שממית הבתים
 שממית הבתים
| |
|---|---|
פרט צעיר
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| קבוצה: | זוחלים |
| סדרה: | קשקשאים |
| תת־סדרה: | לטאות |
| משפחה: | שממיתיים |
| סוג: | Hemidactylus |
| מין: | שממית הבתים |
| שם מדעי | |
 Hemidactylus turcicus
| |
| תחום תפוצה | |
| |
שממית הבתים (שם מדעי: Hemidactylus turcicus, בתרגום: hemi- חצי, dactylus- אצבע, turcicus- טורקי), היא לטאה ממשפחת השממיתיים, הנפוצה בין הלטאות במגורי האדם בארץ ישראל.
תיאור
עורה רך, שקוף למחצה, מכוסה בקשקשים וצבעו משתנה. לעיתים הוא ורדרד, כתום בהיר, או חום בהיר ולעיתים מפוספס או מכוסה בכתמים. אצבעותיה מכוסות בעשרות מיליוני שערות מיקרוסקופיות שמאפשרות לה לטפס על קירות ועל עצמים אנכיים. גודלה המקסימלי הוא 14 ס"מ, ואורך חייה כ-9 שנים.
במקורות
ישנם זיהויים של השממית עם האנקה המקראית[1].
במקרא מופיע השם "שממית" במשלי (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ח):
שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.
עם זאת, על-פי הפרשנים, הכוונה היא לעכביש ולא ללטאה הנקראת היום בשם זה.
שממית כמשל
על הפסוק שבו מופיעה שממית כתב הגאון מווילנה שהיא:
"שממית בידיים תתפש", הם המשמשי תלמידי חכמים, שכולם עושים בממונם מצוות וצדקות, והוא אינו עושה אלא בידיים, שמשמש אותו, "והיא בהיכלי מלך", שהוא לא מש מתוך האוהל של התלמיד חכם, ושומע תמיד תורה מפיו
— באור הגאון על ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ח
אזור מחיה
השממית מבלה את רוב זמנה בחללים קטנים ומוסתרים בבית כגון ארונות חשמל, ארגזים של תריסי גלילה, מדפים מוסתרים וכו'. לעיתים מסתתרות מספר שממיות באותה נקודת מסתור.
מזון
השממית ניזונה מחרקים קטנים פרפרים, יתושים ועוד, ונוהגת לתור אחריהם בסביבת נקודת המסתור שלה ובמקומות בעלי סבירות גבוהה להימצאות חרקים למשל בקרבה למקור אור מלאכותי. השממית נוהגת להתקרב באיטיות לטרפה ואז מזנקת עליו ולוכדת אותו בלסתותיה.
התגוננות
כאשר השממית חשה בסכנה, היא נוהגת לשחרר את זנבה באמצעות כיווץ של שריר המכופף אותו עד ליצירת שבר וניתוק. בזנב נוצרת פעולה עיצבית עצמאית שיוצרת תנועת התפתלות ובכך מסיח את תשומת הלב של הטורף מהשממית ומאפשר לה להימלט מהמקום. בתוך שבועות עד חודשים מגדלת השממית זנב חדש. אם נטילת הזנב אינה מועילה השממית גם עשויה לנשוך. נשיכה זו אינה מכאיבה או מסוכנת לאדם. בתקופה שבה לשממית אין זנב, שרידותה נפגעת, לאור זה שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו בזנבה. לזנב תפקיד ביציבותה בעת התנועה והטיפוס ומצויים בו מאגרי שומן.
רבייה
בין החודשים מאי-יוני מטילה הנקבה במקום מסתור בדרך כלל שתי ביצים בגודל של אפון בכל הטלה. כעבור כחודשיים בוקעות מהביצים שממיות עצמאיות שאינן נסמכות על הוריהם כלל. השממית מגיעה לבגרות בגיל שנתיים.
בתרבות
אמונות
יש המאמינים כי השממית היא סימן למזל טוב ובדרך כלל מניחים לה לנפשה. בדרום-מזרח אסיה זוג צעיר הנכנס לגור בבית חדש מקבל במתנה זוג שממיות גקו, רק אחרי שזוג השממיות השתכן בבית, נכנס גם זוג לגור בו. לעומת זאת הבדואים של סיני ושל צפון אפריקה מאמינים שהשממיות גורמות מזל רע ועלולות להביא על האדם צרעת או עורון.[2]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שממית |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שממית הבתים |
מיכל סמוני-בלנק ועמיר וינשטיין, נאחזים מהתקרה, "טבע הדברים" (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט)
הערות שוליים
- ^ אהרון שולוב אנציקלופדית עולם התנ"ך כרך 3 ויקרא. הוצאת רביבים, רמת גן, 1987, עמוד 79
- ^ אביב חדש : האנציקלופדיה הישראלית לנוער - כרך 17 עמוד: 51. עורכים: יואב בן-דב, אילנה שמיר וזהבה כנען, אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004
