בדחן
בַּדְחָן הוא כינוי ושם תואר למי ששימשו כמנחים היתוליים בטקסים, חגים וימי מועד אחרים. הבדחנים הראשונים נזכרו כבר בסוף ימי הביניים, במאה השלוש עשרה והארבע עשרה. דמות הבדחן התפתחה בהשפעת דמות הליצן (או ליצן חצר) האירופית, כמקבילה יהודית לה. הבדחנים היו מעין אמנים נודדים, שהיו נוסעים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, מקהילים את הקהל ומשעשעים אותו בדברי בדיחה, בחרוזים ובשירים, הטפות מוסר היתוליות ועוד.
מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אלתור, וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך, בעקבות השיפור במעמדם, כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני השמדת יהדות מזרח אירופה, הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים; חופות ולידות, בריתות ופדיונות, טקסי חג הפורים ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, בלווית תזמורת כליזמרים או בשירה עצמית.
ברוב המקרים היו הבדחנים אנשים עניים ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר כדי למצוא את פרנסתם. הבדחן היהודי המפורסם ביותר היה "הרשל'ה מאוסטרופולי", ובדחן ידוע נוסף הוא מוטקה חב"ד. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.
לעיתים נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ההומוריסטי שעשו לעיתים הבדחנים בפסוקי תורה או גמרא.
אליקום צונזר (צונזער; 1835–1913), יליד וילנה, נחשב לגדול הבדחנים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, והוא מאפיין את דמות הבדחן במיטבה. צונזר חיבר עשרות שירים בחרוזים והתאים להם לחנים משלו, שהיה מאלתר לפי טעם הקהל ודרישתו. בעת שמשוררי ההשכלה הראשונים שקדו על שירה עברית שקולה, מנויה וחרוזה, שורר אליקום צונזר את שיריו בלשון יידיש עממית. שלושה דורות של יהודים שרו את שיריו, פיזמו את פזמוניו והתענגו על הלחנים שלו.
אליקום צונזר השכיל לשלב בפזמוני הבדחנות שלו משלים עממיים, מוסר השכל חכם וביקורת חברתית נוקבת. כל החברה היהודית, מכל המעמדות, נהתה אחר יצירתו העממית. והמשורר איציק מאנגר הגדירו כ"הבדחן הגדול, עתרת-תפארת של כל החתונות, מטיף המוסר הגדול וחורז החרוזים הנפלא אשר לעמך ישראל".
אמנות הבדחן, יותר מאמנויות אחרות, כמעט וכלתה עם השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה, ולא התאוששה לאחריה.
בתרבויות שונות מקובלים דמויות בדיוניות של בדחנים ששימשו בסיפורי עם בלבד, כמו ג'וחא בארצות ערב וואן דר מרווה בהולנד.
כיום
בשנים האחרונות רואה הבדחנות עדנה, ובקהילות חסידיות קמים דורות חדשים של בדחנים מוכשרים המופיעים בעיקר בחתונות ובסעודות שבע ברכות, ומשמחים את הקהל בדרך כלל בשפת היידיש.
על פי רוב, הגראמער משמש גם כבדחן, אך ישנם אנשים שמקצועם הוא בדחנות. הבולטים שבהם הם יענקל מילר ממונסי (ניו יורק) ויעקב צוקר מבני ברק.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אריאלה קרסני, הבדחן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1998.
