מורשת יהודית מימי הביניים בארפורט
 | |||||||||
| בית הכנסת הישן בארפורט | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 גרמניה | ||||||||
| קואורדינטות | 50°58′43″N 11°01′45″E / 50.9786°N 11.0293°E | ||||||||
מורשת יהודית מימי הביניים בארפורט (בגרמנית: Jüdisch-Mittelalterliches Erbe in Erfurt) היא אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו הכולל שלושה מבנים בעיר ארפורט, בירת מדינת תורינגיה שבמרכז גרמניה: בית הכנסת הישן, המקווה ו"בית האבן".
הקהילה היהודית בארפורט בימי הביניים והמבנים שלה
לא ידוע מתי התיישבו לראשונה יהודים בעיר. מסורות מקומיות מקדימות את היישוב היהודי ל-719, אך אין עדויות היסטוריות לכך.[1] סביר להניח שהקהילה החלה להתפתח סביב שנת 1100 שאז נבנה בית הכנסת הראשון. התנאים לקהילה היו נוחים בהתחשב בכך שארפורט התפתחה לעיר החשובה ביותר של תורינגיה במונחים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים מאז התקופה הקרולינגית.[2] עדות עקיפה ראשונה לישיבת יהודים בעיר היא מסמך שבועה (Judeneid) נטול תאריך החתום בחותמת העיר ארפורט. שבועות דומות הנפיק הארכיבישוף קונראד הראשון ממיינץ, ששימש בתפקידו עד שנת 1200.
עדות כתובה לקיומה של קהילה הוא מכתב משנת 1212 מהקיסר אוטו הרביעי לארכיבישוף ממיינץ המעניק לאחרון זכויות לגביית מיסים. קיומו של מקווה מוזכר לראשונה בכתב בפנקס ריבית (Freizinsregister) בלוח מיינץ לוי (Mainzer Heberole) מסמך מיסוי 1250–56.[2]
שכונת המגורים היהודית הייתה ממוקמת ישירות במרכז העיר, בין בית העירייה, גשר הסוחרים (Krämerbrücke) וכנסיית זנקט מיכאל. הם גרו ליד סוחרים ובעלי מלאכה נוצרים, במבנים שהיו זהים לבתי שכניהם הנוצרים, ש"בית האבן" של אתר המורשת הוא דוגמה להם.[2] השתלבות האוכלוסייה היהודית בחיים העירוניים בארפורט מומחשת בדיווח לפיה נקראו יהודים ונוצרים להגן על חומת העיר כאשר פרידריך הראשון, מרקיז מייסן הטיל מצור על ארפורט ב-1309.[3]
היהודים עסקו בתחילה בעיקר בהלוואות כספים. במאות ה-13 וה-14, יש עדויות לקשרים עסקיים עם עיירות, ערים ואצילים הן ברמה האזורית והן ברחבי האימפריה הרומית ה"קדושה".[2] בית הכנסת הוקם ככל הנראה במאה ה-11 ונזכר לראשונה בכתובים ב-1287. המבנה עומד על תילו עד ימינו. במאה ה-12 נבנה מקווה בסמוך, ממנו נותר כיום רק הכותל הדרומי. רובו של המקווה מן המאה ה-13, שנבנה בצמוד, נשתמר עד היום. בית הקברות היהודי שהיה ממוקם מחוץ לאזור המגורים, במוריצטור (Moritztor), השלים יחד עם בית הכנסת והמקווה את אוסף מבני הקהילה.
במהלך מסע הצלב החמישי פרץ פוגרום נגד היהודים בארפורט. ב-16 ביוני 1221 (כ"ה בסיוון ד'תתקפ"א), בעקבות עלילת דם, תקפו נוצרים את בית הכנסת. ייתכן שהתוקפים היו צלבנים פריזיאנים. התוקפים השחיתו את ספר התורה ודרשו מן היהודים להתנצר. לאחר סירוב היהודים הציתו הנוצרים אש ורצחו 21–26 יהודים. ב-21 במרץ 1349 (א' בניסן ה'ק"ט) התרחש בעיר טבח ארפורט חלק מגזירות ק"ט בימי המוות השחור. במהלך הפרעות נטבחו כ-400[2] עד כ-3,000 יהודים מבני הקהילה,[4][5][6][7] והניצולים מבני הקהילה גורשו מהעיר. חלק מהיהודים הציתו את בתיהם ורכושם ונספו בלהבות לפני שניתן היה להתקיף אותם. הטבח החל בשבת בבוקר, בעת תפילת שחרית, ואחד ממוקדי הטבח העיקריים היה בית הכנסת של הקהילה. בית הכנסת עצמו ניזוק בפרעות, אך שופץ והוא עומד על תלו עד היום.
על פי השערות ישבו בעיר אלעזר מגרמייזא, "הרוקח"; מקובל ופייטן בשם נחמיה בן שלמה, המכונה "הנביא"; הרא"ש בתקופת כליאתו של המהר"ם מרוטנבורג. חכם נוסף בן העיר הוא רבי ישראל בר' יואל זוסלין, שחיבר על פי המשוער את הפרשנות המיוחסת לרש"י על הלכות רב אלפס לרי"ף, וכן קינה בשם "ציון אֲרַיָּוֶךְ בכי" על ההרוגים הרבים (כולל טבח ארפורט) עקב הרדיפות בגלל מגפת המוות השחור בשנת 1349. בין ההרוגים, שמוזכר גם בקינה, הוא הרב אלכסנדרי זוסלין הכהן.
הקהילה בעיר השתקמה באיטיות לאחר פרעות המוות השחור. הקהילה השנייה הכילה גם מספר משפחות עשירות ורבות השפעה שעסקו במסחר למרחקים ארוכים והלוואות כספים. יש גם עדויות לכך שחברי הקהילה עבדו במקצועות אחרים כמו מיילדות, קצבים ומייצרי שופרות.[2] במאה ה-15 כיהן בקהילה המשתקמת הרב מאיר בן ברוך הלוי ("מהר"ם הלוי"). תלמידו, הרב הלל מארפורט, היה גם הוא מנהיג הקהילה. הרב יום טוב ליפמן מילהויזן כיהן כראש ישיבה בארפורט בסוף ימיו, ככל הנראה החל מ-1413. בשנת 1443 בערך מונה לרב העיר יעקב וייל. במאה ה-15 התחזקה הגישה האנטי-יהודית בארפורט, ובשנת 1453 ביטלה מועצת העיר את הגנתה על היהודים (Judenschutz).[2] בשנת 1458 גורשו היהודים מארפורט[8] וממספר קהילות אחרות בתורינגיה.[9] מבני המגורים היהודים נמכרו ובית הכנסת החדש שנבנה מאמצע המאה ה-14 הוסב למחסן תחמושת. בית הקברות נהרס ומצבותיו שימשו כחומר בנייה ברחבי העיר.[2]
המבנים באתר המורשת העולמית
בית הכנסת הישן
ערך מורחב – בית הכנסת הישן (ארפורט)
בית הכנסת הישן (50°58′43″N 11°01′45″E / 50.9786°N 11.0293°E) הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר באירופה של ימי הביניים הקיימים עד היום. המבנה מלבני ומידות יסודותיו הם 12 על 18 מטרים וגובהו כ-10 מטרים. הוא בן שתי הקומות בנוי מאבני גזית, ונבנה בכמה שלבים. החלק העתיק ביותר תוארך דנדוכרונולוגית באמצעות קורת עץ לשנת 1100. בית הכנסת נבנה מחדש או שופץ במחצית השנייה של המאה ה-12. הקישוט היחיד בחלק זה הוא חלון כפול (ביפוריום), המשלב משקוף עץ משלב הבנייה הראשון. בסביבות 1270 נבנה בית כנסת חדש ויציג יותר, המשלב את חלקיו הישנים של המבנה. החזית המערבית מתאפיינת עד היום בחמישה חלונות המסתיימים בקשתות מחודדות ובחלון רוזטה. לחדר הפנימי היה קמרון חבית מעץ, והקישוט היחיד של החדר הפנימי שנשמר במקומו המקורי הוא כרכוב המנורה, מדף אבן העובר סביב הקירות כדי להחזיק מנורות שמן או נרות להארת בית הכנסת. בסביבות שנת 1300 הורחב בית הכנסת בכשלושה מטרים צפונה והוגבה. ההרחבה כללה חדרים שימשו למטרות כמו בית כנסת לנשים, בית ספר לשיעורי עברית לבנים. הרחבה הרב-קומתית יכלה כנראה חדרים נוספים הנדרשים לחיי הקהילה הדתית, למשל בית הכנסת לנשים, שבאופן מסורתי היה מופרד מחדר התפילה של הגברים; בית ספר לשיעורי עברית של הבנים או חדר לישיבות שנערך על ידי בית הדין היהודי.[2]
ב-21 במרץ 1349 התרחש בעיר טבח ארפורט. הפוגרום פרץ בשבת בבוקר, בעת תפילת שחרית, ואחד ממוקדי ההתנפלות היה בית הכנסת, שניזוק בפרעות.
לאחר הפרעות מועצת העיר ארפורט מכרה את הבניין לסוחר מקומי. הוא הוסב למחסן ונערכו בו שינויים בפנים, כולל פתיחת שני פתחים גדולים למעבר עגלות. הוא שימש כמחסן במשך כ-500 שנים. מהמאה ה-19, הבניין שימש אולם נשפים, מסעדה ואפילו באולינג. שינויים אלה גרמו לכך שייעודו המקורי של המבנה נשכח. בשל כך, הוא לא נהרס בימי גרמניה הנאצית, ולכן הוא המבנה הקדום ביותר ששרד בשלמותו (מבחינת הקירות והגג).
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 התחדש העניין בבניין הישן. ההיסטוריון האדריכלי אלמר אלטווסר החל לחקור אותו ב-1992. מועצת העיר ארפורט רכשה את הנכס ב-1998 וחקרה ושימרה אותו. כל שלבי העבר של הבניין נשמרו, לא רק השימוש בו כבית כנסת.
מאז 2009 משמש בית הכנסת כמוזיאון לתולדות הקהילה היהודית בארפורט. בין השאר מצוי במוזיאון אוצר של מטבעות ותכשיטים שהוחבא בידי יהודים מארפורט בעת הטבח בימי גזירות ק"ט (1349) ונתגלה בשנת 1998. במוזיאון יש גם מהדורות פקסימיליה של כתבי יד שהיו בבעלות הקהילה היהודית בארפורט בימי הביניים. אחד מכתבי יד אלה הוא כתב יד ארפורט של התוספתא.
המקווה
- ערך מורחב – מקווה (ארפורט)
במאה ה-12 היה לקהילה היהודית מקווה שנמצא ישירות על גדות נהר הגרה, אך רק הקיר הדרומי של מבנה זה השתמר עד היום. סמוך לקיר זה נבנה במאה ה-13 מקווה חדש (50°58′44″N 11°01′49″E / 50.9789876°N 11.0303101°E), שחלק ניכר ממנו השתמר עד היום. למקווה הייתה תוכנית מלבנית ארוכה וכנראה היה לו גג גמלון מעל קמרון החבית הפנימי. אורכו של המבנה היה כתשעה מטרים ורוחבו כמעט שלושה מטרים מבפנים. הקמרון והחלק העליון והתחתון של הקירות עשויים מאבן גיר המונחת בנדבכים רגילים. הקיר הצפוני מכיל גומחה קטנה. הכניסה במערב המבנה הובילה בתחילה לפרוזדור עם מלתחה. מדרגות שעקבותיהן נשתמרו בקיר הצפוני הובילו אל אגן המים בצד המזרחי. בבנייה השתמשו באבני גזית, חלקם בשימוש משני. באחת האבנים שהונחה הפוך וכוסתה בטיח התגלה תבליט של גבר צעיר ועל ראשו כתר של שושנים המתוארך למאה ה-12.[2]
הפוגרום של 1349 הותיר סימנים ברורים בבניין. כמו מבנים רבים ברובע היהודי, כנראה נגרם למקווה נזק מסיבי. בקיר הצפוני נראה חיבור מובהק המעיד על ביצוע עבודות תיקון ובנייה מחדש.[2]
לאחר שהקהילה היהודית גורשה מארפורט ב-1453, המקווה הוסב למרתף. בשנת 1472, שריפה בעיר הרסה את הבניין העזר והביאה גם להרס הקיר המערבי וחלק גדול מהקיר הדרומי. לאחר מכן נבנה קיר מערבי חדש על גבי אגן המים שמולא בחול. החדר המשיך לשמש כמרתף עם כניסה חדשה ממזרח. המקווה לשעבר נשאר מרתף עד שנות ה-40 של המאה ה-20. בשנת 1960 המבנה נהרס ועל המגרש שתלו דשא.[2]
במסגרת השימור של המקווה הוא הוקף בקירות מגן ובגג, ומוגדר כחלק מהמוזיאון שבבית הכנסת.
בית האבן
בית האבן (50°58′42″N 11°01′48″E / 50.978264°N 11.029926°E) הוא מבנה אבן מימי הביניים המהווה חלק ממתחם המורכב ממספר מבנים ב-Benediktsplatz 1 בעיר העתיקה של ארפורט, באזור חילוני צפוף, שחלקיו העתיקים ביותר מתוארכים למאה ה-12.[2]
בית האבן נבנה ישירות בסמוך לרחוב שמאחורי בניין העירייה כבניין מגורים ושטח מסחרי עם גמלונים הפונים קדימה, תוכנית קומה מלבנית רוחבית ומרתף עם תקרות שטוחות, קומת קרקע עם תקרה גבוהה וקומה ראשונה עם תקרה נמוכה; הגמלון המדורג שלו פנה ל"platea judeorum" (מלטינית "רחוב היהודים", "Rathausgasse", "סמטת בית העירייה"). הכניסה לבית האבן הייתה כנראה דרך מרפסת עץ בצד המזרחי. משלב זה השתמרו כל הקירות מסביב ושרידי קמין בקומת הקרקע. בית האבן שונה כבר באמצע המאה ה-13: הכניסה אליו הועברה למיקום חדש והכניסה המקורית בקומה הראשונה נסגרה כדי ליצור גומחה לארון. התקרה הוחלפה בתקרת קורות עץ שנצבעו במלואם. לוחות התקרה מעוטרים כולם באותו מוטיב פרח, כאשר כל אחת מהקורות כוללת עיטור שונה, דוגמה יוצאת דופן לאדריכלות חילונית בשלהי ימי הביניים. קורות התקרה תוארכו דנדוכרונולוגית לשנת 1247. הבניין היה שייך לבעלים יהודים לפני 1293.[2]
לאחר המאה ה-15 שימש גם בית האבן שימש כמחסן, מה ששימר את המבנה מימי הביניים שלו עד הגג.[2]
לקריאה נוספת
- Elmar Altwasser, Gerhard Schade, Karin Sczech u. a.: Alte Synagoge und Mikwe zu Erfurt. Bussert und Stadeler, Jena u. a. 2009, מסת"ב 978-3-932906-97-8, (Jüdisches Leben Erfurt).
- Sven Ostritz (Hrsg.): Die alte Synagoge (= Die mittelalterliche jüdische Kultur in Erfurt Band 4). Beier & Beran, Langenweißbach 2009, מסת"ב 978-3-941171-23-7.
- Simon Paulus: Die Alte Synagoge in Erfurt und die Tradition des Ortes. In: Heimat Thüringen. Zeitschrift des Heimatbundes Thüringen e.V., 27. Jg., 2020, Heft 2, S. 7–9.
- Karin Sczech: Mikwe. In: Alte Synagoge und Mikwe zu Erfurt. Bussert & Stadeler, Jena 2009, מסת"ב 978-3-932906-97-8, S. 70–88.
- Karin Sczech: Die Erfurter Mikwe. In: Erfurter Schriften zur jüdischen Geschichte. Band 1, Bussert & Stadeler, Jena 2012, מסת"ב 978-3-942115-17-9, S. 70–78.
קישורים חיצוניים
- תקציר מנהלים (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Adolph Jaraczewsky, Die Geschichte der Juden in Erfurt, Erfurt, 1868, S. 1
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 JEWISH-MEDIEVAL HERITAGE OF ERFURT UNESCO - Nomination Dossier
- ^ Von Werra und Leine bis zum Bober: Quellen zur Geschichte der Juden in Thüringen und Sachsen, Medieval Ashkenaz
- ^ 21.03.1349: Up to 3,000 Jews were killed in Black Death massacre in Efurt, timenote.info (באנגלית)
- ^ Manjunath.R, Timelines of Nearly Everything, Manjunath.R, 2021-07-03. (באנגלית)
- ^ Jewish Encyclopedia. 1901–1906. Black Death.
- ^ Heinrich Graetz (31 בדצמבר 2009). History of the Jews, Vol. IV (in six volumes): From the Rise of the Kabbala (1270 C.E.) to the Permanent Settlement of the Marranos in Holland (1618 C.E.). Cosimo, Inc. p. 109. ISBN 978-1-60520-946-3.
In Erfurt, out of a community of 3000 souls, not one person survived.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Adolph Jaraczewsky, Die Geschichte der Juden in Erfurt, Erfurt, 1868, S. 98–100
- ^ Abraham David, “Jewish Sages in Medieval Erfurt,” Judaica 70:2-3 (2014): 121-138
