תקנות שו"ם
| תקנות | |
|---|---|
|
תקנות שו"ם הן תקנות קהילתיות מקיפות בענייני ציבור, בענייני ממונות ובעניינים נוספים, אשר תוקנו במאה ה-12 ובמאה ה-13 על ידי רבנים ופרנסים מקהילות שו"ם, הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, ורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהתקנות התקבלו כמחייבות בקרב יהדות אשכנז לדורותיה; מקצתן אף הובאו בשולחן ערוך ובכתבי פוסקים נוספים, ועד היום הן חלק בלתי נפרד מהפסיקה היהודית המחייבת.
הסיבות שבגינן תיקנו חכמי שו"ם את התקנות הן שונות ומגוונות. ביסודן עמד המצב המדיני והחברתי ששרר בתקופות ההן באזורים השייכים כיום לצרפת ולגרמניה. חלקן תוקנו כתגובה ליחסים בלתי תקינים בין הקהילות היהודיות לבין שלטונות הערים שבהן דרו, וחלקן תוקנו כמענה לבעיות פנים קהילתיות. כדי להגשים את מטרותיהן של התקנות, השתדלו הרבנים והפרנסים להשיג להן הסכמה רחבה ככל האפשר, ועל מפיריהן הוטלו סנקציות קהילתיות שונות.
מכיוון שרוב התקנות תוקנו כמענה לבעיות נקודתיות מקומיות, בחלוף הזמן ובחלוף הצורך בהן, הלכו התקנות ונשתכחו. לרובן של התקנות לא נמצאו הדים בתקופות מאוחרות יותר, וכל הידוע עליהן הוא מספרי השו"ת הסמוכים לתקופתן. יחד עם זאת, מספר תקנות תוקנו כמענה לבעיות כלליות התקפות בכל מקום ובכל תקופה. תקנות אלו נידונו באריכות בספרות השו"ת לדורותיה, למן תקופת הראשונים דרך תקופת האחרונים ועד ימינו. עם אלו נמנות "תקנת הנדוניה" ו"תקנת החליצה".
הרקע לתקנות
באמצע ימי הביניים היו הקהילות היהודיות בחבל הריין נתונות בשיקום חייהן שנהרסו במסעי הצלב, בעיקר בפרעות תתנ"ו. הערים היו כפופות לשליטת אדונים פאודליים או למועצות נבחרות של נכבדי העיר, ששלטו שלטון מלא איש על עירו. בידי השליט הייתה סמכות בלתי מוגבלת, שבהּ השתמש לפי מאווייו וגחמותיו. פעמים רבות התערב השליט גם בחיי הקהילה היהודית; ברצותו היה ממנה את פרנסי הקהילה ואת ראשי הקהל, וברצותו היה מורידם מגדולתם. מצב זה פתח פתח לשוחד, שנועד להבטיח את מינויו של זה שדאג למלא את קופת השליט.
שלטונות הערים היו מטילים על התושבים מסים, שנועדו למימון משמר העיר וצרכים עירוניים נוספים, כמו גם להעשרת קופתו הפרטית של שר העיר. המיסים שהוטלו על היהודים הוטלו על הקהילה במשותף, והנהלת הקהילה היא זו שנדרשה להחליט ממי לגבות וכמה. קביעת חלקו של כל אדם במס השלטון התבססה על הודאת בעל דין, אך גם על הערכה שהעריכו שמאים מטעם הקהילה את גודל רכושו של האיש. מטבע הדברים, התעוררו ויכוחים רבים על תקפות השומה. נישומים רבים טענו כי הושת עליהם מס גבוה מכדי הכנסותיהם ורכושם. היו אף שהאשימו שמאים בהתנכלות על רקע אישי, וסירבו לשלם את המס.
טרם מסעי הצלב התפרנסו יהודי הריין ממסחר בין-עירוני – קניית סחורות בזול במקום אחד והולכתן ומכירתן ביוקר במקום אחר. מסעי הצלב עוררו תסיסה ואי שקט, ונוצרה סכנה רבה בדרכים הבין-עירוניות. חלק מהיהודים שנותרו מחוסרי פרנסה הפכו בעל כרחם למלווים בריבית, מקצוע שאינו מצריך ניידות והסתכנות. רוב ההלוואות ניתנו לנכרים, תושבי הערים, אך מיעוטן של ההלוואות היה ליהודי הקהילות עצמם. דבר זה עורר בעיות הלכתיות, לצד סכסוכים ממוניים ותביעות משפטיות.
סכסוכים אלו יצרו בעיות חדשות: היו יהודים שפנו לערכאות הגויים ותבעו בפניהם את בעלי דינם היהודים. היו שהשתמשו בנשק מקובל יותר אך גם מטריד מאוד: עיכוב התפילה או קריאת התורה בבית הכנסת עד שייעשה הדין ויצא הצדק לאור. היו שהצליחו לגייס לעזרתם אחד מתלמידי החכמים או מפרנסי הקהילה, והלה הטיל חרם ונידוי על הצד שכנגד. הללו בתורם לא טמנו ידיהם בצלחת: הם קצפו על העוול הנוסף שנעשה להם, לדעתם, ויצאו חוצץ כנגד המנדה ומחנהו. כך התרחבו הסכסוכים והמחלוקות והעיבו על חיי הקהילות.
התמהיל הנפיץ של כל הגורמים הללו, גרם לתסיסה פנימית רבה בתוככי הקהילות, ואיים על המשך פריחתן. על חיי הקהילות העיקו הפרנסים שמונו על ידי השלטונות, ההשתמטות מתשלום המס הקולקטיבי, הסכסוכים הממוניים, הנידויים והמחלוקות והבעיות הרוחניות השונות. מבחוץ נמשכו התנכלויות הגויים, שמדי פעם העלילו עלילות שונות על היהודים. כל הבעיות הללו עוררו את חכמי הדור להתכנס ולנסות לשים קץ למצבן המדרדר והולך של הקהילות[1].
ועידת טרוייש
גדולי הדור ופרנסי הקהילות החליטו להשתמש בסמכותם ההלכתית לתקן תקנות ולגזור גזירות על הציבור. הוועידה הראשונה התקיימה ככל הנראה בטרוייש (כיום טרואה, Troyes) שברוזנות שמפן (כיום בצרפת) בשנת ד'תתק"כ או ד'תתקכ"א (1160), ובראשהּ עמדו רבנו תם, הרשב"ם, רבי אליעזר בן נתן (ראב"ן, מבעלי התוספות) ועוד מאתיים וחמישים רבנים מקהילות צרפת. הוועידה החליטה על שורה ארוכה של תקנות בעניינים שונים[2]. ישנם המייחסים רבות מהן לרבנו גרשום מאור הגולה, אלא שחכמי הקהילות שבו ותיקנו אותן לאחר שהתרופפו ואף חיזקו אותן בחרם ובאלה[3].
תקנות בענייני ממון
שתיים מן התקנות שתוקנו בוועידת טרוייש, עוסקות בקשר שבין היהודים לשלטונות הנוצריים. התקנה האחת אוסרת פנייה לערכאות של גויים – בין לצורך קביעת הדין עצמו ובין לצורך אכיפת דין שנפסק בבית דין יהודי, למעט מקרים של סרבנות דין. התקנה השנייה אוסרת נטילת שררה על ידי השלטונות "על מנת לענוש או לקנוס את חברו".
חותמי התקנות הוסיפו להן אזהרה חמורה:
העובר על התקנות יהא בנידוי, בחרם, בשמתא ובשם מיתה ובשממה יהא... ויהיו כל ישראל מובדלים ממנו... פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין.
— שו"ת מהר"ם מינץ, תשובה ק"ב
תקנות נוספות שנתקנו ככל הנראה באותה ועידה, עוסקות בסכסוכים ממוניים למיניהם. ראשית נקבע, כי המזמין את חברו לדין ולא בא, יוטל עליו חרם עד שיבוא. בתקנה זו נקבעו מספר סייגים ותנאים. בנוסף לכך, הסדירו התקנות את זכות עיקול הפקדונות. תקנה קדמונית, שיש המייחסים אותה לרבנו גרשום, קבעה, כי אדם שהופקדו בידיו ספרים והמפקיד חייב לו כסף, אינו יכול לעכב את השבת הספרים עד לפירעון החוב. חכמי טרוייש הסכימו עם התקנה וציינו "כי חרם קדמונים הוא", ואף הוסיפו והרחיבו אותהּ – רבנו תם קבע, כי אין לעכב שום פקדון עד לפירעון חוב, מלבד מלמדי תינוקות שלא שולם שכרם, שלהם הותר לעכב פקדונות שונים, אך לא ספרים.
חלק מהתקנות עסקו בנושא סכסוכי המיסים. נקבע, כי אדם שנתבע לשלם מס ולטענתו חלה טעות באומדן הכנסותיו, יפרע תחילה את המס, או יתן משכון כפי הערכת הקהילה, ורק אחר כך ידון עמם בפני בית דין שאינו קשור לקהילה. כל זאת במקרה שהטענה היא שאירעה טעות בהערכת השומה, אך אם לדעת האיש מתנכלים לו בכוונת זדון, הוא רשאי לתבוע דין טרם שישלם[4].
תקנות בית הכנסת
ועידת טרוייש הרבתה לעסוק בנושא "ביטול התמיד"[5]. תקנה עתיקה זו, שאף היא מיוחסת לרגמ"ה, התירה לאדם שחש כי אחד מהקהל עושק אותו, למנוע קיום תפילות או קריאת התורה בבית הכנסת, עד שבית הדין יוציא את הצדק לאור. רבני צרפת הגבילו את זכות ההפרעה, וקבעו כי התובע לדין את חברו והלה מסרב לבוא, רשאי תחילה לעכב שלוש פעמים את תפילת ערבית בבית הכנסת או את "קדושה דסידרא", ורק לאחר מכן יוכל לעכב את תפילת שחרית, מנחה או קריאת התורה. כמו כן, העיכוב יוחל אך ורק בבית הכנסת שבו נוהג הנתבע להתפלל. עוד נקבע, כי אדם שאיבד אבידה רשאי לעכב את התפילה עד שיתחייבו כל המתפללים כי אם יודע אחד מהם על מקום הימצאהּ, יגלה אותו למאבד.
מטרתן של תקנות אלה הייתה קביעת מידתיות בזכות עיכוב התפילות והפרעתן. המתקנים שאפו לאזן בין נשק "ביטול התמיד", לבין גזילת זמן הציבור ויצירת "טירחא דציבורא".
החיבור בין סכסוכים ממוניים לענייני בית הכנסת, בא לידי ביטוי בתקנה נוספת: המשאיל בית הכנסת לציבור ויש לו מריבה עם אחד המתפללים, אינו יכול לאסור עליו לבוא להתפלל שם, אלא אם כן אוסר על כולם ודורש השבת בית הכנסת לחזקתו. מטרתה של התקנה הייתה למנוע מצב שבו ינצל אדם את תרומתו לציבור כנשק בסכסוכיו האישיים עם פלוני.
ויכוח נפוץ נוסף בעניין בית הכנסת נסב אודות מקום "הנחת הנרות", שהיו באותה תקופה מקור התאורה היחיד בלילות. הוויכוח נסוב בין בני העיירות הקטנות שהגיעו להשתתף בתפילות הימים הנוראים עם בני הקהילות הגדולות, והשאלה הייתה מה ייעשה בשארית הנרות שהביאו עמם הכפריים בבואם להתפלל בעיר ביום הכיפורים. לטענת בני הקהילה הגדולה, הדלקת הנר בבית הכנסת שלהם הקדישה אותו לרשות בית הכנסת ואין לשנות את ההקדש ממקום למקום. הוועידה קיבלה חלקית את טענתם וקבעה, כי על הכפריים להשאיר את מותר נרותיהם בבית הכנסת העירוני, אלא אם כן הדליקו שני נרות, שאז ניתן לקחת אחד מהם על מנת להדליקו בבית הכנסת הקבוע שבעיירה הקטנה.
בדומה לכך הוחלט, כי בכל עיר שיש בהּ מניין קבוע לתפילה, מוטל על העובר שם החל מראש חודש אדר ועד פורים לשלם שם את מעות הפורים, אם הוא נתבע לעשות זאת[4].
חרם דרבנו גרשום
הוועידה אף חיזקה את חרם דרבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים, ושלא לגרש אשה בעל כרחה, אלא אם כן נתקבל היתר מאה רבנים הדרים בשלוש "מדינות" שונות: אניו (כיום אנז'ו, Anjou), נורמנדיה (Normandie) וצרפת[4].
ועידת שו"ם הראשונה
תקנות רבנו תם וסיעתו, שנתקנו בטרוייש, חייבו בעיקר את קהילות צרפת. קהילות הריין, שהתמודדו עם בעיות זהות, החליטו לאמץ את שיטת התקנות ובכך לפתור את בעיותיהן. בשנת ד'תתקנ"ו (1196) התכנסה במגנצא ועידת רבנים ופרנסים מכל קהילות הריין. נראה שבראש הוועידה עמדו רבי יוסף ב"ר עתניאל "איש הלבנון" ורבי דוד ב"ר קלונימוס ממינצבורג, תלמידו של רבנו תם[6]. ועידה זו העתיקה את רוב תקנות טרוייש והוסיפה עליהן עוד תקנות רבות ומפורטות. התקנות נחתמו על ידי רבני שו"ם ופרנסיה[7].
המשך ישיר של ועידת תתקנ"ו במגנצא הייתה ועידה נוספת, שהתקיימה אף היא במגנצא עשרים וארבע שנים לאחר מכן, בשנת ד'תתק"ף (1220). בוועידה זו התכנסו שוב חכמי הדור וראשי הקהילות, וחתמו בשנית על תקנות מגנצא הראשונות[4]. נראה שהצורך באשרור נוסף לתקנות שזה מקרוב נתקבלו, נבע מן העובדה שהתקנות לא קויימו כראוי על ידי בני הקהילות, ומכך שההתנהגות הנלוזה, במידה שהייתה כזו, נמשכה ללא שינוי. חכמי הדור הבינו כי עליהם ליצור מנגנון הרתעה משמעותי, אשר יחייב את בני הקהילות להישמע לתקנות שפורסמו. בוועידת תתק"ף הובהר ופורסם כי מי שיעבור על התקנות יהיה "בחרם חמור". חכמי שו"ם קיוו שאיום זה יפעל את פעולתו, וכי ענייני הציבור ישובו להתנהל על מי מנוחות.
תקנות בין אדם לחברו
מלבד העתקה של תקנות טרוייש, טיפלו במגנצא ביסודיות בעניינים שבין אדם לחברו. כהקדמה לתקנות אלו ציינו המתקנים את המצב העגום השורר בקהילות:
צץ המטה ופרח הזדון,
והחמס קם למטה הרשע,
ואין נושע,
וכבר אין עין השע,
וקול שוועת אומללים בת עמנו עלתה באזנינו.— שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, תשובה תתרכ"ב
דברים אלו מתייחסים ככל הנראה לתופעת ה"מסירה" שנפוצה בקרב הקהילות, ופגעה פגיעה קשה במשפחות רבות. חכמי שו"ם החליטו למגר תופעה מסוכנת זו באופן מוחלט: הם קבעו כי המלשין על חברו פסול לעדות ולשבועה, ויהא בנידוי הקהילות עד שישלם לחברו את ההפסד וישוב בתשובה שלמה. בנוסף נקבע, כי אם יהודי מאיים על חברו שיפסיד לו ממון על ידי הלשנה לשלטונות, ולאחר מכן אכן התנכלו אליו השלטונות – יתחייב המלשין לשלם את דמי ההפסד ולא יוכל לטעון כי לא ביצע את איומו וכי אין לו קשר למעשי השלטון. עוד הוחלט לקלל את המלשינים מדי שבת, ולהחרים את המונע מן הדיינים לדון על פי תורת ישראל.
סוגיית הקשרים הפסולים עם השלטונות באה לביטוי נוסף בתקנות מגנצא. כדי למנוע מהגויים להתערב בחיי הקהילה, נקבע, כי אם יתמנה אדם לתפקיד בבית הכנסת, כגון חזן, גבאי או גולל התורה, על פי מינוי השלטונות, יהיה אותו אדם בנידוי, בשמתא ובחרם. הוועידה שאפה למצב שבו אף קשרים לגיטימיים עם השלטונות לא ישפיעו על ענייני הציבור. מסיבה זו נקבע, כי אין לפטור אדם ממס עקב קרבתו לשלטונות.
תקנות נוספות עסקו בענייני ממונות. נקבע, כי אין לתת הלוואות אלא באופן של עיסקא, כלומר שדמי ההלוואה יחשבו כהשקעה משותפת, וסיכויי הרווח וההפסד יתחלקו בין המלווה והלווה. תקנה זו נועדה למנוע בעיות הלכתיות של ריבית, כמו גם טענות ומענות שונות. עוד נקבע כי יש לנהוג ביושר בכל ענייני הממון, ו"לא יעשה שקרנות ולא 'גילוח מעות'". שיוף מטבעות זהב על מנת להתיך את הזהב שנגזל מהמטבעות היה תופעה נפוצה בתקופות ההן[8], וחכמי שו"ם ראו בה רמאות, גזל, חילול השם וסכנת נפשות (בשנת 1278 נחשדו יהודים באנגליה באשמה זו, ו-269 מהם הומתו בתלייה).
מסי השלטונות והסכסוכים שנגרמו בעטיים, עלו אף הם על שולחן הוועידה. נקבע כי אין ליטול משכון מאדם שהפקידו אצלו ספרים (כתבי יד השווים הון רב), עבור חובות המיסים של בעל הספרים. עוד הוחלט, כי אם הצהיר אדם בשבועה הצהרת הון נמוכה כדי להיפטר מתשלום מס גבוה והתברר ששיקר, ייפסל לשבועה.
תקנה חשובה נוספת בתחום שבין אדם לחברו, אסרה על אדם לכנות את חברו בשם "ממזר" או פסול נישואין אחר[4].
תקנות הציבור והפרט
ענייני ציבור נוספים נידונו בוועידה והוזכרו בתקנות. כך למשל נקבע, כי אם אין מספיק כסף כדי לשלם למלמדי התינוקות, ניתן לקחת כסף מהקדשות של נפטרים, למעט אם הוקדשו במפורש למטרה אחרת. הוחלט כי תקנות לטובת העיר או ענייה יתקבלו על דעת טובי העיר, וכי אין אפשרות לסרב להחלטתם ואף לא לתבוע אותם לדין תורה. נאסר גם לגלות לגויים סודות הנוגעים לקהילה.
הוועידה עסקה גם בענייני בית הכנסת. נאסר על אדם להתפלל בבית הכנסת בניגוד להסכמת הציבור. כן נקבע, כי נדרי צדקה שנודר אדם בבית הכנסת, ישלם לאותו בית הכנסת שבו נדר. החלטה אחרת קבעה כי אין לדבר בבית הכנסת, אלא ”ישבו באימה וביראה ויעבדו את אבינו שבשמים”.
במקביל לתקנות בענייני הציבור, עסקו תקנות שו"ם בסדרה ארוכה של תקנות שנגעו לשלל תחומי החיים הפרטיים של יהודי הקהילות. מספר תקנות לא היוו חידוש, אלא באו כחיזוק נוסף להלכות פסוקות שמקורן בתלמוד ואף במקרא והציבור לא הקפיד על שמירתן. כך למשל קבעה הוועידה, כי על כל אדם לקבוע זמן ללימוד תורה, מדרש או תלמוד, לפי מידת הבנתו ואפשרויותיו. בנוסף קיבלה הוועידה מספר תקנות בענייני כשרות, כגון איסור לאכול שלקות של גויים, תקנות בענייני יין נסך, חיוב להסיר "חוטי דכפלי" (מחשש לחֵלב אסור), איסור לשלוח בשר על ידי גוי ואיסור לשחוט ללא מבחן וקבלת הסמכה מרב.
בעתות שמחה היו מצויים מכשולים שונים, ועל כן התייחסה הוועידה גם לעניינים אלו. נראה כי מנהג רווח היה להתרים אנשים בעל כורחם לצורכי חתונה, וכן ליטול דברים מאולם החתונה, עקב שכרות ושמחה יתירה. התקנות קבעו אפוא, כי אין ליטול מהחתונה יותר משישה פשוטים (מטבע קטן), ואין לחברי החתן לגנוב תרנגולות ודברים אחרים משום אדם. בעיה אחרת ארעה בעתות שמחה: לפעמים נחרך התבשיל המיועד ליום השבת, עקב ההלכה שאסור להוסיף לו מים בשבת. היו שלא התאפקו עקב הבושה, וביקשו מגוי שיעשה זאת. כדי למנוע זאת החליטה הוועידה, כי יש למנות שומר יהודי, שימנע מגוי להוסיף מים לקדרה המתבשלת בשבת לצורך האורחים.
נראה כי יהודים רבים שעסקו במסחר עם הגויים החלו לשנות אט אט את מלבושם והופעתם החיצונית, וניסו להידמות לחבריהם הגויים. חכמי שו"ם ראו לנכון לתקן תקנות בנושא זה, וקבעו כי אין ליהודי ללבוש מלבוש של גויים, אין ללבוש "חלולי בתי זרועות" (גלימה נטולת שרוולים בסגנון גויי), אין לגלח זקן בתער ואף לא בכעין תער, כלומר במספריים הגוזזים את הזקן סמוך ללחיים.
תקנה אחרת הוקדשה למלחמה בנגע המותרות שפשה כפי הנראה בקהילות הריין. נקבע כי אסור להזמין אנשים לסעודה שאינה סעודת מצווה, מלבד אדם שאורחים מתאכסנים בביתו, או שהקיז דם שעליו להרבות במאכל. גם ליולדת הותר לעשות סעודה לחברותיה. תקנה זו היא הקדומה ביותר בנושא המותרות, והיא בבחינת אב לתקנות כאלו שהותקנו בעקבותיה.
כאמור, חלק מהתקנות לא חידשו הלכות או הנהגות כל שהן, ומטרתן הייתה לחזק הלכות ודינים שלא הקפידו עליהם. לשם כך הוטלו נידויים, חרמות ושמתות על החוטאים בענייני יין נסך, הרחקות נידה, פנייה לערכאות ועוד. כמו כן הודגשו במשנה תוקף מחויבויותיהן של הקהילות לכל תקנותיו של רבנו גרשום ”שהן הרבה מאוד והן ידועות ולא הוצרכו לחדשן”[4].
הרבנים המתקנים
כאמור, כל התקנות האמורות נתקנו על ידי בעלי התוספות, בוועידות שנערכו במגנצא בשנים תתקנ"ו ותתק"ף. אזהרה חמורה שליוותה את התקנות קבעה כי מי שיעבור על התקנות ינודה, וכי אם לא יחזור בו תוך חודש – ניתן יהיה למסור את ממונו לשלטונות ולקנוס אותו לפי החלטת הקהילה. חותמי התקנות היו עשרות רבנים משלוש קהילות הריין המרכזיות. הבולטים מבין החותמים היו רב משה הכהן ממגנצא, רבנו דוד ממינצבורג (תלמידו של רבנו תם ורבו של הר"ש משאנץ), רבנו יעקב ב"ר אשר הלוי משפיירא (רבו של המרדכי), רבנו שמחה ב"ר שמואל משפיירא (מבעלי התוספות, תלמידו של הראבי"ה ורבו של האור זרוע), רבנו אליעזר ממיץ (הרא"ם, בעל ה"יראים"), רבנו אלעזר ב"ר יהודה מוורמייזא בעל "הרוקח", רבנו ברוך ב"ר שמואל ממגנצא (מחבר ספר החכמה, מפיוטיו ידוע הזמר "ברוך אל עליון") ורבנו אליעזר בן יואל הלוי מקלן (הידוע כ"אבי העזרי" או "ראבי"ה")[6].
ועידת שו"ם השנייה
בחודש תמוז שנת ד'תתקפ"ג (1223) התכנסו שוב רבנים ונכבדים מקהילות שו"ם, בוועידה שהתקיימה ככל הנראה בשפיירא, ובהּ עסקו בפירוט רב בתקנת החליצה (ראו להלן). תקנות נוספות שחודשו בה על סמך תקנות קודמות קבעו כי אין לרבנים או לפרנסי הקהילות להטיל חרם על אדם מדעת עצמם ללא הסכמת הקהילה. במקביל נאסר על הקהילה להטיל חרם ללא הסכמת הרב. נקבע כי חרם או נידוי שהוטלו ללא הסכמת כל הגופים הללו ייחשבו לחסרי תוקף. על תקנות אלו חתמו גדולי הדור, בהם הרוקח, רבנו דוד ב"ר שאלתיאל (תלמיד ראבי"ה, אב"ד קהילת לורך), רבנו יהודה ב"ר משה הכהן ממגנצא (הר"י כ"ץ, רבו של מהר"ם מרוטנבורג) ועוד[9].
כאמור, רובן של תקנות שו"ם נתקנו כתגובה לבעיות מקומיות וייחודיות של קהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים. מסיבה זו נהגו רובן רק במקומן ובשעתן, לא התפשטו מעבר לקהילות שבהן נתקבלו, ולא שרדו מעבר לתקופה שבהּ נצרכו. יוצאות מן הכלל הן שתי תקנות שמקורן בתקנות שו"ם אשר שרדו עד ימינו אלה: תקנת הנדוניא ותקנת החליצה.
תקנת הנדוניה
התקנה המפורסמת ביותר מבין תקנות שו"ם היא "תקנת הנדוניה" או "תקנת ההִשבון". תקנה זו תוקנה תחילה על ידי רבנו תם, אשר חזר בו ממנהּ בסוף ימיו. למרות זאת, שבו תלמידי תלמידיו ותיקנו אותה בוועידת תתק"ף, והוסיפו בה פרטים שלא היו בתקנה המקורית.
הרקע לתקנת ההשבון היא העובדה שפעמים רבות אירע, עקב תנאי החיים באותה תקופה, שאישה מתה בתוך שנה לנישואיה, לרוב עקב סיבוכי היריון או לידה. הבעל האלמן התאבל על אשת נעוריו, אך אביה של הנפטרת התאבל בכפליים – גם על בתו שנלקחה בדמי ימיה, וגם על תכשיטי הזהב וכספי הנדוניה שהעניק לבתו ולחתנו עם נישואיהם, מתוך מחשבה ותקווה שבני הזוג ייהנו מהם לאורך ימים. מכיוון שלפי דין תורה יורש הבעל את אשתו, הרי שכל התכשיטים והנדוניה אמורים היו להיות רכוש הבעל האלמן, והאב השכול חש כי זרים יורשים את הונו.
ככל הנראה, מצב עגום זה היה שכיח למדי בדור ההוא. ניתן אף להניח כי לאור ריבוי מקרים אלו הלך וגבר החשש, שאם תימשך התנהלות הדברים באופן זה ללא שינוי, יחדלו האבות להעניק לבנותיהם תכשיטים הגונים ונדוניה הראויה להתכבד בה, כראוי לבנות ישראל. כתוצאה מכך עלולות הבנות שלא למצוא להן חתן, שכן הבחורים יעדיפו את אלו המוכנים להעניק לבנותיהן מתת הגונה, על פני אלו החוששים ונמנעים מכך. רבנו תם וחכמי דורו שנוכחו בבעיה, הפעילו את סמכותם התורנית כדי לפתור אותה. בשנת ד'תתק"ך או ד'תתקכ"א נפגשו בשוק של טרוייש[10] רבנו תם, אחיו רבנו שמואל (רשב"ם), רבנו מנחם מיואני וחכמים נוספים וקבעו:
מטעם המלך יושבי נרבונה אשר שמענו ונדעם ומזקנים נתבונן, ונאמר תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת ואניו ונורמנדיה. בגזירת יהושע בן נון ובספרי תורה, בגזירת ב"ד העליון ובגזירת ב"ד התחתון, על כל נושא אשה ומתה בתוך י"ב חודש בלא ולד של קיימא... שיחזיר כל הנדוניא, ומה שיישאר בידו שלא הוציא מן הנדוניא, ומה שלא כלתה שלא יערים לכלותו... ומה שיישאר ישיב עד זמן בית דין שלושים יום... דבר זה קבלנו עלינו יושבי טרוייש ורומש ושלחנו לסמוכים מהלך יום ושמחו בדבר, והחרמנו וגזרנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו ועל זרעינו...
— ספר הישר לרבנו תם, סימן תשפ"ח
אף על פי שתקנה זו נוגדת את הלכות הירושה שבתורה, לא נמנעו בעלי התוספות מלתקנהּ, שכן הבינו שצורך השעה היא והפקר בית דין הפקר הוא. עם זאת, מוסיף רבנו תם ומספר, כי מצא לאחר מכן בתורת כהנים מקור עקיף לתקנתו: ”ששנינו בפרשת התוכחה 'ותם לריק כוחכם' – ויש אדם שמשיא את בתו ופסק ונתן לה ממון הרבה. לא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו. נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו”. מסיים רבנו תם וכותב: ”אשרינו שלא נעמוד באותה גזירה...”
תקנה זו של רבנו תם וחבריו תוקנה בצרפת, ולא התפשטה מעבר לגבולן של הקהילות שהוזכרו בהּ. יתר על כן, מסיבה בלתי ידועה, חזר בו רבנו תם מתקנה זו בסוף ימיו (כמובא בתוספות בכתובות מז:); חזרה זו ערערה את התקנה אף במקומות שבהן נתקבלה. דומה היה שעתידה תקנה זו לרדת לתהום הנשייה, אך לא ארכו הימים ותלמידי תלמידיו של רבנו תם שבו וחידשו אותה. בוועידת תתק"ף במגנצא, לצד התקנות האחרות שתוקנו בה, הוחלט לחדש את תקנת הנדוניה ואף להרחיבה מעבר לתקנה המקורית. נוסח התקנה החדש קבע כי גם במקרה של אישה שמתה בשנה השנייה לנישואין, מוטל על בעלהּ להשיב חצי מסכום הנדוניה לאביה או ליורשיה האחרים. עוד הוחלט, כי גם במקרה שמת הבעל, תחזיר האישה למשפחתו את התכשיטים והנכסים שקיבלה מהם. על התקנה המחודשת והמורחבת חתמו חכמי שו"ם, והיא התפשטה בכל קהילות אשכנז. שלוש מאות שנים לאחר מכן הביאהּ הרמ"א להלכה[11], וברוב ספרי השו"ת דנים בה ובפרטי פרטיה[12].
קהילות אשכנז הגדילו לעשות, והוסיפו את התקנה לנוסח הכתובה. בחלק מהכתובות נכתב: "מחמת עידור (=פטירה) יעמוד כתקנת שו"ם", ובחלקן נכתב: "הירושה וכל משפטי הכתובה כמנהג אשכנז וע"פ תקנות שו"ם". התקנה בצורה שונה מעט חלחלה גם לקהילות ספרד, ובראשית האלף השישי תוקנו "תקנות טוליטולה" (טולדו), שדנות באופן חלוקת הנכסים במקרה של מות האישה הצעירה ללא ולד. תקנות אלו, התקפות גם בימינו, הן מהבודדות ששרדו מתקנות שו"ם העתיקות[13].
תקנת החליצה
תקנה מפורסמת נוספת שתוקנה בוועידות שו"ם היא "תקנת החליצה" או "תקנת חלוקת הנכסים". תקנה זו עוסקת במקרה שמת אדם בלא בנים, ואלמנתו זקוקה לייבום או לחליצה על ידי אחד מאחי הנפטר. התקנה עוסקת הן במסגרת הזמן לקיום מצוות הייבום או החליצה והן בחלוקת נכסי המת ונכסי היבמה – נכסי צאן ברזל והכתובה – לאחר קיום החליצה.
התקנה, שתוקנה בתחילה בוועידות תתקנ"ו-תתק"ף במגנצא, חזרה ונתקנה ביתר פירוט בוועידת תתקפ"ג בשפיירא; לאחר כשישים שנה אישר אותה מהר"ם מרוטנבורג[14], ולאחר מאה שנים נוספות, בט"ו באב ה'קמ"א, חזרה ונתקנה במגנצא, עם שינויים בנוסחהּ[15].
התקנה קובעת כי כאשר נפטר אדם ללא ילדים ואשתו זקוקה לייבום או לחליצה, אסור ליָבָם להשאיר את האלמנה כעגונה, אלא בתום שלושה חודשים מהפטירה[16] עליו לייבם אותה או לערוך חליצה ללא דיחוי. אם הוסכם על חליצה, מחלקים את נכסי הנפטר לפי ראות עיני הדיינים, ללא אפשרות לתביעות ממוניות מצדו של היבם. בוועידת ה'קמ"א הוחלט כי חלוקת הנכסים תהיה שווה בשווה בין האלמנה לבין אחיו של הנפטר (החלטה נוספת שהתקבלה באותה ועידה נגעה לסך התחייבות הכתובה לבתולה ולאלמנה. הובהר כי מטבע קולונית כבר אינה עוברת לסוחר, וכי יש להתחייב לבתולה 600 פלורין זהב, ולאלמנה 300).
החותמים על תקנות תתק"ף ותתקפ"ג פורטו כבר לעיל. על תקנת ה'קמ"א חתמו תשעה מרבני אשכנז, שהמפורסם שבהם הוא רבי משה ב"ר יקותיאל הלוי מולין – אביו של מהרי"ל.
נוסח התקנה עצמו אינו מבהיר את הסיבה שמחמתהּ תיקנוה הראשונים. יתר על כן, תקנה זו עומדת בניגוד לתקנה קדומה, המיוחסת לרבנן סבוראי, שבהּ נקבע כי ”אם היא תובעת לחלוץ והוא רוצה לייבם... תיקנו רבנן סבוראי לתת ליָבָם מה שיש לה מנכסי בעלה... כדי שיתרצה לחלוץ. תקנה זו כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה”[17]. לפי התקנה הקדומה, מקבל היבם לאחר החליצה את כל כתובתה של האלמנה. נשאלת אפוא השאלה: מדוע שינו חכמי שו"ם את תקנת רבנן סבוראי, וקיצצו מחצית מזכותו של היבם?
בעל תרומת הדשן משער, כי התקנה באה להתמודד עם שני קטבים מנוגדים: מחד גיסא, מצב הדברים היה כזה שפעמים רבות התקשתה האלמנה לזכות בייבום או בחליצה שהייתה משחררת אותה מכבלי עגינותהּ. היו יבמים שחמדו ממון רב, שרק תמורתו הסכימו לחלוץ ליבמות האומללות. יבמה שלא נענתה לסחטנותו של היבם עלולה הייתה להיעגן שנים רבות וארוכות. לעיתים היה המצב הפוך: היבם היה רוצה לייבם – אך היבמה, מסיבותיה היא, העדיפה חליצה ולא ייבום. משלא הגיעו להסכמה, נותרה היבמה אסורה לנישואין, והדבר יצר מכשלות רבות. מאידך גיסא, היו יבמות שזכו עם פטירת בעליהן בהון רב, ויבמיהן חפצו ליבמן, אך לשם ממון ולא לשם מצווה. אכן, רבנן סבוראי סברו כדעת חכמים שמצוות ייבום עדיפה על מצוות חליצה, אפילו אם אין כוונת המייבם לשם שמים; אך הראשונים סברו כאבא שאול, שהמייבם לשם ממון, קרוב הוולד להיות ממזר. מכיוון שכך, חיפשו הראשונים דרך למנוע ייבומי ממון פסולים שכאלו.
הפתרון לשתי הבעיות הללו היה תקנת הקהילות. מחד גיסא, הוכרחו היבם והיבמה להגיע לידי ייבום או חליצה בתוך שלושה חדשים ממיתת הבעל; בכך נמנעה סחבת מיותרת, וסר החשש שמא תישאר היבמה עגונה מרצון בלא שתוגדר כאשת איש, החמורה באיסורה מיבמה לשוק[18]. כמו כן, שוב לא יכלו היבמים לנסות ולסחוט ממון רב מהאלמנות, שכן הובטחה להם חצי מהכתובה מיד לאחר החליצה. מאידך גיסא, סר החשש מייבומי ממון, מכיוון שאף ללא ייבום ניתן היה לזכות במחצית הממון. מצב זה הביא לכך, שרק המעוניינים בייבום לשם מצווה ייבמו את היבמות, ואילו החפצים בממון, משהובהר להם האיסור בייבום שלא לשם שמים, הסתפקו במחצית הממון שהובטחה להם, חלצו ליבמות והתירו אותן לשוק[19].
תקנת החליצה לא נתפשטה בקהילות ספרד, ואף באשכנז היו מקומות שהעדיפו ייבום על חליצה ולא קיבלו את כל פרטי התקנה. דורות של פוסקים העשירו את ספרות השו"ת והתלבטו בפרטי התקנה, בין השאר משום שהיא עברה מספר שינויים על ידי מתקניה בתקופות השונות[20].
ראו גם
לקריאה נוספת
- שו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, תשובה תתרכ"ב (בדפוסים מסוימים: אלף כ"ב)
- שו"ת מהר"ם מינץ, תשובה י' ותשובה ק"ב
- שו"ת תרומת הדשן ר"כ, ופסקים רס"ב
- כתב יד של ספר "צידה לדרך" ח"ב דף ר"נ ע"א (נמצא ב-Jew's college בלונדון)
- כתב יד צונץ (נמצא שם)
- משה פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, 1937.
- חיים הלל בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, 1958.
- חיים הלל בן ששון, יהדות אשכנז, 1979.
- ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד', 1993.
קישורים חיצוניים
- סיכום תקנות שו"ם מאת הרב ישראל שציפנסקי באתר HebrewBooks.org
- תקנות שו"ם בנושא "מותרות"(הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
- ^ הפיסקה על פי: חיים הלל בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, 1958, ויהדות אשכנז, 1979; אריה גראבויס, הנהגת הפרנסים בקהילות צרפת הצפונית במאות ה-11 וה-12 : "טובי הקהל" ו"זקני הערים", בתוך "תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי-הביניים", 2004, עמ' 308-313 ובהערה 16. גם מהתקנות עצמן ניתן ללמוד על מצב הקהילות בתקופה ההיא.
- ^ על פי שו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, דף קנ"ח עמוד ב'
- ^ ראו ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד', 1993, פרק ראשון: תקנות רבינו גרשום מאור הגולה, ובהערה 75
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 התקנות הוזכרו בשו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, תשובה תתרכ"ב, בשו"ת מהר"ם מינץ תשובה ק"ב, וראו גם ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד', 1993.
- ^ כינוי מושאל לביטול התפילה, הנחשבת ביהדות כחלופה לקרבנות התמיד שהוקרבו בבית המקדש ובטלו בשבעה עשר בתמוז.
- ^ 6.0 6.1 שמות החותמים הבולטים פורטו בשו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, תשובה תתרכ"ב, ראו גם משה פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, 1937, עמ' 142-157.
- ^ על ועידה זו נרמז בשו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, תשובה תתרכ"ב, ובשו"ת מהר"ם מינץ, תשובה ק"ב; ראו גם ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד', 1993 ובאתר "מורשת המשפט בישראל".
- ^ ראו בערך מטבע, כי כדי למנוע רמאויות מסוג זה, החלו יצרני המטבעות לטבוע חריצים בשולי המטבע, על מנת שכל שיוף יהיה ניתן להבחנה מיידית.
- ^ תשובת מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל; שו"ת מהר"ם מינץ, תשובה י' ותשובה ק"ב
- ^ ראו לעיל ועידת טרוייש.
- ^ בהגהותיו לשולחן ערוך אבן העזר סימן נ"ג סעיף ג', וסימן קי"ח סעיף י"ט
- ^ ראו למשל שו"ת הרא"ש כלל נ"ד, שו"ת מהרי"ל סימן ע"ו וסימן פ', שו"ת תרומת הדשן פסקים סימן רס"ז, שו"ת מהרשד"ם אבן העזר סימן כ"ה, שו"ת שבות יעקב חלק ב' סי קכ"ה, שו"ת הרדב"ז סימן שצ"ז, שו"ת בית אפרים סימן ס"ג, שו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ח, שו"ת פנים מאירות חלק ב' סימן קע"ד, שו"ת חיים שאל לחיד"א חלק א' סימן ע"ד.
- ^ ראו שמחה אסף, התקנות והמנהגים השונים בירושת הבעל את אשתו, בתוך "מדעי היהדות" א (תרפ"ו), עמ' 79, ופסקי דין רבניים, חלק ה' עמוד רכ"ה
- ^ שו"ת מהר"ם בן ברוך מרוטנבורג, תשובה תתרכ"ב.
- ^ שו"ת מהר"ם מינץ, תשובה י'
- ^ על פי ההלכה, טרם מלאות שלושה חודשים מפטירת הבעל אסור לאלמנה להינשא או להתייבם לאדם אחר.
- ^ תרומת הדשן תשובה ר"כ בשם ראבי"ה
- ^ בעוד שאשת איש הנבעלת לזר חייבת מיתה, יבמה טרם חליצה העושה זאת אינה חייבת מיתה אלא מלקות
- ^ תרומת הדשן, בתשובה ר"כ ובפסקים רס"ב
- ^ ראו "דרכי משה" והגהות הרמ"א על שולחן ערוך אבן העזר סימן קס"ה, שו"ת מהר"ם פדואה סימן י"ז, וים של שלמה למהרש"ל על מסכת יבמות, פרק רביעי סימן י"ח, שו"ת מהר"ם מלובלין סימן י' ועוד.
28961802תקנות שו"ם