נוף

ערך זה עוסק בתכונות צוריות המאפיינות מרחב כלשהו, לפי תפיסת ופרשנות הצופה. אם התכוונתם לציור מאת ישראלי פלדי, ראו נוף (פלדי).

נוף הוא סך-כל התכונות הצורניות שמאפיינות מרחב כלשהו (כארץ או חלק ממנה), כשמכלול זה נתפס ומפורש בידי צופה או צופים. בלשון המשנה, המונח מתייחס לחלקו העליון של עץ או צמח, הבולט אל מעל לקרקע.

התייחסויות ופירושים

ההתייחסות הרווחת בימינו למושג "נוף" חדשה יחסית. קודם ששימש אובייקט לייצוג חזותי-אמנותי או לידע תכנוני, עמד הנוף במשמעות של "ארץ", כהווייתה המקורית, כלומר קטע של קרקע שלהּ זהות מובחנת מבחינת האדם שחלק אותה, מקום של חיים עבורו ועבור שותפיו. במשנה מוזכר "נוף" במשמעות של חלקו של העץ הבולט אל מעל לקרקע. לדוגמה, במסכת מעשרות דנה המשנה בהגדרת מיקומו ההלכתי של פרי, בעץ שגדל בסמוך לגבולות של תחומים הלכתיים שונים, כאשר "עיקרו" (שורשו) במקום אחד ו"נופו" מעבר לגבול:

תאנה שהיא ... עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, בחוצה לארץ ונוטה לארץ - הכל הולך אחר העיקר; ובבתי ערי חומה - הכל הולך אחר העיקר; ובערי מקלט, הכל הולך אחר הנוף; ובירושלים, הכל הולך אחר הנוף.

— מסכת מעשרות, פרק ג', משנה י'

היום משתמשים בביטויים מושאלים מהמונח, כגון "הנוף הפוליטי", "הנוף התקשורתי" וכדומה, וניכר כי מושג הנוף מסייע בתיאור מכלול מותאם-להקשר. כך, כתמונה של עצמים בזמן-נתון, נוף אינו אלא ישות בתהליך מתמיד של התפתחות.

עם זאת, במרבית המקרים משייכים "נוף" לממד הוויזואלי של המרחב שמקיף את האדם, ומכאן גישות שונות בודקות את דרכו של האדם להתמודד עם המכלול הנופי. העיסוק בנוף מתחלק בין:

גישה צורנית - שמשקלה רב באמנות הציור;
גישה גאוגרפית.
גישה אקולוגית.

באמנות

לנוכחותו וייצוגו של נוף יש תפקיד מפתח באמנויות הגרפיות, אולי משום שייצוג כזה מהווה ניגוד אפשרי לייצוגן של בריות - או אף משמש כדרך לסמלן; הנוף בציורי הרנסאנס שירת את הרצון לבטא את האוטופיות החברתיות המתרקמות. ציירי ארצות השפלה במאות ה-16 וה-17 נודעו בציורי נופי-החורף באזורים הכפריים, והאימפרסיוניסטים הצרפתים אחריהם שיוו לנוף מעמד שונה בתכלית כשעשוהו למושא להתבוננות מדוקדקת ויחסית, במושגי אור וצבע, כדרך ליצירת ייצוג נאמן לתפיסה המציאותית של המתבונן. הציירים הרומנטיים רוממו את הדרת-הנוף הפראי (ועל פי רוב ההררי).