תלייה

איור של תלייה טיפוסית

התלייה היא שיטה ותיקה להוצאה להורג, לרצח ולהתאבדות. התלייה מתבצעת בדרך כלל על ידי קשירת לולאת חנק לצווארו של הנתלה והשלכתו כך שהחבל נמתח בפתאומיות. בדרך כלל המוות בתלייה לא נגרם עקב חנק אלא ממספר גורמים ובהם שבירת המפרקת.

הגורמים למוות בתלייה

התלייה יכולה לגרום למותו של התלוי במספר דרכים:

• שבירת המפרקת כתוצאה מעוצמת הנפילה ומשיכת הראש לאחור על ידי החבל, דבר הגורם לאובדן הכרה, הפסקת הנשימה ומוות מהיר.
• חסימת דרכי הנשימה ומעבר כלי הדם, ומוות כתוצאה מחנק.
• חסימת העורק המחבר בין המוח ללב.
• חסימת הוורידים המחברים בין המוח ללב.
• דום לב הנוצר כתוצאה מלחץ גבוה בעורק המחבר בין המוח ללב.

שימוש בתלייה לאורך ההיסטוריה

התלייה שימשה כשיטת הוצאה להורג לאורך ההיסטוריה. חוקרים סבורים ששיטה זו פותחה ויושמה לראשונה באימפריה הפרסית לפני כ-2,500 שנה וממנה נפוצה לשאר התרבויות והעמים באירופה ואסיה. במגילת אסתר מסופרת תלייתם של המן ועשרת בניו, אך שם לא היתה התליה לצורך הוצאתם להורג אלא לפרסום הריגתם ביום הראשון למלחמה.

השיטה אומצה במדינות ותרבויות רבות בגלל יתרונותיה הבאים:

1. פשטות - התלייה פשוטה לביצוע ואינה דורשת אמצעים מיוחדים (חבל, עצים, סולם ועגלה היו מצויים כמעט בכל מקום).
2. הרתעה - את התלייה היה ניתן לבצע בפומבי, כאשר הנידון מוצב גבוה מעל הקהל ונראה בבירור על ידי ההמון. ביצוע התלייה היה מחריד דיו בשביל ליצור הרתעה אצל הקהל ולהעביר את המסר. את הגופה אפשר היה לתלות (או על עץ או על עמוד) כתזכורת לאוכלוסייה שלא לעבור על החוק או למרוד בשלטון.
3. ניקיון - בניגוד לעריפת ראש שיטה זו נקייה, ללא התזת דמו של המוצא להורג.

באופן היסטורי, התלייה שימשה כעונש מוות עבור פושעים רגילים. באנגליה הפיאודלית, לדוגמה, התלייה שימשה כנגד איכרים בעוד שהאצילים היו מוצאים להורג בעריפת ראש. מסיבה זו יצא לתלייה מוניטין של הוצאה להורג ללא כבוד (לנידון), כלומר: עונש הממיט קלון על זה הנידון. מסיבה זו שימשה התלייה כעונש לפושעי מלחמה ונאצים במשפטים שנערכו באירופה, ביפן ובישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.

כהוצאה להורג במשפט הפלילי באנגליה, השימוש לראשונה בתלייה מתוארך לסביבות שנת 400, התקופה הסקסונית. התליין הראשון שמופיע ברשומות שמות התליינים של בריטניה הוא תומאס דה וורבלינטון (Thomas de Warblynton) ב-1360, אך מידע שלם ומתועד לגבי כל התליינים קיים רק לגבי 1500 ואילך, עד לתליינים האחרונים: לסלי סטוארט והארי אלן, שביצעו את התלייה האחרונה בבריטניה בשנת 1964.

התלייה הייתה צורת ההוצאה להורג החוקית ברוב ארצות העולם עד המאה ה-20, אז החלו מדינות לבטל בהדרגה את עונש המוות. היא הייתה נפוצה מאד באירופה של העת החדשה ושימשה גם את גרמניה ורוסיה. התלייה הונהגה גם בצרפת עד להנהגתה של הגיליוטינה בעת המהפכה הצרפתית. גם הנאצים השתמשו בתלייה כשיטת הוצאה להורג, בעיקר נגד אסירים ומתנגדים פוליטיים, שהיו אסורים במחנות ריכוז.

התלייה המשיכה להיות אחת משיטות ההוצאה להורג הנפוצות ביותר (שנייה אחרי כיתת יורים) גם במאה ה-20. התלייה עדיין נהוגה במדינות הבאות: ארצות הברית (בשימוש רק במדינות ניו המפשייר ווושינגטון ורק כאלטרנטיבה לזריקת רעל), יפן, סינגפור, מלזיה, קוריאה הדרומית, קוריאה הצפונית, הודו, פקיסטן, בנגלדש, מספר מדינות אפריקניות כגון בוטסואנה וזימבבואה, מדינות המזרח התיכון כגון איראן, עיראק, סוריה, מצרים, ירדן, כווית, תימן ולבנון.

התלייה בארץ ישראל

הבריטים השתמשו בתלייה באופן נרחב כדי לדכא מרידות וסכסוכים אלימים בקולוניות שבהן שלטו ובשטחי החסות שלהם. התלייה שימשה גם את המנדט הבריטי על ארץ ישראל כדי לדכא מרידות, כנופיות אלימות, ארגוני מחתרת ופושעים מסוכנים. הבריטים התקינו מספר גרדומים (ראו בהמשך) בתחנות משטרה ברחבי הארץ, ביניהם במצודה בעכו העתיקה ובבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים. בגרדומים אלה הוצאו להורג בין השאר פעילי אצ"ל ולח"י בעוון פעילותם כנגד הבריטים והערבים, אלה נקראים עולי הגרדום. כדי להפסיק את ההוצאות להורג, חטף האצ"ל שני קצינים בריטים ותלה אותם. מאז לא הוצאו עוד פעילי מחתרות יהודים להורג.

במדינת ישראל בוצעה רק תלייה אחת - תלייתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. אייכמן נתלה ב-1962 בכלא רמלה בידי שלום נגר, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

התפתחות שיטות התלייה

תלייה על עצים

שיטות תלייה קדומות נעזרו בעץ גבוה על מנת לתלות את הנידון. התליין היה קושר לולאת חנק לצווארו של הנידון ואת הקצה השני של החבל היה מלפף סביב עמוד עץ מספיק גבוה וחזק. אזי התליין היה מושך את הנידון כלפי מעלה, מקבע את החבל (קושר את הקצה החופשי לעצם כבד ומוצק) ונותן לנידון להיחנק לאט. את הנידון היו משאירים כמה ימים על מנת שהעוברים ושבים יראו את גופתו המרקיבה כאות אזהרה למען יראו וייראו.

התורה אוסרת להלין את גופתו של מוצא להורג למעלה מיום.

וכי יהיה באיש חטא משפט-מות והומת ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך

— ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים כ"ב-כ"ג

יחד עם זאת מיתה בתליה איננה כלולה ב"ארבע מיתות בית-דין": סקילה,שריפה,הרג וחנק. אלא שמי שנדון למיתה בעוון עבודה-זרה - היו תולין את גופתו עד לפני השקיעה (סנהדרין פרק ו' משנה ד' ופרק ז' משנה א')

שכלול ועידון של שיטה זו כלל סולם או עגלה שעליה טיפס הנאשם בשעה שהחבל הונח על צווארו. אחרי שהחבל היה מהודק, התליין היה מזיז את העגלה או הסולם והנידון היה נופל ונתלה. ב-1800 הומצאה מכונה שנועדה למשוך כלפי מעלה נידונים למוות בתלייה.

הגרדום

בעקבות הגידול במספר ההוצאות להורג בתלייה, פותח מתקן ייעודי לתלייה, הנקרא גרדום. הגרדום כלל במה עם דלת נפתחת וקורה שבה היה מקום לתלות מספר אנשים והחליפה את התלייה על עץ. מתחת לבמה הוצבו לעיתים סלים מעץ, עגלה או כיור מבטון על מנת להיפטר ביעילות ובאופן היגייני מהגופות. הגרדום הפך במהרה נפוץ בכל רחבי בריטניה. בצרפת, לעומת זאת, העדיפו את הגיליוטינה.

הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים

תהליך ההוצאה להורג בגרדום היה מתבצע כדלהלן:

• טקס רשמי, לרוב משפטי (קריאת צו בית המשפט, אשמת הנידון וגזר הדין) או דתי (וידוי אחרון בפני איש דת) לפני תחילת ההוצאה להורג.
• הלבשת שק שחור (Hood) על ראשו של הנידון (אופציונלי). קשירת ידיו ברצועה.
• הכנסת הראש ללולאת חנק ("עניבת חנק", "Noose") התלויה בקצה השני על קורה כאשר מתחת לנידון למוות הייתה דלת נפתחת. לולאת החנק כללה כ-13 פיתולים שאפשרו ללולאה להתהדק סביב צווארו של הנידון כאשר הופל.
• משיכה בידית שהותקנה על הבמה גרמה לדלת להיפתח כלפי מטה והאדם היה נופל כאשר לולאת החנק מתהדקת על גרונו.
• האדם היה מושאר תלוי עד למותו. בדרך כלל המוות נגרם משבירת מפרקת אך בהרבה מקרים היה צורך לחכות עד אשר האדם ימות מחנק, דום לב או סיבות אחרות.

תלייה בגרדום

חידוש משמעותי בתחום התלייה היה המצאת הדלת הנפתחת (באנגלית דלת זו והשימוש בה מכונים "the drop" או "ההפלה"), שהפכה להיות מתקן הכרחי בכל גרדום. למרות שבסוף המאה ה-18 כבר הומצאה הדלת הנפתחת ויושמה בתליות, בהתחלה היא שימשה רק כתחליף לעגלה או סולם. התליין הראשון שהיה ידוע בשימוש בה היה ויליאם קלקראפט (William Calcraft).

יורשו, ויליאם מרווד (William Marwood), לו מיוחס הציטוט "קלקראפט תלה אותם, אני הוצאתי אותם להורג", היה זה שהכניס לשימוש את שיטת "ההפלה הארוכה" (באנגלית "long drop") ב-1872 אחרי שהבין שעל מנת לגרום לנידונים למות מהר משבירת מפרקת יש צורך בהפלה שונה בהתאם למשקל הנידון.

באמצעות תהליך של ניסוי וטעייה על נידונים למוות, גילה מרווד שדרושה אנרגיה של 1,710 ג'אול על מנת לשבור מפרקת של אדם. מכאן, אפשר לחשב את גובה הנפילה הדרוש על מנת לשבור אדם עם מסה נתונה m באמצעות חוקי המכניקה הניוטונית.

במשך הזמן, מרווד שכלל את הנוסחה הבסיסית הזו והוסיף לה פרמטרים הנובעים ממצבו הפיזיולוגי של האדם: בריאותו, מבנה גופו, חוסנו ועוד. הוא עשה זאת לאחר שכמה טעויות הובילו להפלת נידון חזק מידי, באופן שתלש את ראשו מעל צווארו וגרם למעשה לעריפתו. מרווד ערך גם ניסויים במיקום הקשר של לולאת החנק וגילה שהצבתו מתחת לאוזן השמאלית או מתחת לזווית הלסת השמאלית יגרום למשיכת הראש אחורנית בסוף ההפלה וישבור את המפרקת (ליתר דיוק את ה cervical vertebrae). אנשי הצוות שנדרשו, בעקבות ביטול ההוצאות להורג בפומבי בשנת 1868, לחזות בהוצאות להורג, קידמו בברכה את המוות המהיר והנקי שסיפקה להם שיטת התלייה של מרווד.

ואכן, במאה ה-19 התלייה נהפכה לפעולה הנדסית יותר מאשר אומנות. במאה ה-20 בוצעו רוב התליות בצורה מהירה ומדויקת, כאשר הזמן הממוצע שבו לקח לנידון לתלייה למות עמד על 15 שניות. השיא העולמי בהוצאה להורג המהירה ביותר שייך לתליין הבריטי אלברט פיירפוינט (Albert Pierrepoint) כאשר תלה ב-8 במאי 1951 את ג'יימס אינגליס (James Inglis), שהורשע ברצח 3 שבועות קודם לכן. אינגליס הוכרז מת ב-7 שניות אחרי שעזב את תאו.

סוגי תלייה

הפלה קצרה

בהפלה הקצרה (Short Drop) מופל הנידון מרחק קצר, כך שהוא נופל בעוצמה שרק מותחת את החבל אך לא גורמת לשבירת מפרקת. הנידונים שמוצאים להורג בשיטה זו מתים בדרך כלל מחנק.

שיטה זו היא הקדומה ביותר, שכן ההפלה הקצרה היא התוצאה הטבעית של תליית אדם באמצעות העמדתו על עגלה מוגבהת, קשירת חבל לצווארו, ואז הזזת העגלה. למרות ההתפתחות בשיטות התלייה - בייחוד המצאת ההפלה התקנית וההפלה הארוכה (האחרונה כללה חישובים מדעיים שהבטיחו את שבירת המפרקת אצל הנידון) שפותחו בסוף המאה ה-19, שיטת ההפלה הקצרה עדיין נהוגה במרבית המדינות בעולם שיש בהן עונש מוות, ופופולרית במיוחד בקרב מדינות ערב, ובייחוד סוריה, איראן, אפגניסטן ולוב. שיטה זו הייתה נהוגה גם על ידי הנאצים.

תלייה על ידי משיכה

בתלייה על ידי משיכה (Suspension Hanging) מתיחת החבל לא נעשית על ידי הפלת הנידון, אלא על ידי משיכת החבל כלפי מעלה והסתמכות על משקל הנידון שימתח את החבל. שיטה זו נהוגה באיראן ובאפגניסטן תחת שלטון הטאליבאן. במדינות אלה, לנידונים נקשר חבל סביב הצוואר שקצהו השני חובר למנוף נייד (ולעיתים, גם לקנה של טנק או מנוף של רכב גרר). המנוף משך את החבל וכך גרם להרמת הנידון לאוויר תוך מתיחת החבל. מאחר שהמשיכה הייתה לרוב איטית יחסית, הנידון מת רק כתוצאה מחנק איטי או מאטימת העורקים והוורידים ללב בצוואר. ייסורי התלוי הנחנק על החבל הונצחו בעקיפין בסיפורו של צ'ארלס דיקנס, "תקוות גדולות". גיבור הספר, פיפ הצעיר, מתוודע בלונדון של המאה ה-19 לפקידו של עו"ד מפורסם, המחזיק באוסף מסכות גבס, שנטבעו מפניהם של תלויים, זמן קצר לאחר שהורדו מהגרדום. כששואל פיפ את מר ומיק האספן לפשר אותם "קלסתרי פנים נפוחים להחריד ונעווים", הוא נענה כי "אכן, זה המראה האופייני, כאילו נתפס אחד מנחירי האף בקרס זעיר של חכה...".

בארצות הברית הונהגה וריאציה שונה לתלייה על ידי משיכה: לקצה השני של החבל חוברה משקולת כבדה, וכאשר הופלה, נמשך הנידון בכוח כלפי מעלה. לעיתים המשיכה באמצעות משקולת הייתה חזקה מספיק על מנת לגרום לנידון מוות מהיר כתוצאה משבירת מפרקת.

הפלה תקנית

הפלה תקנית (Standard Drop Hanging) הייתה שיטת ההוצאה להורג התקנית ששימשה בארצות הברית במסגרת הפיכת ההוצאה להורג להליך ענישה פורמלי, מסודר ואחיד. בשיטה זו נופל הנידון מגובה (מרחק נפילה) של 4-6 רגל (כ-125-187 סנטימטר), בכך שהוא מופל על ידי פתיחת הדלת ברצפה כלפי מטה. מרחק הנפילה נקבע באופן אחיד לכל הנידונים, ללא שקלול של משקלו או מצבו הבריאותי.

שיטה זו נחשבה לעדיפה על פני ההפלה הקצרה, ואכן גרמה למותם של רבים מוות מהיר כתוצאה משבירת מפרקת או להקלת המוות האיטי כתוצאה מאובדן הכרה. למרות זאת, נידונים רבים מתו מחנק ולא משבירת מפרקת מאחר שלא הופלו מגובה מספיק. יתרה מכך, לעיתים היו מקרים בהם הנפילה הייתה ארוכה מידי, וכתוצאה מעוצמת הנפילה, ראשו של הנידון נתלש מצווארו. במשפטי נירנברג השתמשו התליינים בשיטה זו כדי לתלות את הבכירים הנאצים, חלק מהם מתו באיטיות כתוצאה מחנק.

בשיטה זו נתלה בשנת 2006 הרודן העירקי סדאם חוסיין.

הפלה ארוכה

הפלה ארוכה (Long Drop Hanging) היא שיטת תלייה הנדסית (ראו לעיל) שמטרתה לגרום למותו המהיר (וחסר הכאב יחסית) של נידון כתוצאה משבירת מפרקת. השיטה פותחה אי שם ב-1850 אך הונהגה בבריטניה רק ב-1872 על ידי התליין ויליאם מרווד. רק ב-1877 החליפה שיטה זו סופית את "ההפלה הקצרה" בבריטניה.

השיטה מבוססת על תגליתו של מרווד שדרושה אנרגיה של 1710 ג'אול על מנת לשבור מפרקת של אדם ועל האבחנה האמפירית (שנתגלתה באמצעות ניסוי וטעייה) שעל מנת לשבור מפרקות של אנשים שונים יש להפילם מרחקים שונים, התלויים במשקלו (ליתר דיוק: במסה) ובמצבו הבריאותי של כל נידון. התליינים השתמשו בטבלאות שהוכנו מראש שקבעו את גובה ההפלה הדרוש כפונקציה של משקל האדם. במשך השנים השתנו הטבלאות בהתאם להערכות השונות לכמות האנרגיה הדרושה לשבירת מפרקתו של אדם.

המוות בשיטה זו נגרם כמעט תמיד על ידי שבירת המפרקת: בעת שהנידון מופל, הגוף מבצע נפילה חופשית ומואץ כלפי מטה עקב כוח הכבידה, בסוף הנפילה - בעוד שהגוף ממשיך ליפול בתאוצה כלפי מטה במהירות הנקבעת לפי המרחק שהחבל מאפשר לו ליפול - הראש נעצר על ידי לולאת החנק ומרגיש משיכה חזקה כלפי מעלה ביחס לשאר הגוף, דבר שלמעשה שקול למכה חזקה שהראש ועמוד השדרה העליון סופגים. המכה החזקה, בצירוף תנועת המשיכה היחסית שמבצעת לולאת החנק, גורמים לקרע בעמוד השדרה בין החוליה העליונה לגזע המוח וכתוצאה מכך לאובדן הכרה ומוות מהיר.

התלייה כשיטת התאבדות

התלייה היא גם שיטת התאבדות ותיקה. הנוקטים בשיטה זו נוהגים לאלתר בעזרת אמצעים הנמצאים בהישג יד. לעצירים ואסירים בבתי כלא שיש על פי חוות דעת פסיכיאטרית סכנה שיתאבדו נלקחים החגורה, שרוכי הנעלים, טלית ותפילין (פרט לזמן התפילה) כדי למנוע מהם להתאבד בתלייה, אך יש המוצאים אמצעי אחר ומצליחים להתאבד. למשל, הבדרן דודו טופז התאבד באמצעות כבל של קומקום חשמלי שבו השתמש כדי לחנוק את עצמו במקלחת שבתאו בבית המעצר ניצן ברמלה.

קישורים חיצוניים

• יורם שורק, נפלאות התליה, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10‏")
• "תלייה - סקירה מקיפה". אורכב מ-המקור ב-2006-04-26.
• מדריך לתליין - מדינת דלוור, ארצות הברית, כולל נוסחאות וטבלאות מתמטיות לחישוב עומק ההפלה הדרוש
• תמונות של גרדומים מאנגליה וארצות הברית
• ראיון עם שלום נגר, התליין של אדולף אייכמן

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0