פיוטרקוב טריבונלסקי

פיוטרקוב טריבונלסקי
Piotrków Trybunalski
	מראה העיר פיוטרקוב טריבונלסקי
	מראה העיר פיוטרקוב טריבונלסקי
מדינה	פולין
פרובינציה	לודז'
מחוז	פיוטרקוב
ראש העיר	Krzysztof Chojniak
תאריך ייסוד	לפני 1217
שטח	67.27 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ במטרופולין	200,000 (2006)
‑ צפיפות	1,161 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות	51°24′N 19°41′E / 51.400°N 19.683°E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.piotrkow.pl
	(למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי פיוטרקוב; טריבונלסקי;

פיוטרקוב טריבונלסקי (בפולנית: Piotrków Trybunalski ביידיש: פּעטריקעװ ובתעתיק חצי-עברי: פיעטרקוב) היא עיר בפולין הממוקמת כ-26 ק"מ מדרום לעיר לודז'. ממוקמת ברמה מישורית (בגובה של 200 מ' מעל פני הים), אשר כמעט ואין בה יערות. הטמפרטורות נעות בה בין מינוס 20 בינואר ל-18 בממוצע ביולי.

שם העיר נובע מן המסורת המייחסת אותה לפיוטר ולוסטוביץ, בעל נכסים שלזי, והתואר "טריבונלסקי" מציין את היותה בין השנים 1578–1792 מקום מושב בית המשפט ("טריבונל") העליון של פולין.

היא אחת הערים העתיקות בפולין, ומוזכרת בפעם הראשונה בתעודות רשמיות משנת 1217. בזכות מיקומה במרכז פולין שימשה שנים רבות צומת דרכים חשובה בתחבורה המסחרית, ומקום חקיקת חוקים לפולין הגדולה. החל מ-1438 שימשה אתר הכינוסים של האצולה הפולנית, ובמהלך למעלה ממאה שנים (1438–1567) נערכו בה כנסי הסיים. בין השנים 1435–1628 התכנסו בעיר הסינודים של הכנסייה הקתולית ובה נערך המושב, שניסה להשלים בין כל הכנסיות הנוצריות שבפולין. עד ראשית המאה ה-16 הייתה אוכלוסיית העיר פולנית לחלוטין. בימי המלך זיגמונט הראשון התיישבו בה גרמנים ולאחר מכן שקוטים, ארמנים והונגרים, שרובם היו סוחרים. בין השנים 1793–1795 נכללה פיוטרקוב בשטח שסופח לפרוסיה הדרומית ובה הוקמו מוסדות המחוז. כך היה גם במסגרת ממלכת פולין, בין השנים 1840–1870.

בין השנים 1815 ו-1915 הייתה העיר תחת שלטון רוסי ומרכז תעשייתי חשוב, בעיקר של טקסטיל, עץ וזכוכית. ב-1867, בעקבות החלוקה החדשה של המחוזות, נקבעה פיוטרקוב כעיר המושב (גוברניה) של מחוז פיוטרקוב. בין 1975 ל-1998, הייתה בירת חבל פיוטרקוב. החל משנת 1999 היא בירת מחוז פיוטרקוב של פרובינציית לודז'.

הקהילה היהודית

יהודים מוזכרים לראשונה בהקשר לפיוטרקוב בכתב הקיום של קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין מ-1487, שבו נקבע שרק נוצרים רשאים לעסוק במסחר. אולם ראשיתה של הקהילה היהודית בפיוטרקוב במאה ה-16.

בשנים 1569, 1628, 1673 ו-1726 חודשו התקנות של העיר שבהן נאסר על היהודים להתגורר בעיר ולסחור בה. ההיתר היחידי שניתן באותה עת ליהודים היה כתב קיום של זיגמונד השני, מלך פולין מ-20 במאי 1569 הנוגע לבחירת הנהלת עיר. במסמך זה התיר המלך ליהודי פיוטרקוב לעסוק במסחר רק בימי הירידים. היהודים נאלצו לגור מחוץ לעיר, בחסות בעלי האחוזות, ועל אדמות הסטארוסטה (נציג המלך באזור) (אנ'). הם הגיעו רק לימי היריד ושילמו מס כבד על כך.

בעקבות סכסוכים שהתפתחו בימי היריד, ועלילת הדם ב-1590, גורשו היהודים ונאסר עליהם לשוב לעיר לצמיתות. למרות זאת הם חזרו והתיישבו בה על סמך חוזה שהשיגו מהעירייה. בנוסף להשתתפות ביריד המסחרי הגיעו גם שתדלנים יהודים רבים לעיר כדי לטפל בעניינים משפטיים וציבוריים. במאה ה-16 נודעה העיר בעיסוקה המתמיד בסוגיית היהודים והמידה שבה יש לאפשר להם לגור ולסחור בה. בתקופה זו גרו היהודים בפרברים והגיעו לעיר מדי יום. במאה ה-17 נעזרו היהודים באצילים ובעלי הבתים העשירים, שהיה להם עניין ברווחים כלכליים, והשתכנו באדמותיהם. עובדה זו עוררה את זעם ההמון אשר ניצל כל הזדמנות כדי לנקום בם. בסקר מ-1620 מוזכר "רחוב היהודים", המוכיח את נוכחות היהודים בעיר עצמה.

לאחר כיבוש העיר על ידי האימפריה השוודית, התרחש באפריל 1657, פוגרום שעילתו הייתה החשד שהיהודים מסייעים לצבא שוודיה בכיבוש פולין. תוצאת הפוגרום הייתה הריגת 50 משפחות יהודיות, הרס ושוד בתים וחנויות, החרבת בית הכנסת וגירוש. אולם לאחר משא ומתן, שבו היהודים לעיר תוך התחייבות לשלם כופר רב ולקנות את מצרכי הסטארוסטה קז`ישטוף אוסולינסקי.

ב-1663 זועזעה העיר ממשפטו של הרוקח מתתיהו קלהורה שנאשם בהעלבת ישו ואמו מרים. הוא הוצא להורג באכזריות רבה בככר העיר ונקבר בקרקוב.

ב-16 בספטמבר 1679, בברכתו של המלך יאן סובייסקי, הורשו היהודים להתיישב בקביעות בכפר הסמוך לעיר המלכותית שנקרא Starost Jurydyka. המלך גם איפשר ליהודים לגור בתוך העיר ובפאתיה. ניתנה להם באותה עת האפשרות לבנות את מוסדות הקהילה ולעסוק במלאכות הקשורות לחיי היום יום של הקהילה, שהיו אסורות קודם לכן. כתוצאה מכך התרחבה ה"עיר היהודית" אשר התפתחה בעיקר סביב "רחוב היהודים" (Żydowska). ב-1689 הוקם בית הכנסת מחדש וב-1693 - בית העלמין "הישן" בפינת הרחובות פילסודסקי וזמורובה. חלק זה התמזג עם העיר רק ב-1840. האישורים שהתקבלו בתחומים אלו רק החריפו את המתח והסכסוכים בין בעלי המלאכה הנוצרים והיהודים שהגיעו אף לבתי המשפט.

בשנת 1679 ניתנה ליהודים פריבילגיה לארגן את הקהילה בדומה לשאר הקהילות בפולין. בראש הקהילה עמד "הקהל" וחבריו נבחרו בחול המועד פסח מדי שנה. זכות הבחירה הייתה רק לחברים בעלי מעמד מכובד, כגון: למדנים ובעלי רכוש. הפרנסים שנבחרו ניהלו את חיי הקהילה בתורנות. היו גם טובים שמילאו את מקומם ושימשו כחברי בית הדין היהודי. היו גם גבאים וועדות קהילה בנושאים כגון: ביקורת חשבונות, גביית צדקה, פיקוח על משקולות ונקיון, פיקוח על החינוך, בתי כנסת וקשר עם ארץ ישראל. בקהילה היה גם תפקיד של סופר, נאמן הקהילה שהיה שתדלן הקהילה ו"ועד ארבע הארצות" אשר פעל מול הטריבונל המלכותי בפיוטרקוב. הוועד היה אחראי לארגון תשלום מיסי הקהילה ששולמו על ידי חברי הקהילה וזאת בהתאם להערכת שמאים לגבי מצבם הכלכלי של האנשים.

המאה ה-18

ב-1716 אישר המלך אוגוסט השני את כתב הקיום של המלך יאן, אך תוך עשור שנים הורע שוב מצב היהודים והם היו יעד לגירוש מחודש.

ב-1731 פרצה בעיר דליקה שהרסה חלקים נכבדים מהעיר. הדבר עורר גל אנטי יהודי שהתבטא בהתנפלויות על חנויות יהודיות ושדידתם וכן הרס בית הכנסת שהתרחש ב-1740. ב-1744 היו שוב התקפות אבל הפעם עמדה מולם הגנה יהודית. ב-1786 פרצה עוד שרפה שפגעה קשה בעיר ובתוך כך ברובע היהודי.

ב-1758 ניסתה העירייה לגרש את היהודים בצו בית משפט. אך גם כאן הושג הסכם פשרה להשארותם, שכלל קנסות ותשלומים שונים ונכבדים.

בסוף המאה ה-18 עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמוצרי בית והם היוו את הרוב בתחומים אלו. באותה תקופה פעלו באזור פיוטרקוב כנופיות שבהן השתתפו גם יהודים. הכנופיות דוכאו על ידי הצבא. במהלך המאה ה-18 הוטלו על היהודים מיסים כבדים. לכן לא היה לקהילה כסף לשכור רב. את התפקיד מילאו בהתנדבות חכמים, כמו: רבי מאיר גץ, רבי יעקב ז’ארקי ורבי נתן נטע פיוטרקובר. ב-1720 התקבל אישור להפעיל "חברה קדישא" שעסקה בענייני קבורה ובסיוע לחולים שהיו מטופלים בביתם. לאחר מכן הוקם בתוך החברה קדישא גם ארגון "ביקור חולים". מאוחר יותר הם נפרדו. החולים הקשים באותה עת טופלו בבית חולים היהודי שפעל ובו פעלה גם מחלקת נשים. ה"חברה קדישא" פעלה באישור עד שנת 1822 ובחשאי עד 1910.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה הקהילה עסוקה בניסיונות לבנות את בית כנסת הגדול. הוא הושלם בשנת 1790. היה זה אחד מבתי הכנסת היפים ביותר בפולין שקושט במעשי אומן על ידי דוד גולדשטיין ודוד פרידלנדר. ב-1791 הוקם בית העלמין "החדש", ברחוב שפצרובה 93.

המאה ה-19

בימי השלטון הפרוסי בפולין (1793–1806) היה ניסיון להיטיב את מצבם הכלכלי של היהודים אך באותה עת להתערב בנושאי אישות כגון: בהוצאת הנחיה שנישואין יהיו מותרים רק לבני 25 עם רכוש או עם עיסוק שיבטיח פרנסת המשפחה. ב-14 ביוני 1795 הוסר האיום במידת מה. במהלך תקופה זו היה רצון לשמר את האוטונומיה של הקהילה היהודית אך שחיתות, בזבוז כספים בתוך הקהילה, מצב כלכלי ירוד ומגמה פרוסית לגרום ליהודים להתבולל בתרבות הגרמנית ערערו את יסודותיה. סמכויות הקהילה צומצמו רק לנושאים דתיים, והסתמנה מעורבות גבוהה של הממשל במרכיבי חיים שונים כמו חינוך ותעסוקה. משלחת שיצאה לברלין הצליחה להשיג כמה הקלות אך בפועל תחומי העיסוק שלהם היו בסכנה והממשלה הגבירה מעורבותה. בין השאר הוקם על ידי הממשלה ב-1801 בית ספר יהודי.

בתחילת המאה ה-19 היהודים החלו לבנות ולהפעיל בתי חרושת. בהם: לייצור מי סודה, לעיבוד ידני של עורות, ייצור שמן, יציקת ברזל, אריגת שטיחים, ניסור עצים, ייצור לבנים, ועוד. שטחי ייצור אלו עברו משברים כלכליים לא מועטים והגיעו ליציבות רק בסוף שנות השלושים של המאה ה-20.

כתוצר של הסכם בין פרידריך אוגוסט ונפוליאון בין השנים 1815–1835 פעלה בפולין "הדוכסות הורשאית". כניסתו של נפוליאון לאזור עוררה ציפיות רבות ואמנם בתחילה הושוו זכויות היהודים לאלה של הנוצרים אולם עד מהרה חזרו ימי ההפליה בנוגע למגורים, בעלות על נכסים, תעסוקה וכדומה. בנוסף לכך נדרשו היהודים מגיל 20–28 לשרת בצבא. שלוש שנים אחר כך יצאה הוראה כי יהודים בני 20–50 ישרתו במשמר הלאומי. מאוחר יותר הייתה אפשרות להמיר את השירות בתשלום "מס טירונים". באותה תקופה עול המיסים היה כבד ביותר וכלל גם מס על בשר כשר. בדרך זו השתלטו השלטונות על חיי היהודים. הצרפתים היו בעיר עד 1811.

בין השנים 1815–1864 פעלה ממלכת פולין בתמיכתו של הצאר אלכסנדר ה-I. ראש הממשלה הגנרל זאיונצ’יק התנגד לרעיונות של אמנציפציה ומן הצד השני המשכילים היהודיים ביקשו לבטל את מוסדות הקהילה היהודית ולהגביל את סמכויות ממלאי התפקידים בה. ב-1822 בוטלה החברה קדישא. ב-1825 הוקם בעירייה מוסד למרשם אזרחי על לידות, נישואין ופטירות. ועד בית הכנסת אמנם פעל אך משימות גיוס הכספים וההנחיות ההולכות ומתרבות לגבי דרך פעולתו גרמו לחברי הקהילה לסרב לשרת בוועד.

בזמן המרד הפולני (1830–1831) עלתה במלוא היקפה סוגיית גיוס היהודים לצבא פולין. היו דעות שעדיף שהיהודים ישרתו ואחרות – שעדיף שישלמו מס טירונות וכך היה. המרד דוכא בתוך שנה.

לאורך שנות ה-30 של המאה ה-19 נתגלעו בעיות קשות בתפקוד וועדי הקהילה שהגיעו אף לערכאות. חלק נכבד מזה היה קשור למאבקים בין "החסידים" וה"מתנגדים" על השליטה בקהילה.

בינתיים התרבו בפיוטרקוב המשכילים שניסו להקים בתי ספר יהודיים אך עד 1858 הדבר לא צלח.

החל מ-1861 הוטב יחס הפולנים ליהודים, בהשפעת התנועה הלאומית הפולנית שדגלה באחווה יהודית-פולנית. הדבר בא גם לידי ביטוי בקבלת זכות בחירה למועצות המחוזיות ומועצות הערים וכן בהסכמה להצטרפות יהודים לאיגוד הסוחרים. משדוכא המרד הפולני חזר מצבם של היהודים להיות בעייתי. למשבר הכלכלי באותה עת נוספה שרפה שפרצה ב-1865 ושרפה את כל הבתים והחנויות של היהודים.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 השתפר מצבם הכלכלי והתרבותי של יהודי העיר. נפתחו בתי ספר והחלה פעילות שמטרתה לפתח תרבות יהודית בשפה הפולנית. ב-1864 נוסד בית הדפוס הראשון על ידי פבל בלכטובסקי וחיים פרנקל. בעקבותיהם נפתחו בתי דפוס רבים אחרים שבהם הדפיסו כתבי קודש ספרות עברית ויהודית וכן עיתונות יהודית מגוונת ורבה.

המאה ה-20 – עד השואה

השנים 1870–1914 היו שנים של התייצבות הקהילה היהודית. בזכות קביעת פיוטרקוב כמושב הגוברניה התפתחו עיסוקים רבים הנוגעים לממשל ולצבא ששכן במקום. על אף שחל איסור על מעורבות יהודים בתעשייה, נוצרו הזדמנויות לעסוק גם בתחום זה שהלך והתרחב. יהודים החזיקו חוות חקלאיות והיו בעלי מלאכה בתחומים מגוונים. גל היהודים המגיעים לאזור מליטא עזר לגבש אינטליגנציה משכילה בעלת הכרה יהודית לאומית. היה ניסיון של הרבנים לעצור מגמה זו אך ללא הצלחה. מסוף המאה ה-19 נוסדו בעיר תנועות חברתיות רבות, חלקן ציוניות, כמו "חובבי ציון" וחלקן לא כגון: "הבונד" שהוקמה בעיר ב-1910. לימודי העברית והעיסוק בציונות צברו תאוצה אך בד בבד התרחבו מוסדות תרבות חילוניים.

מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים והיחס ליהודים הורע בצורה משמעותית. כניסתם של הרוסים לאזור לוותה במעשי שוד וביזה אולם למזלה של הקהילה רק לזמן קצר. שובם של הגרמנים ומלוויהם לאזור הולידה מצוקה כלכלית רבה אך לא עצרה את הפעילות המפלגתית והתרבותית של היהודים בעיר. ב-1916 נכנסו למועצת העירייה נציגי הארגונים היהודיים. בנובמבר 1918 השתחררה העיר מכיבוש דוברי הגרמנית ופולין נעשתה מדינה עצמאית. המצב הכללי הירוד הוביל שוב לגילויי אנטישמיות אך לא עצר את המעורבות ההולכת וגוברת של היהודים בחיי העיר ובניהולה, את הפעילות הכלכלית, התרבותית, החינוכית, הספורטיבית, החברתית והפוליטית במסגרת מפלגות, כגון: המיעוטים הלאומיים, בונד, צעירי ציון, פועלי ציון, עממיים, מזרחי, אגודה, ועוד. 1924 נחשבת לשנת שיא בחיי העיר, בכל תחומי החיים, ומכך נהנו גם תושביה היהודים של העיר. זאת עד להתגברות מעשי הפשע של הנאצים כנגד היהודים בגרמניה ובשטחי הכיבוש שעודדו את האנטישמיות והובילו להתנכלויות והתנפלויות על היהודים. ב-2 בספטמבר 1939 הופצצה העיר על ידי הגרמנים וכעבור יומיים הם נכנסו לעיר.

השואה

ערך מורחב – גטו פיוטרקוב טריבונלסקי

ערב מלחמת העולם השנייה מנו כ-15,000 יהודי העיר כ-27% מכלל האוכלוסייה. הקהילה היהודית המשגשגת, שהייתה חילונית ודתית כאחד, פרסמה שלושה שבועונים והייתה ידועה במאות ה-19 וה-20 בדפוס העברי שבה. הקהילה כללה ארגונים דתיים, תרבותיים ופוליטיים רבים, כולל הבונד ותנועות ציוניות שונות. לקהילה היו מספר בתי כנסת כאשר "בית הכנסת הגדול" נחשב לאחד מהבניינים היפים מסוגו בפולין כולה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוקם בעיר הגטו הראשון בפולין הכבושה, גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, אשר התקיים משך כשלוש שנים, בין 8 באוקטובר 1939 ו-28 באוקטובר 1942. בגטו התרכזו פליטים יהודיים מערי השדה הקרובות, כמו גם מערים ראשיות כגון ורשה, לודז', בלחטוב, קאליש, גנייזנו ופלוק. בשטח הגטו, שלא היה מוקף חומה או כל מכשול פיסי אחר, רוכזו כ-28,000 בני אדם, בשטח בו התגוררו לפנים כ-5,000 - 6,000 איש. בגטו התקיימה תנועת התנגדות יהודית מחתרתית ודבר השמדת יהדות מזרח אירופה הופץ בו, אם כי מרבית היהודים לא האמינו לשמועות אלו. לקראת סיומה של שנת 1942 הועברו לגטו יהודים מכפרים רבים בסביבה ובבוקר של יום 14 באוקטובר החלה אקציה בסופה נשלחו כ-22,000 איש ואישה בארבעה טרנספורטים לטרבלינקה, כ-2,000 יהודים בעלי אישורי עבודה הופרדו והוחזרו ל"גטו הקטן", ואילו כ-500 הצליחו להימלט ליערות הסמוכים לעיר. בסוף יולי 1943 חוסל הגטו הקטן ופיוטרקוב טריבונלסקי הוכרזה כ-Judenrein (נקייה מיהודים). עם זאת, 1,720 יהודים הורשו להישאר בפיוטרקוב. ב-24 בנובמבר 1944 גורשו יהודיה האחרונים של פיוטרקוב למספר מחנות ריכוז והשמדה שונים, ביניהם: בוכנוואלד, ברגן-בלזן, מאוטהאוזן, ראוונסבריק ואושוויץ.

קונרד רודניצקי שהתגורר בעיר הציל משפח היהודית והוכר כחסיד אומות העולם.

פיוטרקוב שוחררה בידי הצבא האדום ב-16 בינואר 1945. מתוך המספר המשוער של כ-28,000 היהודים שנכלאו בגטו שרדו כ-1,600 - 1,700 במחנות או במקומות מחבוא.

אחרי המלחמה

אחדים מניצולי השואה שבו לפיוטרקוב עם סיום המלחמה, והתקבלו בעוינות רבה, בין היתר מתוך חשש שיתבעו את רכושם. ניצולים אחדים נרצחו על ידי אנטישמים מקומיים. רבים מהשבים עזבו עד מהרה את המקום ונהרו לריכוזים גדולים יותר של ניצולים, כמו העיר לודז' הסמוכה. בכל זאת מאות ספורות של ניצולים נשארו לחיות בפיוטרקוב במסגרת של קהילה יהודית בראשותו של ד"ר זיגמונד טננבוים, שכיהן בתפקיד בשנים 1945–1976. גם לאחר מכן נותרו יהודים ספורים, והאחרון המזוהה שביניהם היה ככל הנראה רומן היפשער.

רבים אחרים היגרו בעיקר לישראל ולארצות הברית, וכן לארצות נוספות, כגון: אנגליה, צרפת, גרמניה, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, שם הקימו ארגונים של יוצאי העיר (לנדסמנשפטים), שדאגו לרווחת הניצולים, לקשר ביניהם, ולהקמת אנדרטאות ואתרי הנצחה לזכר הנספים. מצבת הזיכרון לקורבנות הקהילה, בדגם בית כנסת הגדול, הוקמה בבית קברות בחולון, וישנה הנצחה בבקעת הקהילות ביד ושם, ביער הקדושים, באתר ההנצחה בטרבלינקה, ליד יער ראקוב, ובשלטים ברחבי העיר פיוטרקוב. בית כנסת הגדול של קהילת יהודי פיוטרקוב ובית המדרש הסמוך לו, נחרבו על ידי הגרמנים במלחמה. הם שופצו, במבנם החיצוני המקורי, על ידי עירית פיוטרקוב בשנות ה-60 של המאה ה-20, כדי לשמש כספרייה עירונית מרכזית של העיר למבוגרים ולילדים.

כיום קהילת משפחות יוצאי פיוטרקוב טריבונלסקי פזורה על פני העולם כולו, אולם ריכוזיה הגדולים הם בישראל ובארצות הברית. בארץ פועל ארגון יוצאי פיוטרקוב והסביבה, שהוקם באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. ספרי זיכרון לקהילה החרבה ראו אור בעברית ויידיש, בעריכת יעקב (בן פישל) מלץ ונפתלי לאו-לביא, באנגלית - הראשון בעריכת רומן מוגילנסקי, והשני בעריכת בן גילעדי, ובפולנית - זיגמונד טננבוים, אנה זידובסקה ודינה פלדמן, ואחרים. זכרונות רבים נכתבו בידי יוצאי הקהילה, "דפי עד" רבים נמצאים בארכיון יד ושם, ועדויות הוקלטו במרכזי הנצחה שונים ברחבי העולם.

מאמצע בשנות ה-60 של המאה ה-20 מופץ על ידי הארגון הישראלי עלון שנתי בשם "הדים", שכיום הוא דו לשוני: בעברית ובאנגלית, ומופעל ביחד עם הארגון האמריקאי כשילוב עם עלון בשם "Voice", שהופץ בארצות הברית על ידי בן גלעדי, עד פטירתו. לפניו הופצו בארצות הברית עלונים בשם: "בולטין" ו"בולטין חדש". הארגון הישראלי והאמריקאי מפעילים יחדיו גם אתר אינטרנט תלת לשוני: עברית, אנגלית ופולנית. הוצאת העלון ואתר אינטרנט נתמכת על ידי ה-Claims Conference . מדי שנה נערך טקס זיכרון לזכר נספי הקהילה ואזכרה. במרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, באוניברסיטת תל אביב פועל ארכיון קהילת פיוטרקוב, שנוסד על ידי יעקב (בן פישל) מלץ. בשנים האחרונות מתקיים בפיוטרקוב מדי שנתיים "שבתון" ליוצאי הקהילה מרחבי העולם ופועלת קבוצת פייסבוק.

ב-12 בספטמבר, 2017 פיוטרקוב טריבונלסקי חתמה ברית ערים תאומות עם נס ציונה לפעילות משותפת בתחומי: חינוך, תרבות, ספורט, תיירות, וכלכלה.

יוצאי הקהילה

רבנים

רבי חיים דוד ברנהרד - האדמו"ר הרופא, "בעל התשובה מפיוטרקוב";
רבי חיים אלעזר וואקס - בעל ה"נפש חיה", אדמו"ר, מגדולי הפוסקים בתקופתו ותומך נלהב בהקמת היישוב בארץ ישראל;
הרב אברהם אביש - רב העיר, בעל "ברית אברהם".
רבי יהודה מאיר שפירא - רב העיר, יוזם הדף היומי, מקים וראש ישיבת חכמי לובלין;
רבי יהודה לייב אייזנברג - מגדולי הפוסקים בפולין;
הרב ישראל מאיר לאו - לשעבר הרב הראשי לישראל, כיום רב ראשי לתל אביב ויו"ר מועצת "יד ושם";
הרב משה חיים לאו - רבה האחרון של פיוטרקוב, נספה בטרבלינקה;
רבי יצחק קימלמן – רב העיר בנדין בין השנים 1866 – 1893.
הרב מרדכי פרום, מחנך ור"מ בולט בישיבת מרכז הרב (1928-1972);
שמעון הוברבנד - רב, סופר והיסטוריון, חבר בהנהלת ארכיון "עונג שבת";

שונים

ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז - הפמיניסטית היהודית הראשונה ולוחמת זכויות האדם;
אליס (אנגלרד) מילר - פסיכולוגית שחיה בשווייץ, התפרסמה בספריה על התעללות בילדים; המוכר בספריה הוא: "הדרמה של הילד המחונן".
מיכאיל הלפרין - סופר, משורר ואנציקלופדיסט;
יעקב מורגנשטרן - סופר אידי;
זיגמונט טננבוים - רופא, ראש הקהילה היהודית בפיוטרקוב לאחר השואה, מחבר הספר "סיפורי פיוטרקוב של פעם";
נפתלי לאו-לביא - שימש כקונסול ישראל בניו יורק וכעוזרם של ראשי ממשלת ישראל, היה פעיל בשימור זיכרון השואה;
יעקב (בן פישל) מלץ - ממנהיגי התנועה הציונית הסוציאליסטית "צעירי ציון" ואחר כך "פועלי ציון", בעיר פיוטרקוב, בשנות ה-20 של המאה ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 וחבר מועצת העיר;
אברהם מברך - מחלוצי ופעילי הציונות דתית בפולין ובישראל, סופר וחוקר, יקיר העיר חיפה;
אשר פסח נפרסטק, צייר שחי בפיוטרקוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה;
יעקב נפרסטק, צייר, ניצול ברגן-בלזן;
אדם מושקא - צייר ריאליסטי, שחי רוב שנותיו בפריז והקדיש את חייו לציור הווי עיר הולדתו פיוטרקוב, ודמויותיה;
נחום כרמלי (הלל קרימולובסקי) - צייר, תושב חולתה;
ישעיהו פודלובסקי - משורר ביידיש, שחי בישראל. כתב על רשמיו וחוויותיו מהשואה;
יעקב קורץ - עד ראייה לשואה שפרסם ספר עדות ראשון בארץ ישראל על אודותיה. הספר ראה אור, בתרגום לעברית, בשנת 1944, בהוצאת עם עובד;
בן גלעדי - מחבר הספר (באנגלית) "סיפורה של קהילה" ועורך עיתון "voices" לתיעוד זכר הקהילה. יקיר העיר פיוטרקוב;
שרגא מילשטיין - איש ציבור ישראלי שכיהן כראש מועצת כפר שמריהו, וכיו"ר הוועד המנהל של "משואה", המכון לחקר השואה, בקיבוץ תל יצחק;כיום מכהן כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, וחבר דירקטוריון ועידת התביעות.
משה סנדובסקי - פסל ברונזה, תושב קריית ביאליק;
יצחק שמואל אליהו פינקלר - האדמו"ר מראדושיץ–פיוטרקוב. נספה בשואה;
ליאופולד לוין (Leopold Lewin) - משורר, עיתונאי ומתרגם;
סיימור רקסייט (Seymour Rexsite) - שחקן וזמר בתיאטרון יידיש, סרטים ורדיו בארצות הברית. בן החזן רייכצייט;
לזר וקסלר (Lazar Wechsler) - יצרן סרטים בשווייץ, אביו של דוד וקסלר, סופר ותסריטאי שווייצרי;
משה ברומברג - צייר ישראלי, שחי בשנותיו האחרונות בקנדה, מתכנן אתר הנצחה, בדגם בית כנסת הגדול, בבית קברות בחולון;
משה יחיאל בר און - מחנך, עיתונאי, סופר ומתרגם;
יחזקאל הרטוב ברגמן - שהשתמש גם בשם שי תלפימון, פרשן מקרא;
דב ינון - פרשן רדיו ואיש מודיעין;
יצחק גודפרינד - חזן בקנדה וארצות הברית, ופעיל בשימור זכר השואה;
בן הלפגוט - סר, אלוף בהרמת משקולות יהודי בריטי, ובכמה מכביות, ופעיל בשימור זכר השואה;
מאייר בוגדנסקי (Majer Bogdanski) - בונדיסט, כליזמר, מוזיקאי ופולקלוריסט יידי באנגליה;
יהודה קישון - פרטיזן, היה פעיל בתנועת הבריחה ובארגון יוצאי פיוטרקוב;
אברהם כהן - לוחם עטור מדליות בצבא רוסיה במלחמת העולם השנייה, פעיל בתנועת הבריחה, דיפלומט, עורך וסופר, יו"ר ארגון חיילים ופרטיזנים – נכי המלחמה בנאציזם (ישראל) עד 2007;
זאב רזיאלי (אליהו זאב רוזנבאום) - ממיסדי חברת האוטובוסים "חבר", ראש מועצה ראשון של קריית טבעון בשנים 1949-1950;
מיכאל זיו (ויינסינגר) - פרופסור, מראשי משרד החינוך בשנות ה-50 של המאה ה-20 ומחברם של ספרי לימוד להיסטוריה ואטלסים;
פרנסואה פרנקל (רייכנסטיין) - אשת תרבות, מחברת הספר (בצרפתית):"אין מקום להניח ראשה";
בת שבע שבח, ציירת וצלמת, תושבת גבעתיים;
מרדכי לנציצקי, מוזיקאי ומנצח קהילתי, ממיסדי "זמיר" בפיוטרקוב, וכן חוג דרמה, שפעל שנים רבות בקהילה היהודית בבונוס איירס;
הנריק קסטון (קצ'קה), כנר, אספן כלי מוזיקה, יצרן קשתות לכינור, רסטורטור של כלי מוזיקה, ותכשיטאי מחונן (1910- פיוטרקוב - 2010 ניו יורק);
פרנסואה פרנקל (רייכנשטיין), בעלת חנות ספרים מפורסמת בברלין, וסופרת (1887-1975);
ראובן רוזנבלט, איש ציבור ישראלי, ראש מועצה הראשון של המועצה האזורית חוף עזה.
סטניסלאוס סיטנפלד, אמן שחמט.
גריגורי לבנפיש, רב אמן שחמט.
אידה אנגלרד (אירנה מייז’ק - Irena Majchrzak) – מחנכת וסוציולוגית שפיתחה שיטות הוראת קריאה ייחודיות לילדים פולנים, אינדיאנים וצוענים.
דוד ורזגר - צייר, מתכנן בית הכנסת הגדול בטומשוב מזובייצקי, מייסד שושלת ציירים.

ילידי העיר ותושביה

סטפן רובצקי, מפקד מחתרת פולני בתקופת מלחמת העולם השנייה, מנהיג הארמייה קריובה ("צבא המולדת");
יאן אדולף הרץ, עיתונאי, כותב מחזות, משורר, מבקר תיאטרון ומתרגם פולני. יצירתו "יער צעיר", על מרד תלמידי תיכון מספר 1 בפיוטרקוב כנגד הממשל הרוסי ב-1905, הופקה לסרט. התאבד בעת לקיחתו לחקירה על ידי הגסטפו;
דנוטה מוחא, סופרת למבוגרים וילדים, וחוקרת המתמחה בפילולוגיה ובספרות, מרצה באוניברסיטת קיילצה - שלוחת פיוטרקוב;