תעשיות הברזל בפלקלינגן
 | |
| מראה המתחם | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1994, לפי קריטריונים 2, 4 | |
תעשיות הברזל בפלקלינגן (בגרמנית: Völklinger Hütte) משתרעים על שטח של כ-60 דונם בעיר פלקלינגן. למרות שבעשורים האחרונים הייצור בהם לא פעיל, הם מהווים את הדוגמה השלמה היחידה במערב אירופה ובצפון אמריקה למפעלי ברזל שנבנו במאות ה-19 וה-20 ונותרו שלמים. המפעלים מהווים ציון דרך של ההיסטוריה הטכנולוגית ושל התרבות התעשייתית וממחישות היקף גדול במיוחד של ייצור ברזל ומעוררות עניין היסטורי. המקום הוכרז בשנת 1994 כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו.
היסטוריה
למרות שמתחם תעשיות הברזל בפלקלינגן הפסיק לפעול רק בשנים האחרונות, הם מהווים את הדוגמה היחידה השלמה בכל מערב אירופה ובצפון אמריקה של תשלובת מפעלי ברזל שנבנו במהלך המאה ה-19 וה-20 ונותרו בשלמותם. מבחינה היסטורית מפעלים אלה מהווים דוגמה לאזורים תעשייתיים דומים ברחבי העולם.
יוזם הקמתו של המתחם היה המהנדס יוליוס בוך (Julius Buch), שב-1873 החל לייצר קורות ברזל ופסי רכבת על ידי תהליך התכה של עפרת ברזל מלוקסמבורג. פעילות הייצור הופסקה ב-1879 והמקום נרכש על ידי קארל רוכלינג (Karl Rüchling) שנתיים לאחר מכן. הכבשן הראשון נבנה ב-1882-1883 וארבעה כבשנים נוספים נוספו בין השנים 1885-1893. מפעל קוק נוסף ב-1887 ושלוש שנים לאחר מכן הותקנו המנועים הראשונים המופעלים בגז. מתחם הייצור בפלקלינגן היה הראשון בעולם להשתמש בכבשנים המופעלים בגז בקנה מידה גדול. מספרם של המנועים הראשונים גדל בהדרגה משניים לתשעה. עד לסוף המאה ה-19 נעשה פלקלינגן לאחד ממתחמי הייצור הפוריים ביותר באירופה וליצרן קורות הברזל הגדול בגרמניה.
הכבשן השישי הוקם במקום ב-1903 וב-1911 הוקם רציף טעינה חדש, שקיבל את אספקת העפרה והקוק שלו על ידי מסוע שהונע בחשמל. הייתה זו המערכת הגדולה מסוגה באותה תקופה. מתחם הייצור בפלקלינגן היה הראשון בעולם שהשתמש ב-1911 בטכנולוגיית זיקוק גז יבשה מעבר לשלב הניסויי. התוספת העיקרית האחרונה למתחם היה מפעל גדול לסינטור עפרה. מפעל זה הפך להיות לדוגמה למפעלים רבים ברחבי העולם. מפעל עיבוד הקוק נבנה מחדש והורחב ב-1935.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ועד להפסקת פעולות הייצור ב-1986, בוצעו עבודות שיפורים מועטות במתחם. מתקני הייצור שבו היו חלוציים לתקופתם והיוו דוגמה למתחמי ייצור דומים ברחבי העולם.
המצב הנוכחי
מתחם ייצור הברזל, המשתרע על פני כ-60 דונם, תופס חלק ניכר מנוף העיר פלקלינגן. מתקני הייצור נמצאים כיום באותו מצב בו היו מאז הפסקת העבודות ב-1986. באופן כללי מתחם הייצור הוא כפי שהיה בשנות השלושים, שכן מאז לא נבנו לו תוספות וגם מאז תחילת המאה ה-20 לא נבנו בו תוספות משמעותיות.
רוב הכבשנים המקוריים שרדו במקום, למרות השיפוצים של שנת 1935, ובולט בעיקר מגדל הפחם משנת 1898. שישה ממנועי הגז, שנבנו בין השנים 1905-1914, השתמרו, וכן מערכת המסוע משנת 1911 ומערכת זיקוק הגז מאותה תקופה. בנוסף, שרידי מפעל ההתכה של בוך מ-1873 השתמרו בתחנת הכוח שמתחת לכבשנים.
כיום המפעל משמש כמוזיאון. מרכז המדע האינטראקטיבי המכונה פרודרום (Ferrodrom) מתמקד בנושא ייצור הברזל. המבקרים יכולים לסייר באזורי הייצור. בנוסף, קיימות תצוגות זמניות במגוון של נושאים באולמות הייצור הגדולים. בקיץ נערכים במקום קונצרטים.
המפעל הוא נקודת עוגן (Anchor point) במסלול האירופי למורשת תעשייתית (European Route of Industrial Heritage).[1]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של תעשיות הברזל בפלקלינגן- אתר אונסק"ו
הערות שוליים
