מלאכת הוצאה מרשות לרשות
מְלֶאכֶת הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת על פי ההלכה היהודית. משמעותה - הוצאת חפץ או משא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, או העברתו ד' אמות (כ- 180 ס"מ) בתוך רשות הרבים. הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא אב מלאכה. העברת ד' אמות ברשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד הם תולדה, וכן זריקה או הושטה של חפץ[1]. מלאכה זו אסורה בשבת וביום כיפור, אולם מותרת ביום טוב.
מלאכה זו היא המלאכה היחידה מבין ל"ט המלאכות שאין בה פעולה יוצרת ממשית, אלא רק העברה של חפץ ממקום למקום. דיני מלאכה זו מפורטים במסכת עירובין ובמסכת שבת.
כבכל הלכות שבת, בכל מקום שנאמר על סוג של הוצאה שהעושה אותה פטור, הכוונה היא פטור אבל אסור מדרבנן, למעט מקומות בהם נאמר 'מותר', שם מותר גם לכתחילה לעשות את ההוצאה באופן המותר.
מלאכה זו נקראת גם "טלטול", או "טלטול מרשות לרשות".
מקור ההלכה
על פי התלמוד[2] מקור הדין הוא בבקשתו של משה מהעם לחדול מלהעביר את תרומותיהם לבניית המשכן:
ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא.
הגמרא לומדת, שדברי משה אינם רק קריאה לחדול מהבאת תרומות למשכן, אלא גם ציווי שלא להוציא דברים בשבת מרשות היחיד - האוהל של כל משפחה, לרשות הרבים - חצר המשכן. הגמרא שם מוכיחה (באמצעות לימוד של גזירה שווה) שפסוק זה בו משה מבקש מהעם להפסיק להביא תרומות היה ביום שבת.
איסור מפורש על הוצאה מרשות לרשות בשבת מופיע בספר ירמיהו:
כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם, ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו. וקדשתם את יום השבת כאשר ציוויתי את אבותיכם.
ישנן דעות הרואות באיסור העברה מרשות לרשות את המלאכה החקלאית האחרונה, אספת התבואה והפירות והכנסתם לרשותו הפרטית של האדם.[דרוש מקור] (בל"ט אבות המלאכה יש סדרה שלמה של מלאכות חקלאיות)
במשנה
מלאכת הוצאה מרשות לרשות נמצאת ברשימת אבות המלאכה שבמשנה במסכת שבת פרק ז משנה ב. כמו כן, מסכת שבת פותחת באב טיפוס מייצג של מלאכת הוצאה:
"יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת... כֵּיצַד? - הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר...".
הפרק הראשון של מסכת שבת מכונה "יציאות השבת" כיון שהוא פותח במקרה המייצג את מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת. המקרה עוסק בעני שבא לבקש אוכל מבעל הבית בשבת. העני עומד ברשות הרבים, ומושיט את ידו לתוך רשות היחיד, ושם את סלו בתוך ידו של בעל הבית, או שהעני לוקח מזון מתוך ידו של בעל הבית ומוציא החוצה, בשני מקרים אלה העני נחשב שעשה מלאכה של הוצאה מרשות לרשות בשבת.
מלבד פרק ראשון של מסכת שבת, גם הפרקים החמישי, הששי, השמיני, העשירי, האחד עשר, והששה עשר עוסקים ברובם בכללי מלאכת הוצאה מרשות לרשות. ישנם כמה משניות בפרקים אחרים שגם הן עוסקות בכללי מלאכת ההוצאה מרשות לרשות בשבת.
חלקי המלאכה
מלאכה זו יכולה להעשות בשני אופנים עיקריים מהתורה:
- העברת חפץ מרחק של ד' אמות ברשות הרבים.
- הוצאה, הכנסה, זריקה והושטה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. (אף במרחק קצר ביותר)
מדרבנן, נאסרו גם:
- העברת חפץ ד' אמות בכרמלית.
- הוצאה, הכנסה, זריקה והושטה של חפץ מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים.[3]
- הוצאה, הכנסה זריקה והושטה של חפץ בין שתי רשויות היחיד שלא עירבו ביניהם.
היתרים:
- מותר להוציא ולהכניס חפצים מכל הרשויות למקום פטור,[4] ובלבד שלא ישתמש במקום הפטור כתחנת ביניים בהעברת חפץ בין רשויות שאסור להעביר ביניהם חפצים בצורה ישירה מהתורה. אולם ישנה מחלוקת האם מותר להעביר חפצים דרך מקום פטור, בין רשויות האסורות בטלטול ביניהם מדרבנן.[5] במקום הצורך הותר להעביר בין רשויות דרך מקום פטור.[6]
- מותר להעביר חפץ בין שתי רשויות שהם כרמלית, ובלבד שמרחק ההעברה של החפץ יהיה קטן מד' אמות.
תנאים לחיוב בהוצאה מרשות לרשות
עקירה והנחה
ערך מורחב – עקירה והנחה
אין חייבים על מלאכה זו עד שאדם אחד יעקור את החפץ ויניחו, או יגרום להנחתו.[7] אולם אדם המהלך ברציפות ואינו עוצר לנוח, פטור אפילו מהלך מרחק רב ברשות הרבים או מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיוון שהחפץ אינו נח, והמלאכה לא הושלמה. אולם ברגע שיעצור למנוחה, היות שגופו נח, החפץ נחשב כאילו הונח עכשיו, וחייב. (אף שהחפץ עודו נתון בידו)[8]
כמו כן, אדם שלא עקר חפץ בעצמו, אלא חברו הטעינו במשא תוך כדי הילוכו, אין זה נחשב לעקירה, ואינו חייב על הוצאה זו, עד שיעצור לנוח, והעקירה שלאחר המנוחה תחשב לעקירה.[9]
מקום חשוב
העקירה וההנחה צריכים להיות שניהם ממקום הנחשב חשוב, היינו מקום ששטחו גדול מד' על ד' טפחים (כ- 1024 סמ"ר)[10] או מידו של אדם, שנחשבת גם כן למקום חשוב.[11] אולם אם העקירה וההנחה נעשו משטח או לשטח קטן יותר, אין זו עקירה והנחה, והמלאכה לא הושלמה, ומי שעושה אותה - פטור.
אולם אם אדם מתכוון שההנחה תהיה במקום הקטן מד' על ד' טפחים, כוונתו גורמת למקום להיות מקום חשוב, וחייב אף אם השטח קטן מד' על ד' טפחים.[12] לדוגמה, אדם היוצא מרשות לרשות תוך כדי אכילת דבר, כוונתו לאכול גורמת לפה להיחשב למקום חשוב, והבליעה היא ההנחה, וחייב משום מלאכת הוצאה, אם יצא תוך כדי אכילה מרשות היחיד לרשות הרבים.
שיעור ההוצאה
כדי להתחייב בחטאת, צריך שהחפץ המועבר מרשות לרשות יהיה חשוב מספיק, ולכן הדבר תלוי בשימוש המקובל לאותו חפץ, ובאופן כללי מאכלים שיעורם בכגרוגרת.
שניים שעשאוה
- ערך מורחב – שניים שעשאוה
אין חייבים על מלאכה זו עד שתעשה בשלמותה על ידי אדם אחד, היינו שאדם אחד יעקור את החפץ מרשות אחת ויניח אותה ברשות השנייה. אולם אם אדם אחד עקר מרשות אחת, ואדם שני קיבל ממנו והניח ברשות האחרת, שניהם פטורים היות שאף אחד מהם לא עשה מלאכה שלמה, אולם דבר זה אסור מדרבנן.[13]
מהלך לאו כעומד
אדם שמהלך עם חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אך לא עצר ברשות הרבים - פטור על הוצאה זו, משום שאין מתחשבים בהליכתו ברשות הרבים כל זמן שלא עצר שם. ('מהלך לאו כעומד דמי') בצורה דומה, מעבר של אדם ברשות כל שהיא ללא עצירה בה, אינו מחייב משום הוצאה. אולם אם החפץ עבר בסמוך לג' טפחים מהקרקע, (כ- 24 ס"מ) נחשב החפץ למונח ברשות שבה עבר, אף שהאדם שנשא את החפץ לא עצר בה.
טעם דין זה הוא, שרואים את ג' הטפחים הסמוכים לקרקע, כאילו הם הקרקע עצמה. ('לבוד')
כלל זה יכול לשמש גם בצורה הפוכה, לחייב את המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, אף שעבר דרך מקום פטור, כל זמן שלא עצר במקום הפטור, או לפוטרו אם עבר ללא עצירה במקום פטור והחפץ עבר בסמוך לג' טפחים מהקרקע.
זריקה של חפץ
הזורק חפץ מרשות אחת ונח החפץ ברשות שנייה - חייב עליו הזורק משום מלאכת הוצאה, אף שלא הניח את החפץ במישרין. אולם אם זרק אדם חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, ועבר החפץ באוויר רשות הרבים - פטור הזורק, כיוון שהחפץ לא נח במעופו ברשות הרבים, אין משמעות למעברו בשטח רשות הרבים. ('קלוטה לאו כמי שהונחה דמי') אולם אם החפץ עבר בפחות מג' טפחים מהקרקע (כ- 24 ס"מ) אנו רואים אותו כאילו הוא נח במעופו ברשות הרבים, וחייב הזורקו משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.[14]
טעם דין זה הוא, שרואים את ג' הטפחים הסמוכים לקרקע, כאילו הם הקרקע עצמה. ('לבוד')
אין חייבים בזריקה משום מלאכת הוצאה אלא כאשר נתכוון לזרוק את החפץ למקום שבו הגיע. אולם אם החפץ נח שלא במקום שאליו כיוון, כגון שנשרף או שכלב תפסו בפיו - פטור על זריקה זו, היות שלא זו המלאכה שכיוון אליה. (אין זה 'מלאכת מחשבת')[15][16][17]
הושטה של חפץ
אדם המושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כגון ממרפסת למרפסת - חייב משום הוצאה מרשות לרשות, אפילו כאשר מושיט את החפץ מעל י' טפחים מהקרקע, שהוא מקום פטור, ('אוויר רשות הרבים') ואפילו שמושיט לחבירו, והמלאכה נעשית על ידי שניהם. סיבת דין זה הוא שכך הייתה עבודת הלווים במשכן, שם היו מושיטים את חלקי המשכן מעגלה לעגלה, (שהם רשות היחיד) דרך רשות הרבים מעל י' טפחים. וכיוון שמלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשכן, נאסרה הושטה מרשות לרשות גם דרך אוויר רשות הרבים.[18]
אולם דין הושטה מרשות לרשות הוא רק במקרה ששתי רשויות היחיד נמצאות באותו צד של רשות הרבים, כגון שתי מרפסות באותו בניין. אולם אם שתי רשויות היחיד נמצאות משני צידי רשות הרבים, כגון שתי מרפסות בבניינים הממוקמים אחד מול השני וביניהם רשות הרבים, אין את החומרה המיוחדת של מושיט מרשות לרשות. גם טעם דין זה הוא מפני דרך עבודת הלווים במשכן.[19]
העברת ד' אמות ברשות הרבים ובכרמלית
- ערך מורחב – העברת ד' אמות ברשות הרבים
המעביר חפץ או משא ד' אמות ברשות הרבים - חייב משום הוצאה. למעשה אין מתחייבים במלאכה זו בהעברת חפץ למרחק גדול מ-ד' אמות (כ- 180 ס"מ, אף שזה אסור) אלא רק בהעברה למרחק הגדול מ-5.6 אמות (כ- 250 ס"מ), טעם דין זה הוא, היות שלכל אדם מותר לטלטל ד' אמות ברשות הרבים, ולעניין חיוב משום מלאכת הוצאה, ד' אמות אלו אינם נמדדות כעיגול, אלא כריבוע, והמרחק המקסימלי בריבוע של ד' אמות הוא האלכסון, שהוא בגודל 5.6 אמות.
כדי להתחייב משום העברה, צריך שתהיה עקירה ברשות הרבים בתחילת ההעברה, והנחה ברשות הרבים בסיומה. אולם אם לא הייתה הנחה ועקירה ברשות הרבים, כגון המוליך חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ובדרכו הלך מרחק גדול ברשות הרבים ללא עצירה בה - אין פה מלאכה שלמה ופטור.
אף אדם המעביר חפץ שנמצא עליו, ומעל י' טפחים, שהוא אוויר רשות הרבים ודינו כמקום פטור - חייב על ההעברה, היות שהאדם כולו נחשב כרשות הרבים, אף בחלקו העליון, הואיל והוא מהלך ברשות הרבים, ונמצא שהעביר חפץ ברשות הרבים.[20]
בכל אופן שאסור להעביר ד' אמות ברשות הרבים מדין התורה, אסור להעביר ד' אמות בכרמלית מדרבנן.
טלטול ברשות אחרת
מותר לאדם לעמוד ברשות אחת ולטלטל ברשות אחרת, כגון לעמוד ברשות הרבים ולטלטל חפץ באמצעות ידו ברשות היחיד.[21] אולם אם מדובר בטלטול חפץ הנצרך לו - אסור, גזירה שמא יוציא את החפץ למקום שבו הוא עומד, דבר שיכול להיות איסור מתורה. אולם גזירה זאת היא רק במקום שיש חשש שיגיע לאיסור תורה, בין רשויות שאיסור ההוצאה ביניהם הוא מהתורה, אולם גזירה זאת לא נגזרה לגבי רשויות שהאיסור ביניהם הוא מדרבנן, כגון כרמלית.
דוגמה לדין זה - אסור לאדם העומד ברשות הרבים להכניס ראשו לרשות היחיד על מנת לשתות מכלי המונח ברשות היחיד, שמא יוציא את הכלי למקום עומדו ברשות הרבים, ונמצא עובר על איסור הוצאה מהתורה. (אולם אם הכניס לשם את ראשון ורוב גופו - מותר)[22] אולם מותר לו להכניס ראשו לרשות היחיד אם עומד בכרמלית.
הוצאה על ידי כוחו
מותר להוציא חפץ מרשות לרשות, שאיסור ההוצאה ביניהם הוא דרבנן (כגון מרשות היחיד לכרמלית) בצורה עקיפה, כגון אדם השופך מים ברשות היחיד והמים זורמים משם לכרמלית. סיבת היתר זה היא שכאשר חכמים אסרו על הוצאה מרשות היחיד לכרמלית, הם לא אסרו כאשר ההוצאה היא על ידי 'כוחו', כמו במקרה זה של שופך מים מרשות היחיד לכרמלית[23], או מבית לחצר משותפת כשלא עירבו עירוב חצרות[24]. אולם דבר זה אסור בין רשויות שאיסור ההוצאה ביניהם הוא מהתורה, כגון שפיכת מים ברשות היחיד שזורמים משם לרשות הרבים. (ייתכן וזה אף איסור תורה)[25]
אולם חכמים התירו לשפוך שופכין לחצר הפתוחה לרשות הרבים, שהמים עלולים לזרום ממנה לרשות הרבים, ובלבד שיהיה בחצר שטח כולל של ד' על ד' אמות. סיבת דין זה היא, שחכמים שיערו שבחצר בגודל כזה יש שיעור ספיגה לכמות השופכין היומית של אדם, שהיא סאתיים. (כ- 8 ליטר)[26] במקרה והחצר קטנה משיעור זה, ניתן לעשות 'עוקא' - בור קטן בקיבול של סאתיים, וישפוך לתוכו. ואף אם העוקא מלאה - מותר לשפוך לשם שופכין, אף שיזרמו לרשות הרבים, היות שבשעה ששופך את השופכין על העוקא, הרי הם נחים שם, והמשך זרימתם לרשות הרבים אינו נחשב הוצאה מרשות לרשות מהתורה, וחכמים לא אסרו במקרה כזה באיסור דרבנן, בשל הצורך.[27]
שאיבת מים בשבת
- ערך מורחב – היתר שאיבת מים בשבת
חכמים התירו לשאוב מים מכרמלית לרשות היחיד על ידי תיקון מחיצה תלויה, אף שהיא אינה מחיצה גמורה, מחמת הצורך. (היינו שכאשר חכמים אסרו על הוצאה מכרמלית, הם לא אסרו על שאיבת מים ובלבד שתהיה מחיצה תלויה). היתר זה מורחב בספינה, ומשמש גם על מנת לאפשר שאיבת מים בשבת מאמת מים גדולה העוברת בחצר.
דינים שונים
- כאשר מעבירים חפץ מרשות הרבים דרך רשות היחיד לרשות הרבים, (כגון בזריקה) מצרפים את שתי רשויות הרבים לעניין חישוב העברת ד' אמות.[28]
- כאשר ידו של אדם ברשות אחת וגופו ברשות אחר, רואים את היד לפי הרשות בה היא נמצאת בפועל ואין אומרים שהיד תלך אחרי הגוף, ותחשב כרשות שבה נמצא רוב הגוף.[29]
- העומד במקום פטור, ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - פטור, היות שזה כאילו החפץ נח במקום פטור בדרכו בין הרשויות. (אולם אסור להוציא בדרך כזאת)[30]
- דבר הצף על גבי מים אינו נחשב מונח, ועקירתו אינה נחשבת לעקירה.[31]
- עקירה היא דווקא כשעוקר את כל החפץ, אבל מי שמרים קצה של דבר ארוך כגון קנה, ומוליכו בעוד הקצה השני של הארץ - אין זה נחשב עקירה, ופטור.[32]
- מי שעקר חפץ על מנת להניחו במקום מסוים, ותוך כדי הילוכו שינה את דעתו והחליט להניחו במקום אחר - פטור, הואיל והעקירה לא הייתה למען ההנחה. (אולם הדבר אסור לכתחילה)[33]
- אסור לרוק מרשות לרשות שאסורה הוצאה ביניהם, מפני שדבר זה נחשב גם כן להוצאה מרשות לרשות.[34]
- חפץ ארוך שקצהו אחד ברשות אחת וקצהו השני ברשות שנייה, כגון מגילת קלף פתוחה, אסור להכניסו לתוך אחת הרשויות - מדרבנן. אולם כשחכמים אסרו דבר זה, הם לא אסרו אם המגילה היא אחת מספרי התנ"ך.[35]
- זב או נדה שקושרים בגד במקום יציאת הזיבה או הדם כדי שלא יתלכלכו, ויוצאים עימם לרשות הרבים, נחשבים כעושים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין מטרתם להוציא את הבגד לרשות הרבים, אלא להשתמש בו כבגד מגן[36]. באופן דומה, הוצאת מת מרשות היחיד בה בוערת אש לרשות הרבים נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא שלהלכה למרות שזו אסורה מדברי חכמים בלבד, לא התירו הוצאה זו לצורך מת, מכיוון שמלאכה כזו חמורה יותר משאר אסורים חכמים, כיוון שפעולה זו עצמה עשויה להיות איסור מהתורה אם תעשה "לצורך גופה"[37]
ראו גם
לקריאה נוספת
הערך זריקה מרשות לרשות - אנציקלופדיה תלמודית.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: דיני הוצאה מרשות לרשות בערוך השולחן |
- אליעזר מלמד, מלאכת הוצאה, באתר "ישיבה"
- אסופת מאמרים בנושא הוצאה, באתר אסיף
- מעמדה של מלאכת ההוצאה, מאת אהרן נובוגרוצקי, מתוך עלון ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב'
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ח
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף י
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף יא
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף טו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמח סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ו
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנ סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנ סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שעז סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנז סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנז סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנז סעיף ג וראה גם סעיף א'
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמו סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף ה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף יג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שמז סעיף יד
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנ סעיף ז
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שנב סעיף א
- ^ סימן ש"א סעיף י'.
- ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שי"א סעיף ה'.
33022230מלאכת הוצאה מרשות לרשות