אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא עקרון הלכתי, הנוגע לפעולות ברכוש שמביאות לאיסור הלכתי על השימוש באותו רכוש. על פי עקרון זה, אין תוקף לפעולות כאלו כאשר הן נעשות על ידי אדם זר שאינו בעל הרכוש.

דוגמה לפעולה כזו הוא הקדשת רכוש של הזולת לעבודה זרה, כגון ניסוך יין של הזולת לאליל, או השתחוות לבעל חיים של הזולת בתור אליל.

מקור וטעם הדין

מקור הדין במשנה, מסכת כלאים, פרק ז', משנה ה' ”רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו”, וכן בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ד עמוד ב' ”אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”.

ובאחרונים כתבו מקור לזה מפסוקי התורה:

• "ופסיליהם תשרפון באש" - דווקא פסלים שלהם, אך את שלכם הם לא היו יכולים לאסור.
• "לאסור איסר על נפשו" - על נפשו ולא על אחרים.
• "ואיש כי יקדיש את ביתו" - לגבי הקדש נאמר "מה ביתו שלו אף כל שהוא שלו - ולא של אחרים". ולמדים איסור מהקדש, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ובטעם הדין יש כמה הסברים:

• יש כתבו שאין לו כח לאסור את שאינו שלו. ובאחרונים כתבו שזה משום שאין לו יכולת לשנות על ידי מחשבה. אך על ידי מעשה כן יוכל לאסור.
• אך מהרמב"ם מדייקים שאינו נאמן שהתכוון לאסור את החפץ, (כי אנו תולים שכוונתו רק לצער את בעל החפץ). ולטעם זה, כשברורה כוונתו, כגון במומר - אוסר.
• הר"ש משאנץ כתב שלכל דין בו חל הכלל שאין אדם אוסר את שאינו שלו, יש טעם אחר: עבודה זרה - אינה מיוחדת לעבודה זרה אם אינה שלו, פרה אדומה - צריכה ניחותא של הבעלים, כלאי הכרם - צריך ניחותא או שיש גזיה"כ "כרמך".

איסור על ידי מעשה

ביארו הראשונים שאדם שזורק בשר לתוך סיר חלב של חבירו ודאי שאוסר את החלב ואין אומרים בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי כאן היה מעשה גמור. והכלל נאמר רק בדברים שצריך גם את הכוונה של האדם, שבזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ובאיסור שתלוי במחשבה ונעשה גם על ידי מעשה ממש, הלכה אותה קיבל עולא מרבו רבי יוחנן אומרת כי כלל "אין אדם אוסר" תקף רק לגבי פעולה שבמחשבה. לעומת זאת, כאשר מדובר גם במעשה בפועל, ניתן לאסור גם דבר שאינו שייך לאדם המבצע את המעשה האוסר. למשל, למרות שהמשתחווה לבהמת חברו לשם עבודה זרה אינו אוסר אותה, אם הוא שוחט אותה לשם עבודה זרה, היא נאסרת. רב נחמן רב עמרם ורב יצחק חלוקים על חידושו של עולא כי ניתן לאסור בהמה שאינו שלו במעשה, והם סבורים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בשום אופן שהאיסור נובע ממחשבה. אם כי כאמור הם סבורים כי גם קרבן חטאת נקראת בהמה שלו.

לפי רב הונא, כדי לאסור בהמה על ידי מחשבה, היא צריכה להיות שלו ממש. ולכן, אין להחשיב קרבן חטאת כאילו היא שלו, למרות שיש לו בבהמה "קניין כפרה", כלומר הבהמה נחשבת שלו בכך שאם היא נשחטת כראוי בבית המקדש, היא מכפרת על עוונותיו. לעומת זאת, רב נחמן ורב יצחק סבורים כי גם קניין כזה מצדיק שהבהמה תיחשב שלו, ולכן אם אדם שחט קרבן חטאת לשם עבודה זרה, הוא אסר אותה. במסכת זבחים מובא כי קדשים קלים נחשבים ממונו של האדם והוא יכול לאסור אותם, ולפי פירוש התוספות גם רב הונא מודה בכך, ורק בקרבן חטאת הוא חלוק על חבריו.

יישומים נפוצים

דין נפוץ בבית היהודי, העושה שימוש בכלל זה, הוא בסיס לדבר האסור. ההלכה אומרת שחפץ המשמש כבסיס לחפץ אחר הנחשב כמוקצה, נחשב גם הוא למוקצה ודיני המוקצה חלים גם עליו. כאשר למשל אדם מניח נרות שבת על שולחן, נחשב השולחן כבסיס לשלהבת שהיא מוקצה מחמת גופו.

על פי עקרון "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", ייחשב השולחן למוקצה רק בתנאי שמי שהניח את הנרות הוא בעל השולחן, אבל אם אדם אחר הניח את הדבר בלי רשות מפורשת, לא נחשב השולחן כבסיס, שכן אין בכוח אדם לאסור דבר שאינו שלו.

קישורים חיצוניים

• הערך "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "מיקרופדיה תלמודית:דבר שאינו שלו", באתר ויקישיבה
• 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו', מאמר של הרב אברהם סתיו מתוך כתב העת 'עלון שבות'.

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, "דבר שאינו שלו", אות א

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.