שילוח הקן
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ז' |
|---|---|
| משנה | מסכת חולין, פרק י"ב |
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, דף קל"ח עמוד ב' |
| משנה תורה | הלכות שחיטה, פרק י"ג |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן רצ"ב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות לרמב"ם עשה קמ"ו עשה קמ"ח לאו ש"ו ספר החינוך, מצוות תקמד–תקמה |
שילוח הקן היא מצווה מן התורה, הנוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר חפץ אדם ליטול ביצים מקן ציפורים[1]. ובמסגרתה, אין לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים.
מקור המצווה
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"
פרטי המצווה
יש מחלוקת בפוסקים בגדר מצווה זו: יש הסוברים שקיימת מצווה לשלח את האם גם כאשר עושה זאת רק לשם קיום המצווה וללא צורך בביצים,[2] פוסקים אלו מסתמכים בין השאר על הטעם שמביא הזוהר למצווה - העלאת זיכרון ישראל לה', וטעם זה שייך בכל מקרה, אמנם רוב הפוסקים סבורים שהמצווה נאמרה רק על אדם הזקוק לביצים למטרת אכילה וכפשטות הכתוב[3], ויש שהוסיפו שאם ישלח את האם ללא צורך בביצים אף יעבור בכך על איסור צער בעלי חיים.[4]
המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאף אחד, ולכן אם הקן נמצא על שטח פרטי הוא נקנה מיד לבעל הבית, וממילא אין מצווה לשלח. אולם ישנם הסוברים שהיות ובזמננו רוב האנשים לא מעוניינים שיונים יקננו ברשותם ממילא אין החצר זוכה בביצים אם לא כיוון מפורש שהוא מעוניין בהם[5].
ונוהגים שבעל הבית מכווין שגם אם ייעשה קן ברשותו איננו רוצה לזכות בביצים, ובכך הביצים הפקר ויכול לקיים את המצווה לכל הדעות.
המצווה נוהגת רק בציפורים כשרות.
המצווה היא רק כאשר הציפור הנקבה דוגרת על הביצים ולא הזכר. ומכיוון שבמשך היום מתחלפים בדגירה, ואילו בלילה רק הנקבה דוגרת, על כן יש לבצע את השילוח סמוך לשקיעה. (בלילה ממש היונה לא רואה נתיב בריחה, ויש להימנע מכך[6].
המצווה נוהגת רק כאשר הציפור רובצת "על האפרוחים או על הביצים", אבל אם לא נמצאת ממש עליהם לא ניתן לקיים את המצוה (מצוי כשבוע לאחר בקיעת הגוזלים).
מצווה זו קיימת בכל זמן,[7] אומנם, לפי הקבלה אין לקיימה בימי ספירת העומר ובשנת שמיטה.[8]
לפי הרמב"ם יש לשלח את האם על ידי אחיזה בכנפיה,[9] להלכה, אפשר להבריחה על ידי הקשה עם מקל.
דעת רוב הראשונים שאין לברך על שילוח הקן.[10]
טעמי המצווה
דברי חז"ל
המשנה במסכת ברכות[11] שוללת נתינת טעם במצוות שילוח הקן: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". ובתלמוד בבלי מבואר:[12] "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות".[13]
הרמב"ם בפירוש המשנה כותב: "משתקין אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה, בחמלת הקב"ה על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת אין לה טעם"...
לפי פרשני המקרא
למרות דברי המשנה והגמרא הנזכרים, סברו רוב פרשני המקרא במשך הדורות כי יש טעם למצוות שילוח הקן כמו לשאר המצוות[14].
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[15] כותב כי יש טעם למצווה, הרמב"ם מסביר כי ישנה מחלוקת האם למצוות יש סיבה ותועלת או שהמצוות הם תוצאת הרצון האלוקי בלבד,[16] לפי הרמב"ם, המשנה בברכות היא כדברי הדעה השנייה שאין למצוות טעם כלל, אומנם, קובע הרמב"ם כי הדעה הראשונה היא הנכונה והיא דעת "כולנו, ההמון והסגולות", ואכן סובר הרמב"ם כי טעם מצוות שילוח הקן היא רחמים על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים". כדברי הרמב"ם יש במדרש:[17] "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה...וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות...שנאמר, כי יקרא קן צפור לפניך".
לפי החינוך,[18] מטרת המצווה היא אכן הרחמנות על בעלי החיים, ואין המשנה המוזכרת מתכוונת לשלול זאת, לפי החינוך, כוונת הגמרא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" היא, שאין הרחמנות שלנו שהיא בטבענו, כרחמנות של הבורא-שהיא אינה מחויבת המציאות אלא "גזירה" שלו, כלומר, שכך חייבה חכמתו - להיות רחמן. בנוסף, כותב החינוך שהמצווה באה להזכיר לאדם שהבורא משגיח על העולם ועל בעלי החיים שבו, וכך ידע האדם שאלוקים משגיח אף על דרכיו שלו.
הרמב"ם מוסיף תועלת נוספת למצווה: שכאשר האדם לא יוכל לקחת את האם, לעיתים יעזוב אף את הבנים ש"על הרוב אינם ראויים לאכילה", וכך יינצל הקן כולו. הרלב"ג[19] מסביר, שאסור לפגוע בקן הציפורים לפני שישלים הקן את מטרתו בטבע שהיא, גידול האם את בניה.[20]
לפי הרמב"ן[21] תועלת המצווה היא להרגיל את האדם במידת הרחמנות, אין פירוש הדבר שהתורה ריחמה על הציפור (כדעת הרמב"ם): אם הקב"ה מרחם על בעלי החיים (כלומר, כאשר אנו צריכים אותם לצרכנו), הוא היה אוסר את השחיטה, אלא וודאי מטרת המצווה היא לחנך את האדם שלא יתאכזר "וללמד אותנו המדות הטובות", כי כאשר האדם יתנהג ברחמים לבעלי החיים, הוא ינהג כך גם בחייו האישיים.[22]
דעת הרמב"ן היא כי זו כוונת הגמרא בפירושה את המשנה בברכות : "שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" - כלומר, גזרות כדי ללמד את האדם המידות הטובות, ולא רחמים - על בעלי החיים בעצמותם.[23]
האבן עזרא, החזקוני והרשב"ם,[24] מדגישים בטעם המצווה את "האכזריות והרעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד".[25]
עוד טעם כותב הרמב"ן, כי על אף ההתר לאכול בעלי חיים, אסרה התורה להכחיד לגמרי מין ממיני החיות, ולהכחיד בבת אחת שני דורות של ציפורים, זו הדרך להשמיד את המין כולו, ולכן אסרה זאת התורה.[26]
הספורנו[27] כותב כי טעם המצווה הוא גמילות חסדים עם העניים, שמתפרנסים מעופות השדה שהם הפקר, ולכך בא הציווי, כדי שיהיה גם להם מהיכן לאכול.
סברת הנצי"ב בטעם המצווה היא, כי זהו "שילום גמול הרחמים", הרי האם יכלה לברוח מהצייד, ונלכדה בגלל רחמיה על בניה וניסיונה להגן עליהם, וזו אכזריות גדולה אם נשתמש במידת הרחמים של הציפור נגדה.[28]
טעם אחר למצווה מביא ר' יוסף אבן כספי,[29] דעת האבן כספי היא שבמצווה זו רצה הבורא ללמד את האדם ענווה. האדם על אף מעלותיו הוא "גשמי", ממש כמו החי, הצומח, והדומם, ולכן התורה רוצה "בעיקר הכוונה, שלא נאכל בשר כי יספיקו לנו הצמחים", ועל אף שלא אסר את אכילת בעלי החיים לגמרי, רצה הקב"ה להגביל הרבה פעמים את אכילתם כדי ש"יהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור וכפרד, ככרוב וכרימון, גם כאבן דומם".
הרש"ר הירש רואה במצווה זו דוגמה ליחס של כבוד לאמא המטפלת בילדיה, ובמיוחד לאמא היהודיה, המפורסמת במסירותה לצאצאיה, עוד טעמים על דרך הקבלה, מביאים הרמב"ן, האברבנאל, ובעל העקידת יצחק.[30]
גישת המהר"ל
המהר"ל בתפארת ישראל[31] מאריך להוכיח נגד דעת הפרשנים, הוא שולל דעת הרמב"ם במורה נבוכים ודעת הרמב"ן, וכותב: "מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל - שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה - מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו - הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה; כל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל."
ובהמשך דבריו מדגיש: "אמנם אין הכוונה פה חס ושלום שאין עם דברי התורה הטוב והנועם, כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום[32]. רק הכוונה פה כי לא מצד הזה ניתנה תורה להנאתם, רק ניתנה תורה בדין וביושר. ועם זה, הכל לטוב לנו. כי אין ראוי אל אשר הוא הטוב האמתי, שיבוא ממנו רק טוב. ולפיכך התורה היא לטוב לנו, אך הצוואה היא גזירה שגזר עליהם המצות. וזה שאמר "שעושה מדות השם יתברך רחמים, ואינם אלא גזירות".[33]
על פי קבלה
על פי ספר הזוהר,[34] שילוח האם הוא מעשה סמלי, הנועד לעורר רחמי שמיים על עם ישראל על ידי כך שכשהציפור מצטערת על שנלקחו אפרוחיה, וקול בכייה מגיע לשמיים, גם ה' נזכר שנלקחו בניו לגלות.
סיפורו של אלישע בן אבויה
בתלמוד[35] מסופר כי אלישע בן אבויה הפך לאפיקורס לאחר שראה כי ילד, שקיים את רצון אביו, ועלה באמצעות סולם על עץ במטרה לקיים את מצוות שילוח הקן, נפל ומת. הסתירה בין השכר אותו הבטיחה התורה למקיימי שתי המצוות: שילוח הקן וכיבוד אב ואם ("והארכת ימים") לבין מה שקרה בפועל, גרמה לאלישע בן אבויה לכפור בתורה. בהמשך, הסוגיא מעירה שהוא טעה בפירוש המילים "והארכת ימים" - שלפי ר' יעקב מדברות על החיים בעולם הבא.
לקריאה נוספת
- רבי דן שוורץ, קן צפור השלם - הלכות וטעמי מצות שלוח הקן וביאור דעת הפוסקים, עצות והדרכות לקיום המצוה, ירושלים תשמ"ו.
- הרב שלמה אריאלי, נחל שלמה, ירושלים תשס"ג.
- הרב יואל שוורץ, אם על בנים, מדריך לקיום מצוות שילוח קן ציפור. הלכות, טעמים וסגולות. באתר אוצר החכמה.
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, הלכות שילוח הקן, באתר פניני הלכה
- שילוח הקן - לקט מקורות
- מצוות שילוח הקן - טעמים שונים, מאת: אראל סגל
הערות שוליים
- ^ וראה להלן בפסקה - פרטי המצווה
- ^ ראו שו"ת חוות יאיר, סימן סז, מהדורת לבוב תרנו, עמוד לט.
- ^ שו"ת חתם סופר סימן ק, חזון איש יורה דעה קעה ב ועוד רבים, וכבר כתבו כך הר"ן בחולין קלט א, רבינו בחיי דברים כב ז ועוד רבים מן הראשונים ראה כאן
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים, ק:"ובמקום שנלמד שלא להתאכזר, אדרבא, נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים",
- ^ ספר שלח תשלח עמ' עו, בשם פוסקי זמננו
- ^ ספר שלח תשלח
- ^ ספר החינוך, מצווה תקמ"ה.
- ^ הגהות השמש לרש"ש שער טו, אות ג.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שחיטה, פרק י"ג, הלכה ה'
- ^ ספר שלח תשלח
- ^ פרק ה', משנה ג'.
- ^ מסכת ברכות, דף ל"ג עמוד ב'.
- ^ לפי דעה אחרת שם, הטעם שמשתקים אותו, הוא בגלל ש"מטיל קנאה במעשה בראשית".
- ^ יש אחרונים שכתבתו שהמשנה לא דיברה אלא בתפילה שאז אין לומר שהמצוה היא רחמים.[דרוש מקור]
- ^ חלק שלישי, פרק מח.
- ^ שם, פרק כו.
- ^ דברים רבה, פרשה ו', פסקה א'
- ^ ספר החינוך, מצווה תקמ"ה
- ^ בפירושו לספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'
- ^ גם האברבנאל כותב טעם זה, אך לשיטתו עיקר העניין הוא, לא לפגוע באמא-שהאברבנאל משווה לעץ העושה פרי, שאסור לפגוע בו כדי שימשיך לתת פריו, גם כאן אין לפגוע באמא, ולכן אף אם בסופו של דבר כן יפגע בגוזלים, עדיין תכלית המצווה הושלמה.
- ^ בפירושו לספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ז'
- ^ יצחק עראמה מעיר שלדעתו אף כוונת הרמב"ם היא לתועלת זו.
- ^ וכן ראו בית הבחירה למאירי, מסכת ברכות, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ בפירושם לספר דברים, שם.
- ^ אם כי הרשב"ם מסייג טעם זה "לתשובת המינים".
- ^ וכן כותב רבינו בחיי שם.
- ^ בפירושו שם.
- ^ ובדומה לנצי"ב, אומר הרלב"ג כי אסור לאדם לצוד ציפור על ידי הדבר שאמור דווקא לגרום למינה לגדול, והוא הרחמים שלה על בניה לגדלם ולשומרם.
- ^ בספרו על התורה "משנת כסף", נחמה ליבוביץ מביאה את פירושו בספרה "עיונים בספר דברים", עמוד 211.
- ^ שער 97, מהדורת פרעססבורג, עמוד עט.
- ^ וכן כותב בספרו גור אריה, במדבר, יט, ב
- ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ז
- ^ תפארת ישראל, פרק ו
- ^ זוהר חדש, דף כ"ה, עמוד ב' תיקוני הזוהר, דף כ"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ט עמוד ב'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.