מבטל כיסו של חבירו
מבטל כיסו של חברו פירושו: מונע רווח מחברו (כיס = ארנק). בהלכה קיים דיון האם המחזיק ברשותו כספים של חברו ומונע ממנו להפיק מהם רווח נחשב כמזיק, וצריך לפצות על הרווחים שמנע.
מקורות המשנה והתלמוד
המקבל שדה מחבירו והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו: "אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא
.
פירוש: אריס שמקבל שדה על מנת לעבוד בה ולהפריש אחוז מסוים מהיבול לבעל השדה, שהשאיר את השדה בורה ולא עבד בה - בית הדין שולח שמאי לבדוק כמה יבול הייתה שדה זו מסוגלת להניב, ויתן לבעלים כאילו עבד בה. הטעם לכך, משום שבהסכם אריסות מקובל לכתוב במפורש: "אם אוביר את השדה ולא אעבוד בה - אשלם כאילו היה יבול טוב". ומכיוון שכך מקובל לכתוב בהסכמי אריסות - זוהי התחייבותו של האריס גם אם לא כתבו הסכם ביניהם[2].
בתלמוד הירושלמי[3] למדו מכאן כלל בדיני ממונות:
אמר רבי יצחק: הדא אמרה (-זאת אומרת): המבטל כיס חבירו - אין לו עליו אלא תרעומת
.
פירוש: המשנה מחייבת את האריס לפצות את בעל השדה על העדר רווחים משדהו, רק משום שזוהי ההתחייבות המקובלת בין אריסים. מכאן יש ללמוד, שמי שיש ברשותו כסף של חברו לצורך השקעה עסקית והוא נמנע מלעשות בו עסקים - פטור מלפצות את בעל הכסף על הפסד רווחיו, מפני שבמקרה זה לא הייתה התחייבות מפורשת בין שניהם וגם אין התחייבות מקובלת שכזו. עם זאת, לצד הנפגע יש תרעומת מוצדקת על הצד הפוגע, והדבר מטיל חיוב מוסרי לפצות את הנפגע, למרות שבית הדין לא יכפה את הפיצוי. =לוודא שאכן קיימת חובת פיצוי "לצאת ידי שמים"
בתלמוד הבבלי[4] מופיע מאמר מנוגד לכאורה:
אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט
.
תרגום חופשי: הנותן לחברו כסף לקנות עבורו יין בעונה בה הוא נמכר בזול, והלה התרשל ולא קנה עבור השולח - משלם לו יין כפי שהיה יכול לקנותו במחיר הזול המקובל ב"פרוותא דזולשפט", מקום בו היה היין נמכר בזול בזמן הבציר.
מכאן עולה שמי שמחזיק ברשותו כסף של חברו ללא שימוש ובכך מונע ממנו להרויח - צריך לפצותו על כך.
דעות מפרשי התלמוד הראשונים
בדברי המפרשים מובאים דעות שונות בנושא. יש אומרים[5] שהגמרא אודות שליח לקניית יין מדברת על מקרה שהייתה התחייבות מפורשת של השליח שאם לא יקנה - יתן יין משלו בתמורה. לפי זה אין כל חידוש בדברי הגמרא על עצם חיובו של השליח, והחידוש הוא רק באומדן החיוב וקביעת המדד על פי השער הנהוג ב"פרוותא דזולשפט".
פסק ההלכה
הרב חיים בלוך[6] סיכם את עמדות הפוסקים כך:
על פניו שיטת הרמב"ם היא לחייב על מניעת רווח שנגרם עקב מעשה, כגון, נועל ביתו של חברו בפניו או כולא את חברו. לעומת זאת, כאשר גרם נזק במחדל פטור, כגון, שליח שלא קנה סחורה ביום השוק, ומעסיק שחזר בו משכירות עובד וגרם לו לאבד עבודה אחרת (ומסתבר שכן הדין במי שאינו פורע את חובותיו במועד). הרמב"ם לא הבחין בין מזיק לבין מי שהפר התחייבות.
תוספות פסקו שמניעת רווח היא בגדר גרמא בלבד ופטור, למעט מעסיק שחזר בו (אפילו בטרם שנכרת חוזה) וגרם לעובד לאבד עבודה אחרת, שם חייבו. בכל הסוגיות הלך השו"ע בעקבות הרמב"ם למעט מעסיק שחזר בו, שם חייב.
הריטב"א חידש שכאשר אדם נשלח למשימה שאי ביצועה יגרום למשלח אובדן רווח ישנה התחייבות מכללא (מדין ערב) של השליח לפצות על מניעת רווח. החתם סופר אימץ עמדה זו ויש שחלקו עליו. נתיבות המשפט כתב שבמקרים בהם עסק הריטב"א ובדומיהם יש חיוב על בסיס תקנה.
גם הפוסקים שחייבו על מניעת רווח התנו זאת בשני תנאים:
א. רק ברווח ברור שקל להשיגו, אלא שיש מחלוקת האם הכוונה שקל לכל אדם להשיגו או שקל לניזק להשיגו.
ב. רק לרווח שאינו תלוי בהסכמת צד ג' ספציפי (ולכן יש שחייבו שליח שלא קנה ביום השוק, כיוון שמן הסתם היה מוצא מי שימכור לו).
כמו כן, מצאנו בעניין מעסיק שחזר בו שישנה על העובד חובה להקטין את הנזק שנגרם לו, ומסתבר שיש ללמוד מכאן למקרים אחרים בהם יש חיוב על מניעת רווח.
בנוסף, אחד הקשיים בחיוב על מניעת רווח הוא שלפוסקים הסוברים שאין חיוב על מניעת רווח, יש איסור במתן פיצוי כזה, כיוון שזוהי ריבית.
כדי לאפשר לבית הדין לדון בנזקים אלה דורשים חלק מבתי הדין שבשטר הבוררות תהיה הסמכה מפורשת שבית הדין יוכל לחייב גם במניעת רווח, להלן הנוסח בשטר הבוררות של רשת ארץ חמדה גזית:
הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא והפסדים של מניעת רווח בהתאם לנסיבות, כפי שיקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו.[7]
סייגים להלכה זו
אדם שמנע מחבירו סכום כסף, בו יכול היה להרויח, אינו חייב משום מבטל כיסו של חבירו. בספר קצות החושן[8] מסביר את ההבדל כך: בית או ספינה נועדו למגורים או השכרה, ולא מקובל להשאיר אותם ריקים ללא כל שימוש, ולכן מי שמונע הפקת רווחים מהם נחשב כמזיק. כסף, לעומת זאת, עשוי לעמוד ללא כל שימוש, כי הפקת רווחים ממנו דורשת "התחכמות והתעסקות קנייה ומכירה", ולכן מניעת רווח ממנו איננה נחשבת כמזיק. על פי נימוק זה, נראה שבימינו, כשמקובל להפקיד סכומים גדולים בחשבון הנושא רווח, מניעת רווח מכסף שקולה כמניעת רווח מבית וספינה.
התלמוד הירושלמי מעלה ספק במקרה שאדם מנע מחברו מלהרוויח מספינה או חנות, האם דינו כשדה או ככסף.
בערוך השולחן[9] כתב שבמקום שאדם הפקיד אצל חבירו סכום כסף, והלה השתמש והרויח בהם לצורך עצמו, הרוויח הוא למי שהשקיע בכסף, ולא לבעל הכסף. הוא מסביר, שאין להקשות במקום שאסור להשתמש בהמעות למה הריוח לעצמו, כשאמר שלעצמו עוסק, והרי המעות הם של המפקיד, ומהראוי להיות הרווח של המפקיד כמו בשליח[10] מפני שדווקא בשליח ששלחו לעסוק, שלוחו כמותו, ואם יפסיד יהיה ההפסד להמשלח ואינו יכול לעסוק במעות משלחו לעצמו, אבל בפיקדון שהמפקייד לא צוה לו לעסוק בהם ואם יפסיד יפסיד לעצמו, לכן גם הרווח שלו כשאומר שלעצמו עוסק, ואף שעשה איסור - בכל זאת מה שעשה עשוי.
את דבריו הוכיח הערוך השולחן מהירושלמי[11] שהמבטל כיסו של חבירו כגון שנתן לו מעות לקנות חטים וישב ולא לקח, אף שהמשלח הפסיד על ידי זה את הריוח פטור מלשלם ואין זה רק כגרמא, וכל שכן בזה שלא עשה היזק להמפקיד, שהרי לא צוהו לעסוק בהם בעדו.
הערוך השולחן מסייג את דבריו, שכשם המבטל קרקע של חבירו חייב לשלם ופירשו הטעם מפני שההפסד ברור והוי כדיני דגרמי, ומבטל חנותו וספינתו של חבירו נשאר בספק ופסק הסמ"ג[12] לקולא דפטור, אבל אם ההפסד ברור חייב לשלם ולפי זה גם במעות כשההפסד ברור חייב גם כן לשלם דהוי כגרמי[13].
קישורים חיצוניים
- פרופ' נחום רקובר, המסחר במשפט העברי "מבטל כיסו של חברו", 145. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשמ"ח-1987.
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ט', משנה ג'.
- ^ רמב"ן בחידושיו למסכת בבא מציעא קד א.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ט', הלכה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ג עמוד ב'.
- ^ רבנו אשר בבא מציעא פרק ה סימן סט. שו"ת הרשב"א החדשות סימן שלו.
- ^ נייר עמדה 13 - חיוב על מניעת רווח, באתר dintora.org
- ^ הסכם בוררות ארץ חמדה גזית, באתר www.beitdin.org.il
- ^ סימן שי סעיף קטן א.
- ^ חושן משפט סימן רצב סעיף כ.
- ^ בסי' קפ"ג.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ה', הלכה ג'.
- ^ עשין פ"ב.
- ^ בערוך השולחן שם מעיר, שמהנמוקי יוסף פ"ט דבבא מציעא מתבאר דחיוב קרקע הוא מפני המנהג, אבל מהריטב"א משמע כמו שכתב שהוא מפני ההפסד.
מבטל כיסו של חבירו34520905Q7061876