דבר שאינו מתכוון
דבר שאינו מתכוון הוא מונח הלכתי המתייחס לתוצאה שמבחינת עצמה אסורה, הנגרמת כתוצר לוואי של פעולה מותרת, ושלא הייתה בכוונת האדם בעת שחשב לעשות את המעשה. לדוגמה, אדם המהלך בדרך בשבת, במקום שיש סבירות שיתלשו עשבים בהליכתו, אך אין הדבר ודאי שייתלשו. תלישת העשבים כשלעצמה היא מלאכת קוצר, אך כיוון שאין בכוונתו של ההולך בדרך לתלישת העשבים, וגם אין הדבר וודאי שיתלשו עשבים, הרי זה נחשב 'דבר שאינו מתכוון' שלגביו נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם הוא אסור או מותר[1]. במיוחד נפוץ השימוש במושג הוא בהלכות שבת, אף על פי שהוא אינו מיוחד לשבת, וקיים בכל איסורי התורה.
דין דבר שאינו מתכוון
דבר שאינו מתכוון בשבת
בדין זה ישנה מחלוקת תנאים, ובה בעלי הדעות המרכזיים הם רבי יהודה ורבי שמעון, האם "דבר שאינו מתכוון" מותר או אסור. מחלוקת זו מוזכרת בפירוש במשנה במסכת ביצה, ונזכרת במקומות נוספים בדרך אגב, וכך נזכר במסכת ביצה:
שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים... ומקרדין את הבהמה ביום טוב... רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין
הגמרא מסבירה שמחלוקת זו עוסקת במחלוקת בדין דבר שאינו מתכוון:
ושלש מחלוקות בדבר: רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור. מיהו, קרוד - קטנים ועושין חבורה, קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד ובין קרצוף שרי
במשנה הבאה מובאת דעת ר' יהודה בנושא באופן יחיד:
רבי יהודה אומר, כל הכלים אינן נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת
ובתוספתא מובאת דעת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר, גורר אדם מטה כיסא וספסל אצלו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב
כלומר, רבי יהודה אוסר לגרור כלים על גבי קרקע מפני שהכלי עלול לחְרוץ בקרקע – דבר האסור משום מלאכת חורש (בשדה פתוח) או בונה (בבית עם רצפת עפר), וכן אוסר לסרק בהמה באופן שאולי יגרום להורדת דם. רבי שמעון, לעומת זאת, סובר שאין לחשוש לתוצאות לוואי, ומתיר את המעשה כל עוד הכוונה אינה לעשות את המלאכה האסורה, וגם רבי אליעזר סובר כמותו, ולכן מתיר סירוק בהמה שיכול לגרום להורדת דם.
מחלוקת זו מובאת בעוד הקשרים רבים בהלכות שבת.
דבר שאינו מתכוון בשאר התורה
ישנם כמה מקרים שהותרו בשאר התורה משום דבר שאינו מתכוון, למשל במשנה בכלאים, מובא:
מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן
דין זה הובא כאפשרות להסביר את ההיתר למול תינוק שיש בהרת על גבי ערלתו (הסבר זה לכאורה נדחה כיוון שחיתוך הבהרת במילה הוא "פסיק רישיה" גמרא שבת, דף קלג, ב), לגבי ההיתר להקיז דם לבהמת בכור (גמרא בכורות דף לג, ב), ועוד.
בשיטת רבי יהודה נחלקו הראשונים:
לדעת רוב הראשונים, רבי יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון מהתורה.
אולם לדעת בעלי התוספות, רבי יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון מהתורה רק בשאר איסורים, אולם באיסורי שבת מודה רבי יהודה שהאיסור הוא מדברי חכמים בלבד (תוספות מסכת יומא דף לד, ב).
פסיקת הלכה
כבר בגמרא פסקו האמוראים כשיטת רבי שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר.
דוגמה לכך, בגמרא במסכת ביצה נאמר:
אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה, הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה רבא לרב נחמן, ולימא מר הלכה כרבי יהודה שהרי חכמים מודים לו? אמר ליה אנא כרבי שמעון סבירא לי, ועוד שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו
בדומה לכך נאמר במסכת שבת: ”אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כרבי שמעון בגרירה דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ב עמוד א')
ואמנם כמעט כל הראשונים הסכימו שהלכה במחלוקת זו היא כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון - מותר, אולם דעת השאילתות היא שרק בהלכות שבת הלכה כרבי שמעון, ואילו בשאר איסורי תורה הלכה כרבי יהודה, שדבר שאינו מתכוון אסור.
בשולחן ערוך נפסקה הלכה כרבי שמעון: ”מותר לילך על-גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיוון שאינו מתכון לתלוש. אבל האוכלים בגִנות אסורים לטל ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, אף-על-פי שאינם מכונים פסיק רישא הוא” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ו, סעיף ג').
למעשה פסיקת האחרונים היא שדבר שאינו מתכוון מותר, ולדעת רובם דין זה נכון להלכה אף בשאר איסורי תורה.
פסיק רישא
היתר "אינו מתכוון", המתיר פעולה אסורה, לא נאמר כאשר מדובר בתוצאה בלתי נמנעת, דבר המכונה בהלכה – "פסיק רישא" (או "פסיק רישיה") (=יחתך ראשו)[2]. מצבים המוגדרים "פסיק רישא" הם כאלה שבהם האדם שעושה את המעשה מוכרח לדעת מראש שיש למעשהו תוצאות אסורות, מכיוון שהן בלתי נמנעות, ואין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך.
מקור משמעות המונח "פסיק רישא" היא כפי שמנסח זאת הרמב"ם: ”הרי שצריך לראש עוף לצחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המוֵת בא בשבילו” (משנה תורה, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק א', ו'). במקרים מסוג זה אמרו אביי ורבא בתלמוד מספר פעמים שאף רבי שמעון, שמתיר בדרך כלל "דבר שאינו מתכוון", אוסר "פסיק רישא".[3]
החילוק בין פסיק רישא לאינו פסיק רישא הוא רק בדבר שאינו מתכוין, אך כאשר קיימת כוונה מכוונת הפעולה אסורה גם אם אינה פסיק רישא[4].
דוגמאות לפסיק רישא
- סגירת דלת : אם בסגירת דלת הבית ברור שתוך סגירת הדלת תִכָּלֵא חיה בבית, אף שאינו מתכווין לכך, אסור לסגור את הדלת, שהרי זו מלאכת צד מדין פסיק רישא.
- תלישת עשבים: אם בהליכה על עשבים אין ודאות שההליכה תתלוש עשבים, מותר ללכת על העשבים מדין דבר שאינו מתכוון. אך אם ברור שתוך ההליכה על העשבים יעקרו עשבים, אסור ללכת על העשבים בשבת משום מלאכת קוצר בפסיק רישא.
פסיק רישא דלא ניחא ליה
כאמור, דין "פסיק רישא" הוא כאשר האדם בפעולתו לא התכוון למלאכה האסורה, אך ברור שבפעולתו שהמלאכה תעשה בוודאות. במקרה בו ברור שהמלאכה תעשה בוודאות, אך תוצאת המלאכה האסורה אינה נוחה לעושה המעשה[5] קיימת מחלוקת ראשונים האם האיסור הוא דרבנן[6], או מותר מלכתחילה[7]. רובם המכריע של הפוסקים הכריעו כדעה הראשונה, שהדבר אסור מדרבנן.
פסיק רישא באיסור דרבנן
אם פעולת האדם תגרום בוודאות לאיסור דרבנן להיעשות, לדעת רוב הפוסקים גם פעולה זו אסורה. לכן אסור לגרור ספסל כשוודאי שיעשה חריץ בקרקע, אף על פי שעשיית החריץ נעשית בשינוי, וממילא האיסור הוא רק מדרבנן.
לעומת זה, ב"פסיק רישא דלא ניחא ליה" באיסור דרבנן, יש פוסקים שמתירים ויש שאוסרים, ובשעת הצורך מקלים[8].
פסיק רישא לשעבר - ספק פסיק רישא
"ספק פסיק רישא" (נקרא גם 'פסיק רישא לשעבר'), הוא כאשר קיים ספק בידיעת אדם לגבי המציאות. לדוגמה, אדם סוגר את דלת ביתו, ולא יודע אם יש בבית בהמה או לא. אם יש - אז סגירת הדלת היא מלאכת צד מדין פסיק רישא. אם אין בבית בהמה - מותר לסגור את הדלת מלכתחילה.
הט"ז פוסק במקרה שאדם סוגר תיבה שייתכן שיש בה זבובים, ואם יש בה - יחשב הדבר כצידה, שמותר לסגור אותה כי הדבר לא נחשב "פסיק רישא". אך לדעת רבי עקיבא איגר הדבר אינו בכלל דבר שאינו מתכוון והוא אסור. להלכה הסכים המשנה ברורה[9] עם דברי הט"ז וכתב להתיר ספיק פסיק רישא אף באיסורי דאורייתא.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הלכות שבת, מלאכת צד, בעניין ספק פסיק רישא, תשס"ט - הרב יהודה אריה דינר, באתר בינינו
הערות שוליים
- ^ מסכת עירובין דף ק, ב: "אמר רמי בר אבא אמר רב אסי אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת משום שנאמר ואץ ברגלים חוטא תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך אסור לא קשיא הא בלחים הא ביבשים ואי בעיית אמא הא והא בלחים ולא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ואיבעית אמא הא והא בימות החמה ולא קשיא הא דסיים מסאניה הא דלא סיים מסאניה ואיבעית אמא הא והא דסיים מסאניה ולא קשיא הא דאית ליה עוקצי הא דלית ליה עוקצי ואיבעית אמא הא והא דאית ליה עוקצי הא דאית ליה שרכא הא דלית ליה שרכא והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון כולהו שרי". וברש"י: "כר' שמעון - דאמר דבר שאין מתכוין מותר".
- ^ פסיק - חיתוך, רישא - ראשו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג עמוד א'.
- ^ ישנה מחלוקת מה משמעות המושג "לא נח"- האם מדובר ברצון שהמלאכה האסורה לא תתבצע, או פשוט בחוסר אכפתיות לגבי המלאכה האסורה שתקרה בוודאות.
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף קג., ד"ה לא
- ^ דעת הערוך ערך 'פסק' ו'סבר'. מובא גם בתוספות על התלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ג עמוד א' ד"ה לא, וכן בעוד כמה דעות ראשונים
- ^ משנה ברורה, סימן שט"ז, סעיף קטן ה', ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ה'סימן כ"ז אות א.
- ^ ביאור הלכה שטז, ג ד"ה ולכן יש לזהר).
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
