אבן ישראל

אבן ישראל
מידע
עיר	ירושלים
תאריך ייסוד	1875
	שכונות נוספות בירושלים

ערך זה עוסק בשכונה בירושלים. אם התכוונתם לרב עדין שטיינזלץ, ראו עדין אבן ישראל. אם התכוונתם לישיבה בירושלים ראו מוסדות הר"ן.

שכונת אבן ישראל היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה במתחם הנחלאות בירושלים בשנת 1875, בצמוד לרחוב יפו. ייחודה היה באופיים המגוון של יושביה - אשכנזים וספרדים (בניגוד לרוב ה'נחלאות' האחרות, שהתבססו על מרכיב עדתי), בני 'חברת הלומדים' ובעלי מלאכה, עשירים ועניים. גבולות השכונה הם רחוב יפו מצפון; סמטת אבן ישראל ממזרח; רחוב אגריפס מדרום, וסמטת משיח ברוכוף (בית היתומים הספרדי) ממערב.

הקמת השכונה

עם סיום הקמת חמש השכונות הראשונות מחוץ לחומה בירושלים בין השנים 1874-1860, החלה תנופת בנייה יהודית גדולה באזור שבו שוכן היום שוק מחנה יהודה. הריחוק מהעיר העתיקה הוזיל את הקרקעות באופן משמעותי, ואיפשר ליהודים לקנות שטחי אדמה רבים למטרות מגורים. בעקבות כך הקימו כמה ממנהיגי ירושלים חברה כלכלית לבניית בתים בשם 'אבן ישראל', וזו הייתה השכונה הראשונה שהקימו. בין ראשי החברה היו היזמים יוסף ריבלין ויהושע ילין שהקימו בין היתר גם את נחלת שבעה.

הקרקעות נרכשו מיושבי הכפר הערבי ליפתא, השוכן בכניסה המערבית לירושלים. אלפי דונמים של קרקעות סביב הכפר היו שייכות באותם ימים ליושבי ליפתא, ואפילו אדמת מאה שערים נרכשה מהם.

שם השכונה

שכונת אבן ישראל נקראה בשם זה בעקבות הפסוק מפרשת ויחי: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית פרק מ"ט, כד). פסוק זה לקוח מברכת יעקב לבנו יוסף, המתארת ישיבה איתנה והיאחזות. יש טענה כי דווקא מילים אלו נבחרו לשכונה, שכן מספר הבתים שהיו בה בתחילה הוא 53, כמניין אב"ן בגימטריה. החיפוש דווקא בברכת יעקב ליוסף היא בשל ראיית משיח בן יוסף במסורת, כמי שיעסוק בגאולה המעשית והחומרית של עם ישראל, וכך ראו עצמם מקימי השכונה, ובמיוחד ריבלין, שאף נקרא יוסף.

מבנה השכונה ומיקומה

שכונת אבן ישראל היא שכונת חצר קלאסית, בה בתי השכונה מקיפים כמסגרת אטומה חצר פנימית. הגישה אל החצר הפנימית באבן ישראל הייתה דרך שני שערים: האחד פנה לרחוב יפו, והשני - לרחוב אגריפס, שנקרא אז בשם 'דרך דיר יאסין'. הכניסה אל בתי השכונה הייתה דרך החצר בלבד, וכך היו יושבי אבן ישראל מוגנים ו"מוקפים חומה", מחשש שודדים וחיות מסוכנות. יש לזכור כי רוב יושבי השכונה יצאו מהעיר העתיקה, בה היו רגילים לחומה מקיפה ושערים הננעלים מידי לילה. מבנה כזה אפשר להם לחוש ביטחון.

בחצר עצמה ניטעו עצים, והוצבו תנור שכונתי גדול ובור מים. קירות הבתים חוזקו ב"רֶלְסִים" - קורות ברזל עבות שנמתחו בתקרה שבין שתי הקומות, ולעיתים אף תמכו מרפסת חיצונית. קורות אלה בלטו החוצה וננעלו בעוגני מתיחה שנועדו להבטיח את חוזקה של הקורה. עד היום ניתן להבחין בשכונה ברלסים ובעוגני מתיחה מסוגננים.

למרות ריחוקה היחסי של השכונה מהעיר העתיקה ומהשכונות החלוציות שקדמו לה מחוץ לחומה, הייתה קרבתה לדרך הראשית - רחוב יפו - חשובה, והיא משכה אליה מתיישבים רבים. הקרבה לדרך הראשית אפשרה ניידות טובה יותר, גישה מהירה יחסית לעיר העתיקה, וביטחון גדול יותר, מאשר שכונת סְפר מרוחקת. החוקר והגאוגרף אברהם משה לונץ, שאף התגורר בשכונה משך שנים רבות, מנה בה בשנת 1898 לא פחות מ-126 בעלי בתים.^[^{דרוש מקור]}

תושבי השכונה וקורותיה

שכונת אבן ישראל כללה, כאמור, מגוון רב למדי של מתיישבים. מיקומה במשך שנים בין השכונות המזרחיות ובין גוש הנחלאות הפך אותה לאבן שואבת ואתר ביקורים, ורבים מעסקני ירושלים ומנהיגיה ישבו בה, ביניהם יוסף ריבלין ויהושע ילין; אברהם משה לונץ; יעקב יהודה; יחיאל מיכל פינס; דוד ילין (שהיה נשוי לאיטה, בתו של פינס); הרב יעקב שאול אלישר (ה"ישא ברכה"), שהיה החכם באשי - הרב הראשי הספרדי בירושלים בשלהי המאה ה-19 (על שמו שכונת גבעת שאול), ואחרים.

בין הדמויות הצבעוניות שגרו בשכונה הייתה המיליונרית רבֶּקה לוי מארצות הברית, שהתגוררה ב'גורד השחקים' הירושלמי הראשון הקיים בשכונה עד היום - מבנה בן שלוש קומות ומצופה בלוחות פח, השוכן בצפון החצר (הפח נועד לבידוד מפני קור). כן התגורר בשכונה זוג שנקרא "החותן והחותנת" – "החותן" היה איש גוץ קשה יום, שהדמות האהובה עליו ביותר הייתה החמור שלו, ששימש כסבָּל שליחויות. "החותנת" הייתה אשה עבת בשר ובעלת קול אדירים, ולכן שימשה כ"מערכת הכריזה" של שכונת אבן ישראל. לקראת כל אירוע הייתה הגברת עומדת באמצע החצר ופוצחת ב"אָלוֹס דִי אָבַשוֹ אִי אָלוֹס דִי אָרִיבָה" (בלדינו: "שוכני מָטה ושוכני מעלה") ואחר כך ממשיכה ב"בשם החותן והחותנת אני מזמינה אתכם ל..." וכאן הגיע תיאור האירוע, שיכול היה להיות ברית מילה ואפילו הלוויה. בשל דבקותה בנוסח הקבוע זכו היא ובעלה בתוארם המוזר. הסופר יעקב יהושע (אביו של א.ב. יהושע) גר באבן ישראל בילדותו, והוא מביא סיפור מעשה משעשע שאירע בשכונה לשדכן חכם יעקב קָסְטִיל:

"מרת יהודית ביקשה מאת השדכן להביא חתן לבתה הגדולה רחל. לאחר עמל רב עלה בידי השדכן לשכנע צעיר ממשפחת נסים להתארס לבת. בליל האירוסין הופיעה רחל בסלון כשחטוטרת גדולה מתנשאת לה על גבה. משניגשה לחתן כדי לכבדו בדברי מתיקה, ראוּהָ והנה היא גם צולעת. הן החתן והן הכלה ידעו כי שותפים הם למעשה תעלולים, ואילו השדכן חכם יעקב קסטיל לא האמין למראה עיניו. הוא היה מבאי ביתה של הגברת חָיוּן והכיר היטב את שתי בנותיה הנאות. כיצד צמחה לה לבת חטוטרת בין לילה? ומאימתי היא צולעת? החתן ברוב רוגזו כביכול קם והתחיל מייסר את השדכן על שידוך נֶפֶל זה שרצה לזכות בו..."

— ילדות בירושלים הישנה", כרך 4, עמ' 81

מאגדות השכונה מספרים כי האווירה הייתה נעימה ועליזה, וכי אבן ישראל נודעה בססגוניותה ובעושר השפות והמטעמים שהיו בה. מאידך היה חודש בשנה בו גברו המתחים בין יושבי השכונה, והוא חודש אלול; בחודש זה משכימים הספרדים יוצאי עדות המזרח לאמירת סליחות (תפילות הנאמרות באישון לילה), בעוד שהאשכנזים קמים לסליחות רק בסוף החודש ובימים שבין ראש השנה ליום כיפור. ההמולה שליוותה את המשכימים לסליחות העירה גם את האשכנזים, ומספרים שמזל היה שבסופו של דבר הגיע יום כיפור, בו כולם סלחו לכולם.

במאה ה-21

שכונת אבן ישראל הצליחה לשמור על אופייה באופן מרשים למדי, למרות שתושביה התחלפו, והיום גרות בה משפחות שאין להן קשר למקימי השכונה. אופי זה נשמר הודות למבנה החצר והבתים הסוגרים עליה, ובזכות החנויות הקטנות ובעלי המלאכה (נגריות בעיקר) הפועלים בה. עם זאת, מראה החצר המקורית השתנה כליל: במשך שנים ארוכות היה בו גן שעשועים, שכלל מגלשה, ארגז חול וכמה נדנדות, אולם בשנת 2004 השלימה "חברת עדן" (החברה העירונית לפיתוח מרכז ירושלים) פרויקט שיקום במסגרתו הועמקה החצר ונבנה בה אמפיתיאטרון קטן לצורך מופעי רחוב והדרכות תיירות^[1].

בחודש מאי 2007 שולב בשכונה פרויקט תמונה באבן, שהחל לפעול כמה שנים קודם לכן בשכונת אהל משה הסמוכה. המנהל הקהילתי "לב העיר" הפועל בנחלאות ומפעיל את הפרויקט, הציב בשכונה כמה לוחות אבן, המנציחים את יושבי השכונה וכוללים תמונות שלהם ומילות הסבר. בניגוד לאהל משה, שם הודבקו לוחות האבן על קירות הבתים, בהתאם לבעליהם המקוריים, באבן ישראל התנגדו התושבים להדבקת הלוחות על בתיהם, בטענה כי הדבר עלול ליצור סכסוכי ירושה, ולגרום להם קשיים במכירת הבית בעתיד. בעקבות כך הוצבו הלוחות סביב האמפיתיאטרון המרכזי.

לאחר קום המדינה הוחלף שמו של מדרחוב "ולירו" העובר בשכונה לרחוב אבן ישראל הנושא את שם השכונה.

כיום גרים בשכונה מיקס של ירושלמים, עובדים זרים, כמה מסעדות אתיופיות, גלריה מרי, קלאבהאוס ירושלים, בית הכנסת אחדות ישראל, מדרשת חב"ד לנשים ועוד. חלקה המזרחי של השכונה נמצא בשלבי הריסה ופיתוח של העירייה.