חוח עקוד
חוח עקוד | |||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מיון מדעי | |||||||||||||||||||||||||
ממלכה: | צומח | ||||||||||||||||||||||||
מערכה: | בעלי פרחים | ||||||||||||||||||||||||
מחלקה: | דו-פסיגיים | ||||||||||||||||||||||||
סדרה: | אסטראים | ||||||||||||||||||||||||
משפחה: | מורכבים | ||||||||||||||||||||||||
סוג: | חוח | ||||||||||||||||||||||||
מין: | חוח עקוד | ||||||||||||||||||||||||
שם מדעי | |||||||||||||||||||||||||
Scolymus maculatus | |||||||||||||||||||||||||
עונת פריחה | |||||||||||||||||||||||||
|
חוח עקוד (שם מדעי: Scolymus maculatus) הוא מין בסוג חוח שבמשפחת המורכבים.
החוח שמשמעות שמו הלטיני "גדילן זהב" - הוא בין הקוצים הנפוצים ביותר בשדות חקלאיים, ובשטחים שהיו מעובדים בעבר. יש הסוברים שהוא ה'נעצוץ' המקראי, הן בשל מציאותו בשדות, והן בשל צורתו הדומה במעט לברוש, אשר אמור להחליף אותו, על פי האמור בישעיהו.
זהו צמח נפוץ במזרח התיכון, בכל ארצות אגן הים התיכון - צפון אפריקה, מערב אסיה ודרום אירופה, כמו כן בדרום מזרח אסיה ובאיים הקנריים, ובעיקר צומח באדמה כבדה, בשולי שדות מעובדים, או באזורים שעובדו בעבר. בארץ הוא נמצא בכל חלקיה שאינם דרומיים, מהחרמון ועד לנגב הצפוני, ומבקעת הירדן והערבה, ועד שפלת החוף, כולל גב ההר, ואזורי המדבר.
הגבעול המרכזי עולה עד 130 ס"מ, הוא בצורת כנפיים וכל חלקי הצמח כולל העלים והפרחים בעלי צורה משוננת המסתיימת בקוצים. גבעולי משנה מסתעפים ממנו. תפרחתו - למעשה כל 'עלה כותרת' הוא פרח נפרד - היא צהובה ומרשימה, וסביבה "קרקפת" - עטרה של עלים ירוקים קוצניים. הפרחים נמצאים בקצהו של הגבעול המרכזי, ושל גבעולי המשנה המסתעפים ממנה. פורח מסוף האביב ועד סוף הקיץ (מאי עד אוגוסט).
הצמח חד ביתי. הזרעים מופצים ברוח באמצעות פלומה לבנה.
על פי פרופ' אבינועם דנין הצמח אכיל וטעים, לאחר שמסירים ממנו את קוציו, ושכבה של לבנוניות הנוטפת ממנו[1].
על פי הרפואה העממית, חליטה של גבעולי חוח, אמור להרגיע את הקיבה וכן כאבים בדרכי השתן.
זיהוי החוח המקראי
הפסוק ”כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים, ב', ב'), פורש באופן מוטעה בידי האירופאים כשיח הורד, והחוחים פורשו כ'קוצים' - אותם חלקים חדים ודוקרים בקצותיה של צמחייה קוצנית. עם התחדשות היישוב בארץ ישראל, חוקרי הצמחייה המקראית והתלמודית, הסכימו שהשושנה היא פרח יפה ולא קוצני - אולי שושן צחור בעל שישה עלים, ושהחוחים הם קוצים כלשהם.
על פי המקרא וספרות חז"ל, החוח הוא בעל התכונות הבאות:
- הוא צמח מעזבה - כלומר צומח באזור שהיה מעובד וניטש. תכונה זו של החוח היא על פי ”וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ” (ישעיהו, ל"ד, י"ג, נבואת טבח בארץ אדום). סירים הם סירה קוצנית, קמוש וחוח הם אולי צמחים מסוימים ואולי רק תיאור לצמחייה יבשה וקוצנית.
- החוח צומח באדמת שדה כבדה - בקרבת פרח השושנה, המרשימה, הגדולה ובעלת ששת עלי הכותרת (שגם אותה יש לזהות). כמו כן איוב לאחר שהשקיע כל כך הרבה, הוא מצפה לתמורה הולמת, ואת אכזבתו הוא מבטא בסוף דבריו בספר איוב: ”תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב” (איוב, ל"א, מ').
- החוח נאכל על ידי בהמות: ”ומאכל בהמה, החוחים והדרדרים” (משנה, מסכת שביעית, פרק ז', משנה א')
- לפי התלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ח עמוד ב', שדים מסוימים, הנקראים "רוחין" ו"לילין" נוצרים מן החוח לאחר שבע שנים.
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חוח |