נידה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טומאת נדה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טומאת נידה
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ט"ו, י"ט-כ"ד
משנה מסכת נידה
משנה תורה הלכות מטמאי משכב ומושב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה צ"ט
ספר החינוך, מצווה קפ"א

נידה היא פרק הזמן שבו אישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הווסת שלה. כיום המשמעות ההלכתית העיקרית של הנידה היא שהאישה אסורה בתשמיש עד שתיטהר בטבילה במקווה. המילה מתייחסת גם לאישה במהלך פרק זמן זה. מושג הנידה מבטא התרחקות זמנית ונגזר מהשורש נ-ד-ד.[1]

בהלכות טומאה וטהרה, הנידה היא אב הטומאה, ומטמאה אנשים, כלים, מאכלים ומשקאות. התורה מבחינה בין נידה לבין זבה, שדיניה שונים משל הנידה.

הנידה והזבה בדיני התורה

ערך מורחב – איסור משכב עם נידה


בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

בספר ויקרא, פרק ט"ו, כתוב:

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

בפרק כ' נאמר האיסור על קיום תשמיש עד טהרתה של הנידה. המקיים תשמיש עם נדה, בין אם זו אשתו ובין רווק עם רווקה[2], עונשם של האיש והאשה הוא כרת:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ; וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם

ספר ויקרא פרק י"ח, פסוק י"ט; פרק כ', פסוק י"ח


ערכים מורחבים – זבה, שומרת יום כנגד יום

לאחר דיני הנידה, כתוב בתורה דין הזבה:

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים כה-כח

חז"ל פירשו את דיני הנידה והזבה מן התורה כראיית דם של האישה בתקופות שונות של הווסת החודשית. כאשר האישה רואה את דם הווסת, הרי היא נידה שבעה ימים, ואם הפסיקה לדמם ביום השביעי או לפני כן, מדין התורה יכולה היא לטבול ביום השמיני ולהיטהר.

אולם דין שונה מן התורה יש לאישה הרואה דם באחד-עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידות, הנקראים "אחד עשר ימי זיבות". אישה הרואה דם יום, או יומיים רצופים, בתוך ימי הזיבות, הרי היא זבה קטנה ודינה נקרא בהלכה "שומרת יום כנגד יום", כלומר היא טמאה ביום (או ביומיים) שראתה דם, וכן עליה לשמור ולבדוק את טהרת גופה לבל יצא ממנה עוד דם, עד סוף היום שלמחרת ראייתה. לאחר יום זה היא יכולה לטבול ולהיטהר. אם ראתה האישה דם שלושה ימים רצופים בתוך אחד-עשר ימי הזיבות, הרי הרי זבה גדולה, וצריכה למנות שבעה ימים נקיים שלא תראה בהם דם, ורק לאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר. אישה הרואה דם לאחר אחד-עשר ימי הזיבות (המתחילים, כאמור לעיל, מהיום שלאחר שבעת ימי הנידות), הרי דם זה הוא דם נידות, וחזר דינה להיות כנידה שבעה ימים, שלאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר.

הדין כי ימי הזיבות הם אחד-עשר יום לאחר ימי הנידות הוא הלכה למשה מסיני לפי רבי אלעזר בן עזריה, ואילו לפי רבי עקיבא נלמד מהכתובים[3]. שיטת הרמב"ם בהגדרת ימי הנידות וזיבות שונה, אך היא לא התקבלה להלכה, עיין בהערה[4].

ביוץנידה

בתרשים ניתן לראות את הפרשנות המקובלת בקרב הראשונים לזמן איסור הנידה בהנחה שלאישה מחזור קבוע בן 28 ימים:
שבעה ימי נידה מתחילים מרגע ראיית דם הווסת. (באדום)
לאחר מכן 11 ימי זבה, בהם אם תראה דם תצטרך לנהוג לפי דיני זבה קטנה או זבה גדולה. (בוורוד)
לאחר מכן פרק זמן בלתי מוגבל עד שתראה שוב דם, פרק בן עשרה ימים אצל אישה בעלת מחזור קבוע בן 28 ימים. (בלבן)
הקו הכחול מסמן את הזמן שבו אישה יכולה להיות טהורה ולקיים תשמיש מן התורה בלבד.

דין נידה מדרבנן

ערך מורחב – חומרא דרבי זירא

תקנת רבי יהודה הנשיא

כאמור, לפי דיני התורה, אישה הרואה את דם המחזור החודשי נטמאת בטומאת נידה לשבעה ימים, וביום השמיני נטהרת בטבילה. באחד-עשר ימי הזיבות שלאחר מכן, אם תראה האישה דם תיטמא כזבה קטנה או כזבה גדולה.

אך מחשש לבלבול בין ימי נידה וימי זיבה שדיניהם שונים, וכן מן הטעם שלא ידעו להבחין בין דם טהור לדם טמא והדבר יביא לבלבול ספירת ימי הטומאה, תיקן רבי יהודה הנשיא כי אשה שראתה דם יום אחד, בין בימי נידות בין בימי זיבות, תספור לאחריו ששה ימים נקיים ורק לאחריהם תטבול, וכן אישה שראתה דם יומיים רצופים, תספור לאחריהם שישה ימים נקיים ולאחר מכן תטבול. אישה שראתה שלושה ימים (או יותר) דם ברציפות, תספור לאחריהם שבעה ימים נקיים, כדין זבה גדולה, ולאחר מכן תטבול, בין שראתה את הדם בימי נידות או בימי זיבות.

חומרת בנות ישראל

חומרה נוספת שנתקנה בימי האמוראים היא 'חומרת בנות ישראל', או חומרא דרבי זירא (על שם האמורא רבי זירא שהיא מובאת בשמו בתלמוד). על פי חומרא זו, כל בנות ישראל מחמירות וסופרות שבעה נקיים כדין זבה גדולה לאחר כל ראייה של דם, אפילו ראיית הדם הייתה פחות משלושה ימים רצופים. הטעם לחומרא זו על גבי 'תקנת רבי' הוא להשוות את דיני כל טומאת האישה לדין אחד אחיד וקבוע[5], וכן למנוע בלבול בין זבה קטנה לזבה גדולה[6].

חומרא זו מוזכרת בגמרא[7] ובראשונים כדין מוסכם ומוחלט והלכה פסוקה, "שאין לסור ממנו לעולם"[8].

דם נידה לעומת כתם

ערכים מורחבים – הרגשת נידה, כתם (נידה)

אחד מהתנאים להיטמאות האישה מן התורה הוא הרגשת האישה בזמן הדימום. דין זה נדרש על ידי שמואל במסכת נידה[9]: ”אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר (ויקרא טו, יט) "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה”. כלומר: בפסוק הפותח את הלכות נידה נאמר: ” וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב”. מהמילה "בבשרה" למד שמואל כי דווקא אם האישה חשה בהרגשה בבשרה ביציאת הדם, היא טמאה מדאורייתא, אך אם מצאה דם ולא הרגישה ביציאתו, היא אינה טמאה מדאורייתא אלא רק מדרבנן, ודם זה נקרא "כתם". תנאי ההרגשה מצוי גם בדבריו של רבי עקיבא במשנה[10] האומר כי רק "דם" מטמא מן התורה, אך לא "כתם". דיני 'כתם' קלים יותר מדין 'דם', והם אסורים רק מדרבנן, כדלקמן.

מהי ההרגשה המטמאה מן התורה

להלכה הובאו כמה דעות מהי אותה הרגשה עימה נטמאת האישה מן התורה. בספר פתחי תשובה[11] הביא שלושה סוגי הרגשות שהובאו בפוסקים:

בנוסף, המהר"ם שיק פסק כי הרגשות החולשה והחולי שאישה רגילה להרגיש בזמן הווסת, גם הן נחשבות הרגשה המטמאת את האשה מן התורה. וכך גם פוסק הציץ אליעזר[12].

במהלך שלוש מאות השנים האחרונות מקובל בפסיקה שהנשים כבר אינן מרגישות את יציאת הדם. ככלל, הפוסקים נחלקו לשתי סיעות מרכזיות:

יש הסוברים שכיום אצל רוב הנשים אין מצויה ההרגשה שמוזכרת בדברי התלמוד[13], יש המסבירים זאת בחולשה שירדה לעולם שמיעטה את יכולת הנשים להרגיש הרגשות דקות כאלו[14]. למרות זאת, מוסכם בקרב סיעה זו שאישה המקבלת את המחזור החודשי טמאה מן התורה, מכיוון שכאשר ישנו דימום גדול סביר להניח שהאישה אכן הרגישה, אך לא שמה לב לכך. רבי יוסף שלום אלישיב כתב שייתכן שהתורה לא דרשה הרגשה כדי לקבוע טומאה, אלא שכאשר אישה שדרכה להרגיש ביציאת הדם מגופה אינה מרגישה זאת - הרי זו הוכחה שהדם אינו מגופה אלא ממקור אחר, וכיום שאין הוכחה זאת, האישה טמאה מהתורה גם בלי הרגשה[15].

לעומת זאת יש סוברים שגם בזמן הזה הנשים מרגישות, והאמירה ש'נשים אינן מרגישות' נובעת מבדיקה מדגמית לא אמינה, וכשל בהסברת המושג ההלכתי של ההרגשה לנשים. כך, הערוך השולחן כתב שהנשים מרגישות כשיוצא דם מגופן בדומה להרגשת הגוף לפני שיוצאים ממנו מי רגליים. גם רבי משה פיינשטיין[16] והציץ אליעזר[17] כתבו שנשים מרגישות לפני יציאת דם נידה מגופן, אלא שמיעוטן אינן בקיאות להבין את טיב ההרגשה, בשל הסברה לקויה.

מחקר שבדק את נפוצות ההרגשות השונות בקרב נשים ומצא כי מקצתן מדווחות על הרגשות מסוגים שונים[18].

דיני כתם

כתם, כאמור, הוא דם שהאישה מצאה ללא הרגשה דלעיל, ודיני הטומאה של הכתם קלים יותר מדין דם נידה, כגון:

  • כתם מטמא רק אם הוא בגודל של 'גריס', שהוא שטח כעיגול בקוטר עשרים מילימטר. הטעם לדין זה הוא שבדם פחות משיעור 'גריס' ניתן לתלות את הכתם בדם כינה שנמעכה, שהייתה מצויה בימי חז"ל בבתים ובבגדים, ולא בדימום האישה. ואף שבימינו אין כינים מצויות בבתים ובבגדים, דעת רוב הפוסקים היא שחז"ל גזרו רק על כתם הגדול מגריס, והגזרה לא בטלה[19].
  • כתם אינו מטמא אם הוא נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה, כגון קרקע.
  • כתם אינו מטמא אם הוא נמצא על בגד צבעוני.

צבע הדם המטמא

מן התורה, רק דם בגוון של חמישה צבעים מסוימים מטמא את האישה כנידה:

חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג.

אולם, כבר מימות התלמוד בטלה הבקיאות בגווני צבעים אלה בקרב חז"ל, והיו מן החכמים שהיו נמנעים מלפסוק במראות דמים[20]. ולכן, להלכה, כל מראה דם שיש בו מראה אדמומיות או מראה שחור הוא טמא[21]. צבעים בהם יש ספק אם הם בגוון אסור או מותר, יש להראות למורה הוראה אשר פוסק את דינם.

צבע ברוין

בפוסקים דנו בעניין צבע 'ברוין' הנקראת 'חום' בעברית המודרנית (בלשון הקודש אין מילה לצבע 'חום' ואדרבה צבע 'חום' הנזכר במקרא היא כעין אדום[22]). למעשה ישנן מסורות רבות ושונות בעניין איזה ברוין כן נחשב נוטה לאדום - יש שמקילין ויש שמחמירין.

איסורים והרחקות בימי הנידות

ערך מורחב – הרחקות הנידה

חז"ל (בספרא[23]) למדו מן הפסוק: ”וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”[24] כי בימי הנידות אסורים האיש והאישה לא רק בקיום תשמיש, אלא גם כל קרבה בין איש לאשתו אסרה תורה בימים אלה, עד שתטהר האישה. בין האיסורים ניתן למנות:

  1. איסור מגע בין האיש לאישה, ואפילו מגע שאינו של אהבה וחיבה. וכן איסור הושטת חפצים מיד ליד, מחשש לנגיעה.
  2. איסור לדבר דברי צחוק וקלות ראש.
  3. איסור לישון במיטה אחת, אפילו ללא מגע.
  4. איסור לאכול מתוך צלחת אחת או כוס אחת.
  5. איסור למזוג לבן הזוג כוס יין.

חופת נידה

ערך מורחב – חופת נידה

חופת נידה היא מצב בו הכלה נכנסת לחופה כשהיא נידה. ישנה מחלוקת ראשונים האם במצב זה החופה מהווה את נישואי החתן והכלה המאורסים, או לא. למעשה נהוג להימנע ממצב זה, אך אם אירע מקרה כזה, לא מבטלים את החתונה אלא עורכים אותה באופן המותאם למצב מצד ענידת הטבעת, חדר הייחוד וליל הכלולות.

הנידה כאב הטומאה

ערך מורחב – טומאה וטהרה

הנידה היא אב הטומאה, ומטמאת אדם, כלים, מזון ומשקה במגעה. טומאת הנידה חמורה יותר מאבות טומאה אחרים במספר פרטים:

  • היטמאות הסביבה: כמו בטומאת הזב, "משכב ומושב" הנידה נעשים "אב הטומאה" בעצמם, וכן הנידה מטמאת ב"היסט" גם בלא נגיעה ישירה.
  • נוזלי הגוף: נוזלי הגוף של נידה הנקראים "מעיינות הנידה" נחשבים אף הם ל"אב הטומאה" כ"מעיינות הזב". הנוזלים הטמאים בנידה הם הרוק, השתן ודם הווסת.
  • טומאות היוצאות מגוף האדם: טומאת הנידה היא אחת מהטומאות שבהן החמירה התורה ואסרה כניסה להר הבית כולו[25]. טומאות אלו לא מותרות אפילו כאשר טומאה הותרה בציבור.

בועל נידה

בועל נידה הוא איש המשמש עם נידה (דבר שאסור מהתורה) נטמא והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים[26], ונקרא "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד[27]. באשר לשאר החומרות המיוחדות בנידה:

  • לדעת תוספות הרא"ש "אין בועל נידה קל מנידה אלא לענין משכב ומושב דפרט בו הכתוב ונתקו מטומאה חמורה, אבל כל שאר חומרות שבנדה ישנן בבועלי נדה"[28].
  • לדעת הרמב"ם "בועל נידה כנידה שהוא אב מאבות הטומאות של תורה, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא בהיסט, ומטמא משכב ומושב כנידה"[29].

קיימים מספר דרכים במפרשים, לגבי בועל נידה בשאר החומרות שיש בנידה, וכן לגבי שיטת הרמב"ם בעניין החומרות שלא הזכיר בהלכותיו[30]. בועל נידה אינו כשאר הטמאים שטומאה יוצאת מגופם, לעניין זה שהוא מותר במחנה לויה][31]. והרי הוא כמותם לעניין זה שטומאתו אינה דחויה בציבור[32]. לא הוזכר מה דינו לגבי שאר עניינים שיש בטומאה היוצאת מהגוף:

  • האם אסור באכילת תרומת חוץ לארץ.
  • האם אסור לו לאכול בכור בעל מום, לדעת בית שמאי במסכת בכורות (דף לג).
  • האם אסור לו לעשות פרה אדומה, לדעת יוסף הבבלי במסכת זבחים (דף יז).

תהליך טהרת הנידה

"עד בדיקה", בד לבן המשמש לבדיקה פנימית בהפסק טהרה ולימים של שבעה נקיים.

הפסק טהרה ושבעה נקיים

ערכים מורחבים – הפסק טהרה, שבעה נקיים

כאמור, לאחר 'חומרת בנות ישראל', נטמאת האישה לאחר כל ראיית דם כזבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים. כדי להתחיל את ספירת ה'שבעה נקיים', על האישה לבצע בדיקת 'הפסק טהרה', כלומר לוודא שפסק הדימום על ידי בדיקה פנימית ב'עד בדוק' (=בד לבן נקי). זמן הבדיקה הוא לפני ובסמוך לשקיעת החמה, אולם לא לאחריה. בדיקת 'הפסק טהרה' היא הבדיקה החשובה ביותר, בה האישה יוצאת מ"חזקת טומאה" ל"חזקת טהרה", ועל ידה ניתן להתחיל למחרת בספירת ה'שבעה נקיים'. לכתחילה על האישה להניח "מוך דחוק" בזמן בין השמשות, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים, כדי לוודא שהדימום פסק לחלוטין. בדיקת 'מוך דחוק' היא חומרא, ולכן בדיעבד אם היא לא נעשתה- האישה יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים. היום בו נעשית בדיקת ההפסק טהרה אינו עולה למניין השבעה נקיים, ולאחריו צריכה האישה לספור שבעה ימים שלמים נקיים כדי לטבול.

אם בדיקת ה'הפסק טהרה' טהורה ואין בה גוון אדמומי, על האישה לספור שבעה ימים נקיים, בהם היא לא תראה דם כלל. בשבעת ימים אלו על האישה ללבוש בגדים תחתוניים לבנים כדי לוודא שאין היא מדממת, וכן לבדוק פעמיים ביום בבדיקה פנימית שאכן פסק הדימום. במקרים בהם יש סיבות להמעיט במספר הבדיקות בשבעה נקיים (כגון במקרה בו יש פצע, וכדומה), הדבר מצריך אישורו של פוסק-הלכה.

גזירת שיהוי קודם עשיית הפסק טהרה

נחלקו הראשונים, על פי התלמוד, בדינה של אישה שפלטה שכבת זרע בשלשת הימים הראשונים (= 72 שעות) שאחרי קיום תשמיש, האם יום הפליטה עולה למניין שבעה נקיים או לא. הראב"ד פסק כי אינה סותרת ספירתה, ואילו סמ"ג ורא"ש פסקו כי הפולטת שכבת-זרע סותרת את השבעה נקיים, וכן נפסק להלכה.

לדוגמה, אשה ששימשה במוצאי שבת, ונטמאה בראיית דם בבוקרו של יום ראשון, אפילו אם הפסיקה לדמם ביום שלישי, יכולה לפסוק בטהרה רק בסוף יום רביעי לפני השקיעה, ויום חמישי יהיה היום הראשון לימי ספירת ה'שבעה נקיים'. כך פסק השולחן ערוך.

הרמ"א החמיר כי אין לעשות הפסק טהרה ארבעה ימים (=96 שעות) לאחר קיום תשמיש (ובדוגמה דלעיל, תוכל האישה לפסוק בטהרה רק בסוף יום חמישי, ולהתחיל שבעה נקיים ביום שישי). בנוסף, החמיר הרמ"א שגם אישה שלא שימשה תמתין ימים אלה, ולא תוכל לעשות הפסק טהרה.
נוסף על כל זאת, לדעת השו"ע, גם אישה ששימשה יכולה לשטוף ולנקות היטב את עצמה מבפנים, וכך לעשות 'הפסק טהרה' בלא המתנת שלושה ימים, ואילו לדעת הרמ"א אסור לעשות כן, וכל אישה ממתינה חמישה ימים, ויכולה לעשות הפסק טהרה בסוף יום החמישי לפני שקיעה, ולהתחיל לספור שבעה נקיים ביום השישי.

קהילות האשכנזים וכן חלק מקהילות הספרדים ועדות המזרח[33], נוהגים כרמ"א. חלק מקהילות תימן[34] וחלק מקהילות הספרדים[35] נוהגים כשולחן ערוך.

עקרות הלכתית

ערך מורחב – עקרות הלכתית

המציאות העולה מהלכות הנידה, ובמיוחד לפי פסיקת הרמ"א, היא שהאישה טמאה חמישה ימים מיום תחילת הדימום עד יום הפסק הטהרה, ולאחריו סופרת עוד שבעה ימים נקיים, כלומר טמאה למשך שנים-עשר יום. אצל נשים בעלות מחזור קצר, הדבר עלול לעיתים להוביל לבעיות פוריות ולעקרות הלכתית. למציאות זו ישנם פתרונות רפואיים ואף פתרונות הלכתיים, כגון אפשרות לפוסק-ההלכה להקל בדינים מסוימים שעיקרם בחומרא. מכון פועה התפרסם כמסייע לזוגות בבעיה זו מבחינה הלכתית ורפואית כאחת.

טבילה

מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי
ערך מורחב – טבילת נידה

לאחר שספרה האישה שבעה נקיים, היא יכולה להיטהר על ידי טבילה במקווה. הטבילה נעשית בלילה, במוצאי היום השביעי של השבעה נקיים. על הטבילה להתקיים במקווה כשר, וללא חציצה בין הגוף למים.

מדאורייתא יכולה האישה לטבול בבוקרו של היום השביעי, ואם לא תיטמא עד הערב עלו לה השבעה נקיים לטהרה. אולם חכמים גזרו שאין לעשות כן, והתירו את הטבילה רק במוצאי היום השביעי. עוד גזרו חכמים ואסרו טבילה מבעוד יום אף ביום השמיני והתשיעי, משום "סרך ביתה", כלומר מחשש שמא בת הטובלת, או נשים אחרות, תחשובנה שמותר לטבול ביום השביעי. לכן להלכה מותרת הטבילה רק בלילה.

הכנות לטבילה

מדאורייתא, האישה סמוך לטבילתה צריכה לעיין בכל גופה ולוודא שאין עליו דבר חוצץ. עזרא הסופר[36] תיקן באחת מעשר תקנותיו, כי על האישה הטובלת לחפוף את שערה במים חמים ולסורקו לפני הטבילה, בכדי לוודא שאין חציצה בשיער. האמורא רבא הוסיף לתקן[37] כי האישה תדיח במים את 'בית קמטיה' במים, כלומר כל המקומות הנסתרים, כגון בית השחי, מקום הערווה, ונקבי האוזניים. המנהג כיום לרחוץ ולשרות את כל הגוף במים לפני הטבילה.

ראשונים נחלקו בשאלה האם על האישה לבצע הכנות אלו בשעות היום, לפני הטבילה בלילה (מחשש שבשעת לילה לא תדקדק האשה לבצע את ההכנות במתינות), או בשעות הלילה דווקא, בכדי לסמוך הכנות אלו לטבילה ככל שניתן. הלכה למעשה, השולחן ערוך פסק כי על האשה לחפוף את ראשה בסמוך לטבילה. מיהו, מכל מקום, המנהג הכשר הוא להתחיל את החפיפה מבעוד יום ולגמרה בסמוך לטבילה ובמקרה שסימה לחפוף לפני כן, להביא מסרק עמה למקוה[38]. עם זאת, המנהג בימינו הוא לבצע את כלל ההכנות בשעת לילה[39], תוך הקפדה על שהייה מספקת בשלב ההכנות בכדי לוודא הסרה של כל חציצה אפשרית[40].

במקוואות בני ימינו ישנה מלתחה מאובזרת עם אמבטיה, בה יכולה האישה לעשות את כל ההכנות לטבילתה. כחלק מתפקידה, הבלנית במקווה זמינה לסייע לנשים החפצות בכך בתהליך ההכנה לטבילה.

פרישה סמוך לווסת

ערך מורחב – פרישה סמוך לווסת

וסת הוא הזמן בו עלולה האישה לראות דם ולהיטמא. זמן הווסת הוא 'עונה', שהיא 12 שעות, כלומר כל היום או כל הלילה. ההלכה מבחינה בין וסת קבוע לווסת שאינו קבוע.

  • אשה בעלת וסת קבוע: אישה הרואה את הווסת בקביעות באותו זמן, כגון כל 28 יום, או כל ראש חודש. קביעת הווסת היא על ידי שלוש פעמים, כלומר אישה שראתה כל 28 יום שלוש פעמים ברציפות, הרי היא בעלת ווסת קבוע. מקרה זה נדיר בימינו.
  • אשה בעלת וסת שאינו קבוע: אישה שהווסת החודשית שלה אינה קבועה בהפרש קבוע או ביום קבוע, אלא משתנה כל חודש. רב הנשים בימינו הן בעלות וסת שאינו קבוע.

בתלמוד למדו שיש לפרוש מהאישה לקראת זמן וסתה, וכך מובא בתלמוד הבבלי:

תניא: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו, ל"א)
מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה: עונה

מסכת נידה דף ס"ג עמוד ב'

הגמרא מגדירה כי זמנו של איסור זה הוא במשך "עונה" אחת[41].

טעם החיוב על פרישה סמוך לווסת הוא מפני שזמן זה הוא זמן בו צפוי והאישה תראה דם, שיגרום לה להפוך להיות נידה. על כן, מחשש שמא תראה האישה דם לפני או תוך כדי קיום יחסי האישות, חייבו חכמים את בני הזוג לפרוש האחד מן השני מעט קודם לזמן בו היא צפויה לראות דם וסת, וזאת על מנת להרחיק את האדם מן העבירה.

כמו כן, חייבו חכמים את האישה לעשות בדיקה פנימית בעונת הווסת, לוודא שהיא אכן לא נטמאה.

לאישה שיש לה וסת, זמן הפרישה והבדיקה הוא זמן הווסת הקבוע שלה.

לאישה שאין לה וסת, זמן הפרישה והבדיקה הם:

  • עונה בינונית: 30 יום לאחר יום התחלת המחזור הקודם.
  • עונת החודש: יום החודש העברי בו האישה ראתה וסתה בחודש הקודם.
  • עונת ההפלגה: על האישה לחשב את הפרש הימים בין שתי הווסתות הקודמות שלה. את אותו ההפרש עליה לספור מיום הווסת האחרון שלה, ואותה העונה היא 'עונת ההפלגה'.

טעמי המצווה

התנא רבי מאיר מבאר שטעם הריחוק בימי הנידות הוא לעצירת השגרה, ויצירת אהבה מחודשת ורעננה בין איש לאשתו: ”היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה[42].

ספר החינוך[43], כדרכו במצוות רבות, מבאר את טעם המצווה כהרחקה מן החולי והיזק אשר חלים על הנידה בימי וסתה.

המקובלים רואים בהרחקה בימי הנידות תשקיף של היפרדות הקליפה מן 'סטרא דקדושה' בעולמות הרוחניים[44].

הרב חיים נבון מוצא בדברי הרב סולובייצ'יק כי בשמירת הלכות הנידה בני הזוג מקריבים קרבן אישי ומאמץ כביר, וכי דווקא עוצמת הקושי מעניקה לו אופי ומשמעות, כקורבן המבטא כפיפות עילאית לקבלת עול מלכות שמים[45].

היחס לנידה

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

לבד מן ההלכות הנוגעות לנידה, מקורות קדומים מצביעים על יחס יוצא דופן לנידה, שרובו לא נפסק להלכה. המשנה מתארת כי הנידות היו יושבות ב"בית הטומאות"[46]. בין יהודי אתיופיה נהג מנהג זה עד ימינו, ומקום מיוחד לנידות נקרא מרג'ם גוד'ו - בית הטמאות. בספרא[47] מתואר כי זקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא והתיר לנידה להתקשט, כדי שלא תתגנה על בעלה ויגרשנה[48].

טקסט קדום וחריג בשם "ברייתא דמסכת נדה" מכיל הרחקות רבות מסוג זה: "אסור לשאול בשלומה של נידה... אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא... אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה... ואסור ליהנות ממעשה ידיה". הרמב"ן בפירושו לתורה ציטט את הברייתא, אותה ייחס לתקופת התנאים, והסיק מכאן ש"היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו... והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם"[49]. אך החוקרים נוטים לייחס את ה"ברייתא" הזו למקור המקורב לקראים[50]. הרמב"ן עצמו, בהלכות נידה שכתב, אינו מביא דינים אלו.

בספר חסידים אסר להסתכל על האישה בעת שהדמים מצויים בה[51].

הרמב"ם במורה נבוכים מביא מספר מנהגים המופיעים בברייתא דמסכת נדה כמנהג שנוהגים אנשי כת הצאבה, כגון: "הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא". הרמב"ם דוחה מנהגים אלו.

בקרב פוסקי ההלכה אין מוצאים פסיקה של חומרות מסוג זה. החתם סופר מעיד כי חומרות אלה לא נזכרות בספרי ההלכה, ואינן נהוגות בקרב שומרי ההלכה כלל[52]. הרמ"א כתב: ”יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ”. כיום חומרות אלה אינן נהוגות.

נידה אצל הקונסרבטיבים

גם בקרב הקונסרבטיבים מורים להקפיד על האיסור לשמש כאשר האישה נידה, אם כי ישנם שלא שומרים על ההלכה בנוגע לשמירה על הרחקות נוספות כגון האיסור המוחלט על כל נגיעה בין בני-זוג כאשר האישה נידה. מספר 'רבנים' קונסרבטיבים אף כתבו שאין חובה לשמור על שבעה נקיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פירוש הרש"ר הירש על ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק ב' וקרוב אליו ”וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד. בלשון חכמים התפתח ממנו מושג הנידוי.
  2. ^ מלבד עצם האיסור של משכב רווק עם רווקה, שהוא איסור קל מאיסור נדה
  3. ^ מסכת נידה, דף עב:
  4. ^ שיטת כל הראשונים היא ששבעת ימי הנידות מתחילים במחזור החודשי, ולאחריהם חלים אחד עשר ימי הזיבות (בהם אם האישה תראה דם היא תיטמא כזבה קטנה או גדולה), ולאחר מכן יש "ימי הפסקה", עד שהאישה שתגיע הווסת הבאה שתתחיל שבעת ימי נידות חדשים. לעומת זאת, שיטת הרמב"ם, על פי ההסבר המקובל בדבריו, היא כי ימי הנידות וימי הזיבות הם קבועים בחייה של האישה, בסדר קבוע של שבעת ימי נידות ולאחריהם אחד עשר ימי זיבות, ללא הפסקה. כלומר, מהיום שהאישה נטמאת בראיית דם וסת, הרי היא נידה לשבעה ימים, הימים שלאחר מכן הם אחד-עשר ימי זיבה (בהם אם תראה דם היא תיטמא כזבה), והימים שלאחר מכן הם שבעת ימי נידה (בהם אם תראה דם היא תיטמא כנידה), וחוזר חלילה, כך כל חייה של האישה הם שבעת ימי נידות ולאחריהם אחד-עשר ימי זיבות. לשיטת הרמב"ם, אישה המקבלת את המחזור החודשי יכולה מדאורייתא להיטמא לפעמים כנידה ולפעמים כזבה, והדבר תלוי אם המחזור החל בשבעת ימי הנידות או באחד-עשר ימי הזיבות. ראשונים ואחרונים הקשו מאוד על דעת הרמב"ם, ודעתו לא התקבלה להלכה.
  5. ^ רי"ף ורא"ש
  6. ^ ר"ן
  7. ^ ברכות לא.
  8. ^ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה ט'. רמב"ן, הל' נדה פ"א אות יט.
  9. ^ מסכת נידה, נז:
  10. ^ משנה, מסכת נידה, פרק ח', משנה ג'
  11. ^ שו"ע סימן קפג
  12. ^ חלק ו' סימן כ"א
  13. ^ התפארת צבי בס' קצ אות יד, תשורת ש"י סימן תנ"ו
  14. ^ רבי מאיר ברנדסדורפר בספרו קנה בושם סימן ק"צ ס"ב
  15. ^ קובץ תשובות סימן פ"ד
  16. ^ חלק ד' סימן י"ז אות י"ב
  17. ^ חלק ו' סימן כ"א
  18. ^ מחקרם של סטרוק ושץ, פורסם ב'המעין' טבת תש"פ, מאמר 'הרגשות הנידה בימינו'.
  19. ^ שו"ת חת"ם סופר, הובא בפת"ש, קצ, י
  20. ^ רבי יוחנן, ורבי זירא, ועולא, מסכת נידה כ:
  21. ^ שו"ע, קפח, א
  22. ^ רש"י בראשית ל:לב "חום. שָׁחוּם, דּוֹמֶה לְאָדֹם, רו"ש בְּלַעַז; לְשׁוֹן מִשְׁנָה שַׁחֲמָתִית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְעִנְיַן הַתְּבוּאָה:"
  23. ^ ויקרא, פרק יג סימן ב. כך גם באבות דר' נתן פרק ב, ובמדרש רבה שמות טז, ב
  24. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט
  25. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א.
  26. ^ ויקרא טו, כד
  27. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא
  28. ^ תוספות הרא"ש, נדה לג עמוד א
  29. ^ ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ג הלכה א
  30. ^ ראו במאמר בבטאון מעלין בקודש יב, עמוד 165 והלאה
  31. ^ בבלי, פסחים סח ע"א
  32. ^ בבלי, יומא ו ע"ב. לשיטת התוספות בזבחים כב ע"ב שכל שטומאה יוצאת מגופו טומאתו אינה דחויה בציבור. אבל לרמב"ם רק טומאת מת דחויה בציבור
  33. ^ בן איש חי (פרשת צו אות ז) אור לציון (ח"א, יו"ד סימן ו)
  34. ^ שערי טהרה למהרי"צ, סימן א ס"ד
  35. ^ טהרת הבית, סי' יג
  36. ^ תלמוד בבלי ברכות כ"ב; בבא קמא פ"ב
  37. ^ בבלי, נידה, סו:
  38. ^ תוספות, מסכת נדה, דף סח, עמוד א'.
  39. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן קצט, סעיף ג.
  40. ^ שפתי כהן, יורה דעה סימן קצט, סעיף קטן ו'.
  41. ^ פירוט בהמשך 'משך זמן הפרישה קודם לווסת'
  42. ^ נידה לא ע"ב
  43. ^ מצווה קסו
  44. ^ לדוג' בן איש חי שנה שנייה פרשת שמיני
  45. ^ הסברת הלכות טהרת המשפחה - שלוש גישות
  46. ^ נידה, ז, ד
  47. ^ מצורע, ט, יב
  48. ^ בבלי שבת סד ב
  49. ^ פירוש הרמב"ן על ספר בראשית לא, לה
  50. ^ הרב חיים דוב שעוועל, מהדיר פירוש הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק
  51. ^ ס' חסידים (מהד' מרגליות) סי' תתשכו
  52. ^ שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג



הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29897763נידה