פארק קליין-גליניקה
 | |
| מגרש התענוגות (Pleasure ground), מבט מלנהוגל אל יונגפרנזה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1816–1870 |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 1,160 דונם קמ"ר |
| מיקום | |
| מיקום |
פוטסדאם, גרמניה  |
| שכונה | ואנזה |
| קואורדינטות | 52°25′00″N 13°06′00″E / 52.416667°N 13.1°E |
 | |
| ערוגת השושנים בצורת פלר דה ליס | |
| מדינה |
גרמניה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 1, 2, 4 | |
פארק קליין-גליניקה (בגרמנית: Park Klein-Glienicke או Glienicker Park) הוא פארק בסגנון גן אנגלי בפאתי דרום-מערב ברלין, בגרמניה. הוא ממוקם בפרוור ואנזה ברובע שטגליץ-צלנדורף. הפארק, הקרוב לגשר גליניקה (המכונה "גשר המרגלים"), פתוח לקהל הרחב. הפארק הוא חלק מאתר המורשת העולמית מכלול "הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין" של ארגון אונסק"ו. בתוך מכלול זה הוא אחד מחמשת הפארקים העיקריים. האחרים הם פארק סנסוסי, הגן החדש (נוייר גרטן), פארק בבלסברג ואי הטווסים. רק פארק סנסוסי עולה על פארק גליניקה במכלול הפארקים של פוטסדאם במגוון סגנונות הגינון. הפארק עוצב בעיקר בזכות מאמציו של אדם אחד, קרל, נסיך פרוסיה, שהיה מעורב בצורה אינטנסיבית במימון ובתכנון הפארק. הפארק משתרע על פני כ-1,160 דונם.
היסטוריה
בשנת 1682 הזמין פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, המכונה "הנסיך הבוחר הגדול", את טירת הציד (גר') הראשונה, טירת הציד גלינקה, ליד הכפר הנטוש קליין-גלינקה שסבל קשות במלחמת שלושים השנים. בטירה היה גן עם ארבע בריכות קרפיונים. מדרום לטירה היה פארק חיות בר מגודר. מצפון גן עצים ושני כרמים. האזור היה מקושר לפוטסדאם כבר מ-1660 באמצעות גשר גליניקה הראשון שהיה בנוי בעץ. בשנת 1715, בזמן שלטונו של המלך פרידריך וילהלם הראשון, המכונה "המלך-החייל", הפכה הטירה לבית חולים צבאי עבור חיילים בהסגר. בשנת 1747 קנה מנהל בית החולים ד"ר מירו (Dr. Mirow) את גן העצים ואת הכרם החדש שהוזנחו מאז מותו של "המלך-החייל" והקים שם אחוזה שבה מלבד חקלאות פעלו כבשנים ללבנים וסיד. בשנת 1758 הפכה הטירה עצמה לבית חרושת לטפטים שהפך לבית יתומים בשנת 1827. החל משנת 1789 נבנה הכביש בין ברלין לפוטסדאם והפריד באופן ברור בין הטירה לשעבר ובין האחוזה החדשה. לאחוזת מירו היו בעלים שונים עד שהמפקד הפרוסי לוטננט גנרל קרל פון לינדנאו (Carl von Lindenau) קנה אותה בשנת 1796, והפך אותה לחוות נוי (אנ').
מפה של טירת הציד גלינקה הראשונה, הצפון מצד ימין (סמואל סוכודולץ, 1683)
גשר גליניקה השני מעץ וטירת הציד גלינקה הראשונה (יוהאן פרידריך נגל, 1788)
מבט מהכרם (מאוחר יותר האתר של "הספסל הרומאי") לאורך האחוזה לכיוון פוטסדאם (ברגר בעקבות לודטקה, 1796)
מפה של חוות הנוי של לינדנאו, הצפון מימין (י. ג. הלוויג, 1805)
מפת השטח המעוצב (Pleasure ground) בגליניקה (פ. י. לנה, 1816)
לאחר שקנצלר פרוסיה (אנ') קרל אוגוסט פון הארדנברג (אנ') רכש את האחוזה בשנת 1814, הוא הזמין את אדריכל הנוף הפרוסי פטר יוזף לנה לתכנן פארק בשנת 1816. החלק הראשון היה מגרש התענוגות (אנ')[א] בהשראת גינון הנוף האנגלי. בשנת 1822 הביא אדריכל הנוף הנודע של גרמניה, הנסיך הרמן פון פיקלר-מוסקאו, את אדריכל הנוף האנגלי ג'ון אדיי רפטון (אנ') (בנו של אדריכל הנוף האנגלי הגדול האמפרי רפטון (אנ')) לגליניקה. לאחר שובו לאנגליה עיצב ג'ון רפטון את סלסלת הרדנברג (Hardenberg basket, צורה של ערוגת פרחים) בהשראה כביכול מסלסלת עץ המכילה ערוגת ורדים בגליניקה.
בנובמבר 1822 נפטר הקנצלר הארדנברג. בשנת 1824 האחוזה נמכרה לקרל, נסיך פרוסיה. מדוע הבן השלישי הרווק של המלך הפרוסי היה הבן הראשון שקיבל נחלה משלו היא תעלומה שלא נפתרה. בזמן שהאחוזה הוסבה לארמון גליניקה, שתוכנן על ידי קארל פרידריך שינקל, הנסיך קרל פיתח את הפארק יחד עם לנה ואדריכלי נוף אחרים בעשורים הבאים למצבו כיום. בתוך משפחת המלוכה הפרוסית הוא כונה "סר צ'ארלס גליניקה" בשל היותו אנגלופיל נלהב. עם זאת הוא מעולם לא נסע לאנגליה כיוון שהוא התנגד לפוליטיקה הבריטית כמו אחותו האנגלופילית שרלוטה, אשתו של הצאר ניקולאי הראשון. הנסיך קרל נסע כמה פעמים לסנקט פטרבורג לבקר את אחותו, שם הוקסם במיוחד מפארק פבלובסק (אנ'), שהיה מעוצב כגן נוף אנגלי קלאסי. פארק גליניקה היה ידוע היטב לאצולה האירופית מכיוון שכללי הטקס לביקורים מדיניים בבירת פרוסיה חייבו לבקר גם את הנסיך קרל בגליניקה. ב-14 באוגוסט 1858 ביקרו המלכה ויקטוריה ובעלה אלברט בארמון ובפארק גליניקה. מוקדם יותר באותה שנה נישאה בתם ויקטוריה לאחיינו של קרל, נסיך הכתר פרידריך וילהלם מפרוסיה.
לאחר שהפארק נקרא באופן רשמי פארק הנסיך קרל מפרוסיה (Park des Prinzen Carl von Preußen) מאז שנת 1824, שונה לשמו לפארק הנסיך פרידריך לאופולד מפרוסיה (Park des Prinzen Friedrich Leopold von Preußen) בשנת 1885. בנו של קרל, פרידריך קרל ירש אותו בתפקיד, אבל מת שנתיים בלבד לאחר מות אביו. הנכד פרידריך לאופולד ירש את הארמון ואת פארק גליניקה. למרות ההוראה בצוואתו של קרל כי היורשים ישקיעו מדי שנה 30,000 גולדמרק בפארק הזניח פרידריך לאופולד את הפארק. כאשר גרמניה הפכה לרפובליקה בשנת 1919 נותרו ארמון ופארק גליניקה חלק מרכושו של הנסיך. הארמון והפארק סבלו מהזנחה נוספת כאשר פרידריך לאופולד עבר ללוגאנו בשווייץ ולקח עמו כמה יצירות אמנות כדי לשלם את חובותיו. בשנת 1924 קנתה המדינה הפרוסית את החלק של פארק בטכרברג (Böttcherberg). תוכנית פיתוח משנת 1928 לאזור זה לא בוצעה. כוונתו של פרידריך לאופולד למכור את שטחי ההרחבה של הפארק משנת 1841 נחסמה על ידי המדינה הפרוסית, וכתוצאה מכך תבע הנסיך את המדינה בבית המשפט, תביעה שהסתיימה עם מותו של הנסיך בשנת 1931.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 קנתה עיריית ברלין את מרבית הפארק בשנים 1934 ו-1935. יוליוס ליפרט (אנ'), רייכסקומיסר (אנ') של ברלין (בפועל ראש העיר) לחץ על האפוטרופוס החוקי של היורש (קטין) למכור את חלקו והשתמש בנכסים שהוחרמו של מנהל הבנק ואספן האמנות הגרמני ממוצא יהודי הרברט מ. גוטמן (גר') על מנת לשלם. משפחת הנסיך שמרה על אזור משולש בדרום-מערב הפארק, כולל הארמון ומגרש התענוגות. הפארק נפתח לציבור בשם "פולקספארק גליניקה" (Volkspark Glienicke, "פארק העם גליניקה") המעיד על כוונתו הפופוליסטית של ליפרט. הפתיחה הרשמית הייתה ביום הולדתו של אדולף היטלר. בשנים שלאחר מכן נפגע הפארק, למשל מהשינויים בכביש ברלין-פוטסדאם שהפך לחלק מרייכסשטראסה (אנ') מספר 1. לאחר שהתמנה רשמית לראש עיריית ברלין בשנת 1937, תכנן יוליוס ליפרט לקבל את גליניקה כמעונו הרשמי ולרכוש את החלק הנותר שלא היה בבעלות העיר. בשנת 1940 פוטר ליפרט ממשרתו לאחר שהתווכח עם היטלר לגבי הארגון מחדש של ברלין, והארמון הפך לאחר מכן לבית חולים צבאי.
לאחר מלחמת העולם השנייה עלו רעיונות להפוך את הפארק למתחם ספורט ענק בברלין המערבית קרוב לגבול לשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה ונדחו. בשנת 1952 הפך הפארק לשמורת טבע. ארמון גליניקה וכמה מבנים אחרים על ידי קארל פרידריך שינקל ותלמידיו שוקמו מאז שנות ה-50, אבל רק ב-1969 החליט ממשל העיר ברלין המערבית שהפארק עצמו הוא יצירת אמנות. מאז 1978 מחלקה מיוחדת לשימור ושיקום גנים היסטוריים התמקדה בטירגארטן ובפארק גליניקה. בשנת 1981, "שנת שינקל", העניקה העירייה מימון ציבורי נוסף, ובשנת 1982 כל המכלול של הארמון והפארק נרשם כמונומנט היסטורי וגן היסטורי בהתאמה. חומת ברלין לאורך כביש ברלין-פוטסדאם מצד אחד גרמה להריסתם של כמה בקתות בסגנון שווייצרי בחלקו של פארק בטכרברג מדרום לכביש, אך מאידך הביאה לבנייה מחדש של הכביש לממדיו המקוריים.
לאחר איחוד גרמניה נרשמו הארמונות והפארקים של פוטסדאם וברלין כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1 בינואר 1991. מאז שנת 1992 הפארק הוא חלק מאזור ההגנה המיוחד של האיחוד האירופי לציפורי בר "יער דיפלר המערבי" (Westlicher Düppeler Forst). בשנת 2000, הקרן לארמונות ולגנים הפרוסים בברלין-ברנדנבורג, שהוקמה בשנת 1995, השתלטה לצמיתות על מגרש התענוגות והגנים הסמוכים לארמון. שאר הפארק נשאר כחלק מרובע שטגליץ-צלנדורף.
שטחי הפארק סביב הארמון
פארק גליניקה כולל גן פרחים, בהתאם להנחיות העיצוב של אדריכל הנוף האנגלי האמפרי רפטון עבור גן הנוף האנגלי הקלאסי. הגן הממוקם בחצר הפנימית. משנת 1816 ואילך יצר לנה את הגן ואת מגרש התענוגות, אחת מיצירותיו המוקדמות הנחשבת לאחת מיצירות המופת שלו. מגרש התענוגות הוא נוף טבעי לכאורה, אך עם זאת כל העיצוב של לנה הוא מלאכותי ואמנותי. האזור פותח בין הארמון, הכביש ובית שומר הגשר. לנה שכנע את הארדנברג להרחיב את הפארק באמצעות רכישה של אחוזה חקלאית קטנה (המכונה בצפון גרמניה בידנרי Büdnerei), על שטח מישורי. בשל עיצוב הנוף של לנה נעלמה הטופוגרפיה של הבידנרי המקורית ושל ארבע טרסות לגידול פירות ויין (צפונית לבידנרי).
ערוגות הפרחים
ערוגות פרחים אליפטיות ועגולות עם גבולות מטרקוטה בצורת תימורה (אנ')[ב] אופייניות לגן החצר ולמגרש התענוגות. השיקום המודרני של הערוגות הסתייע באבני גבול מקוריות שהתגלו במרתף של ביתן הסקרנות. הערוגות מוקפות באבנים מתחת לקרקע בכדי למקד את ההשקיה, ולכן יש במגרש התענוגות צינורות השקיה רבים. מהניסיון שנלמד מהתקנת צינורות ההשקיה מחרס בשנת 1824 באי הטווסים השכן, שהחזיקו מעמד רק עשר שנים, הוחלט להתקין בפארק גליניקה צינורות ברזל יקרים. צינורות אלו סופקו בשנת 1838 על ידי חלוצת התעשייה הפרוסית חברת FA Egells, יחד עם תחנת השאיבה שפעלה עם מנוע קיטור שיוצר גם הוא על ידי אותה חברה, מתנה מאביו של קרל.
האדמה בערוגות הפרחים הייתה של קרקע תחוחה שאפשרה החלפה מהירה של צמחים. יש כמה ערוגות מעוצבות צורנית הגובלות באשכרוע המוסיפות למגרש התענוגות היבט מלאכותי, למשל, ערוגת עלי האלון ליד מזרקת האריות וערוגת הדיאנה (ביוונית: ארטמיס) או ערוגת פליניוס הזקן בביתן הקזינו. בולטת במיוחד ערוגת השושנים דמוית הפלר דה ליס מתחת לחלונות השינה של קרל בחזיתו המערבית של הארמון. הערוגה היא בצורת שלט הרלדי המתייחס לאחותו הצעירה של קרל, לואיזה, נסיכת פרוסיה (1808–1870), שהייתה נשואה לנסיך פרדריק, נסיך הולנד. היא תמכה מאוד בשליחת בצלים של פרחים לקרל. נטיעת ורדים כמעט ולא הייתה קיימת בגליניקה, בניגוד לגנים הסמוכים פארק בבלסברג ואי הטווסים. מגרש התענוגות בגליניקה הוא יותר דימוי של מתחם וילות רומאיות כמתואר על ידי פליניוס הצעיר מאשר השתקפות של געגועים לאיטליה.
פרגולה של צמחים מטפסים ופריסטיל של השלישים הם המקשרים האדריכליים בין גן החצר ומגרש התענוגות.
במגרש התענוגות עצמו יש אלמנטים אדריכליים אחדים:
מזרקת האריות
התכנון למזרקה חדשה גדולה החל לאחר הקמת תחנת השאיבה בשנת 1836. ב-23 באוקטובר 1837 נפגשו הנסיך קרל, שינקל, לודוויג פרזיוס ולנה בגליניקה כדי לדון במזרקה ליד החממה שהזמין הרוזן פון לינדנאו בסוף המאה ה-18. שינקל שרטט מזרקה וחממה חדשה שמעולם לא חרגה משלב העיצוב, שכן באתרה המתוכנן בנה פרזיוס את הסטיבדיום בשנת 1840. במזרקת האריות (Löwenfontäne) יש שני פסלי ברזל יצוק מוזהבים של אריות מדיצ'י (אנ') שהיו מתנה של שרלוטה לאחיה קרל ביום הולדתו ה-30 בשנת 1831. האריות הונחו על שני כנים גבוהים מאבץ יצוק, באגפי המזרקה, כל אחד מהם נשען על ארבעה עמודים דוריים מאבץ יצוק שהסתירו את מבנה התמך הבנוי בברזל. שרלוטה ובעלה, הצאר הרוסי, נכחו בפתיחה הרשמית של המזרקה ב-2 ביוני 1838. על המעקה שמאחורי המזרקה, המחולק על ידי גרם מדרגות מהארמון, הוצבו ארבעה פסלים אלגוריים מטרקוטה (נוצרו בסביבות 1855) המתארים מסחר, מדע, אמנות וצבא כאבני היסוד של המדינה וארבע העונות.
יוצר הפסלים היה ככל הנראה אלכסנדר גילי (Alexander Gilli), תלמידו של כריסטיאן דניאל ראוך שהיה "פסל החצר" בגליניקה. סילון המים התחלף לאורך השנים. בהתחלה נפלט סילון מים פשוט כלפי מעלה מפסל טריטון. מאוחר יותר זה השתנה לצורת ציצית ופעמון. מים קלחו גם מפסלי האריות. מזרקת האריות הפכה לסמל לפארק גליניקה. הנוף מהכביש אל המזרקה עם הארמון ברקע היה הנושא הנפוץ ביותר בוודוטות הרבות של פארק גליניקה. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה המזרקה הרוסה. במהלך השיקום בין 1960 ל-1964 היה צורך לחדש את רוב החלקים שמעל פני האדמה. חמישים שנה לאחר מכן שוב היו במזרקה ליקויי בנייה חמורים. לאחר נפילת עץ על המזרקה לא ניתן היה לעכב את השחזור יותר. כשהתחילה העבודה בשנת 2009 התגלו ונחקרו ליקויים נוספים. השחזור הושלם באוגוסט 2010 במימון משמעותי של תרומות פרטיות.
ביתן הסקרנות
הביתן המכונה סקרנות (Neugierde) מתוארך לשנת 1796, ונבנה מחדש בסדר דורי קפדני על ידי שינקל בשנת 1825. שמו נובע מהעובדה שניתן היה לצפות ממנו על התנועה בכביש הסמוך ברלין-פוטסדם דרך התריסים מבלי שהצופה היה נראה לעוברים ושבים. בסביבות 1848 הפך הביתן למחסן של אוסף אמנות. נעשה שימוש משני באבנים באולם הכניסה. במקביל הותקנה ארקדה פלורנטינית רנסאנסית ככיסוי על חזית הגן. הארקדה נרכשה בשנת 1842 מאספן האמנות הרוסי אנטולי דמידוב (אנ') שהתגורר בפירנצה.
סטיבדיום
הסטיבדיום (אנ') תוכנן על ידי לודוויג פרזיוס ונבנה באתר של חממה נאו-קלאסית עם סולאריום (אנ') (שנבנה לאחר 1796) בשנת 1840. מבנה דמוי תולוס חצי עגול עם גג עץ חצי חרוט היה המקום העיקרי לשתיית תה. בצד התחתון של הגג מצוירות שתים עשרה אלילויות. מכיוון שיש 14 שטחים מצוירים, הוסיפו את בכחוס ואמפיטריטה לשנים עשר האלילים האולימפיים. במקור בעמוד האמצעי היה פסל פרספונה מאבץ יצוק שתוכנן על ידי אוגוסט קיס, שהוחלף מאוחר יותר בעותק שיש של פליסיטס פובליקה מהאנדרטה בכיכר מקס-יוזף שפיסל כריסטיאן דניאל ראוך במינכן. על המרפסת ניצבת קערת גרניט מאת כריסטיאן גוטליב קנטיאן (Christian Gottlieb Cantian) שקרל ירש לאחר מות אביו בשנת 1840. לסטיבדיום היה תפקיד החוצץ בין מגרש התענוגות לכביש. הייתה לו גם מטרה הפוכה למטרה של ביתן הסקרנות. מסיבת התה של הנסיך הייתה הצגה בפני פשוטי העם המסתכלים למטה על בניין גבוה ויוקרתי. ציוריהם של שנים עשר האלילים האולימפיים אולי נראים יומרניים, ובכל זאת הם ביטוי אמנותי לאופן בו האריסטוקרטים הפרוסים ראו את עצמם בעידן הפנטרכיה (גר').[ג]
רוטונדה
לאחר שגשר גליניקה נבנה מחדש באבן בשנת 1834 ביקש הנסיך קרל בית קיץ עגול בפינת הגן החדשה. בהתבסס על דוגמאות עתיקות תכנן שינקל רוטונדה בה התקיימה מסיבת התה הראשונה ב-2 ביולי 1835. ביוזמת הנסיך קרל הוכתר הביתן בהעתק של האנדרטה הכוראגית של ליסיקרטס (אנ'). כשהרוטונדה הושלמה היא נחנכה במסיבה גדולה ב-16 באוגוסט 1837. הרוטונדה, גשר האבן ובית המגורים "וילה שונינגן" (Villa Schöningen) על הגדה הנגדית של נהר ההאפל היוו מכלול ארכיטקטוני בפני עצמו. המכלול נהרס כאשר גשר האבן הוחלף על ידי גשר הפלדה בשנת 1907. בשנת 1935 הורחקה הרוטונדה משם עם הרחבת כביש ברלין-פוטסדאם שהפך לחלק מרייכסשטראסה מספר 1.
קזינו
מצפון לרוטונדה על קו החוף של אגם יונגפרנזה שוכן הקזינו בן שתי הקומות משנת 1824. המרפסת שלו, המשקיפה על האגם, הייתה המקום היפה ביותר לשתיית תה. זה היה הבניין הראשון שעיצב שינקל עבור הנסיך קרל. מצד אחד שמו מתייחס לבניין בן קומה אחת ששימש בעבר למשחקי ביליארד, ושינקל עיצב מחדש; מצד שני קיים המקור האיטלקי של המילה "קזינו", והבניין דומה לאחוזות כפריות במפרץ נאפולי. בסתיו ובחורף 1822–23 ליווה קרל את אביו ואת אחיו וילהלם במסע של ארבעה וחצי חודשים לאיטליה, שם בילו ארבעה שבועות באזור נאפולי בביקור באתרי החפירות של הרקולנאום ופומפיי.
פריגטת דמה
צפונית לקזינו הייתה פריגטת דמה שתוכננה על ידי שינקל על חצי אי מלאכותי אשר ככל הנראה הוקם כגדה של אדמה רק במאה ה-18 ושימש רציף לספינות שהובילו לבנים ואבן גיר. לאחר סגירת הכבשנים בשנת 1824 הפך חצי האי למעגן ונכלל בתכנון הגן. מבנה העץ של הפריגטה עם שלושה תרנים גבוהים שימש סככת כלים עבור המלחים שהפעילו את הצי המיניאטורי של הנסיך. פריגטת הדמה הייתה ייחודית באדריכלות הנוף הגרמנית. יש להניח שהנסיך קיבל השראה לבנייה כזו מההפלגה כילד בן 13 על סיפון הפריגטה המיניאטורית (לואיזה הראשונה) אשר בשנת 1814 המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השלישי קיבל כמתנה מהמלך הבריטי ג'ורג 'השלישי, שותפו לקואליציה במלחמות הנפוליאוניות.
האורנז'רי והחממות
לאחר סיום הקמת תחנת השאיבה בחוף בשנת 1838 תכנן פרזיוס חממות ואורנז'רי (חממת הדרים) ובנה אותם בשנת 1839. הבניינים הוקמו ממערב לביתן הכרכרות בקצה מגרש התענוגות בו עמדו קודם שלוש חממות קטנות. הארקדה של האורנז'רי מקושרת לביתן הכרכרות הסמוך. החממות, שלצידן מגדלי מים קטנים, היו מכוונות לדרום בקצה הגמלון הדרומי של האורנז'רי. בחממות גידלו תאנים, אפרסקים, אננס, שזיפים ותותים. השטח מול החממות שימש לערוגות שתילים נרחבות. האורנז'רי וחלק אחד של החממות נהרסו בשנת 1940 ושוחזרו בשנת 1981.
חצר הקלויסטר
בשנת 1850 הוקם חצר הקלויסטר בין הקזינו לחממות כמבנה האחרון במגרש התענוגות. המטרה הרשמית של הבניין הייתה לשכן את האוספים הנרחבים של אמנות מימי הביניים ופסלים ביזנטיים שהיו בבעלותו של הנסיך קרל. חלקי בניין היסטוריים נרכשו בוונציה כדי לשמש כשימוש משני בחצר הקלויסטר שם פיתח קרל את האוסף הראשון של יצירות אמנות ביזנטיות באירופה המודרנית. הבניין תואר כהצהרה פוליטית על ידי הנסיך קרל בעקבות המהפכה של שנת 1848. הוא נחשב כמחווה לאימפריה הביזנטית כאחדות שניתנה מאלוהים של כס מלכות ומזבח בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים. יתר על כן, הוא נתפס כמחווה נסתרת לרוסיה ולסדר הפוליטי שלה כיוון שהצארים של רוסיה ראו עצמם כממשיכי דרכם של הקיסרים הביזנטיים. חצר הקלויסטר מייצגת תערובת יוצאת דופן של ארכיטקטורה רומנטית המתארת את האווירה של תקופת הבנייה ואת התפקוד כמוזיאון, כביכול ארמיטאז' מאוחר מאוד עם יומרה מדעית ואמירה פוליטית. חלק מהאוסף בחצר הקלויסטר היה הכס הקיסרי של גוסלר (אנ') אותו רכש קרל בעזרתו של המורה הקודם שלו, היינריך מניו פון מינוטולי (Heinrich Menu von Minutoli), שטיפח את התעניינותו של קרל בעתיקות. כס המלוכה נשמר יחד עם אוצרות מימי הביניים בכספת דמוית קפלה. בשנת 1871 השאיל קרל את כס המלכות לאחיו, הקיסר וילהלם הראשון שישמש ככיסאו של הקיסר בטקס הקיסרי בפתיחת הרייכסטאג הראשון בברלין. קרל הוריש את כס המלכות בצוואתו לעיירה גוסלר. התבליט היקר ביותר על קירות חצר הקלויסטר היה טונדו של הקיסר הביזנטי מסוף המאה ה-2. כיום מוצגת לציבור רק רפרודוקציה. המקור הוא חלק מהאוסף הביזנטי של מוזיאון דמברטון אוקס בשכונת ג'ורג'טאון, בוושינגטון הבירה.
חצר בית הכרכרות ומגדל הארמון
חצר בית הכרכרות מתוארכת לשנת 1828 (בעיצובו של שינקל) ושוכן בה אוסף הכרכרות של קרל. ארבע הקשתות מתייחסות לאגורה הרומית באתונה, ששינקל ובני דורו החשיבו כארכיטקטורת הקשת החשובה ביותר של "היוונים הקדמונים". מגדל הארמון הסמוך לבית הכרכרות נבנה בשנת 1832 ושימש נקודת תצפית קשה לטיפוס. קרל כינה את המגדל "קרל הטוב" (Guter Carl). בשנת 1874 נבנתה על המגדל לוג'יה נאו-קלאסית מאוחרת לתצפית ובית הכרכרות הורחב, כולל קומה שנייה שהוסרה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הריהוט בגן והפרגולות
הריהוט מברזל יצוק שהיה פעם בגן נעלם. בשל משקלו הרב הוא נשמר ככל הנראה בחוץ למסיבות התה בעונת הקיץ שנמשכה מ-1 במאי (יום הרכישה של גליניקה) ועד 3 בנובמבר (יום חגו של הקדוש הוברטוס, פטרון הציידים). חלק מריהוט הגן תוכנן כנראה על ידי שינקל, חלקים אחרים היו בסגנון לואי ה-15 (אנ') או בסגנון אימפריה (אנ'). ספסלי ברזל יצוק הונחו כנראה בנקודות תצפית קטנות יותר, למשל, פרגולת הלילך על גבעת לנה (כפי שהיא מכונה בימינו) או פרגולה של עצי טיליה. הפרגולה של עצי הטיליה היא הפרגולה היחידה שאינה ארכיטקטונית בגליניקה שעדיין נראית כיום. היא מורכב משמונה עצי טיליה בצומת ליד חצר הקלויסטר שהם שרידי עצי השדרה המסודרים הגאומטרית מסוף המאה ה-18. ה"ספינגנטרפה" (Sphingentreppe), גרם מדרגות נמוכות ליד מזרקת האריות והסטיבדיום, מכוסה בהדליה שתוכננה על ידי פרזיוס. גרם המדרגות נקרא על שם פסלי הספינקס המוצבים למרגלות המדרגות, שכמו המדרגות הם מהחממה הנאו-קלאסית ההרוסה יחד עם חדר הגן באתר הסטיבדיום של ימינו.
אלמנטים אדריכליים קטנים
ישנם כמה אלמנטים אדריכליים קטנים יותר במגרש התענוגות. ליד מזרקת האריות רצפת פסיפס מסמנת אתר קדום למסיבות תה מתחת לעץ הטיליה של המלך לשעבר שהיה אחד העצים הבודדים המרשימים ביותר באחוזה. מול ביתן הסקרנות נמצאת מזרקת "La Laitière". זהו סלע תועה מעוטר פסל ברונזה של נערה חולבת. הפסל היה מתנה לקרל מאת אחותו שרלוטה בשנת 1827. זה היה העתק של הפסל המקורי של הפסל הרוסי פאבל סוקולוב (1764–1835) במגרש התענוגות בארמון צארסקויה סלו. הפסל מתייחס למשל על הנערה החולבת והדלי שלה מאת ז'אן דה לה פונטן. העותק של ימינו נוצר בברית המועצות בשנת 1987. "מזרקת הנער" (Knabenbrunnen) ממוקמת באמצע מגרש התענוגות. היא החליפה מזרקת זיכרון סנטימנטלית בשם "אנדרטה" (Monument). היא נבנתה מחדש אחרי 1851 כ"מזרקת הנער" של ימינו. היא נוצרה בהשראת טיוטת עיצוב מזרקות מאת פרידריך אוגוסט שטילר שפורסמה בשנת 1850 ועל בסיסה תוכננה מזרקת הצפרדע (ההרוסה) בסנסוסי. עבור מזרקת הצפרדע יצר פרידריך וילהלם דנקברג (Friedrich Wilhelm Dankberg) פסל של ילד נושא קערה שהנסיך קרל הזמין העתק אבץ שלו. על גבעת לנה, מוסתר למחצה בשיחים, מונח "סידור שרידי עמודים" (Säulentrümmer-Arrangement). הסידור כולל שני קטעי עמודים של המקדש היווני העתיק של פוסידון בכף סוניו, כותרת מהפנתאון ברומא ועוד אחת מבזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות ברומא.
אזורי הפארק המרוחקים
אזורי הפארק המרוחקים הופרדו ממגרש התענוגות על ידי קירות, גדרות או מה שמכונה גדרות מוסתרות, ובכך שמרו על חיות משק וחיות בר שהסתובבו בפארק המרוחק. באמצע הפארק של היום שוכן החלק של "כרי הדשא הגדולים" (Großer Wiesengrund). בחלקו המערבי נמצא החלק של "שביל רכס החוף" (Ufer-Höhenweg) שממשיך צפונה בחלקו אל "חצר הצייד" (Jägerhof). בצפון-מזרח החלק של ה"קרפתן" (Karpathen) הוא פארק הררי עם מדרונות תלולים. החלק הדרומי וממזרח לכרי הדשא הגדולים משתרע חלק שנשלט על ידי "העמקים המיוערים" (Waldtäler-Partie). מדרום לכביש ברלין-פוטסדם נמצאים פארק בטכרברג (Böttcherberg-Park) עם אזור הבקתות האלפיניות בסגנון שווייצרי ו"גן ארמון הציד" הצמוד (Jagdschlossgarten). האזור מזרחית לחצר הצייד והעמקים המיוערים הפך לחלק מהפארק כאשר פרידריך וילהלם, שהפך למלך פרוסיה ביוני 1840, העניק את האזור על בסיס של שכירות תמידית לאחיו קרל כמתנת חג המולד בשנת 1840. פארק בטכרברג היה שייך כבר לאחוזת לינדנאו מאז שנת 1804, אולם המאמץ העיקרי לעיצוב הנוף החל רק בשנת 1841. החלק הגדול ביותר של קרפתן נקנה בשנת 1851. עבודתו של קרל על תכנון גן ארמון הציד החלה בערך בתקופה שאחיו המלך סבל כמה פעמים משבץ מוחי בקיץ 1857. הבקתות האלפיניות בסגנון שווייצרי בפארק בטכרברג נבנו בשנים 1863–1867, לאחר שהבעלים של פארק בבלסברג הסמוך, וילהלם, יורש העצר ואחיו של קרל, הפך למלך בשנת 1861. חלק משמות החלקים הם היסטוריים. "שביל רכס החוף", "כרי הדשא הגדולים", החלק של "חצר הצייד" והחלק של "העמקים המיוערים" הם שמות משניים שכן השמות המסורתיים של קרל ומשפחתו אינם ידועים.
עיצוב הפארק של לנה מאופיין בנקודות תצפית מפתיעות רבות בפארק עצמו כמו גם במכלול התרבותי של פוטסדאם. גם השילוב הרציף של כרי הדשא אופייני ללנה. ערוגות פרחים צורניות, בריכות שוקקות חיים מעוצבות וחלקי פארק הרריים מעוצבים אופייניים לאדריכלות נוף של הרמן פון פיקלר-מוסקאו. הנסיך קרל איחד בגליניקה את שתי הגישות, אולם החלקים המערביים של הפארק מראים בבירור את מעשה ידיו של לנה. לגבי עיצוב הפארק קרל לא פגש את פיקלר באופן אישי במשך עשרות שנים, אם כי הם נפגשו בקונגרס אקס-לה-שאפל (אנ') בשנת 1818. עם זאת קרל השתמש ביאקוב רדר (Jacob Rehder), עובד לשעבר של פיקלר שעבד בפארק בבלסברג, כדי להתייעץ איתו בנוגע לגישתו של פיקלר לעיצוב נוף בזמן שפיקלר טייל בצפון אפריקה והמזרח הקרוב בין השנים 1834 עד 1840. בסביבות 1837–38 סטה קרל מעקרונות העיצוב של לנה כאשר תכנן שלושה "נקיקים" בחלק של שביל רכס החוף והחל לחלק את הפארק המעוצב המאוחד של לנה לחלקים. פיקלר החל את הראשון משמונה ביקוריו אצל הנסיך קרל בגליניקה רק בשנת 1853, באותה שנה פרש גנן החצר פרידריך שויאן (Friedrich Schojan), שכבר שירת את הארדנברג. שויאן הוחלף באוגוסט גיזלר (August Gieseler) שעבד בעבר בפארק מוסקאו.
1824 הייתה שנה עמוסה עבור קרל בגליניקה. מלבד העבודות האדריכליות עם שינקל ופרזיוס הוא עבד עם לנה ושויאן בנוגע לתכנון הפארק והזמין כמה שיותר עצים לשתילה בסתיו ובאביב. בשלב הראשון נרשמה שתילה של כ-26,000 עצים, בעיקר אלונים, צפצפות, עצי רוביניה ועצי לילך. המספר העצום של העצים חייב למאמץ לוגיסטי גדול. בשטח הפארק באותה תקופה נטיעות בקנה מידה עצום של בין 40,000 עד 50.000 עצים התרחשו בשנים הראשונות. רכישת השתילים הייתה קשה אף על פי שרובם היו שתילי אשור אירופי (אנ') צעירים נפוצים. כשמשתלות העצים והיערות התרוקנו במהירות משתילים, נאלץ לנה, שהיה האחראי, לחפש באזורים רחוקים יותר, במיוחד ביערות המדינתיים לודרסדורף (Lüdersdorf) באוקרמרק (Uckermark, אזור היסטורי בצפון-מזרח גרמניה של ימינו). במקומות החשופים יותר בפארק ניטעו עצים בני 40 שנים בעלויות גבוהות במהלך השנים הבאות.
רוב הפארק היה נגיש באמצעות רשת דרכי פארק ושבילי הליכה. שבילי הליכה בלבד נוצרו בשטחים קשים. במדרונות תלולים מאוד היו זמינים שבילים עם מדרגות שאבדו כאשר רוב הפארק הפך ל"פארק העם" (Volkspark) בתקופת גרמניה הנאצית. שביל אחד עם מדרגות עבר על פני החלק המכונה קרפתן, דרך אחרת קישרה בין כביש הפארק הראשי, לבין שמשיית הציד הגדולה. היו גם שבילים עם מדרגות כדי להגיע לחלקים התחתונים של גשר האלנוס (Erlenbrücke) בחלק של שביל רכס החוף.
סיור בפארק גליניקה באמצעות כרכרה נעשה על הדרייב (Drive), כביש הפארק הראשי, שהחל בשער האמצעי, כיום מדרגות לא בולטות בכביש ברלין-פוטסדאם (Königstraße). כאשר הורחב הכביש והפך לרייכסשטראסה 1 הועלה מפלס הרחוב לגובה הפארק. השער האמצעי כבר לא היה בגובה של כרי הדשא הגדולים מה שחייב הקמת מדרגות. כדי לגשת ל"פולקספארק" (Volkspark) נבנה גרם מדרגות מונומנטלי מאבן גיר כנראה בשנת 1935 שהוחלף בגרם מדרגות צנוע יותר לאחר 1945. במאה ה-19 המבקרים נסעו דרך השער האמצעי, ואז חלפו על פני הסלע התועה הגדול עם תאריך 1 במאי 1824 (תאריך רכישת האחוזה על ידי הנסיך קרל), ולאורך כרי הדשא הגדולים, שם נראתה בריכת הארמון ומגורי העובדים, כדי להגיע סוף סוף לחלק הפתוח של חצר הגן בו נכנסו לארמון. מהארמון כביש הדרייב, המאפשר תצפית על חצר בית הכרכרות, פנה צפונה לאורך רכס החוף עם ה"אוהל" כנקודת התצפית הגבוהה ביותר. קרוב לחצר הצייד לאחר עיקול חד למדי, פנתה דרך הפארק בשנים הראשונות דרומה לכרי הדשא הגדולים. רק בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19 עם השלמת שלושת ה"נקיקים" עם הגשרים הרלוונטיים על רכס החוף ובניינים כמו בית חצר הגנן עם מגדל המים הצמוד של תחנת השאיבה הגדילה משמעותית את מספר הנופים בתוך הפארק לאורך קווי התצפית מכביש הדרייב. עם הרחבות הפארק לאחר 1840, הורחב גם כביש הדרייב כדי לכלול את החלקים החדשים בצפון ובמזרח. מספר פעמים עוצבה העקומה בצפון מחדש לרדיוס גדול יותר המאפשר מסלול חדש בצפון שהציע למשל נוף נהדר של אי הטווסים מכביש הדרייב. דרך הפארק המרכזית הפכה דרמטית יותר במזרח. מסכר היא הובילה לנופים בולטים בדרום-מזרח לתוך ה"נקיקים" המעוטרים בסלעים תועים. לאחר מעבר ההרמיטאז' ירד כביש הדרייב לחלקים המיוערים, ומשם בעיקול גדול מערבי הוא עלה לקצה מדרון תלול שהיה מרשים יחסית לטופוגרפיה האזורית הרגילה. מנקודות תצפית ניבט נוף מרהיב למרחקים ארוכים על המכלול התרבותי בפוטסדאם. בשער העליון נחצה כביש ברלין-פוטסדאם והסיור המשיך לפארק בטכרברג. לאחר עלייה תלולה נוספת הציע מדרון אלכסנדרה (Alexandrabank) מבט אל הערוץ שם. ברונדל (Rondell) היה הסיור ממשיך בדרך כלל לפארק בבלסברג הסמוך. בסיור קצר יותר הכרכרה הייתה נוסעת מהרונדל דרך השער האמצעי בחזרה לארמון.
דרכי הפארק נבנו בשכבות. חומר גס כוסה בחומר דק גרגיר. הכביש נבנה כשמרכזו גבוה משוליו להבטיח שגשם יזרום במהירות מעל פני השטח. במדרונות היו בשולי דרכי הפארק מרזבים צרים ושטוחים שהוקפו על ידי חלוקי של סלעים תועים המונעים סחיפה. בצמתים המרזבים חצו את הכביש.
קישורים חיצוניים
ביאורים
