תיאטרון יידיש
התיאטרון בשפת היידיש התפתח והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ונמשך עד למלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודיים התוססים במזרח אירופה ובמרכזה, אך ניתן היה למצוא אותו גם בפריז, בלונדון, בברלין, דרום אמריקה ואולי יותר מכל בניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות: אופרטה, קומדיה מוזיקלית, מופעי רֶוְויוּ נוסטלגיים וסאטיריים, מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית ומלודרמה.
התיאטרון היידי הצמיח תרבות עשירה ולה כותבים קאנוניים כאברהם גולדפדן, ש. אנ-סקי ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר החורבן של מלחמת העולם השנייה והשואה והסלידה הממסדית מתרבות היידיש שבמדינת ישראל הצעירה, המשיכה היצירה בתיאטרון היידיש, ובישראל קם תיאטרון יידישפיל, הזוכה לקהל צופים נאמן, ובו שחקנים כשמואל עצמון, יענקל'ה בודו ויעקב אלפרין.
היסטוריה
תיאטרון יהודי
הן בספרות המקראית והן בספרות חז"ל לא ניתן למצוא תיאטרון או דרמה במובן המודרני. אמנם יסודות דרמטיים, קיימים בשירת האזינו ובשיר השירים, ובספר איוב יש שמירה על עקרונות הדרמטיות הכלליים – הוא מכיל דיאלוגים, תיאורים של הדמויות והאירועים הדרמטיים – אך לא ניתן לראות באלמנטים אלו "תיאטרון" במובן המקובל כיום.
הסופר הדרמטי היהודי היחיד בתקופה הבתר-מקראית הוא יחזקאל מאלכסנדריה, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, וכתב מחזה בשם Exagoge, המתאר את יציאת מצרים. מהיצירה שרדו רק 300 פסוקים ביוונית. בתקופת שלטונו של הקיסר הרומי נירון, הופיעו יהודים באולמי התיאטרון של רומא כמו גם בציבור. שחקן יהודי בשם "אליטורוס" (Aliturus או Alityros), מתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כשחקן במה מועדף על ידי הקיסר.[1] בתלמוד מופיעה התנגדות נמרצת להשתתפות בתיאטראות ומופעי שעשועים מהסביבה ההלניסטית והרומית.[2] הורדוס נתן לבנות תיאטרון, אמפיתיאטרון וכן היפודרום בכמה מערי פרובינקיית פלשתינה, כולל בירושלים.[3] אולם לאחר שבמאה השנייה לספירה הוחלפו יותר ויותר טרגדיות בקומדיות, שבחלקן הוצגו היהודים ומנהגיהם באור נלעג, אסרו החכמים להשתתף בבניית אצטדיונים ואמפיתיאטראות.[4]
בתרבות היהודית רווחה מסורת של רקדנים המופיעים מחופשים בריקודי מצווה בסיום חתונות. בקרב יהודי איטליה בתקופת הרנסאנס האיטלקי פעלו להקות-תיאטרון שהופיעו אצל דוכסי מנטובה.[5] בתקופה זו ראה אור המחזה העברי הראשון: "צחות בדיחותא דקידושין" מאת יהודה סומו, איש מנטובה. גרסאות מעודנות פחות של הופעות מסוג זה התקיימו גם בגרמניה במאה ה-18.
"ספר תחכמוני" של יהודה אלחריזי מהמאה ה-12 מכיל דיאלוגים בין מאמין לבין כופר, בין אדם לאשתו, בין יום ללילה, בין יבשה לים ועוד. בתיאטרון היידיש המוקדם בלטו דיאלוגים מסוג זה.
ניצנים ראשונים
תיאטרון היידיש החל את דרכו בימי הביניים במופעי "פורים שְפִּיל", שהיו דומים למחזות מקראיים מהסביבה הנוצרית, אך בניגוד אליהם שמרו על נאמנות למקור.[6] מופעים אלו התאפיינו לעיתים קרובות במשחק מוגזם (overacting), וקושטו באתנחתאות של ריקודים, שירים ומוזיקה. עם הזמן התרחב הרפרטואר של הפורים-שְפִּילן, והחל לכלול פרקי מקרא אחרים כגון מכירת יוסף, דוד וגולית, עקידת יצחק, "משה רבינו בעשרייבונג" חנה ופנינה וחכמת שלמה.[7] עם זאת, גם אלו לא יכולים היו, כשלעצמם, להביא לצמיחתו של תיאטרון יידיש ללא פעולותיו של משה מנדלסון במאה ה-18, שהביאו עמן אוריינטציה אינטלקטואלית וחינוכית חדשה ("ההשכלה"). מגבלות כגון איסורים שונים על התחפשות (למעט בפורים) ומתן הופעות, כמו גם איסור עשיית פסל ותמונה, איבדו מחומרתם או נעלמו לחלוטין ביהדות המודרנית.[8] בנוסף, תיאטרון היידיש לא צמח בד בבד עם שאר התיאטראות האירופיים, ככל הנראה גם בשל העובדה שהשפה ה"לאומית" המועדפת על היהודים הייתה עברית ולא יידיש, אולם למעשה רק קומץ יהודים שלטו באותה תקופה בשפה העברית מחוץ לתחומי הדת והתפילה.[9]
גם לפני ההופעה הראשונה בתיאטרון יידיש בתום המאה ה-19, היו בדרנים שהופיעו ביידיש בפני קבוצות. המסורת הקומית מהפורים שפיל נמשכה באמצעות בדחנים, ובנוסף מילאו תפקיד חשוב זמרים עממיים, שה"בראָדער זינגער" ("בּרודֶר זִינגֶר" – 'זמרי ברודי', 1850) ווֶולוֶולֶה זברז׳ר (בנימין וולף אהרנקרנץ) היו מהמפורסמים שבהם. הזמרים הללו היו טרובדורים שהופיעו במרתפי יין בפני קהל עממי וביצעו שירים ומונולוגים, לעיתים קרובות בעלי משמעות סאטירית שכוּונה לעבר יהודים אמידים או רבנים ואדמו"רים חסידים,[10]
בוורשה וסביבותיה הופיעו אמנם ב-1830 אפיזודות קצרות של תיאטרון יידיש, אך הן לא הותירו חותם לטווח הארוך. לפי דיווח מתקופה זו, בוורשה פעלו לא פחות מ-19 להקות חובבניות של תיאטרון יידיש, וכן להקה מקצועית אחת, שהציגה בפני קהל גדול ומעורב של יהודים ולא-יהודים דרמה בת חמש מערכות על משה רבנו שנכתבה על ידי א. שרטספיערער (Schertspierer; שֶרְטְסְפִּירֶר) מווינה עם "דמויות מאופיינות היטב, מצבים דרמטיים טובים ושפה טובה". הדיווח מציין כי רעיון להעלאת מחזה על אסתר המלכה בעברית, נדחה על ידי אותה להקה בנימוק שהשפה העברית אינה מובנת כל צורכה בקרב הקהל שלה. על פי אותו מקור, התיאטרון היה "מוגן" בידי גנרל צבאי, מה שיכול לרמז על הסיבה שבעטיה התיאטרון לא המשיך לשגשג.[11]
תיאטרון יידיש מודרני
הביצוע המתועד הראשון של מחזה תיאטרלי ביידיש הוא הקומדיה "סֶרְקֶלֶה" ("סערקעלע") משנת 1862, בבימויה של רעיית מנהל בית המדרש לרבנים, מאת הרופא והסופר העממי שלמה אֶטִינְגֶר (עטטינגער, 1801–1856)[12] ההצגה, שהתקיימה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר (אוקראינה), מתארת לראשונה את הסביבה היהודית שטרם ההשכלה, ומופיע בה סטודנט משכיל, המנסה להשלים בין ישן וחדש,[13] את התפקיד הנשי המרכזי גילם אברהם גולדפדן. גולדפדן, שהיה בעצמו תלמיד בז'יטומיר, נחשב על ידי רבים לאבי תיאטרון היידיש המודרני. הוא נדד על פני ערי רוסיה עם להקת זמרים ובדחנים עממיים שנחלה הצלחה בכל מקום שאליו הגיעו, וב-1876 ייסד יחד עם ישראל גרודנר מה"בראדער זינגר" את התיאטרון המקצועי הראשון ביידיש בעיר יאשי שברומניה. במשך השנים חיבר גולדפדן למעלה משישים יצירות: פארסות, קומדיות, סאטירות חברתיות, מלודרמות ואופרטות בנושאים תנ"כיים ועכשוויים, שיצרו מסורת תיאטרלית עשירה ובוימו בגרסאותיהם המקוריות גם 50 שנה לאחר הופעת הבכורה שלהם. עם הצגותיו המוכרות נמנים "די באבע מיט דעם אייניקל", "שמֶנדרִיק", "די כישוף-מאכערין", "שני קוני למל", "שולמית" ו"בר כוכבא".
בין יתר האישים הנחשבים למחזאים יידיים מוקדמים ניתן למנות את אברהם בר גוטלובר (כתב את הקומדיה "דער דעקטוך, אדער, צוויי חופות אין איין נאכט" בין 1830 ל-1840), ישראל אקסנפלד (נפטר ב-1868), יואל בר פלקוביץ ("רבי חיימלה דער קאזין", אודסה, 1866; "רחל די זינגערין", ז'יטומיר, 1868), שלום יעקב אברמוביץ' ("די טאקסה", 1869), והירש לייב זינגר (1844–1931). יצירותיו של שלום עליכם נחשבות אף הן לבעלות חשיבות רבה עבור תיאטרון היידיש המודרני.
התיאבון של הקהל לתיאטרון יידיש הוליד במהירות להקות מתחרות רבות. בין הפופולריות ביותר היו אלה של "פרופסור" משה הורביץ (1844–1910), של יוסף לטיינר (1853–1935), שכתב כשמונים יצירות תיאטרון, ושל שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ'), אחד הסופרים הפופולריים ביותר מרוסיה, שהרכיב יחד עלילות ומלודיות ביעילות רבה הרבה יותר מזו של גולדפדן "האב".
על אף שלידתו של תיאטרון היידיש הייתה ביאשי שברומניה, עיקר התפתחותו התחוללה באימפריה הרוסית שבאותה תקופה חיו בה כ-5 מיליון דוברי יידיש כשפת אם. להקת התיאטרון של ישראל רוזנברג הייתה זו שסיפקה לראשונה ברוסיה ביצועים מקצועיים של תיאטרון יידיש, עת הופיעה באודסה בשנת 1878. העיר הבינלאומית אודסה הפכה למשך מספר שנים לבירת התיאטרון היידי, עם הגעתו של גולדפדן עצמו לאודסה, ועם הקמת התיאטרון היידי באודסה על ידי האינטלקטואל אוסיפ מיכאילוביץ לרנר והסופר נחום מאיר שייקביץ'.
יהודי רוסיה היו קהל מתוחכם, ורבים מהם השתתפו בקביעות בהצגות תיאטרון בשפה הרוסית, ובייחוד באודסה, שם התקיימה פעילות תיאטרון ממדרגה ראשונה. כל שלוש הלהקות הגדולות ביצעו הפקות משלהן למחזה "אוריאל אקוסטה" מאת קארל גוצקוב. אולם מה שנראה היה לרגע כטומן בחובו עתיד מזהיר, נקטע באִבּו בעקבות צו ממשלתי מ-14 בספטמבר 1883 אשר אסר על הצגות תיאטרון ביידיש ברחבי האימפריה הרוסית.
התפתחות תיאטרון היידיש במזרח אירופה
עם זאת, תיאטרון היידיש הוסיף לשרוד במזרח אירופה. להקות נודדות המשיכו לבצע את הרפרטואר של גולדפדן ברומניה, בקרקוב (1887) ובגליציה, שבהן חלו הגבלות פחות חמורות מאשר באימפריה הרוסית. בשנת 1889 אף ייסד יענקב בער גימפל (1840–1906), זמר מקהלה ותיק בתיאטרון העירוני הפולני, מוסד ייחודי במזרח אירופה: תיאטרון קבוע בלבוב, שהצליח להעלות רפרטואר ביידיש ברציפות עד מלחמת העולם השנייה.
בתוך המהפכה הרוסית של 1905–1906 הפציע עידן חדש על תיאטרון היידיש והתרבות היהודית בכללה. המגבלות הרוסיות על הצגות ביידיש שככו בהדרגה, והעיתונות היומית ביידיש קיבלה מעמד חוקי והחלה לפרוח – עם תפוצה של מאה אלף עותקים בשנת 1906, ותפוצה כפולה מזו בסוף העשור. תרבות ההמונים היהודית המודרנית שמוקדהּ היה בוורשה התהוותה כמעט בן לילה. בבת אחת אפשר היה למצוא לא רק חדשות מהעולם ביידיש, אלא יצירות בהמשכים של סופרים אהובים, כמו גם לוחות זמנים של תיאטרון היידיש וביקורות. להקות יידישאיות נהרו אל ורשה והחלו לבצע בחמישה מקומות שונים, כולל בתיאטרון אחד שנבנה במיוחד למטרה זו – תיאטרון "אֶרְמִיטָז'" (ערמיטאַזש) שבכיכר מוּרָאנוֹב,[14] בשנת 1905 הקים יצחק זנדברג (1871–1915) תיאטרון בלודז' שבו הופיעו להקות תיאטרון ביידיש ברציפות עד 1914. ערים כווילנה, ביאליסטוק ולובלין החלו ליהנות מהתיאטרון באופן סדיר ועיירות קטנות יותר זכו לביקורי הלהקות.
קוראי העיתונים וצופי התיאטרון – מסורתיים וחילונים, עשירים ועניים – החלו להוות סוג חדש של קהילה. התחושה, פרי השיח הלאומי המודרני כי הם מהווים את "דאָס יידישע פֿאָלק" ("העם היהודי" או "האומה היהודית") רווחה בקרבם באופן טבעי יותר. האליטה האינטלקטואלית היהודית, שרבים מקרבה ביקשו עד כה להטמיע את היהודים בתרבות הפולנית או הרוסית, החלו יותר ויותר "לחזור אל העם". שוחר תנועה זו היה הפעיל, הסופר וגיבור התרבות י"ל פרץ. התרבות היהודית החדשה, הכריז פרץ, חייבת לייצג את השאיפות האסתטיות והמוסריות הגבוהות ביותר של העם היהודי. ואולם, כאשר פרץ ותלמידיו ביקרו בתיאטרון היידיש, הם היו מזועזעים: מה שנגלה לעיניהם לא דמה לאמנות התיאטרון האירופי שהכירו, ובנוסף לכך, נראה היה שתיאטראות רבים קיימו קשרים עם העולם התחתון היהודי; לא היה זה מחזה נדיר לראות סרסורים ונשותיהם בשורות הראשונות באולם.[15]
פרץ הכריז מלחמה על תיאטרון זה, וקרא "איינגעזונקען זאָל עס ווערן!" ("שישקע לאנחות!"). הוא ואנשיו החילו על תיאטרון זה את המונח "שוּנְד" (זבל, תיאטרון זול), שעד כה נעשה בו שימוש בתחום ספרות היידיש, והטיפו ליצירה תיאטרלית חדשה, "ספרותית, אמנותית ומעודנת". תיאטרון יידיש פופולרי זה, שעד ימינו ידוע לנו עליו רק מעט, משך קהל יהודי רועש והפגנתי בהמוניו. ההופעות הכילו תערובות של קומדיה, פארסה ומלודרמה, וכללו כמעט תמיד שירה וריקודים. מנהלי הבמה של ההצגות המקצועיות-למחצה הללו היו אנונימיים, וכמעט לא נעשה שימוש בתסריטים. ההתרחשות על הבמות הפרימיטיביות, שאובזרו בתפאורות פשוטות, סבבה בעיקר סביב השחקן או השחקנית הראשיים. ובכל זאת, המשורר איציק מאנגר תיאר את התיאטרון הזה כדלקמן: "בלי לימודי תיאטרון, מבלי אולפני משחק, הם שיחקו... הם שיחקו 'עם הלב', וזה היה טוב, יותר מאשר טוב. זה היה משחק לשם משחק, תיאטרון לשם תיאטרון. הם התעלמו מה'טקסטים' לעגו ל'מחברים'... הם אילתרו בחופשיות על הבמה והאלתורים היו מלאים בחן".[16]
באותו זמן (1905) הגיח בוורשה כישרון ענק לשורות תיאטרון היידיש הישן, שנדמה היה שבכוחו ליצור סוג תיאטרון שעליו חלם פרץ: אסתר רחל קמינסקה, תופרת ענייה מהעיירה, ארגנה יחד עם בעלה אברום יצחק קמינסקי הרכב ביידיש שערך סיורי הופעות באימפריה הרוסית בשנות ה-90 של המאה ה-19, וכעת שב לוורשה כדי לגלות חופש חדש וסוג חדש של רפרטואר.
בין מלחמות העולם
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, וגם לאחריה, פעלו מספר להקות של תיאטרון יידיש מקצועי במרכזים היהודיים בליטא ובפולין. בווילנה שבליטא פעלו בעיקר הבימה, וכן הלהקה הווילנאית, שהמופע "הדיבוק" שהעלו הוכיח כי תיאטרון היידיש מסוגל לייצר אמנות ברמה עולמית. הלהקות ערכו סיורי הופעות רבים ברחבי אירופה וארצות הברית, בהם הציגו דרמות ברמה גבוהה למדי שנגזרו בדרך כלל מהספרות האירופית הקלאסית באותה תקופה, אך בנוסף פיתחו אסתטיקה משלהן. בפולין פעלו הלהקות "וואַרשעווער יידישער קונסט-טעאַטער" (בראשי תיבות: "וִויקְט" – 'התיאטרון האמנותי היהודי של ורשה'), שייסדו בשנת 1924 זיגמונט טורקוב ואידה קמינסקה, בתה של אסתר-רחל קמינסקה; ה"וואַרשעווער ניַיער יידישער טעאַטער" ("וְונִיט" – 'התיאטרון היהודי החדש של ורשה), שנוסד על ידי יונס טורקוב בשנת 1929; וה"יונג-טעאטער" (התיאטרון הצעיר), שייסד ד"ר מיכאל וייכרט בשנת 1932.
במקביל, משך תיאטרון קברט מתוחכם ביידיש (תיאטרון קְלֶיְין קוּנְסְט - אמנות זעירה) קהל רב. יעקב שטרנברג ביים רֶוְויוּ מוזיקלי סאטירי בבוקרשט בשנים 1917–1918. בוורשה נוסד בשנת 1926 תיאטרון זעיר בשם "עזאזל", ואחריו "אררט",[17] שהוקם על ידי משה ברודרזון בלודז' בשנת 1927. היה זה ברודרזון שגילה את שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שהפכו לצמד הקומיקאים המפורסם ביותר בפולין.
ההיסטוריה של התיאטרון היידי בברית המועצות קשורה בשמו של אלכס גרנובסקי (1890–1937). בשנת 1919 ייסד גרנובסקי בסנקט פטרבורג אולפן, שעבר שנתיים לאחר מכן למוסקבה ונקרא "התיאטרון היהודי הלאומי" (ברוסית: Государственный Еврейский Театр, ובקיצור: ГОСЕТ). לאחר שגרנובסקי והתיאטרון שלו הואשמו בחַרקוֹב בשנת 1928 ב"התנגדות ימנית", יצא גרנובסקי באותה שנה לסיור הופעות מוצלח בגרמניה, אוסטריה וצרפת, ולא שב יותר לרוסיה. שלמה מיכאלס היווה דמות חשובה נוספת בתיאטרון היידי בברית המועצות; בשנת 1948 הוא נרצח על ידי המשטר הסטאליניסטי, ב"טיהור" אשר כוּון כלפי פעילים תרבותיים יהודים, ובמיוחד כלפי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי.
תיאטרון יידיש בארצות הברית
לאחר שממשלת הצאר אסרה על הצגות תיאטרון ביידיש בשנת 1883,[18] היגרו עשרות שחקנים יהודים למערב וייסדו תיאטראות ביידיש בערים רבות: בפריז, שם הקים גולדפדן את בית הספר למשחק שהיה פעיל למשך זמן קצר; בווייטצ'אפל שבלונדון; בבואנוס איירס, שם נוסד התיאטרון היידי הראשון בשנת 1901; אך מעל לכל בארצות הברית, שם חווה התיאטרון היידיש בלואר איסט סייד שבניו יורק את "תור הזהב" שלו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, עם מחזותיו המלודרמטיים של יעקב גורדין.
מחזותיו של גורדין עסקו בעיקר במאבק המשפחה היהודית עם סכנות העולם החדש, ועם מחזותיו הידועים נמנים "המלך ליר היהודי" ("דער יידישער קעניג ליר") והתרגומים והעיבודים שלו לטולסטוי. בנוסף לגורדין פעלו אז בעיקר שלמה ליבין (1872–1955), דוד פינסקי (1872–1959) וליאון קוברין (1872–1946). החל משנת 1882 ובמהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הציגו להקות תיאטרון חובבניות הפקות ביידיש בניו יורק, שהובילו בהמשך למופעי סופשבוע קבועים ב"גן באורי", "התיאטרון הלאומי" ותיאטרון "תאליה" (Thalia). בהצגת השתתפו לרוב שחקנים אלמונים כמו בוריס טומשבסקי, שהיו מאוחר יותר לכוכבים.
תור הזהב הראשון של תיאטרון הדרמה ביידיש באמריקה הסתיים עם הגעתם של כחצי מיליון מהגרים יהודים חדשים לניו יורק בשנים 1905–1908, שכמו המהגרים מ-1880, התעניינו ברובם בתיאטרון קליל. יעקב אדלר, דוד קסלר וקֶנִי לִיפְּצִין המשיכו להציג תיאטרון קלאסי, אבל בוריס ובסי טומשבסקי שבו לסגנונם הקודם, ועשו הון על מה שבני הזוג אדלר הגדירו בבוז תיאטרון "שוּנְד". המחזות "הלב היהודי" של ג'וזף לטיינר זכו אז להצלחה, בעוד שמחזותיו המאוחרים של גורדין כמו "אמריקנה דמנטיה" (1909) נחלו בתחילה כישלון מסחרי. לקראת שנת 1911 התהפכה המגמה, עם ההצלחה המסחרית של אדלר בהצגה של טולסטוי "הפגר החי" (הידוע גם בשם "הגאולה"), שתורגמה ליידיש על ידי קוברין. הן התיאטרון הרציני והן הפחות רציני המשיכו לפעול, כפי שכותב גורדין בזיכרונותיו: "אמנות ושונד כאחד מצאו את הקהל שלהם",[19]
התיאטרון בארצות הברית הוסיף לחוות עליות ומורדות לאורך השנים; בשנת 1918 כתב יצחק גולדברג כי "התיאטרון ביידיש, חרף העובדה שרק אתמול יצאו ממנו מחזאים דגולים, ניצב כיום על סף הכחדה". שנה לאחר מכן זכה התיאטרון לתחייה מחודשת עם העלאת ההצגות "הדיבוק" (1919) מאת ש. אנ-סקי, שנחשב למחזה מהפכני בתיאטרון היידיש ובתיאטרון המיינסטרים גם יחד; המחזה "הגולם" מאת ה. לייוויק; וכן מחזותיו של שלום עליכם. בשנת 1925 התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שבו נטען כי "התיאטרון היידי עבר אמריקניזציה יסודית... זהו כיום מוסד אמריקני יציב ובלתי תלוי עוד בהגירה ממזרח אירופה".
אחדים מהמורים למשחק המשפיעים ביותר בארצות הברית במאה ה-20 כמו סטלה אדלר (בתם של יעקב ושרה אדלר ואחותו של השחקן לותר אדלר) ולי שטרסברג, טעמו את טעם התיאטרון הראשון שלהם ב"יידישער ברודוויי" - תיאטרוני היידיש שמילאו את השדרה השנייה והלואר איסט סייד בניו יורק. אף על פי שכמה משיטות המשחק שפותחו על ידם היו תגובה מרוסנת לסגנון המלודרמטי וה"גדול מהחיים" שאיפיין את התיאטרון ביידיש, סגנון זה הותיר עליהם בכל זאת את חותמו. לתיאטרון היידיש הייתה גם השפעה רבה על ההומור היהודי, במיוחד בארצות הברית.
בתקופת השואה ולאחריה
מלחמת העולם השנייה והשואה ששמו קץ לציוויליזציה היהודית בת מאות השנים במזרח אירופה, על כל גווניה, גזרו גם כליה על תיאטרון היידיש; הרוב המכריע של יוצריו וקהל היעד שלו נרצחו על ידי הנאצים. אולם למרבה הפלא תיאטרון היידיש הוסיף לפעול לסירוגין גם בתוך החורבן, ואף הצליח לקיים סוג של חיים לאחר המוות במזרח אירופה שלאחר המלחמה.
זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לוורשה החלו להעלות בעיר הצגות לא רשמיות, קונצרטים והקראות שנערכו בחצרות הבתים ושתואמו באמצעות רשת של ועדי הבתים. במקביל צצו מספר גדול של בתי קפה ומועדוני לילה אשר שירתו קהל צופים מגוון של מתעשרים חדשים מהברחות, מלשינים, ואנשי המשטרה היהודית. זמן קצר לאחר הקמת גטו ורשה בנובמבר 1940 התירו הנאצים לפתוח חמישה תיאטראות יהודיים, ככל הנראה כחלק מתוכניותיהם "למסד" אותם ולנצל זאת כלכלית. התיאטראות, שפעלו עד סוף שנת 1941, זכו לפופולריות בקרב האוכלוסייה הכמהה למעט הסחת דעת משגרת האימה היומיומית, אולם התנאים בבתי התיאטרון היו קשים: ניתן היה להשיג שישה כרטיסים במחיר כיכר לחם בלבד, ובתוך התיאטרון רעדו השחקניות מרוב קור.[20]
בגטו לודז', שהיה תחת שלטונו הדיקטטורי של מרדכי חיים רומקובסקי, ניתנה הרשאה לפתוח תיאטרון יידיש אחד, שמשך קהל של כ-70,000 איש בחודשים מרץ-דצמבר 1941 בלבד.[21] בשנים 1941–1944 יצרה קבוצת אמנים יהודים שגורשו לגטו טרזין ממערב ומרכז אירופה, רפרטואר יוצא דופן של תוכניות תיאטרון ומוזיקה בשפה הגרמנית. לא בכל הגטאות התירו הנאצים לקיים תיאטרון, אולם קונצרטים ומופעים לילדים אורגנו בין היתר בערים צ'נסטוחובה, פיוטרקוב, קרקוב, ראדום, וקובנה. להקת תיאטרון יידיש חובבנית העלתה הצגות בחדר הניקוי של בית הקברות היהודי בוולוצלאווק שבפולין. ברומניה, שבה הממשלה הפשיסטית של הגנרל יון אנטונסקו התנגדה לשלטון נאצי ישיר, הורשו יהודים להציג בתיאטרון היהודי באראשאום רק ברומנית עבור יהודים אחרים. יוצאי דופן היו ההופעות ביידיש שאורגנו בבתי הכנסת במסווה של תפילה.[15] לאחר המלחמה שבו היהודים להציג בתיאטרון זה ביידיש.
למופע התיאטרון הראשון שהועלה בגטו וילנה בינואר 1942, קדם פולמוס מר שהגיע לשיאו עם הופעת עלונים שעליהם התנוססה הסִסמה "אויף א בית עולם שפילט מען נישט קיין טעאטער" ("אין מציגים תיאטרון בבית עלמין"). במהלך ששת החודשים שקדמו לו, נרצחו עשרות אלפי יהודי וילנה ביער פּוֹנָאר הסמוך. אף על פי כן זכה התיאטרון, בפיקוחו של מנהיג הגטו יעקב גנס, לפופולריות רבה.[22] פעילות תרבותית זו בגטו וילנה תועדה במחזה גטו. גם ילדי בית ספר השתתפו בתיאטרון זה, לעיתים קרובות בבימויה של מירה ברנשטיין (1908–1943), שמעשיה הונצחו בשירו המפורסם של המשורר אברהם סוצקבר, "די לערערין מירע" ("המורה מירה").[23]
עם תום המלחמה החלו הניצולים היהודים לחזור לפולין, בעיקר מברית המועצות. "כמו היונה של נוח ששבה עם בשורה", כפי שתיאר זאת המבקר שלמה בֵּלִיס-לֵגִיס,.[24] ביימו יונס טורקוב ודיאנה בלומנפלד קונצרט שירים ביידיש בלובלין המשוחררת, עוד בטרם סיים הצבא האדום להילחם בצבא הגרמני ברחבי פולין. בימים שלאחר שחרור מחנה ברגן בלזן הוקמה במחנה להקת תיאטרון יידיש שסיירה גם במחנות עקורים ובבתי חולים.
בפולין הועלו בשנת 1946 מופעי תיאטרון יידיש בוורוצלב ובלודז' – פעילות שקיבלה תמריץ עם חזרתם של אידה קמינסקה ויעקב רוטבאום לפולין. הלהקה שהקימו השנים ערכה סיורי הופעות נרחבים, וקמינסקה הפכה לדמות נערצת בקרב קהילות יהודיות בפולין ברחבי העולם. ב-1950 הקימה קמינסקה את התיאטרון היהודי בוורשה. גם לאחר הגירתה של קמינסקה ורבים אחרים מפולין על רקע מסע אנטישמי שהונע על ידי ממשלת פולין בשנת 1968, המשיך להתקיים בה תיאטרון יידיש. בשנת 1948 הוקם תיאטרון יידיש גם בבוקרשט. שני התיאטראות הללו ביטאו לאורך עשרות שנים את ההישגים של "מיעוט לאומי" יהודי תחת הקומוניזם, ושרדו את נפילת הקומוניזם. הם מעלים עד היום רפרטואר של קלאסיקות ביידיש ויצירות מופת של התיאטרון העולמי. ההופעות מושכות קהל מקומי ובינלאומי, שרובם נעזרים בתרגום סימולטני באמצעות אוזניות לשפות נגישות יותר.
בשנת 2001 הוקם בקלן שבגרמניה לראשונה לאחר המלחמה "תיאטרון מיכואלס". הועלו בו הצגות כגון "די יידן" (היהודים) ו"מיט א ביסל מזל" (עם קצת מזל), כשהמוטו של התיאטרון הוא "לאכן ביז דער רעבע קומט" (לצחוק עד שהרבי יגיע).[25]
תיאטרון יידיש בארץ ישראל
הניסיון הראשון להצגת תיאטרון יידיש בארץ ישראל נעשה בשנת 1894, אז הציגה להקת חובבנים בירושלים את האופרטה "שולמית" של גולדפדן. כאשר היא הוצגה שוב בשנת 1914, כבר הטילו גדוד מגיני השפה העברית פצצות סירחון לאולם.[26] ניסיונות נוספים שנעשו במהלך השנים להציג תיאטרון יידיש נתקלו במחאות דומות, כולל יידוי אבנים על אולמי ההופעה. יעקב זרובבל תיאר את מלחמת השפות בשנות השלושים כך: "גרוע מהרדיפות הוא הפוגרום השיטתי, הפסיכולוגי והאידאולוגי, הנהוג על ידי החברה הרשמית כנגד הזכות לשימוש בלשון יידיש".
דחיקת היידיש קיבלה צביון רשמי עם הקמת המדינה. ב-10 באוגוסט 1949 הטילה "הועדה לביקורת סרטים ומחזות" איסור רשמי על עריכת מופעים ביידיש; האפשרות להופיע ביידיש הותרה רק ללהקות זרות שביקרו בישראל ולתקופה שלא תעלה על 6 שבועות. מי שניצלו היטב היתר זה היו הצמד "דז'יגאן ושומאכר", השחקן יוסף בולוף, ושחקנים נוספים שזכו להצלחה רבה, וקהל צופיהם הגיע בתחילת שנות השישים לכחצי מיליון איש. למרות האיסור, הוקם בפברואר 1951 תיאטרון היידיש "תיאטרון גולדפדן" בתל אביב. נגד התיאטרון, שנסגר כעבור מספר חדשים בעיקר מסיבות כלכליות, הוצא צו על תנאי אשר אסר על המשך העלאת מופעים. כאשר אחד ממייסדי התיאטרון, נתן וולפוביץ', הפר את הצו והעלה את ההצגה "הערשעלע אָסטראָפּאָלער" של משה גרשנזון, הוא נתבע על כך למשפט. בעקבות העמדתו לדין הוא פרסם רשימה בעיתון היידי הישראלי "לעצטע נייעס", שבה תיאר את תחושותיו הקשות:
המועצה לביקורת סרטים ומחזות
שאלת מחזות בארץ בשפת יידיש |
|---|
|
בזמנו קיבלנו כמה החלטות בנדון והן: מתוך פרוטוקול ישיבת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, עמוד 20, מיום 17-03-1950, גנזך המדינה |
על סדר היום של הממשלה
הצגות תיאטרון ביידיש |
|---|
|
בן-גוריון: עלינו לבטל את המשפט, לא בדרך הפיכת הצו על תנאי לצו החלטי, אלא על משרד הפנים לבטל את האיסור, ולא יהיה אז לבית המשפט העליון על מה לדון, ויעשה העורך דין נחומובסקי[27] מה שיעשה.  |
כל ימי דיברתי יידיש ושיחקתי בתאטרון יידיש, ועכשיו אני שומע שהיא אסורה, ממש כאילו יידיש הייתה אופיום או איזה מזקקה מחתרתית ליי"ש. העיקר שבמשך כל שנות המלחמה הנחתי שכאשר הסיוטים יחלפו, אפשר יהיה לשאוף את אויר החירות הלאומית... [והנה] אני ניצב בבית משפט יהודי ועומד למשפט פלילי, בשם קולקטיב התיאטרון שלנו באשמת העלאת הערשעלע אסטרפאליער ביידיש.[28]
החשש מהדומיננטיות של היידיש על חשבון העברית הלך ופחת ככל שהתמעטו דוברי היידיש. מפנה זה בא לידי ביטוי בדברי ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, בישיבת הממשלה שדנה בעתירת שחקני תיאטרון גולדפדן לבג"ץ: ”אני חושש שנפסיד. אני חושב גם שהדבר לגופו אינו נכון. כאשר היינו מעטים בארץ, הייתי אני קנאי. גם היום קנאי אני ללשון העברית, אבל כאשר היינו מעטים אפשר היה להתאכזר, כיום אי אפשר לדון מאה אלף אנשים לחוסר קצת נחת.”[29] בשנת 1963 פעלו לפחות שלשה להקות יידיש ישראליות שהופיעו בקביעות. שחקני הלהקות היו מאוגדים תחת איגוד מקצועי, וזכו לקהל נאמן של כ-300,000 איש בשנה.[30] בשנת 1965 העלה הבמאי שמואל בונים יחד עם משפחת בורשטיין את "די מגילה" - "המגילה" של איציק מַאנְגֶר – הצגה שהועלתה 250 פעמים ברציפות. עם זאת, מארגני ההצגות נאלצו לשלם מסים גבוהים, במסגרת המיסים המיוחדים שהוטלו על מופעים ב"שפות זרות".
חדירת היידיש למרכז התרבות בישראל קיבלה תנופת יתר מסוף שנות השמונים ואילך. בשנת 1987 נוסד תיאטרון ה"יידישפיל", שמאז הקמתו העלה 42 הפקות אשר הוצגו בפני קהל רחב בישראל וברחבי העולם. עם יוצריו נמנים סופרים כגון אהרן מגד, אפרים קישון, מוטי אברבוך, יוסף בר יוסף וכן יהושע סובול. בין היתר כתב סובול עבור ה"יידישפיל" את המחזה "געבירטיג", המתאר את עולמו של הטרובדור היידי מרדכי גֶבִּירְטִיג, שחיבר שירי ערש ואהבה, בהם השיר הנודע "העיירה בוערת", שחובר בתגובה לפוגרום ביהודי העיירה פְּשִיטִיק באמצע שנות השלושים. במהלך השנים נטל התיאטרון חלק בפסטיבל ישראל, כמו גם בפסטיבלים בינלאומיים חשובים רבים, והופיע בין היתר בערים ויסבאדן, לונדון, פרנקפורט, אמסטרדם, וינה, לוס אנג'לס ווילנה.
בשנת 1996 חוקקה הכנסת חוק להקמת רשות לאומית לתרבות היידיש, שתכליתה "להעמיק בעם את הכרת תרבות היידיש על כל צורותיה ולטפח לשם כך את חקר התרבות האמורה והוראתה", וכן "לקדם, לסייע ולעודד את היצירה בת זמננו בלשון היידיש".
לקריאה נוספת
ספרות:
- ב. גארין, די געשיכטע פון אידישען טהעאטער: צווי טויזענד יאהר טהעאטער ביי אידען. ניו יארק: ליטערארישער פערלאג, 1918.
- ישראל ברקוביץ', הונדערט יאָר יידיש טעאַטער אין רומעניע: 1876–1976, בוקארעשט: קריטעריאן, 1976.
- שמואל אבישר, המחזה והתיאטרון העברי והיידי, ירושלים: ר' מס, תשנ"ו-1996.
- "בקורת ופרשנות", תאטרון יידיש - ספרות תרבות ולאומיות , גיליון 41, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, פברואר 2009
סרטי עלילה:
- אהבתה האחרונה של לורה אדלר. סרט דרמה עטור שבחים מאת אברהם הפנר, ישראל (1990), 96 דקות. הסרט מציג מעין אלגוריה על שקיעת התיאטרון האידי ותרבות השטעטל שסביבו, באמצעות סיפורה של כוכבת תיאטרון היידיש לורה אדלר ההולכת וגוססת ממחלת הסרטן
סרטים תיעודיים:
- הקומדיאנטים, סרטו של ארנון גולדפינגר, ישראל 2000. מגולל את סיפור התיאטרון העממי ביידיש דרך סיפורה של משפחת בורשטיין.
- שונד. סרט מוקומנטרי מאת יעל לייבוביץ-זנד, ישראל 2010, יידיש ועברית, צבע + ש/ל, 56 דקות. הסרט מתחקה אחר דמותו של שחקן יידיש בדיוני בשם שונד, ומציג באמצעותו את סיפור תיאטרון היידיש בישראל.
- תיאטרון יידיש: סיפור אהבה (Yiddish Theater: A Love Story), דן קציר, ארצות הברית 2006.
- מורשתו של גולדפדן (Goldfaden's Legacy), מאת הבמאי ראדו גבראה, רומניה 2004. הסרט מתאר את מסעו של גולדפדן מיאשי לניו יורק דרך אודסה וסנט פטרבורג.
- תור הזהב של השדרה השניה (The Golden Age of 2nd Avenue), ארצות הברית 1969
קישורים חיצוניים
- תיאטרון יידיש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- בני מר (עורך), גיליון בנושא תיאטרון, דווקא 4, פברואר 2008
- "תֵּיאַטְרוֹן: מקור התיאטרון היהודי, התיאטרון היהודי באמריקא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 251–253, באתר HebrewBooks
- אוסף קטעי תיאטרון מוזיקלי ביידיש שהוקלטו בשנים 1901-1922, באתר באתר ארכיון המוזיקה היהודית של אוניברסיטת פלורידה אטלנטיק
- אוסף כרזות תיאטרון יידיש, באתר אוניברסיטת בראון
- על תיאטרון היידיש בווילנה בין מלחמות העולם, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
- עדות נדירה מימיו הראשונים של התאטרון היהודי בלבוב ב-1890, באתר הספרייה הלאומית, אוגוסט 2017
הערות שוליים
- ^ יצחק ספיבאק, דמויות בתולדות ישראל, תל אביב: מחברות לספרות, 1965.
- ^ בבלי, עבודה זרה יח, ב: "העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבנין (=לשון גנאי ל"מזבחין") אסור משום עבודה זרה, ואם לאו, אסור משום ומושב לצים בלבד". וראו דוד סג"ל, יושבי הקרקסאות והתיאטראות שבתפילת בית המדרש שבירושלמי. לסקירה מעניינת על ההיבטים ההלכתיים של תיאטרון ראו הרב שלמה אבינר, 'תיאטרון ויהדות', בתוך: עיטורי כהנים, 157 (טבת, תשנ"ח), עמ' 32-29. ראו גם יהודה וורצל, 'האם ייתכן תיאטרון "יהודי"?', בתוך: דוד קאסוטו (עורך), היהדות והאמנות, רמת גן: המכון ליהדות ולמחשבה בת-זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר, תשמ"ט, עמ' 267–274 (המאמר הוא תגובה למאמרה של מיכל גוברין, 'הפולחן היהודי כז'אנר של "תיאטרון-קודש"', המופיע לפניו).
- ^ יוסיפוס מספר (קדמוניות טו 268) על התמרמרות גדולה שעורר בניית התיאטרון בירושלים בקרב היהודים. אך כשהתברר להם שאין בו צלמים, התנגדו לו רק קומץ קנאים. עוד על תיאטרון זה, ראו אצל ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ־ישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, 1999
- ^ בבלי, עבודה זרה טז, א.
- ^ שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, ירושלים: אוניברסיטת תל אביב ומכון בן צבי על ידי הוצאת קרית ספר, תשכ"ג-1962.
- ^ על-פי רישום מהמאה השנייה לספירה ידוע לנו שכבר אז הוצגה גרסה תיאטרלית למגילת אסתר (ראו אלה זוסקין־פרלמן, מסעות בנימין זוסקין (עורכת: תרצה יואל־וינר), ירושלים: כרמל, תשס"ו-2002, עמ' 58). עם זאת, הצירוף "פורים שפיל" מופיע ככל הנראה לראשונה בטקסט מהמאה השש-עשרה. ראו מחזות מקראיים ביידיש 1697–1750 / ההדיר לפי כתבי-יד ודפוסים והוסיף מבוא: חנא שמרוק, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשל"ט, פרק ב'.
- ^ שמואל אבישר, המחזה והתיאטרון העברי והיידי , ירושלים: ר' מס, תשנ"ו-1996.
- ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ג', עמ' 242–253
- ^ כך לטענת הבלשן היידי הנודע נח פרילוצקי (Prilutski), בתוך המהדורה השנייה בשפה הרומנית לספרו של ישראל ברקוביץ, אשר ראה אור במקור ביידיש (התרגום מעשה ידי המחבר): ישראל ברקוביץ, הונדערט יאר יידיש טעאטער אין רומעניע: 1876–1976, בוקרשט: קריטעריאן, 1976: Israil Bercovici, O suta de ani de teatru evreiesc in România / prefata la editia princeps în limba româna de Ileana Berlogea; prefata, nota asupra editiei a doua în limba româna si addenda de Constantin Maciuca, Bucuresti Editura Integral, 1998, p. 18.
- ^ נתן מיכאל גלבר, תולדות יהודי ברודי: ה'שמ"ד-תש"ג (1584–1943), ירושלים: מוסד הרב קוק, תשט"ו, עמ 224–230. וראו גם ווילנע: דריי דורות: די ליידן און ליבעס פון ברוכן, 1952, עמ' 32-7. (ביידיש)
- ^ ישראל ברקוביץ', הונדערט יאר יידיש טעאטער, עמ' 27; ריצ'רד גוטהייל ופיטר וירניק מציינים בערך "Yiddish Drama" ב-Jewish Encyclopedia גם את המחזה "משה" מאת שֶרְטְסְפִּירֶר.
- ^ המחזה נכתב בשנת 1835 אך הודפס רק בשנת 1862. שיריו של אטינגר יצאו לאור בסנקט פטרבורג שנת 1889 בספר " משלים, לידעלעך, קליינע מעשה'לעך: אונ כתבות’לעך אייגענע אונ נאכגעמאכטע".
- ^ שמואל אבישר, המחזה והתיאטרון העברי והיידי , ירושלים: ר' מס, תשנ"ו-1996, עמ' 185.
- ^ (Muranów; נקרא גם תיאטרון מוּרָאנוֹב – מוראַנאָווער טעאַטער
- ^ 15.0 15.1 תיאטרון יידיש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- ^ יידישער טעאטער אין אייראפע צווישן ביידע וועלט מלחמות: מאטעריאלן צו דער געשיכטע פון יידישן טעאטער ["תיאטרון יידיש באירופה בין שתינ מלחמות העולם"], כרך א': פוילן / רעדאקציע קאלעגיע: איציק מאנגער, יאנאס טורקאוו, משה פערענסאן, ניו יורק: אלוועלטלעכער יידישער קולטור קאנגרעס, תשכ"ט-1968, עמ' 13. (ביידיש)
- ^ ראשי תיבות ברוסית של "תיאטרון אמנותי מהפכני"
- ^ דוד-אליהו פישמן, המדיניות כלפי יידיש ברוסיה הצארית, חוליות, 3 (1996), עמ' 261.
- ^ Jacob P. Adler, A Life on the Stage: A Memoir. tr. by Lulla Rosenfeld, New York: Alfred A. Knopf, 1999, p. 367. (באנגלית)
- ^ יונס טורקוב ורעייתו, והזמרת דיאנה בלומנפלד, היו פעילים במיוחד בהפקות האחרונות בגטו.
- ^ בשנים 1940–1943 הציג מספר פעמים בשבוע רפרטואר "קְלֶײן קוּנְסְט" בניהולו של משה פוּלַאבֶר (Pulaver).
- ^ בחודש אוקטובר 1942 הוצגו בקביעות שתי דרמות בהיקף מלא, שני קונצרטים סימפוניים, שני קונצרטים של מקהלה יידית ואחד של מקהלה עברית.
- ^ השיר פורסם בקובץ השירים "די פעסטונג", ניו יורק, 1945.
- ^ דבריו של לגיס (Shloyme Belis Legis) מובאים אצל: Michael Aylward, "Jewish Theatre in Poland", Polin: studies in Polish Jewry, Vol. 16: Jewish Popular Culture in Poland and its Afterlife (2003), Oxford: Institute for Polish-Jewish Studies, p. 89 (באנגלית)
- ^ Theater Michoels
- ^ אריה לייב פילובסקי, יידיש בארץ ישראל 1921-1907, עבודת גמר לקראת קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973, עמ' 24.
- ^ בשנת 1950 הקימו עולים חדשים תיאטרון אידי ע"ש גולדפדן (על המשמר, 18 בפברואר 1951). הלהקה רצתה להציג ביידיש את המחזה שני קוני למל, ועו"ד ר' נוהימובסקי עתר בשמם לבג"ץ נגד האיסור להצגות ביידיש (חרות, 2 ביולי 1951)
- ^ נתן וולפוביץ', הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 31 במרץ 2004
- ^ הציטוט – מתוך פרטי־כל ישיבה נה/שי"א של הממשלה, י"ד בתמוז תשי"א (18.7.1951), תל"ד, 'הצגות תאטרון ביידיש' – מובא אצל: רחל רוז'נסקי, האמנם 'שפה זרה וצורמת'? לשאלת יחסו של בן-גוריון ליידיש לאחר השואה, עיונים בתקומת ישראל, 15 (2005), אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 468.
- ^ שרגא הר-גיל, "מאמע-לשון", מעריב, 29 בנובמבר 1963
25968078תיאטרון יידיש