות הברית במיוחד על מנת לסייע ליהודי הארץ, חולק באופן שווה בין יהודים וערבים.

החשש מטבח

ידיעות על רצח העם הארמני הגיעו לארץ ישראל, ויחס העות'מאנים כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. החרמת הנשק העצימה את החששות, כיוון שכך נהגו העות'מאנים בארמנים טרם הטבח. באותה תקופה היה הרעב הגדול של הר לבנון בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הרעב החמיר אף יותר כאשר הצבא העות'מאני מנע כניסה של יבולים מסוריה השכנה לתוך הר לבנון, ותעדף את המזון שהיה לו לטובת אנשי הצבא. כ-200 אלף תושבים בלבנון נספו מהרעב (מחצית מהאוכלוסייה), דבר שהגביר את חששם של אנשי היישוב. לתוצאות הטבח בארמנים היו עדים באופן אישי כמה מראשי ניל"י, בהם האחים שרה ואהרן אהרנסון.

הדים לעדויות ולחששות אלו ניכרים היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סאלד כתב אבשלום פיינברג: "מכיוון שאין מעזים לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ... את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון". אהרן אהרנסון הכין במהלך מלחמת העולם הראשונה מסמך ארוך ומפורט על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי.

פעילות ניל"י

לאחר התעמרויות בלתי פוסקות של העות'מאנים ביהודי ארץ ישראל, החליטו אהרן אהרנסון, אגרונום ומדען, יזם ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהרנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרנסון, ואלכסנדר אהרנסון, אחד מאחיו של אהרן, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון הטורקי בארץ ישראל. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא העות'מאני, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון, מחשש לנקמה קשה אם תיכשל. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע שהבריטים לא התכוננו כלל נגד המתקפה העות'מאנית עליהם בחצי האי סיני ובתעלת סואץ, ומכאן הסיק שחסרות להם ידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקו החזית.

יצירת הקשר עם הבריטים

ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

החל מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעיתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעיתים לא התקבלו הניסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הניסיונות להגיע למצרים הותקפו בסיני שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים על ידי בדואים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי, שומר מן המושבה רוחמה שהצטרף בהמשך לניל"י (עצמותיו של פיינברג התגלו באופן ודאי רק בשנת 1967).

במשך תקופה זו חזרה שרה אהרנסון מאיסטנבול לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הארגון גדל והתפתח, ונוספו לו כמה עשרות אנשים. הבולטים שבהם היו יוסף לישנסקי, ונעמן בלקינד. ראשי ניל"י נעזרו גם בכמה ערבים, שעבדו בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאותה הקים וניהל אהרן אהרנסון, ושימשה כבסיס לפעולות ניל"י.

הקשר עם הבריטים נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק. מאנגליה הפליג אהרנסון למצרים, שם פעל כיועץ למודיעין הצבאי הבריטי, ומשם החל לארגן הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ.

שגרת הפעילות

החל מפברואר 1917 ועד תפיסת הרשת, קיימה האונייה הבריטית "מנגם" (Managem) את הקשר בין רשת הריגול בעתלית לבין הבריטים במצרים. האונייה הייתה מבקרת בחוף עתלית מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. רוב הפלגותיה הסתיימו בלא כלום, בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם".

באחת מהפלגותיה, ב-19 בפברואר 1917, ניתן השם ניל"י לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרן אהרנסון שוחח עם קצין בריטי, שהציע שבמפגש אנשי הרשת עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, כדי למנוע טעויות. אהרנסון ביקש משניאורסון להציע סיסמה, ושניאורסון הציע את ראשי התיבות של הפסוק שהיה לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט). הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה לשמה של הרשת כולה, אך באותו רגע לא היה לכך משמעות רבה בעיני אהרנסון, ועל אף שרשם תיאור של ההפלגה ביומנו, כלל לא הזכיר פרט זה.

"זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתיים בלי תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפליים... זה גם מרגיז אותם, מפני שהם התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל"

(אחד ממכתביה של שרה אהרנסון לאהרן אהרנסון)

בשלב זה החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם האונייה מנגם הם היו יוצאים לחכות לה על החוף בערב בימים שנקבעו מראש. בימים אלו הייתה המנגם חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ובלבנון. כשהייתה מול זכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. זה היה הסימן לכך שהדרך פנויה. המנגם הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, כדי לסמן שהמסר התקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, ואנשים ירדו ממנה ונפגשו עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן: אפשר היה להיתקל ברועים ערבים או בחיילים עות'מאנים.

בנוסף, היה חשש להטבעה (שלא התממש) על ידי צוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאונייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג.

האנשים היו נפגשים, ולמניעת טעויות בזיהוי בחשכה היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" - "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים זה לזה מידע או חפצים.

באמצעות המנגם היה לניל"י קשר רציף ולא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העות'מאנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשימוש צבאי ופוליטי, והבריטים שעל סיפונה העבירו לאנשי ניל"י סכומי כסף גדולים שהתקבלו במצרים לשם העברה ליישוב שהתמודד עם רעב כבד בתקופת המלחמה. היו גם תוכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל.

מבנה הארגון ויחסים פנימיים

ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת חבר מביא חבר. בתחילה הוקמה ניל"י על ידי אהרן אהרנסון, אחיו אלכסנדר אהרנסון ועוזרו וידיד המשפחה אבשלום פיינברג. לאחר מכן גויסו לפעולה בני משפחה נוספים קרובים ורחוקים (צבי אהרנסון, ראובן שוורץ), ידידים רבים ופועלים בתחנת הניסיונות.

חברי ניל"י היו פסיפס של החברה היהודית בארץ באותה תקופה. היו בה חקלאים ורופאים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה (אם כי ראשיה היו כולם בני העלייה הראשונה). היו בה גם כמה ערבים, בהם שני אחים מרונים.

קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה ב-200. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום מסודר של חברים, והיו רבים שלא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את עיקר מרצם בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-26 חברים.

בנוסף לחוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האונייה, והחברים מילאו את ההוראות שלהם מכוח הרצון המשותף להשגת המטרה.

העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה לכך שהיעלמותו של אבשלום פיינברג בשלב מוקדם בפעילות הארגון העלתה חשד בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך סיפורם לא היה אמין. פיינברג היה נוהג לכתוב מכתבים רבים (ראו אחד לדוגמה), אך אף מכתב לא הגיע ממנו, ודבר זה עורר תמיהה גדולה. החלו שמועות שיוסף לישנסקי רצח את אבשלום פיינברג כשהיו בדרכם למצרים בינואר 1917. חשדות אלו הביאו לבסוף ליציאתו של נעמן בלקינד לדרום (ראו כאן), דבר שהביא לקיצה של ניל"י.

ריגול

מטרתה של ניל"י בתחילה הייתה להעביר מידע לצבא הבריטי. דו"ח ראשון כתב אבשלום פיינברג בתחילת 1915 לאיש המודיעין הבריטי לוטננט לנרד וולי, אך זה מעולם לא הגיע אליו. כשהגיע אהרן אהרנסון ללונדון בקיץ אותה שנה, הוא הכין לבריטים מסמכים, חוברות וסיכומים על אודות המצב בארץ ישראל מהיבטים שונים. כשעבר למצרים ויצר ערוץ קשר עם חברי ניל"י בארץ דרך המנגם, התקיימה רשת בת עשרות אנשים, שפעלה בנקודות מפתח שונות בצבא העות'מאני ובמקומות רבים בארץ ישראל ובסוריה.

חברי ניל"י העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל במגוון של היבטים צבאיים וכלכליים, החל מתנועת כוחות עות'מאניים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, ולאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים:

• בראשון לציון היה מרכז של ניל"י שאותו ניהל נעמן בלקינד. הוא ריכז וערך את הידיעות מאזור הדרום, ובמיוחד מחזית הדרום. הוא ניצל את היכרותו עם אנשי מפתח בצבא העות'מאני.

הרי דוגמה לדיווח שהועבר על ידו: "ראשון לציון, 19 מארס, לילה. מאחד-עשר תותחי-ההרים נשלחו שמונה לחזית, דרומה, ושלושה לשרונה, שכונת תל אביב. אני מצרף ציור המראה את עמדות הסוללות של התותחים האלה... רושן ביי, מפקד המחנה בירושלים, הוגלה לאנטוליה, מפני שמצאו אצלו שישים אלף לירות בזהב. המפקד הגרמני טילר וכל המטה שלו נהרגו בעזה על ידי פצצה מאווירון אנגלי".

• בדרום פעל סוכן נוסף חשוב של ניל"י, האגרונום אליהו רנא מזי"א (בנו של ד"ר אהרן מאיר מזי"א). הוא צורף למטהו של המפקד העות'מאני הבכיר בהג'ת ביי לצורך חקלאי, ומונה בנוסף להיות הצנזור הראשי של מכתבי החיילים העות'מאנים מן החזית. הוא היה אוסף פרטי מידע בעלי חשיבות, ומעביר אותם לנעמן בלקינד בראשון לציון.
• סוכן נוסף שפעל בראשון לציון היה צדוק כמוס. הוא צורף ליחידת ריגול של הצבא העות'מאני, בשל כישרונו לשפות ובשל שליטתו בשפה הטורקית ובשפה האנגלית. הוא היה נשלח על ידי העות'מאנים למדינות בהן שלטו הבריטים על מנת לרגל אחריהם, וכך היה מעביר מידע סודי ישירות לבריטים.
• בדמשק פעלו סוכנים רבים של ניל"י, בעיקר קצינים יהודיים בצבא העות'מאני. רכז הפעילות בסוריה, איתן בלקינד, קצין בצבא העות'מאני ואחיו של נעמן, בלט במיוחד. הוא הצליח להשיג, בין השאר, את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית באזור. הוא גם נהג לציין מקומות הראויים לדעתו להפצצה. כן הושגו תצלומים של מקומות בעלי חשיבות צבאית באזור, ומפה צבאית מעודכנת ומפורטת של סביבות דמשק.

דו"ח מודיעין מאזור עפולה שכתב דוד סוקולוביץ: "כדי שתוכלו לדעת כיום מצב האיקונומי רע הנני (?) נותן לכם מקחי הדברים היותר נחוצים". משמאל מידע על תנועת הרכבות ומטעניהן.

• עפולה היוותה מוקד פעילות מרכזי של הצבא העות'מאני וצומת מסילות רכבת חשוב. כוחות רבים עברו בה מסוריה לדרום הארץ, והתקיימה בה פעילות צבאית רבה. העיר משכה את תשומת לבם של אנשי ניל"י, והם הפעילו בה סוכנים. החשוב שבהם היה ד"ר משה ניימן, רופא בצבא העות'מאני ובעל קשרים עם בכירים בו. הידיעות שהביא היו רבות-ערך באופן מיוחד. הוא דיבר שפות רבות, ובהן גרמנית, טורקית וערבית, והיה מתרועע עם קצינים מהצבא העות'מאני ומהצבא הגרמני, ואף שימש כמתורגמן ביניהם. ד"ר ניימן גם טיפל בבכירים עות'מאנים כאחמד ג'מאל פאשה, אנואר פאשה ועוד. הוא שאב מהם סודות, והעביר אותם למרכז בזכרון יעקב. כן נפגש עם שבויי מלחמה בריטים. לאחר שניימן הועבר משם במסגרת תפקידו בצבא העות'מאני, פתח סוכן אחר של ניל"י, דוד סוקולוביץ', חנות קטנה בתחנת הרכבת ומשם תצפת על תנועות הצבא העות'מאני.
• בירושלים פעל, בין השאר, המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה גיסו של אבשלום פיינברג. כמהנדס עירוני הייתה לו גישה למידע רב על אודות העיר. הוא העביר לעתלית את מפת ירושלים ודו"חות מפורטים על הנעשה באזור העיר. בהמשך הועבר לדמשק, ומונה לאחראי על אספקת המים לצבא העות'מאני. מירושלים גם שלחו סוכני ניל"י לבריטים מידע על מיקומו של אחמד ג'מאל פאשה; לאחר מכן הפציץ מטוס בריטי את המקום, אך ג'מאל פאשה לא נפגע.

עבור הבריטים הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינותו. אנשי המודיעין הבריטים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. יתרון גדול נוסף היה הידע המעמיק והמקיף שהעמיד אהרן אהרנסון לרשות המודיעין הבריטי בנוגע לתנאיה הטבעיים והאנושיים של ארץ ישראל וסביבותיה. כמו כן, כמה מאנשי ניל"י דיברו גרמנית ויכלו לקבל מידע מקצינים גרמנים. החסרון הגדול היה בכך שהמידע שסיפק הארגון היה מגיע לעיתים קרובות באיחור גדול. מפגשים עם אוניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע שהמידע שהשיגה ניל"י – פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים להניח עליו את ידם – התיישן, או שהבריטים הצליחו להשיגו בינתיים בדרכים אחרות. לשם כך נבחנו דרכי התקשרות נוספות, כאלחוט, אך פרט למשלוח יוני-דואר במקרים מסוימים, לא נעשה דבר. ידיעה יוצאת דופן שסיפקה ניל"י הייתה על החלפת מערך המטוסים העות'מאני במטוסים מתקדמים יותר. הבריטים לא ידעו על כך ממקור אחר, ובעקבות הידיעה שדרגו את כלל המטוסים שלהם בחזית ארץ ישראל.

העברת כספים

מצבו הכלכלי של היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. בתחילתה הגיעו משלוחי כסף שנאספו על ידי יהודים במדינות אחרות, אך גם אלו לא הגיעו ליעדם בשלמות: העות'מאנים החרימו חלקים גדולים מתוכם. הם התנו בנוסף, שהכסף יגיע בשטרות ולא במטבעות. השלטונות העות'מאניים ניסו לשמור על ערכה של הלירה בנייר, אך ערכה הלך והידרדר, ובאוגוסט 1916 היה מחירה בשוק הפרטי רק 20 בישליקים מתוך 100. בהמשך הידרדר המחיר עוד יותר, והגיע לפחות מ-15 בישליקים. נוצר מחסור במצרכים חיוניים. במהלך המלחמה גוועו ומתו ברעב אלפי יהודים.

המצב החריף בצורה ניכרת בתחילת אפריל 1917, עם גירוש תל אביב שיצר מצוקה קשה בקרב אלפי המגורשים. במקביל, הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה גרמה להפסקה מיידית של כל הסיוע הכספי מארצות הברית לארץ ישראל.

"ילדים לעשרות מתים מדי יום ברחובות... מצב יהודינו כביום שצר טיטוס על ירושלים. חוששני שבקרוב אודיעך, כי אמוֹת שחטו את ילדיהן לאכילה. זה הוא המצב, יקירי, קרע שמים וארץ בצעקותיך ועזרה תן לנו. עזרה!!! יורדים יהודיך לטמיון וכל עינינו נשואות אליך, זכור את זה"

(מכתב מיוסף לישנסקי לאהרן אהרנסון מה-18 באוגוסט 1917)

כדי להקל על המגורשים ביצעה ניל"י שתי פעולות:

• כשהתפרסם דבר הגירוש בעיתונות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית, קרא אליו אחמד ג'מאל פאשה את עסקני היישוב היהודים וציווה לשלוח מברקים המכחישים את דבר הגירוש (בתמורה להקלות מסוימות במצב הגולים). אנשי ניל"י העבירו את העובדות, ללא צנזורה, לפיקוד הבריטי במצרים. הידיעות פורסמו בעיתונות חו"ל והביאו לשיפור מיידי במצב המגורשים. ייתכן כי הן מנעו גירושים נוספים ממקומות נוספים בארץ ישראל.
• אהרן אהרנסון פעל לגייס סכומי כסף גדולים במצרים לשם משלוחם לארץ. למטרה זו החל לפעול במצרים באביב 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראליים ששהו במצרים בשנות המלחמה. אהרנסון לא שותף באורח רשמי בוועד, כיוון ששהותו במצרים הייתה סודית, אך הוא דאג לאיסוף הכסף ולהעברתו. ב-15 באפריל הגיע משלוח הזהב הראשון לעתלית, ולאחר מכן הגיעו משלוחי זהב בקביעות עם המנגם. בחישוב משוער, עד כיבוש הארץ בידי הבריטים הועברו בין 20,000 ל-25,000 לירות טורקיות בזהב, שנאספו מיהודים מכל רחבי העולם.

הוקפד על שליחת הכסף במטבעות, שערכם היה יציב וגבוה הרבה יותר משל שטרות. על מנת לא לעורר חשד, הוקפד שמטבעות אלו יהיו מן השנים שלפני המלחמה. הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף, וזה דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בתחילה היה הכסף מיועד לצורך המגורשים בלבד, אחר כך הוחלט שהוא יחולק גם לעניים שלא גלו. פרט לחלוקה ציבורית, נשלחו בעזרת המנגם כספים לאנשים פרטיים בארץ ישראל. גם כספים אלו עברו דרך ועד ההגירה.

פעולות אחרות

במשך קיומו של קו עתלית–מצרים, היו מחשבות להעביר בו דברים אחרים. יוסף לישנסקי אומן בהיותו במצרים בחבלה, והיו תוכניות בריטיות לפוצץ גשרים בארץ. בסופו של דבר הוחלט לא להשתמש בניל"י למטרה זו. תוכננה גם העברת נשק, אך לבסוף הרעיון נגנז. נוסף על כך, נשקל להעביר במנגם שני צירים ארצישראלים לקונגרס שהתקיים באמריקה. בסופו של דבר גם זה לא יצא לפועל.

פעמים אחדות הועברו מוצרי מותרות (דוגמת סבון, יין ושוקולד, שבהם היה מחסור בארץ בתקופה זו) עבור משפחת אהרנסון ומקורביה. שרה ויוסף ביקשו מאהרן שלא ימשיך בכך, כיוון שאין טעם להסתכן עבור סחיבת מזון מיותר, וכיוון שכך או כך אין טעם במשלוח: "סוכר, שמגיע אלינו מלוח ממש, גפרורים רטובים, שוקולד כתוש, יחד עם בורית זונלאיט (סבון sunlight)... בונבונים מעובים בזכוכית... צריך להשליך" (מתוך מכתב של לישנסקי לאהרנסון).

נפילת ניל"י

ערך מורחב – נפילתה של ניל"י

בתחילת ספטמבר 1917 תפסו העות'מאנים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה הייתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהעות'מאנים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך לאחר תפיסתה ידעו העות'מאנים בוודאות שקיימת רשת ריגול הפועלת בארץ. תפיסת שני מרגלים ערבים, שפעלו ללא קשר לניל"י, לא הניחה את דעתם.

נעמן בלקינד (מימין, גבו למצלמה) ויוסף לישנסקי תלויים בדמשק

כניסת הגנרל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917, יומיים אחרי כניעת העיר

כעבור כמה ימים יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג, שדבר מותו נשמר בסוד. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל, נחקר וחשף את שאר הרשת. הצבא העות'מאני כיתר את זכרון יעקב בתחילת אוקטובר 1917, ועצר רבים מאנשי הרשת. ראשי הרשת וחברים בה עונו עינויים קשים. לאחר זמן מה ביקשו העות'מאנים להעביר את המעונים לחקירה ממושכת יותר בנצרת. שרה אהרנסון חששה מהמשך החקירות והעינויים, והתאבדה ביריית אקדח בפיה. היא מתה כעבור שלושה ימים. לפני הירי הספיקה לכתוב מכתב המפרט מה לעשות לאחר מותה. במהלך החקירות בנצרת נמצא ראובן שוורץ, אחד מאנשי ניל"י שנתפסו, תלוי בחדר המעצר. לא ידוע אם התאבד או מת במהלך החקירות ונתלה אחר כך.

יוסף לישנסקי הספיק להימלט, ונערך אחריו מרדף. לאחר שברח במשך כ-20 ימים, נתפס ונשלח לכלא בדמשק. ב-16 בדצמבר 1917 נתלו בדמשק נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

מות אהרן אהרנסון

אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו זמן בחו"ל, המשיך בפעילות דיפלומטית מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז.

ב-1919 התרסק המטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות.

הישגים

חייהם של אלפי אנשים ניצלו בעקבות המודיעין שסיפקה ניל"י. על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חייהם של כשלושים אלף חיילים בריטים. פעולותיו של אהרן אהרנסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטית (שחלק מאנשיהן הפכו מאוחר יותר לבעלי עמדות רבות השפעה) גרמו, ללא ספק, לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילת המנדט הבריטי.

תועלת מהותית נוספת הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, זאת על ידי הברחת כסף רב לארץ על סיפון האונייה מנגם. קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר לאמוד שמדובר במאות או אלפים (באותה תקופה מתו אלפים רבים מהיישוב ברעב; על פי הערכות קיצוניות כ-25,000 איש).

בספר רשמי של המודיעין הבריטי שפורסם בתחילת המאה ה-21, נכתב שאילולא המודיעין שניתן על ידי קבוצת ניל"י, ספק אם גנרל אלנבי היה מצליח לגרש את העות'מאנים מארץ ישראל. הערכה זו נתונה במחלוקת בקרב היסטוריונים בריטים ויש המתייחסים אליה כמופרזת.

יתר על כן, ניל"י עוררה את דעת הקהל בעולם החופשי לנעשה בארץ ובעיקר לגירוש תל אביב, ובכך ייתכן מאוד שמנעה גירושים נוספים (ואפשר שאף טבח מאורגן דוגמת רצח העם הארמני).

ממסמכי המודיעין הבריטי שנחשפו לאחרונה, עולה כי לאהרן אהרנסון כמנהיג ניל"י היה חלק בהצהרת בלפור ב-1917, שהעניקה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל; עוד מסתבר כי הוא ואחיו שמואל אהרנסון קיבלו לעיונם את טיוטת נוסח ההצהרה.

הנצחה

אנדרטה למחתרת ניל"י ב"גן ניל"י" ברמת גן

לאחר תפיסת ניל"י נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. העונשים שהטילו העות'מאנים היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עימה, נודו והוחרמו. מצבתו של יוסף לישנסקי חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם".

בשנים שלאחר מכן ניסו תומכי ניל"י לשקם את תדמיתה בעזרת פרסום ספרים וכתבים שהאדירו את מעשיה. בראשית שנות ה-30 החל הסופר יעקב יערי פולסקין לפרסם ספרים על ניל"י שבהם תוארה באור חיובי. שמו של הראשון מביניהם, שיצא בשנת 1930, שאל "מרגלים או גיבורי המולדת?". גם אורי קיסרי ואב"א אחימאיר השתדלו לפאר את שמה של ניל"י על ידי פרסום מאמרים בעיתונות הימנית. בשנים שלאחר מכן הלך ונחלש הכעס כלפי מעשי המחתרת, וגם הריגול החל אט אט להיתפס כמכשיר הכרחי במלחמה. עם זאת, ניל"י נותרה עדיין דחויה בעיני רוב הציבור. הימין הרוויזיונסטי אימץ את הנצחתה של המחתרת, וראה בה מופת ומודל לחיקוי. גם אלכסנדר אהרנסון החל, בשנות הארבעים, לפרסם ספרים שפיארו את ניל"י ואת גבורת אנשיה.

בעשורים הבאים הוסיפה תדמיתה של ניל"י להשתפר. ב-1956 הפך בית משפחת אהרנסון למוזיאון לתולדות ניל"י. ספרים הוסיפו להיכתב על ניל"י, חלקם למטרות שימור ותיעוד (כמו "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית", שיצא לראשונה ב-1961) וחלקם עלילתיים, שהשתמשו בניל"י כרקע (כמו "הנה האש: הרומן על ניל"י", שיצא בעברית ב-1965, ו"התכשיט" ספר בלשי בסדרת ליזי בדיחי מאת שולמית לפיד). ספר הילדים שרה, גיבורת ניל"י, שכתבה דבורה עומר ויצא בשנת 1967, סייע גם הוא בהנצחת התדמית של אנשי ניל"י כגיבורים.

אות ניל"י

באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, התעורר דיון ציבורי נוסף על מעשי ניל"י, בעקבות מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג במדבר סיני. קבורתו בהר הרצל והנאומים שנשאו נציגים רשמיים של מדינת ישראל, וכן גל של כתבות בעיתונות על ניל"י ואנשיה, מעידים שגם מדינת ישראל אימצה את זכר ניל"י. בהמשך הוענק עיטור לוחמי המדינה לאנשי ניל"י וכן אות ניל"י (ב-1981).

זיכרון ניל"י ואנשיה נשמרים בדרכים רבות: בבית משפחת אהרנסון פועל מוזיאון של תולדות ניל"י. בזכרון יעקב קיימים כמה מוסדות וגופים הנושאים את שם ניל"י או משפחת אהרנסון, בין השאר: בית הספר "ניל"י", בית הספר "החיטה" (לזכר אהרן אהרנסון), ערוגות רבקה (לזכר רבקה אהרנסון), קריית חינוך ע"ש אפרים ומלכה אהרנסון, מתחם בית התותחן שבו ניצב גם מבנה (המבנה המקורי שממנו היו מאותתים לאונייה מנגם אם היא יכולה לבוא על ידי מצב החלון – סגור או פתוח), שבו תצוגה לזכרו של אלכסנדר אהרנסון. כמו כן, מקדם מוזיאון ניל"י הוצאת ספרים שונים העוסקים בניל"י ובאנשיה. ארכיון בית אהרנסון עומד לרשות הציבור הרחב ובמהלך השנים נכתבו ונכתבות עבודות אקדמיות ואחרות תוך הסתייעות בו.

הצומת מדרום מערב לרפיח, שהיה צומת מרכזי בדרך ליישובי חבל ימית, נקרא עד מסירת סיני צומת אבשלום, על שם אבשלום פיינברג, שגופתו נמצאה בסמוך. לאחר 1982 הועתק השם מזרחה, לצומת כביש 10 (כביש הגבול עם מצרים) וכביש 232. אנדרטה לזכר אבשלום פיינברג הייתה מוצבת ליד צומת כפר הרא"ה. בשנת 2010, בשל הצורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה. המושב גבעת ניל"י ליד זכרון יעקב קרוי על שם ארגון ניל"י. כפר אהרן על-שם אהרן אהרנסון, מרכז אבשלום על שמו של אבשלום פיינברג, היישוב ניל"י שבדרום-מערב שפלת השומרון, ורחובות רבים בערי הארץ השונות על שם הארגון ומנהיגיו. כמו כן, נכתבו שירים על אודות המחתרת.

לקריאה נוספת

מחקר ועיון

• אליעזר ליבנה, יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961. מהדורה שנייה (מ-1981) בעלת עדיפות. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב יערי-פולסקין, פרשת ניל"י, עידית, 1958. במהדורות קודמות נקרא הספר מרגלים או גיבורי המולדת (שומרון, 1930), וכמו כן ניל"י (מסדה, 1937). (הספר בקטלוג ULI)
• בן-ציון דינור ואחרים, ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, עמ' 353–386, הוצאת מערכות, 1954. (הספר בקטלוג ULI)
• אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון: האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
• שלמה בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
• שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, עמ' 185–195, אוניברסיטת תל אביב, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך ב':
  • פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 - 1917
  • פרק ק"ב, הרדיפות בשל חשד ריגול, י. ציגל לבני, 1917 -1918
• יאיר אורון, הבנאליות של האדישות: יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; פרק ד: קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 151–202, הוצאת דביר, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
• עזיז בך, אליעזר טאובר (תרגום), מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם (1913-1918), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991. (הספר בקטלוג ULI)

יומנים, מכתבים וזיכרונות

• חייל פשוט (אלכסנדר אהרנסון), שרה: שלהבת ניל"י, אחיאסף, 1943. (הספר בקטלוג ULI)
• אהרן אהרנסון, יורם אפרתי (עורך), יומן אהרון אהרנסון, קרני, 1970. (הספר בקטלוג ULI)
• אבשלום פיינברג, אהרן אמיר (עורך), אבשלום - כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, שקמונה, 1971. (הספר בקטלוג ULI)
• איתן בלקינד, כך זה היה... - סיפורו של איש ניל"י, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1977. (הספר בקטלוג ULI)

סיפורת לילדים ולמבוגרים

• דבורה עומר, שרה, גיבורת ניל"י, י. שרברק, 1967. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב גורן, תחנת עתלית: ניל"י, ירון גולן, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
• גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, כנרת-זמורה, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• נאוה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות ספרים, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
• אורה מורג, בעקבות מפות המדבר, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2010. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• ניל"י - נצח ישראל לא ישקר (ארגון), דף שער בספרייה הלאומית
• אתר מוזיאון אהרנסון.
• מידע על ניל"י בקטלוג הספרייה הלאומית
• תיעוד נדיר: אנשי מחתרת ניל"י ובני הדור השני של העלייה הראשונה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 29.12.2019
• דף המכיל מידע על ניל"י, ספריית מט"ח.
• ארגון ניל"י, אתר סנונית.
• אסנת ברעוז, מאמר על ארכיון בית אהרנסון, המפרט את החומר הנמצא שם.
• אלכסנדר אהרנסון, עם הטורקים בארץ ישראל, מתוך פרויקט גוטנברג. באנגלית.
• אלכסנדר אהרנסון, המרגלים, דואר היום, 13 באוקטובר 1920
• יובל מלחי, פרק 54. המלחמה הגדולה - שרה גיבורת ניל"י? - א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 במאי 2012
• יובל מלחי, פרק 55. המלחמה הגדולה - שרה גיבורת ניל"י? - ב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 8 ביוני 2012
• השיר על שרה אהרנסון, באתר יוטיוב
• מכתב של שרה אהרנסון לאחיה רבקה ואלכס, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• ניל"י – כתבות ומאמרים בבלוג הספרייה הלאומית
• ניל"י- סיפור על הקרבה ואומץ, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• הצצה ליומנו של רפאל אבולעפיה- איש מחתרת ניל"י, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• זהב, כדי לא למות ברעב, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• פרופ' אהוד מנור, הסיפור האמיתי של מחתרת ניל"י ומלחמת העולם הראשונה - פרק שני, בפודקאסט על המשמעות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38355622ניל"י