הדבי
הדבי (גרמנית: Haithabu או Haddeby, נורדית עתיקה: Heiðabýr) הייתה נקודת מסחר חשובה של הוויקינגים, ששכנה בדרום חצי האי יוטלנד (באזור השייך היום לגרמניה) ואשר שגשגה בין המאות 8 ל-11, עת נחרבה בשנת 1066, שנה אשר נחשבת לתום עידן הוויקינגים באירופה.
היישוב התפתח כנקודת מסחר בחלקה העליון של לשון ים צרה, אך ניתנת לניווט, הידועה בשם שליי (Schlei), אשר מתחברת אל הים הבלטי במזרח. כמו כן, פחות מ-15 ק"מ מהישוב זורם הנהר טְרֶאֶנֶה (Treene), המתחבר עם הנהר אֵיידר (Eider), הנשפך אל הים הצפוני.
היסטוריה
הדבי הייתה העיר הנורדית הגדולה ביותר בעידן הוויקינגי, ובמשך שנים הייתה היישוב העתיק ביותר בדנמרק, עד אשר עברה לשליטת גרמניה. כיום העיר ריבֶּה (גרמנית: Ripen) בדנמרק, אשר נוסדה במאה ה-9, היא היישוב העתיק ביותר בממלכה זו.
.
העיר הגרמנית שלֶזְוויג נוסדה אחרי הדבי, בצידו השני של השליי. עיר זו היא שנתנה את שמה לדוכסות על שמה נקרא המחוז המודרני. על פי הרישומים העתיקים, בין הדבי ושלזויג חיברו שני גשרים. עם חורבנה של הדבי בשנת 1066, תושביה נטשו את המקום.
הדבי מוזכרת לראשונה על ידי איינהרד מזכירו האישי של קרל הגדול, בכרוניקה משנת 804. עם זאת, ההנחה היא כי העיר נוסדה כשלושה עשורים קודם לכן. בשנת 808, הרס המלך הדני גודפרד (דנית: Godfred) מרכז של סחר בעבדים בשם רריק (Reric), על חוף הים הבלטי (במזרח), ועל פי הכרוניקות הפרנקיות, הוא העביר את הסוחרים מרריק להדבי.
העיר עצמה הוקפה בביצורים בשלושת צדדיה הפונים אל היבשה (צפון, דרום ומערב). לקראת היפוך המאה ה-9, החלקים הדרומיים והצפוניים של העיר נעזבו, ותושביה עבור לגור קרוב יותר למרכז. במקביל, חוזקה החומה המערבית של העיר.
הסיבות העיקריות להצלחתה של הדבי כמרכז מסחרי היו גם קרבתה לנהרות אשר חיברו בין הים הצפוני לבין הים הבלטי, וסייעו לסחר בין הסקנדינבים לבין עצמם, אך גם בשל היותר מרכז המקשר בין סוחרי הממלכה הפרנקית לבין הסקנדינבים. שיא פריחתה הכלכלית של העיר הגיעה לקראת סוף האלף הראשון לספירת הנוצרים, אז הצליחו הוויקינגים להביא את מושבותיהם עד לקצה המזרחי של אמריקה הצפונית (ל'אנס או מדוז, היום בקנדה).
למרות פריחתה הכלכלית, תוחלת החיים בהדבי הייתה נמוכה למדי. ברוב המקרים, תושבי העיר לא זכו להגיע לגיל 30, ובמקרה הטוב – 40, ושנות חייהם האחרונות לוו בסבל רב עקב נכויות שונות. רחובות העיר היו צרים למדי, וגם הבתים היו קטנים וצפופים. עם זאת, נקודת אור אחת כן הייתה בהדבי: נשים זכו בה ליותר זכויות מהמקובל בתקופה זו.
תיאור העיר בימי הביניים
הנוסע היהודי האנדלוסי, אברהם בן יעקב, סיפק במהלך המאה ה-10 עדות מעניינת על הדבי. בתור איש קורדובה, עיר חשובה ועשירה בהרבה מהדבי, הוא תיאר את העיר כך:
"[...] הדבי היא עיר גדולה מאד, בקצהו של העולם, קרוב לאוקיאנוס. רוב תושביה סוגדים לסיריוס,[1] למעט מיעוט נוצרים, להם יש כנסייה במקום. [...] העיר חסרה בטובין ובעושר. האנשים מתקיימים בעיקר מדגים, המצויים בשפע. תינוקות מושלכים לים מסיבות כלכליות. זכות הגירושין שמורה לנשים. [...] בנוסף, מעולם לא שמעתי שירה כה דוחה כמו אצל האנשים האלה, שהיא יותר כמו רעש הנובע מהגרון, הדומה לנבחית כלב, רק שהיא (השירה) יותר חייתית. [...]"
העיר נבזזה על ידי המלך הנורווגי הראלד הרדרדה בשנת 1050, בעקבות סכסוך שלו עם מלך דנמרק. הוא העלה את העיר באש על ידי שליחת אוניות בוערות אל עבר הנמל. שרידים של אוניות אלו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באזור. סנורי סטורלוסון, המשורר האיסלנדי, תיאר את ביזת העיר כך:
"בוערת מזעם הייתה הדבי, מקצה לקצה גבוה מעלה עלו הלהבות מהבתים כאשר, בטרם שחר, עמדתי על מעוז חמוש"
שש עשרה שנים לאחר מכן, העיר שוב נבזזה, הפעם על ידי סלאבים מהמזרח. בעקבות הביזה, העיר ננטשה אט-אט, כאשר תושביה עוברים את הגשרים מעל השליי אל עבר שלזויג.
