זבה

זבה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ט"ו פסוקים כה – ל.
משנה	משנה, מסכת נדה, פרק י', משנה ח'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"ב עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו'
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך מצוה קפב

בהלכה, זבה היא אשה הרואה דם באחד עשר הימים שלאחר ימי נידה. ימים אלה מכונים בתורה "בלא עת נידתה" ובלשון חכמים נקראים "ימי זיבה".

אם ראיית הדם נמשכת יום או יומיים האשה נקראת "זבה קטנה", וצריכה לספור יום נקי אחד ("שומרת יום כנגד יום") לטהרתה. אם הראייה נמשכת שלושה ימים ומעלה נקראת "זבה" (או "זבה גדולה"), וצריכה שבעה נקיים כדי להיטהר. בנוסף עליה להביא קרבנות כדי להיות מותרת באכילת קדשים.

כיום, לאחר שנקבעה להלכה "חומרת בנות ישראל", אין התייחסות נפרדת לזבה ולנידה, וכל אשה הרואה אפילו טיפת דם אחת, בין בזמן המחזור ובין שלא בזמנו, צריכה שבעה נקיים כ"זבה גדולה" בשביל להיטהר לבעלה.

ימי זיבה

ימי זיבה הם אחד עשר ימים המוגדרים בתורה כתקופה שאינה "עת נידתה". הרואה דם בימים אלו נעשית "זבה קטנה" או "זבה גדולה". מנין הימים הוא הלכה למשה מסיני. לפי רבים מהראשונים תקופת הזיבה היא טבעית וחלה תמיד לאחר ימי המחזור החודשי בו מתרוקנים דמי הווסת. ראייה בתקופה זו היא תוצאה של מחלה הנקראת זיבה. אמנם ישנה שיטה שהסדר של ימי נידה וזיבה קבוע הלכתית החל מן הראיה הראשונה ולא בהתאם למחזור הביולוגי הפרטי של כל אשה.

דיני זיבה

הנטמאות בזיבה

לפי ההלכה אשה נטמאת בטומאת זבה החל מגיל עשרה ימים. טומאה זו קיימת רק בבת ישראל מלידה, גיורת או שפחה כנענית.

מן התורה גויה אין בה טומאת זיבה אך גזרו חכמים שכל גויה בין אם ראתה דם ובין אם לא ראתה תהיה טמאה בטומאת זבה, כדי להרחיק מחברת הגויים.

הדם המטמא

זבה נטמאת בראיית דם שיצא מן הרחם, בתנאי שהרגישה ביציאת הדם, ואף בראייה מחמת גורם חיצוני כמו קפיצה או "דם חימוד".

חמשה גוונים של דם מטמאים, אדום, שחור, כקרן כרכום, כמי אדמה וכיין מזוג (מהול במים). שיעור הדם המטמא הוא אף בשיעור קטן מגרעין חרדל.

זבה קטנה

הרואה דם ב"ימי הזיבה" במשך יום או יומיים נקראת "זבה קטנה" (או "שומרת יום כנגד יום") ונאסרת על בעלה. כדי להטהר צריכה לשמור יום אחד נקי מראיה ולטבול במקווה.

מקור הדין

על אף שבתורה בפירוש מוזכרת רק זבה גדולה, דרשו חכמים מלשון הפסוקים גם את דיני זבה קטנה: ”שני ימים מנין ת"ל ימי, יום אחד מנין ת"ל כל ימי. ומנין שסופרת אחד לאחד ת"ל יהיה לה” (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"ג עמוד א'.).

דיני זבה קטנה

דיני זבה קטנה הם כדיני זבה גדולה לגבי איסורה לבעלה וטומאתה, אך בשונה מזבה גדולה, היא אינה צריכה שבעה נקיים ואינה צריכה להביא קרבן לטהרתה.

זבה קטנה שראתה דם יום או יומיים נטמאת לבעלה וצריכה כדי להטהר לשמור יום נוסף נקי מראייה. ביום זה האשה נקראת שומרת יום כנגד יום, אך די בשימור מקצת היום על פי הכלל שמקצת היום ככולו. לאחר שעבר מקצת היום יכולה מהתורה לטבול ולהיטהר, אמנם גזרו חכמים שלא תטבול עד סוף היום כדי שתהיה אסורה לבעלה מדאוריתא עד סוף היום.

ההיטהרות בטבילה אחר שמירת מקצת היום בטהרה, מותנית בכך שלא תראה דם עד סוף אותו היום, דבר המבטל למפרע את שמירת הטהרה של היום כולו. מכיוון שיש חשש שמא האשה תראה דם ותפסול את טהרתה, אסרו חכמים על האשה לקיים יחסי אישות עם בעלה עד שיגמר יום הטהרה. הבית יוסף כותב שייתכן שלדעת הטור איסור זה אינו מתקנת חכמים אלא איסור תורה מחמת הספק.

זבה שראתה דם ביום העשירי של "ימי הזיבה", לדעת ריש לקיש אף שנטמאת ביום הראיה, אינה חייבת לשמור למחרת "יום כנגד יום", כיון שלא נותרו ימי זיבה בהם תוכל להפוך לזבה גדולה, ולדעת רבי יוחנן חייבת לשמור ביום האחד עשר "יום כנגד יום". ההלכה נפסקה כדעת רבי יוחנן

זבה שראתה דם ביום האחד עשר של "ימי הזיבה" לדעת בית שמאי צריכה לשמור ביום השנים עשר "יום כנגד יום", ולדעת בית הלל אף שטמאה ביום הראיה אינה צריכה שימור למחרת, כיון שיום זה חורג מתחומם של ימי הזיבה. להלכה נפסקה דעת בית הלל, אמנם אף שמהתורה האשה טהורה לבעלה, בעל שאינו נמנע מאשתו נקרא "גרגרן" (בעל תאוה) ואסור לעשות כך

זבה גדולה

אשה שראתה דם שלושה ימים רצופים במהלך "ימי הזיבה" נעשית "זבה גדולה" וסתם "זבה" הכוונה אליה.

מקור הדין

דינה של זיבה גדולה מפורש בתורה ”וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק כ"ה.).

מלשון הפסוק "ימים" "רבים" נדרש שמדובר על שלושה ימים, כלומר שאשה שראתה שלושה ימים דם בימים שאינם זמן המחזור נעשית בכך זבה.

היטהרות

ערכים מורחבים – הפסק טהרה, שבעה נקיים, סתירת שבעה נקיים.

בשביל להיטהר צריכה הזבה לוודא את הפסקת הדם על ידי הפסק טהרה. הפסק הטהרה יכול להיעשות במשך כל היום בו הפסיקה לראות דם, אך לכתחילה יש לעשות את ההפסק סמוך לבין השמשות. בלילה שלאחר עשיית ההפסק טהרה מתחילה לספור שבעה נקיים שהם שבעה ימים ללא ראיית דם. אם ראתה דם בימים אלו נסתרו השבעה נקיים. מן התורה יכולה לטבול מהתורה ביום השביעי בבוקר במקוה טהרה ומותרת לבעלה, וגזרו חז"ל שלא תטבול עד ליל היום השמיני.

הבאת קרבן

ביום השמיני לאחר שהזבה כבר טבלה והעריב שמשה ונטהרה צריכה הזבה להביא שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. עד הבאת הקרבנות אסורה להיכנס לבית המקדש כדין מחוסר כיפורים.

הרמב"ן כותב שהסיבה שהתורה חייבה זבה בקרבן היא מפני שהזיבה היא תוצאה של חולי וכשהאשה נרפאת מחוליה צריכה להביא קרבן כהודאה על שנרפאה מחולייה.

טומאת זיבה

ערך מורחב – טומאת זיבה

אשה זבה, בין זבה קטנה ובין זבה גדולה. טמאה מהתורה בטומאת אב הטומאה ומטמאת במשכב ומושב, מדרס, מרכב והיסט.

טומאת הזבה לדעת חלק מהראשונים היא אחת ממניין מצוות עשה של התורה, ויש שכתבו שכל סוגי הטומאות אינם מוגדרות כמצווה מפני שאין בהם חובה מעשית אלא דינים של טומאה וטהרה.

אשה הטמאה בטומאת זיבה אסורה להיכנס לכל שטח הר הבית[[.

תקנות מאוחרות

ערך מורחב – חומרא דרבי זירא

בעקבות הצרות שעברו על עם ישראל נחלשה אצל הנשים המסורת של חשבון ימי נידה וזיבה, דבר הקשור גם בהבחנה המדויקת בין דם טמא לדם טהור. לפיכך תיקן רבי תקנה, שאשה הרואה דם בין ב"ימי הנידה" ובין ב"ימי הזיבה", אם ראתה יום או יומיים טמאה לשבעה ימים כנידה, החל מהיום האחרון של הראייה, ואם ראתה דם שלושה ימים צריכה לספור שבעה נקיים כזבה גדולה.

בתקופה מאוחרת יותר החמירו בנות ישראל חומרה נוספת, שכל אשה הרואה ראייה אחת של דם בכל תקופה שהיא, צריכה להמתין שבעה נקיים לטהרתה כזבה גדולה. אף שמתחילה היתה זו רק "חומרא" קבעו אותה חכמים כהלכה מחייבת שאין להקל בה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.