פרובינקיה סוריה פלשתינה
סוריה פלשתינה (בלטינית: Syria Palæstina; תעתיק: פַּלַַיסְטִינָה) הייתה פרובינקיה רומית שגובשה בשנת 136 לספירה, בתום דיכוי מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס, משינוי שמה של פרובינקיה יהודה. חלקה הצפוני של הפרובינקיה סוריה פלשתינה פוצל בשנת 194 בין הפרובינקיות קוילה-סוריה ופניקיה. יתרתה הדרומית התקיימה עד שנת 358 עת נגרע ממנה חלקה הדרומי ונוצרה הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס והיא נבלעה לחלוטין בפלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה הביזנטיות עם פרסום הצו של הקיסר תיאודוסיוס השני בשנת 409 לחלוקתן וארגונן מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזנטית.
היסטוריה
הקמת הפרובינקיה
ערך מורחב – גזירות אדריאנוס
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, ארגנו הרומאים מחדש את הפרובינקיה יהודה. בגבולותיה לא חל שינוי, אולם "יהודה" (Iudaea) נמחק ובמקומו ניתן לה השם "סוריה פלשתינה" (Syria Palaestina). שינוי שמה של הפרובינקיה נעשה במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.[1] אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[2] גם להקמת העיר האלילית והנוכרית איליה קפיטולינה על חורבותיה של ירושלים, ובה מקדש אלילי על מקום המקדש היהודי, ואיסור על יהודים לבוא בתחומה, הייתה מטרה דומה. אלא ששינוי השם לא נקלט מיד והשם "יהודה" נזכר במשך עשרות שנים עוד פעמים רבות, בעדויות אפיגרפיות וספרותיות. גם השם "סוריה פלשתינה" קיבל צורות שונות, בין היתר: "פלשתינה סוריה" ו"פלשתינה" בלבד. העיר קיסריה נותרה בירת הפרובינקיה.[1]
לאחר מרד בר כוכבא נותרו בפרובינקיה יחידות צבא רבות כדי לשמור על השקט. שני הלגיונות שהיו בה לפני המלחמה, הושארו בה כחיל מצב קבוע: הלגיון העשירי פרטנסיס הוצב באיליה קפיטולינה והלגיון השישי פראטה הוצב בכפר עותנאי. שני הלגיונות נותרו בפרובינקיה בכל תקופת הקיסרים האנטונינים והסוורים. הלגיונות האחרים הוחזרו למקומותיהם, אולם בפרובינקיה נותרו הרבה חילות עזר.[1]
מושלי הפרובינקיה בשנים 135–260
מושל הפרובינקיה יהודה, טיניוס רופוס, נעשה כפוף למושל החדש, סקסטיוס יוליוס סוורוס, עד שנסתיים מרד בר כוכבא. בשנת 137 ככל הנראה, סיים סוורוס את שירותו ונתמנה למושל הפרובינקיה סוריה.[1] בכתובת משנת 139 נזכר המושל פובליוס קלפורניוס אטיליאנוס, שהיה קונסול ברומא בשנת 135. בתעודה משנת 150 נזכר המשול וליוס פידוס. בשנת 152 המושל היה קווינטיאנוס, שבתקופת כהונתו שימש אֵיליוס אַמפיגֶתֶס כפרוקוראטור. לאחר שנת 155 המושל היה גאיוס יוליוס סוורוס, שהוריו היו בני משפחה מיוחסת מאוד באסיה הקטנה, מצאצאיהם של מלכים שונים, שאחד מהם היה הורדוס מלך יהודה. בשנים 162–163 המושל היה ככל הנראה אדם בשם קומודוס, שהסוף של שמו ידוע מתוך כתובת הקדשה ללוקיוס ורוס שנתגלתה ביריחו. באמצע שנות ה-60 המושל היה פלאוויוס בואֵתוס, מלומד מעכו. הוא היה ידידו של הרופא המפורסם גלנוס, שהזכיר אותו בכתביו ואף הקדיש לו את חיבורו על האנטומיה של היפוקרטס. בואתוס מת ככל הנראה בזמן כהונתו, בשנת 169 או 170. בשנות ה-70 המושל היה ארוקיוס קלארוס, שהיה קונסול ברומא בשנת 170. בכתובת מאפסוס לכבוד אשתו הוא נזכר דווקא כמושל "יהודה". בשנת 186 המושל היה יוליוס לפּידיאנוס. סמוך לשנת 180 ידוע גם שמו של אחד הפרוקוראטורים, טיטוס אֵיליוס רֶסטיטוטוס. נראה כי השלטון הרומי הקפיד הפעם, יותר מאשר לפני המרד הגדול, בבחירת מושלי הפרובינקיה, שהיו כולם בעלי ניסיון רב והצטיינו בקריירה המדינית שלהם או בשירותם הצבאי.[3]
בשנת 175 מרד נציב סוריה, המפקד הרומי אווידיוס קסיוס, בקיסר מרקוס אורליוס, בניסיון להפוך לקיסר במקומו. הלגיונות במזרח תמכו בו, ובהם גם אלה שבסוריה פלשתינה, אולם קסיוס נרצח לפני שהגיעו למזרח כוחות צבא גדולים כדי לדכא את המרד. באותה שנה ביקר הקיסר במזרח ועבר מסוריה למצרים דרך ארץ ישראל.[4]
בשנת 194 לספירה, תחת שלטון ספטימיוס סוורוס, החלקים הצפוניים של הפרובינקיה סוריה-פלשתינה פוצלו לסוריה-קואלה וסוריה-פניקיה (אנ') (עם הבירה בצור).
באמצע שנות ה-90 מושל סוריה פלשתינה היה מרקוס אולפיוס ערביאנוס, שנעשה מאוחר יותר מושל אפריקה. בשנים 198–199, ככל הנראה, מושל הפרובינקיה היה מרקוס יוניוס מקסימוס. בתקופת זמן כלשהי בין השנים 198–209, הפרוקוראטור היה איליוס סמפרוניוס ליקיניוס. מתקופת שלטונם של קרקלה או אלגבלוס, שימש לוקיוס ולריוס ולריאנוס במשרה בכירה בפרובינקיה, אולם לא ידוע אם היה פרוקוראטור או praepositus ("ראש"). מאוחר יותר הוא נעשה פריפקטוס של מסופוטמיה. בשנת 232 לערך, שימש כפרוקוראטור של הפרובינקיה גאיוס פוריוס סבינוס אקוילה טימסיתאוס. העובדה שגם הפרוקוראטורים, כמו המושלים, היו אנשים נכבדים, מנוסים ומלומדים מאוד, מצביעה על החשיבות שייחס השלטון הרומי המרכזי לסוריה פלשתינה.[5] בשנת 260 לערך המושל היה אדם בשם אכיאוס. נזכרים גם שני פרוקוראטורים, קלמנס ואורליוס מרון, ששימש גם כמושל בפועל.[6]
משבר המאה ה-3 והמרד הפלמירי
- ערך מורחב – המשבר האימפריאלי בארץ ישראל
החלשותה של האימפריה הרומית בראשית המאה ה-3, הביאה לכך שהאימפריה הסאסאנית התפשטה מערבה ואיימה על הפרובינקיות הרומיות במזרח. אחד ממנהיגי העיר תדמור, ספטימיוס אודינטוס שהמליך את עצמו עליה, מונה כנציב הפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. הוא הנהיג את צבאו לניצחונות רבים על האימפריה הסאסאנית, עד לניצחון מכריע על המלך הסאסאני שאפור הראשון, וכתוצאה מכך זכה לתהילה רבה באימפריה הרומית ואף זכה לתואר "מתקן כל המזרח", שהיה שמור לקיסרים. בשנת 267 נהרג ספטימיוס ובנו ירש אותו להלכה, אך למעשה בתו הבגירה זנוביה היא זו ששלטה בעיר ובצבא. המלכה זנוביה וצבאה ניצלו את הכוח הרב שהיה בידיהם ואת חולשת האימפריה הרומית והאימפריה הסאסאנית והכריעו בתוך שנתיים את הפרובינקיות הרומיות במזרח והעמידו אותן תחת שלטון העיר תדמור.
הקיסר הרומי אורליאנוס, שהצליח לייצב את השלטון המרכזי ברומא, התפנה גם לחסל את האיום ממזרח. לאחר מספר ניצחונות צבאיים, נכבשה תדמור וזנוביה נתפסה. אורליאנוס שב לרומא כמנצח, לאחר שהשאיר חיל מצב בעיר תדמור. בדרכו חזרה, נודע לאורליאנוס כי תושבי תדמור התקוממו וחיסלו את חיל המצב. אורליאנוס שב על עקבותיו, כבש שוב את העיר והפעם הורה לחייליו להחריבה.
סיפוח שטחים בסוף המאה ה-3 ומושלי הפרובינקיה במאה ה-4
עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס, נעשתה חלוקה ארגונית חדשה באימפריה, שבאה לידי ביטוי גם בארץ ישראל. סמוך לסוף המאה השלישית, ככל הנראה, הורחבה פרובינקיה סוריה פלשתינה על חשבון הפרובינקיה ערביה: כל השטח שמדרום לנחל ארנון בעבר הירדן המזרחי, וכן הנגב שבעבר הירדן המערבי עד אזור אילת, סופחו לסוריה פלשתינה, שגדלה עתה יותר מפי שניים. הקמת מערכות הביצורים בדרום הארץ, limes Palaestinae, כנגד נוודי מדבר ערב, הביאו להעברת כל הכוח הצבאי של הפרובינקיה לדרום. כוח זה ניתן עתה תחת פיקודו של המפקד הצבאי של פלשתינה, דוכס פלשתינה (dux Palaestinae).[7]
בימי דיוקלטיאנוס חודש תהליך העיור ובאזור אשקלון נוסדה עיר חדשה, דיוקלטיאנופוליס. גם כפר עותנאי הפך לעיר בשם מקסימיאנופוליס.[8]
בשנת 303 מושל הפרובינקיה היה פלוויאנוס, אולי יוליוס פלוויאנוס, פריפקטוס ברומא בשנת 311/2. בשנת 304 המושל היה אורבאנוס, שכיהן עד שהוצא להורג בסוף שנת 307 או בשנת 308. במקומו מונה פירמיליאנוס, ששימש בתפקידו עד שנת 310, ואז הוצא גם הוא להורג. בשנת 310 נזכר מושל בשם סוורוס. הוא לא האריך בתפקידו ובמקומו נתמנה למפקח ולנטיניאנוס. בתקופת דיוקלטיאנוס נזכר גם פרוקוראטור בשם קלמנס.[9] בין השנים 312–351 ידוע מעט מאוד על הסידורים המנהליים בפרובינקיה. ידוע רק שמו של מושל אחד, ארקסיוס, בשנת 350.[10]
בשנת 351 התרחש בארץ ישראל מרד יהודי נגד גאלוס.
חלוקת הפרובינקיה במאה ה-4
סמוך לשנת 358 חולקה הפרובינקיה לשניים: חלקה הדרומי הפך לפרובינקיה נפרדת בשם "פלשתינה סלוטאריס" (Salutaris, בעברית: "נושעת", "ניצלת"), שבירתה הייתה ככל הנראה חלוצה (אֶלוּסָה). הגבול בין שתי הפרובינקיות, "פלשתינה" ו"פלשתינה סלוטאריס", עבר מדרום לרפיח על חוף הים התיכון, עד סביבות באר שבע, משם לים המלח בסביבות עין גדי, וממזרח לנהר הירדן לאורך נחל ארנון. פלשתינה סלוטאריס הקיפה את רוב החלקים שהופרדו קודם לכן מפרובינקיה ערביה ונראה כי שטחה היה גדול יותר משטחה של פלשתינה ומשטחה של ערביה. נראה כי חלוקה זו הייתה חלק ממגמה כללית באימפריה הרומית, אולם היהודים ראו בה, כפי הנראה, חלק ממזימה שנועדה לפצל את היישוב היהודי בין רשויות שונות.[11]
בשנים 357–358 משל בפרובינקיה פלשתינה קְלֶמאטיוס. בשנים 359–360 משל היפאטיוס.[11] בשנת 364 מפקח פלשתינה היה פגני בשם פריסקיאנוס. בשנת 390 לערך מפקח פלשתינה היה פגני בשם סיבוריוס.[12] בשנים 392–393 המפקח היה הילאריוס, שפעל שלא כשורה והנשיא רבן גמליאל החמישי נאלץ להתלונן עליו והביא להדחתו. בשנת 395 המפקח היה הסיכיוס, שפעל כנגד הנשיא רבן גמליאל, ועל כך דן אותו הקיסר תאודוסיוס הראשון למיתה. מוצאם של מפקחים אלה היה מהמזרח - מפניקיה ומסוריה, והם היו משכילים ובנים למשפחות מיוחסות מאוד. בדרך כלל היו להם ולפקידיהם יחסים קרובים עם הנשיאים היהודים.[13]
חלוקת הפרובינקיה בתחילת המאה ה-5
סמוך לשנת 409, הוצא צו קיסרי שחילק את צפון ארץ ישראל מחדש. הפרובינקיה פלשתינה חולקה לשניים וכך התקיימו בארץ ישראל עד לסוף התקופה הביזנטית ארבע פרובינקיות: פלשתינה פרימה ("הראשונה"), שבירתה קיסריה; פלשתינה סקונדה ("השנייה"), שבירתה סקיתופוליס (בית שאן) וכללה את הגליל (ולכן גם את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל) ועריו הראשיות, טבריה וציפורי, וחלק מעבר הירדן המזרחי, כולל הדקאפוליס; פלשתינה טרטיה ("השלישית"), שנקראה קודם "פלשתינה סלוטאריס", שבירתה הייתה עתה פטרה; וערביה, שבירתה בצרה. מדרום לארץ ישראל שכנה דיוקסיה של מצרים ולוב ואילו מצפון לה שכנו שתי הפרובינקיות של פיניקיה ושתי הפרובינקיות של סוריה.[14]
דמוגרפיה
בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן כמעט מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל, שם גם חודשו מוסדות ההנהגה היהודית: הנשיאות והסנהדרין.[15] באמצע המאה ה-2 התכנסה באושא מעין "אספה מכוננת", בה נקבעו תקנות לשם תיקון המצב שנוצר עקב מרד בר כוכבא. נקבעו תקנות להגבלת פדיון שבויים, בלימת גלי הירידה מארץ ישראל והקלה בתפיסת קרקעות שבעליהן עזבו אותן (משום שנמכרו לעבדות או ברחו כפליטים), כדי שניתן יהיה לעבד אותן עד לשובם של בעליהן. ההקלות הללו התירו למעשה את קנייתן של קרקעות מופקעות, תמורת פיצוי מסוים לבעליהן. בשל האיום הרציני על יישובה היהודי של ארץ ישראל, קבעו חכמי אושא תקנות האוסרות מכירה או השכרה של קרקעות לנוכרים, כמו גם מכירת עבדים ובהמות גסות לנוכרים ואף ליהודים בחוץ לארץ, מאחר שאלו שימשו כוח עבודה חקלאי.[16]
במרוצת השנים לאחר חורבן בית שני ובמיוחד לאחר מרד בר כוכבא, התפשט היישוב היווני, שעד אז ישב בעיקר במישור החוף והעמקים, גם לפנים ארץ ישראל המערבית, הן בגליל והן ביהודה.[17] במשך המאה ה-3 פרחה ונתרחבה האוכלוסייה היוונית. במרוצת המאה ה-2 החלה הנצרות להתפשט בקרבם, אולם רק במאה ה-4 היא החלה להשתלט עליה. שיעור היהודים בכל ארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא ירד לפחות מ-60%, בין מיליון למיליון ושליש. בזמן גזירות אדריאנוס, ירדו יהודים רבים מהארץ וסמוך לאמצע המאה ה-2 הגיע לרק מעט יותר ממחצית האוכלוסייה הכללית. לאחר שנת 235, בתקופת הגזירות הכלכליות הקשות, החלה שוב ירידה המונית של יהודים ובמחצית המאה ה-3 כבר חדלו להיות רוב בה. בסוף המאה ה-3 היו בארץ ישראל בין חצי לשני שלישים מיליון נפש. לאחר השתלטות הנצרות במאה ה-4, המשיכו יהודים לרדת מהארץ ואילו יותר נוצרים זרמו אליה, עד שבזמן חלוקת האימפריה הרומית בשנת 395 ירד שיעור היהודים בארץ ישראל לפחות משליש, בין 250–350 אלף מתוך 800,000 עד 1,100,000.[18]
לאחר חורבן בית שני, התיישבו השומרונים בעיר החדשה ניאפוליס, שנוסדה על חורבות שכם. לאחר מרד בר כוכבא, גבר מאוד תהליך התפשטותם לאזורים נרחבים שמחוץ לשומרון, במיוחד בכיוון דרום, בין השאר באמאוס וסביבתה, ביפו, בלוד, ביבנה ובעזה. מאוחר יותר התפשטו גם לכיוון צפון: חיפה וסביבתה, עכו ובית שאן; וגם לעבר הירדן המזרחי.[19]
במשך מאות שנים הפכו הנבטים מנוודים לתושבי קבע, אולם במאה ה-4 פלשו לארץ ישראל שבטי בדווים מצפון חצי האי ערב ומצפון חצי האי סיני. אלה הם שבטי הסרקנים, שעמדו בראש איגוד של שבטים ערביים, שכרת ברית עם האימפריה הרומית. הסרקנים הגיעו עד לפרובינקיה פיניקיה. בשנת 378 כרתה מלכתם, מַאוִיָה, ברית עם רומא, בתנאי שכל בני עמה יתנצרו.[12]
דת
יהדות
בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס מכלול פעולות עונשין שנקראו גזרות השמד במטרה לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל, ולפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. הגזירות כללו שורה של צווים שאסרו קיומן של מצוות בארץ ישראל, ובהם איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והם נאכפו במלוא חומרתם, בעונש מוות על העוברים עליהם. תקופה זו נקראה על ידי חכמי התלמוד בשם הקוד "שעת הסכנה". חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים-פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פורייה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.
לאחר חורבן הבית ועד מרד בר כוכבא (הסתיים ב-136) ישבה הסנהדרין ביבנה. בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית. רבי יהודה הנשיא - נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה איתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.
תקופת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא הייתה בעיקר בתקופת הקיסרים הסוורים. הוא זכה מהשלטונות להכרה רחבה במיוחד, שאף כללה את הזכות לדון דיני נפשות, שהרומאים לא נהגו להעניק אותה לתושבי הפרובינקיות שבשליטתם.[20]
בתחילת המאה ה-5, בעקבות ההסתה של אבות הכנסייה נגד היהודים ובמיוחד נגד הנשיאים, בוטלה הנשיאות, וכך באה לקצה אוטונומיה יהודית שבראשה עמדה במשך מאות שנים שושלת אחת. ההפרדה בין הנשיאות לסנהדרין אפשרה את המשך קיומה של הסנהדרין גם לאחר מכן, וחלק מסמכויות הנשיאות עברו לידיה.[21]
לצד חוקרים המצדדים בהמשך קיום הסנהדרין לאחר ימי מרד בר כוכבא,[22] קיימים גם חוקרים הטוענים כי אין כל ראיה לקיומו של גוף מרכזי הקרוי "סנהדרין" לאחר המרד. י' לוין טוען: "השם 'סנהדרין' כמעט שאיננו מופיע בתיאורי תקופה זו. השימוש במונחים העשויים להעיד על קיומו של מוסד כזה הוא נדיר למדי, ואף מוגבל לסוף המאה הראשונה או לראשית השנייה.".[23] לטענתו, לא נזכר במקורות גוף עליון דתי או שיפוטי, ומונחים, כגון ועד, בית הוועד, בית מדרש ועוד ביטויים דומים - מכוונים כולם להתכנסויות של בתי דין מקומיים, או להתכנסויות חכמים לשם לימוד.
נצרות
- ערך מורחב – הפילוג היהודי-נוצרי
גזירות אדריאנוס אסרו בין היתר על המילה והעבירו שליטה בערים מההנהגה היהודית להנהגה נכרית, עם ירידת כוחה של ההנהגה היהודית והיהודית-נוצרית, עלתה כוחה של ההנהגה ההלניסטית, הלא יהודית גם בקהילות המשיחיות.
אחת ההשלכות של מרד בר כוכבא הייתה התדלדלות האוכלוסייה היהודית באזורים נרחבים בארץ ישראל. לחלק מהמקומות היגרו נכרים ובחלק מהמקומות קמו קהילות נוצרים ממוצא פגני. כל אלו החלישו את כוחם של היהודים נוצרים והעבירו את ההגמוניה לידי הנוצרים הבלתי נימולים.
פולחן הקיסר
אדריאנוס היה ראשון הקיסרים שקיבל כבוד אלים בעודו בחיים, והדבר בא לידי ביטוי בפרובינקית סוריה-פלשתינה, לאחר הקמתה. בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, הוא ביקש לתת תוקף חוקי לשלטונו על ידי שימוש בדת וכך הוא יסד את שיטת הטטררכיה שבה הקיסר הוא אל, מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה.
אולם תיקוניו של דיוקלטיאנוס לא שרדו לאורך זמן, בזמנו של קונסטנטינוס ויורשיו החלה הנצרות עולה כדת המדינה החדשה והחליפה את כל הפולחנים הפגאניים ובכלל זה את פולחן הקיסר. הד לפולחן הקיסר והמנהג לעלות לדרגת אלים בני תמותה אפשר לראות בפולחן ה"קדושים" של הנצרות קתולית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ההיסטוריה של ארץ ישראל (בית הוצאה כתר, יד יצחק בן-צבי), כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 19.
- ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 22.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 22–23.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 34.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 44.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 50.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 53.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 53–54.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 64.
- ^ 11.0 11.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 67.
- ^ 12.0 12.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 79.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 80.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 3. המשטר והמנהל הביזנטי בארץ ישראל (ירון דן), עמ' 260.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 3. ההנהגה היהודית: הסנהדרין והנשיאות (אהרן אופנהיימר), עמ' 80.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 3. ההנהגה היהודית: הסנהדרין והנשיאות (אהרן אופנהיימר), עמ' 83–86.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 7. היישוב הנוכרי (משה דוד הר), עמ' 207.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 1. פני הארץ ויישובה: אזורים ותושבים (משה דוד הר), עמ' 108–111.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 7. היישוב הנוכרי (משה דוד הר), עמ' 204.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 3. ההנהגה היהודית: הסנהדרין והנשיאות (אהרן אופנהיימר), עמ' 90.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 3. ההנהגה היהודית: הסנהדרין והנשיאות (אהרן אופנהיימר), עמ' 103.
- ^ למשל, א' אופנהיימר, "בתי מדרשות בארץ-ישראל", עמ' 80.
- ^ י' לוין, "מעמד החכמים", עמ' 48.
| הפרובינקיות של האימפריה הרומית בשיאה | ||
|---|---|---|
|
33553100פרובינקיה סוריה פלשתינה