הומור בתרבות היהודית
פרק זה טעון ההומור בתרבות היהודית או ההומור היהודי מתבלט במקורותיו של ההומור הבאים מן המנהגים הקהילתיים או העדתיים, ואף מפסוקים, מעשיות מהגמרא ומהמדרשים, דמויות מהתנ"ך והתלמוד ועוד.
ההומור וגילויים שונים שלו קיימים הן במקורות היהודיים, בתנ"ך, בספרים החיצוניים, במשנה ובתלמוד, ובספרות ימי הביניים. והן בשימושים שונים בחיי היום – יום של העם היהודי, והוא תלוי תרבות ותלוי נסיבות.
הן מטרת ההומור והן האופן בו מביעים אותו משתנים מתקופה לתקופה ובין קהילות ישראל בזמנים שונים ולכן קיימים הבדלי סגנון ניכרים.
ההומור גם שימש לעיתים במחלוקות הרבות שהיו בין הקבוצות השונות בעם לאורך הדורות.[1][2]
גם במסורת היהודית יש התייחסות לשחוק הרצוי ולשחוק הדחוי, ואף נקבע מועד מיוחד אשר בו נהוג להרבות בשחוק ובשמחה: חג הפורים.
עם זאת הביטוי "הומור יהודי" משמש כיום בעיקר לגלגולו של ההומור היידי, הומור שעבר מיהודי אירופה והשתמר בידי יוצרים יהודים בארצות הברית ובישראל.
בתנ"ך
פסוקים המתפרשים בדרך הומור בתנ"ך
פעמים רבות מופיעים בתנ"ך פסוקים המתפרשים על פי פשוטם באופן המכיל מליצות הומוריסטיות,
על הפסוק "...וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו..." הנאמר על ידי אחי יוסף, מפרש הרמב"ן שהוא מליצה על דרך לעג [3]– כלומר ביטוי הכולל הומור וסרקזם.
גם את הפסוק "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"[4]. מפרש הרש"ר הירש באירוניה ובהומור ורואה בזה סימן לצלילות שכל גם במצב הנראה כאבוד, האופיינית לבני יעקב.
במקומות רבים בתנ"ך ישנם גם התייחסויות המתפרשות בדרך הפשט ככוללות הומור ולעג כלפי האלילים ועבודתם. בספר מלכים (א' יח כז) אליהו הנביא לועג לנביאי הבעל ו'מהתל' בהם. ובתהלים (קטו ח) נראה פשט הפסוקים כלועג לאלילים בעלי הפה שלא מדבר והאזניים שאינן שומעות.
כך גם את הפסוק בספר ישעיהו בו נאמר "כרע בל, קרס נבו... קרסו כרעו יחדיו, לא יכלו למלט משא...".[5] מפרש רב נחמן [6]כלועג לאלילים בל ונבו. על פי פירוש רש"י, הנביא מדמה אותם ככורעים על מושב בית הכיסא ומתאמצים להוציא את הפסולת שבבטנם, עד שהם מצליחים בכך.[7]
ישנם פסוקים בתנ"ך בהם ביטויים המתפרשים לפי פשוטם ככוללים מוטיבים ציניים, כמו דברי מיכל בת שאול לדוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!".[8]. [9][10]
גם בדברי יותם בן גדעון בתוכחתו לאנשי שכם בדברי האטד במשל העצים: "אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצלי..."[11] אפשר לראות כפי פשוטם כדברים העושים שימוש בהומור ציני.
קולות הצחוק המקראיים
בתנ"ך יש מספר רב של אזכורים לקולות שמחה המושמעים מפי אנשים, חלקם כתוצאה מהומור,שחוק, צחוק - הדומים לצחוק של ימינו, לצון, ליצות התלוצצות וצהלה - הקשורים לקולות שמחה עתיקים, היתול, הלל, הוללות וגיל - הקשורים לצהלולים ויללות השמחה המושמעים בלשון ובגרון, חדוה, וחוד, חידה וחידוד, הוד ותודה - רעד דק (בארמית חד) של שמחה כשהשערות סומרות, וגם השמעת קול מהדהד וחוזר אליך. עוז, בוז, לעג, לעז והתלועעות - קולות גרוניים לעגניים. וגם רון ורינה, ורננה - קולות "נַה נַה" של שירה המושמעים ברי"ש גרונית ובשמחה (לעומת המיה, נגינה, וקינה - העצובים).
בחז"ל
ליצנות
ערך מורחב – ליצנות (יהדות)
במקומות רבים בחז"ל ישנה התייחסות שלילית למידת הליצנות, שהיא בעצם סוג של הומור המאופיין בקלות דעת ובזלזול בערכים.
כך למשל ליצנות היא השלב השני מתוך שבעה שלבים המובילים את האדם לעבירה (לאחר הרהור הלב ולפני גסות הרוח).[12] יחד עם זאת ראו חז"ל את הליצנות כחיובית בהתמודדות מול עבודה זרה ושחיתות מוסרית, וכך למשל אמר רב נחמן בתלמוד[13] – 'כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא', כלומר: כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות מעבודה זרה שמותרת.
מילתא דבדיחותא
- ערך מורחב – מילתא דבדיחותא
מילתא דבדיחותא הוא מונח בארמית, שמשמעותו היא - דברי בדיחה (הומור). בחז"ל היחס למילתא דבדיחותא הוא חיובי, כך למשל ישנם מן האמוראים שהיו משתמשים ב"בדיחות" בתחילת שיעור הלכתי, כדי לעורר את קהל השומעים להקשיב לשיעור. בתלמוד בבלי מובא: 'כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא'[14]פירוש: האמורא רבה, לפני שפתח להם לחכמים (את השיעור) אמר מלתא דבדיחותא ושימח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור, וכתב רש"י, שסיבת הנהגה זו הייתה: "נפתח לבם מחמת השמחה"[15].
מסופר גם על מילתא דבדיחותא שהשתמש בה רבי עקיבא על מנת להעיר את תלמידיו המתנמנמים.[16][17]
ישנם מקרים בהם אפילו תוך כדי משא ומתן בסוגיה עצמה משתמש התלמוד בסוג הומור זה, כמו לדוגמה בדיון משפטי על תשלום נזקי ספסל שנשבר, כאשר ארבעה ישבו והצטרפו לספסל בזה אחר זה, נכתב שהאחרון חייב. אומרת הגמרא: כגון פפא בר אבא. ורש"י מסביר שהיה שמן ביותר. בעלי התוספות מתחילים בדיון מעמיק מה קורה אם השמן התיישב ראשון, ואחריו שלשה רזים במיוחד. מה קורה אם כולם שמנים במיוחד והאחרון יוצא דופן ברזונו ועוד כהנא וכהנא. אך "המאירי" מסביר שבסך הכל מדובר ב"מלתא דבדיחותא" שנועדה להשאיר את הלומדים ערים.[18]
בדברי חז"ל
גם בלשון חז"ל בדבריהם זה עם זה, ישנם סיפורים וביטיים בעלי משמעות היכולה להתפרש בהומור.[19] מפורסמת הלשון בה התייחס רב ששת בכמה מקומות כלפי הלכה שאמר האמורא רב: 'כד ניים ושכיב רב אמרה להא מילתא'[20], שפירושה – כששכב וישן רב אמר דבר זה מתוך שנתו, ואולם גם לשון זו יש שפירשו שהייתה בדרך כבוד, ולא כביטול או הפחתה בכבודו של רב[21].
בדומה לסיפור אליהו ועובדי הבעל בנביטא, ישנם בתלמוד סיפורים על הלעג של רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בוויכוחים. לדוגמה:
- ”מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו: הכא. אמרי ליה: ומי יימר? - אייתו אשלי ומשחו!” (בכורות,ח',ע"ב).
- תרגום: "(אמרו לו) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו: ומי יאמר (שאכן כך הוא)? (אמר להם:) - הביאו חבלים ומדדו".
השימוש בהומור מוזכר גם ככלי לחינוך התלמידים ולימודם אורחות מוסר ודרך ארץ, כאשר ההדגשה ההומוריסטית גורמת להם להבין את השגיאה במעשיהם: ”מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לתלמידיו. הביא להם שני תבשילין: אחד חי, ואחד מבושל. בתחילה הביא להן חי, הפיקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו... הטיפש שבהן אחז את הקלח בשתי ידיו ותלשו. אמר לו ר' עקיבא: לא כך, בני, אלא הנח עקיבך (- רגלך) עליו בתוך הקערה ותלשהו” (מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי פרק ה).
במהלך הדורות
חכמי הדורות
בפרשני התנ"ך ישנו את רבי אברהם אבן עזרא שהרבה ללעוג לפרשנים הקראיים, והשתמש לשם כך במליצות ובמדרשי פסוקים באופן המהתל בהם השזור הומור. גם בביקורתו על כותבי החרוזים בפיוטים הקדמונים ובראשם רבי אלעזר הקליר, הוא תקף את הפיוט המתחיל בחרוזים: "ליראי יקפיל וחדשים יכפיל וליום זה פור הפיל ומציון ימלוך... וכתב בין היתר:[22]
- ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל?
- ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל,
- והוצרך בהקיץ לפתור חלומו?
- יהיה אומר:
- לוחץ - יעפיל... להתנשא? - יפיל!
- ורמי לב - ישפיל! ומציון - ימלוך!
במקום אחר לועג האבן עזרא לפירושו של בן זוטא, הכותב כי מה שנאמר בפסוק[23] "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" הכוונה ששור של איש יגח את רעהו השור, והיינו ש"רעהו" מתפרש כחבירות בין השוורים. האבן עזרא שולל את פירושו בחריפות וכותב כי "רעהו" הכוונה לרעהו של בעל השור, ומפטיר בשנינות: "ואין לשור רֵעַ רק בן זוטא לבדו".
דוגמה נוספת למליצה בדרך של הומור היא האמרה טענו חיטין, והודה לו בשעורין, שבמקורה היא שמה של סוגיה במסכת שבועות העוסקת בדיני מודה במקצת, מסגרתה נדון האם גם כאשר אדם נתבע שחייב חיטים והוא מודה שחייב שעורים נחשב הדבר כהודאה במקצת.
חכמי היהדות שלאחר התלמוד, השתמשו בביטוי ההלכתי "טענו בחיטין", בהשאלה, על מנת להביע פליאה, או אף לעג, על תשובה שאינה עונה לשאלה שנשאלה.
רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים", תמה על תשובת כָּלֵב למרגלים וכך הוא כותב: ”וקשה מאי הוי דאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה הא מרגלים לא אכחשו האי ומחזי טענת כלב עם טענתייהו כעין טענו חיטים והודה לו בשעורים”[24]. כלומר: המרגלים הרי טענו בדבר גבורתם של תושבי הארץ, וקשה מדוע משיב כלב על טוּבָה של הארץ, הרי זאת תשובה שלא ממין הטענה, וכאן משתמש בהשאלה בביטוי "טענו חיטים והודה לו בשעורים".
מגידים ודברי צחות
ביהדות אשכנז, מגיד מישרים (או בקצרה: מגיד) היה דרשן נודד או קבוע, שנשא דרשות התעוררות ומוסר בבתי הכנסת, כדי לעודד את המון העם לקיים את המצוות ולהתמיד בלימוד התורה. לעיתים רבות היו דרשותיו של המגיד כוללים בתוכם סיפורים הומוריסטיים, משלים שנונים ופירושים מעניינים. אחד המפורסמים בהם היה המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שאת רוב כתביו ליקט ערך והוסיף על דבריו אברהם דב בער פלאם.
גם רבים מהפירושים של הצדיקים מתנועת החסידות מתובלים בקריאה מליצית של הכתובים ובאופן חריף, בספרות החסידית נקראו "דברי צחות".
הרבי מקוצק לימד על פרשת כי תצא ופירוש רש"י: כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלקיך בידיך - רש"י: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והסביר זאת כך: מיהו אויבך? היצר הרע. כי תצא למלחמה בו, הוא בידיך, ומותר לך לפרש את הפסוקים כאוות נפשך אף כנגד פשט הלשון. אך במלחמת הרשות, כשאתה דן בהלכות כמו הלכות שבת ואיסור הטלטול בין רשות היחיד ורשות הרבים? אז "הכתוב מדבר". [25]
גם הרב עובדיה יוסף היה ידוע כמוסיף בדיחות וחידודים תוך שינוי קטן ממשמעות הלשון של פסוקי התורה או מאמרי התלמוד ושילובם בדרשותיו לפני הקהל.[26]
'ההומור היהודי' היידי
החל מתקופת האמנציפציה ואף קודם לכן התייחדה סוגת ההומור ביידיש, שבה היהודי הנרדף והעצוב מתנקם באויביו (הגויים או היהודים האחרים) או חושב שהוא מכה בהם ולמעשה אינו מצליח בכך. נוצרו דמויות כמו הרשל'ה מאוסטרופולי או חכמי חלם. הספרות הזו זכתה לתפוצה נרחבת עם ראשית תפוצתה המחודשת של העברית, ובסוגה זו נכתבו רבים מספריה, וכן חלק ניכר מספרות היידיש של תנועת ההשכלה, כמו ספריהם של י"ל פרץ מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם.[27][28]
ההומור הזה היה רווי בהיכרות עם הטקסטים היהודיים של התפילה והתלמוד, ודמויות המופת שבהן.
בהומור היידי, בדרך כלל נגעו להוויה היהודית בעיירה.[29] ולתיאור שימשו מונחים וכינויים קבועים, לדוגמה: 'שלימאזל' (שלא מזל - בן בלי מזל. כשה'שלומיאל' היה מועד עם צלחת המרק בידו, המרק היה נשפך על השלימזל) וכן נעבעך (נֶבֶּךְ)- מסכן.
לעיתים הבדיחות נגעו לגויים, ובהם היהודי בדרך כלל מצליח באופן פשוט יחסית להערים על הגוי, לסתור על פניו בחושך, או להוציא ממנו תשלום עבור עצה טפשית. (לימים הומצא התואר "אנדרדוג", ולהקת בדחנים ישראלית של דתיים קראה לעצמה "אנדרדוס" על שם הבדיחה והתופעה). יש שראו בבדיחות אלו כנובעות מהנחיתות במצבם של היהודיים למול זה של הגויים וכמאמר שלום עליכם: "תשתה לחיים גם אם הלב שלך עמוק באדמה כי אלו החיים שלך". (טוביה החולב)[30]
הומור זה אוּמץ גם בידי סופרים ומחזאים יהודים מתבוללים כגיולה קבוס (קאהן) בפולין, סרגיי אייזנשטיין בברית המועצות, ומאוחר יותר גם בארצות הברית.
יהודים היו דומיננטיים בתעשיית התרבות והעיתונות בארצות הברית, ובהפקת האיורונים (קארטונס) כמו העיתון מאד מגזין. יהודים אלו שיבצו את ההומור שהביאו איתם מאירופה וכך התקבעו מושגים כמו 'הומור יהודי' במשמעות זו.[31]
ההומור היהודי כיום
מושגים ודמויות
כיום חלק מהמושגים והדמויות המשמשים בהומור היהודי נותרו על כנם מתקופות העבר, כמו האמא היהודיה (שהוחלף בתרבות הישראלית ב"אמא הפולניה")[32][33] והם משמשים את הבדרנים היהודים המוכרים בעולם כולו.[34] חלק מהדמויות הייצוגיות מהבדיחות, כמו חזנים עשירים וקמצנים שאינם מוכנים לעזור לחבריהם העניים ולא מבינים את הרמזים העבים הנשלחים אליהם, נעלמו יחד עם המקצוע שלהם שהלך והצטמצם, ואינם עוד, אך נוצרו גם מושגים ודמויות מפתח חדשים, כמו נסיכה אמריקאית יהודייה (Jewish-American princess, ובקיצור JAP) מונח הלועג לבנות מפונקות ממשפחות יהודיות עשירות.[35] בארץ ישראל ישנם תופעות שללעג על עולים חדשים מארצות דוברות ערבית כמו המושג 'פרחה' כינוי לעג לשם נשי ממרוקו (במשמעות שמחה ופריחה) או המונח 'ערסים' עבור חבורות גברים צעירים וקולנים ממוצא "מזרחי". כמו כן נוצרו בדיחות על פוליטיקאים שאינם דוברי אנגלית כמו עמיר פרץ ודוד לוי.[36][37]
בתשבצים וחידות
בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעיתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶדום, לא תעבור בי" (במדבר, כ', י"ח), פסוק תנ"כי שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעיתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה.
בדחן
גם בדחנים יהודים, שהם נוהג יהודי עתיק החל מימי הביניים. נהוגים עד היום ובשנים האחרונות רואה הבדחנות עדנה, ובקהילות חסידיות קמים דורות חדשים של בדחנים מוכשרים המופיעים בעיקר בחתונות ובסעודות שבע ברכות, ומשמחים את הקהל בדרך כלל בשפת היידיש.
על פי רוב, הגראמער משמש גם כבדחן, אך ישנם אנשים שמקצועם הוא בדחנות. הבולטים שבהם הם יענקל מילר ממונסי (ניו יורק) ויעקב צוקר מבני ברק.
הומור בחג פורים
מנהגים הומוריסטיים
חג הפורים נחשב לחג בו כחלק ממצוות השמחה נהוגים גם גילויי הומור. כמו התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע, והפורים שפיל.
מסכת פורים
בעבר חוברו 'מסכתות פורים' 'תפילות פורים' ו'פיוטי פורים' היתוליים, המצרפים חלקים שונים מהתנ"ך ומערבבים את הסיפורים (או מחליפים מילה חשובה באחרת, כמו מים ביין. פרק שלם בספר המועדים בכרך על פורים הוקדש לבדיחות מסוג זה. גם כיום מתחברים מסכתות מסוג זה ובפורים תשע"ו (2016) פורסמה מסכת על המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ.[38] הערה|1=לדוגמה: המן חלבי או בשרי (מאמר באתר הניווט בתנ"ך)}}
פורים רב
כך גם פורים רב (או רב של פורים)הוא מנהג עתיק הרווח בקהילות הקודש ובישיבות, ולפיו בני הקהילה ממנים בתקופת חג הפורים 'רב' מקרב התלמידים, שמחליף כביכול לתקופת החג את הרב או ראש הישיבה. המנהג רווח בעיקר בחסידויות ובהן ממונה רב פורים או "אדמו"ר פורים" לימי החג. אך גם בישיבות ליטא הונהג המנהג בזמנו של רבי חיים מוולוז'ין[39] ונהוג גם היום בכמה מהישיבות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אדיר כהן, ספר ההומור היהודי הגדול, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004
- דני קרמן, שני יהודים נוסעים ברכבת: סיפורים נבחרים מתוך ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, סיפר וצייר דני קרמן, הוצאת זמורה ביתן, 1995
- כיצד לספר סיפור סמואל קלמנס (הוא מארק טוויין. אנגלית, אתר 'פרויקט גוטנברג')
- רימונד סמוליאן, "כוכב לכת ללא שחוק" (אתר מכללת סטנפורד)
- הומור יהודי אריה סובר, מאמר העוסק במגוון המחקרים על ההומור היהודי וסוגותיו (אנגלית, אתר רשומות ספרות ביבליוגרפיות אוקספורד)
- שם "רבשקה"|נאומו הלעגני של רבשקה ב"יהודית" בספר מלכים
קישורים חיצוניים
- יאיר נתיב, תשמעו בדיחה, באתר מאקו, 24 בספטמבר 2013
איילת שני, חוקר ההומור אריה סובר: ההומור הישראלי הרבה פחות חכם מההומור היהודי, באתר הארץ, 11 בפברואר 2016- אריאל הורוביץ, בסטנד-אפ חרדי כבר הייתם?, באתר הארץ, 23 במרץ 2017
- רחל דרוק, חיצי ההומור היהודי – אל מטרות מבית ומחוץ, באתר בית התפוצות, 4 באפריל 2017
- ציפי שמילוביץ, צחוק לגויים: מה אפשר ללמוד מ-3,000 שנות הומור יהודי, באתר כלכליסט, 8 במרץ 2018
- רחלי מלק-בודה, שחוק וכיסוי ראש: מסע בנבכי ההומור המגזרי, בעיתון מקור ראשון, 24 במרץ 2019
הערות שוליים
- ^ רבנים לחוצים והלעג לשאינם רבנים, בין רבני פרס לארץ ישראל עמ' 87, ריצ'רד קלמין (באנגלית)
- ^ הומור וסאטירה: מבחר מיצירות אברהם אבן עזרא יהודה אלחריזי ועוד משה גרנות, תשל"ה (כרטסת הספרייה הלאומית)
- ^ רמב"ן בראשית ל"ז כ
- ^ ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"א
- ^ ספר ישעיהו, פרק מ"ו, פסוק א'.
- ^ מגילה|כה|ב
- ^ הלעג לאלילוּת בישעיהו יאיר הופמן (ספרית מט"ח)
- ^ ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ'
- ^ רשימה ארוכה של מאמרים ציניים בתנ"ך נרשמה בידי חוקר המקרא אראל סגל באתר הניווט בתנ"ך)
- ^ על העצלנים נאמר בספר משלי:
- אָמַר עָצֵל: שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!
- הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.
- טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת - נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו!
- חָכָם עָצֵל - בְּעֵינָיו, מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם!
- אָמַר עָצֵל: שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!
- ^ ספר שופטים, פרק ט', פסוק ט"ו ובאברבנאל שם
- ^ מסכת דרך ארץ, פרק ה' הלכה ה'.
- ^ מגילה כה ב
- ^ בבלי שבת ל ב, פסחים קיז,
- ^ רש"י על שבת ל:
- ^ הראי"ה קוק בספרו עין איה הרחיב על שיטת הוראה זו ומשמעותה ברובד נוסף, מֵעֵבֶר לרובד הגשמי - טכני
- ^ רבי עקיבא ראה שתלמידיו מתנמנמים כשלימד את הכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" אמר: 'הייתה יולדת שישים רבוא בכרס אחת!' קפצו התלמידים, התעוררו ושאלו: מה?! ענה להם: יוכבד ילדה את משה רבנו ששקול כנגד כל ששים רבוא...
- ^ שיטה מקובצת, על בבא קמא י, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ בדיחות עם זקן: סצינות מסיינפלד בגמרא שמעון בן עמי, 9 באוקטובר 2011 (אתר ויי נט)
- ^ יבמות כ"ד ב
- ^ שו"ת חוות יאיר סימן קנ"ב
- ^ רבי אלעזר הקליר (אתר דעת)
- ^ שמות, כ"א, ל"ה
- ^ נמסר לרבי יוסף קארו, מגיד מישרים, מהדורת וילנא, ה'תר"ם, פרשת שלח לך, עמוד ל"ח, באתר היברובוקס
- ^ (שיח שרפי קודש, כי תצא)
- ^ בין גדלות לפשטות - קוים לדרכי מנהיגותו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א רמי ברכיהו (אתר קאווע שטיבל)
- ^ ד"ר מירי יוסוב-שלום, ההומור היהודי-היידישאי והתיאטרון במזרח אירופה, באתר "דעת", מתוך: לימודים: כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה 7, תמוז תשע"ג
- ^ בני מר, למות מצחוק, להיוולד בבכי, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2004 – על מחזמר חדש של תיאטרון יידישפיל הממשיך את תרבות ההומור היידי
- ^ ספר לי פעם אחת בדיחה שלא קשורה בנו היהודים? טוב. שני גויים גמורים נפגשים ברכבת. האחד אומר לשני: שמע לבן שלי יש בר מצווה ו... (עיבוד מתוך דרויאנוב)
- ^ הגדרת הומור יהודי ארבעת המגדירים של הומור יהודי. (אנגלית, אתר: הלימוד היהודי שלי)
- ^ שאלה מוסרית מתוך הפרק "הומר יהודי, או: הרב קרוסטופסקי, הליצן לא נופל רחוק מהעץ" - משפחת סימפסון (יוטיוב)
- ^ האמא היהודיה בוויקיפדיה באנגלית
- ^ רבקה מיכאלי ויוני חן: אמא פולניה התוכנית 'פעם אחת', הטלוויזיה הישראלית לשעבר (יוטיוב)
- ^ קטגוריה: בדרנים יהודים רשימות של בדרנים יהודים מן המערב (אין רשימה של אלו בברית המועצות לשעבר, ברוסיה ומזרח אירופה אף שגם שם צאצאי היהודים המשיכו במסורת זו) בוויקיפדיה באנגלית
- ^ הגדרת נסיכה יהודיה אמריקאית (אנגלית, אתר מילון השמועות)
- ^ פרנקים וערבושים מאמרו הזועם של גדעון לוי בהארץ על הבדיחות הגזעניות והמחליאות כלשונו, נגד דוד לוי, העולים המזרחיים והערבים.
- ^ מנהיג החזבאללה חסן נסראללה לועג לעמיר פרץ
- ^ מסכת הדונלד אתר כיכר השבת.
- ^ זכרון יעקב לר' יעקב הלוי ליפשיץ -קאוונא תרפ"ד, ח"ג עמ' 153
