חופה וקידושין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עטרות חתנים וכלות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר תוכן בסיסי מהי חופה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר תוכן בסיסי מהי חופה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

חופה וקידושין הוא מונח מתחום המסורת היהודית, המציין את הדרך לקשירת קשר של נישואים ביהדות.

הנישואים ביהדות מתבצעים בשני שלבים: הקידושין (או ה"אירוסין" בלשון המשנה) והנישואין. בעבר, בזמן המשנה והתלמוד, הזמן בין האירוסין לנישואין היה ממושך (כשנה), ואילו מאז ימי הביניים הוא קוצר לכדי דקות בודדות. על כן נוצר מוסד שהחליף אותו, המחייב פחות, המכונה "שידוכין" (ובעברית מודרנית נקרא גם אירוסין).

ההלכה אוסרת קיום יחסי אישות בין גבר ואישה שאינם נשואים על ידי חופה וקידושין. יש אף הסוברים שאיסור זה הוא מדאורייתא.

שידוכים

ערכים מורחבים – נישואים בהלכה, מוהר, שידוך, אירוסים

שלב השידוכים (המכונה בימינו אירוסין) איננו בעל משמעות הלכתית, אך הוא הונהג על מנת לאפשר שלב של יצירת קשר בין בני-הזוג ובני משפחותיהם שאיננו מחייב עדיין, ולכן לא יידרש גט על מנת להתיר את הקשר אם יוחלט לבטלו. על פי מסורת המובאת בתלמוד, האמורא רב היה מכה מכת מרדות את מי שקידש אשה מבלי לערוך שידוכין קודם,[1] וכך גם פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, משום שקידושין ללא כל הכנה תחילה דומים לזנות.[2][3] אמנם דעת הרמ"א שאין להכות את מי שמקדש בלי שידוכין.[3]

נהוג לקיים טקס בנוכחות המשפחה וחברים קרובים ובו, בין השאר, שוברים צלחת חרס (מקביל לשבירת הכוס תחת החופה).

בקהילות רבות נהוג לחתום על שטר תנאים ובו מעוגנות התחייבויות כספיות הדדיות של בני-הזוג ומשפחתם הקשורות למימון החתונה ועזרה כספית לזוג הצעיר.

קידושין

ערך מורחב – קידושין

מעשה הקידושין, המכונה גם אירוסין, הוא הפעולה הגורמת לאישה להפוך מאישה פנויה לאישה נשואה, "אשת-איש", לכל דבר. לפיכך, הקידושין הם השלב המשמעותי ביותר במהלך החתונה היהודית. משמעות הקידושין היא שהאשה מיוחדת לבעלה ולכן אסורה מרגע זה על כל איש אחר, כדין הקדש המיוחד לשמיים ואסור לכל אדם.[4] לאחר שהאישה מתקדשת אין קידושין נוספים תופסים בה, ככל אישה נשואה, אך עדיין אסרו אותה חכמים על בעלה עד שיכתוב לה כתובה, ויקויים טקס הנישואין, שעיקרו הוא אמירת "שבע-ברכות", עמידה תחת החופה וייחוד בפני שני עדים כשרים.

כיום נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת. האיש אומר לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה.

תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה, ובימי המשנה והתלמוד נהוג היה שאורכה יהיה כשנה. משך הזמן הארוך נועד לאפשר לבני הזוג להתכונן, בעיקר כלכלית, לקראת החתונה וחייהם החדשים. בימי הביניים צומצמה תקופה זו לכדי דקות בודדות, עקב מקרים שבהם ברחו החתנים והשאירו את הנשים בעגינותן.

כתובה

כתובה מהמאה ה-18
ערך מורחב – כתובה

כבר אחרי שלב הקידושין, הבעל חייב לאשתו בעיקר הכתובה (מאתיים זוז לבתולה, מאה זוז לאלמנה וגרושה), אך אין הוא חייב ברוב המחויבויות הכספיות הנוספות הרשומות בכל כתובה. למרות זאת, אם הבעל מוסר לאשתו בשלב הקידושין כתובה הוא מחויב מיד בכל תנאי הכתובה.

נישואין

ערך מורחב – נישואים בישראל

השלב השני הוא הנישואין, המונח בתלמוד הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הבעל. ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם היא זו שיוצרת את הנישואין הגמורים.

ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע את המעבר לשלב זה, וכיום מקובל לשלב את השיטות השונות בתוך תהליך החופה. השלבים שמסמלים את כניסת האישה לרשותו הם: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".

בהלכה קיום הנישואין מחייב את בני הזוג בחיובים שונים זה לזה למשל חיוב הבעל לפרנס את אשתו, או זכות מעשה ידיה לבעלה.

עטרות חתנים וכלות

עטרות חתנים וכלות הם קישוטים שנהגו להניח בעבר בעת החופה.

החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב[דרוש מקור], עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.

לאחר עליית אספסיאנוס על ירושלים, אסרו חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים (כן נאסרה נגינה בכלי הנגינה אירוס), והביאו ראיה לכך מהכתובים "נפלה עטרת ראשנו" (איכה, ה', ט"ז) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק ל"א), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של כהן גדול בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.

טקס החופה המסורתי

חתונה בפלג השול של חסידות ברסלב, בשכונת מאה שערים בירושלים

מנהגי החופה משתנים בין העדות השונות. בקהילות רבות נהוג לעלות כמה ימים לפני החופה לבית הקברות ולהזמין את קרובי המשפחה שנפטרו לטקס החופה. האשכנזים נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית, כ"ב, י"ז). רבים נוהגים לערוך את טקס הנישואים במילוי הלבנה (החצי הראשון של החודש העברי).

את הטקס עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין בטקס. בעדת ביתא ישראל נהוג טקס הקשרה.

נהוג שהחתן (ובקהילות מסוימות מסדר הקידושין) פורש הינומה על ראש הכלה (טקס זה מכונה "באַדעקן" (אנ')). המנהג נובע מהפסוק: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית, כ"ד, ס"ה) שנאמר לגבי פגישת רבקה ויצחק. לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של נישואין ולכן מקפידים שהעדים נוכחים בשלב זה. סיבה נוספת למנהג הכיסוי בהינומה הוא: שמחד מותר להסתכל בתכשיטי הכלה אך מאידך אסור להסתכל בפניה.[5]

נוהגים לברך את הכלה: "אחותנו את, היי לאלפי רבבה" (בראשית, כ"ד, ס').[6] לאחר מכן החתן ממשיך לכיוון החופה, ויש כלות הנוהגות להתפלל תפילת כלה. לאחר מספר דקות או בסוף תפילת הכלה, מצטרפת אליו הכלה, תוך שהם מובלים על ידי הורי החתן והכלה.

נהוג ללוות את הכלה לחופה, והליווי נחשב לגמילות חסדים, הקרויה הכנסת כלה. ההלכה היא שאם אין מספיק אנשים שמלווים את הכלה לחופה, צריך להפסיק אפילו באמצע לימוד תורה כדי ללוות את הכלה.

מעשה ברבי טרפון שישב ושנה לתלמידים ועברה כלה לפניו, צוה עליה והכניסה בתוך ביתו ואמר לאמו ולאשתו רחצוה וסכוה וקשטוה ורקדו לפניה עד שתלך לבית בעלה.

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מא ד"ה מעשה ברבי

בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:

כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי "לדבריכם, אפילו חגרת ואפילו סומא, יאמרו כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!" אמרו להן בית הילל לבית שמאי "לדבריכם, הרי שלקח מקח רע מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו". מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

חופה בבית כנסת בוושינגטון

פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה), ומוליכים את החתן אליה כשפניו לצד המזרח, נהוג לערוך את החופה בשעות הערב, לאחר השקיעה או ממש לפניה.

כזכר לחורבן בית המקדש יש שנוהגים לתת אפר בראש החתן במקום הנחת התפילין - "אפר תחת פאר".[7]

שתי האמהות והשושבינות (ולמנהג אחר: שני הורי הכלה) מוליכות את הכלה לקראת החתן. יש שנוהגים שהכלה סובבת את החתן שלוש או שבע הקפות מתחת לחופה, כמאמר הכתוב[8] "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". אך מנהג זה קיים רק בעדות אשכנז וכיום נפוץ פחות. אחר כך, הכלה נעמדת לימינו של החתן והרב המקדש עומד כשפניו למזרח.

מְסַדר הקידושין מברך שתי ברכות: ברכה על כוס יין או מיץ ענבים ("בורא פרי הגפן"), וברכה על מצוות הקידושין המכונה ברכת אירוסין. נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותינו וצִוָנו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ואז מעבירים את הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה לשתות מהכוס.

החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה. עדי הקידושין חייבים לראות את שלב נתינת הטבעת, אחרת המעשה לא תקף, ויש לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל: "מקודשת! מקודשת!".

השלב הבא הוא מתן הכתובה. לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם אחר, קורא את הכתובה בקול, ולעיתים אף מתרגם אותה מארמית, על מנת שהציבור יבין את הכתוב. במקומות מסוימים נוהגים לקצר ולקרוא רק חלק מן הכתובה. החתן מוסר לכלה את הכתובה, והעדים מאשרים בחתימת ידם כי ראו את המסירה. רבים נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על שטר הכתובה.

אחרי נתינת הכתובה מברכים שבע ברכות על כוס יין. נותנים לחתן לשתות, והוא עצמו נותן לכלה לשתות מהכוס.

לבסוף, החתן מזכיר את חורבן בית המקדש באמירת "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים, קל"ז, ה'-ו') ושובר כוס זכוכית. יש המקדימים שלב זה ומבצעים אותו בין הקידושין לקריאת הכתובה, או לפני שהחתן מסיים לומר את הפסוק, בין היתר כדי להימנע מצימוד פרץ השמחה של סיום הטקס לאזכור החורבן. למרות שהמנהג נועד להיות רגע רציני לזכר החורבן, במשך הדורות נהפכה שבירת הכוס לנקודת שיא בטקס, שבה מכריזים "מזל טוב" ופוצחים בשירה. שבירת הכוס הפכה גם לסמל של החתונה היהודית.

חדר ייחוד

ערך מורחב – חדר ייחוד

לאחר טקס החופה נהוג בקהילות האשכנזיות והתימניות ללוות את החתן והכלה לחדר ייחוד, שם הם שוהים ביחד לבדם במשך זמן מה. לרוב נהוג שהם גם אוכלים שם, לאחר שצמו והתענו במשך כל יום חופתם. בשאר קהילות ישראל לא נוהגים מנהג זה, ומסתמכים על התייחדות החתן והכלה בליל הכלולות.

סעודת מצווה

מקובל לקיים אחרי החופה סעודת מצווה גדולה, מלווה בריקודים ולעיתים בדרשות ונאומים. לאחר ברכת המזון נהוג לברך שוב שבע ברכות על כוס יין. בקרב יהודי גאורגיה נהוג לאחר החופה ריקוד קבלולי (מהמילה העברית "קבלה" במובן של "קבלת פנים") עם לחם כלולות הנקרא אף הוא קבלולי.

חופת נידה

ערך מורחב – חופת נידה

חופת נידה היא מצב בו הכלה נכנסת לחופה כשהיא נידה. ישנה מחלוקת ראשונים האם במצב זה החופה מהווה את נישואי החתן והכלה המאורסים, או לא. למעשה נהוג להימנע ממצב זה, אך אם אירע מקרה כזה, לא מבטלים את החתונה אלא עורכים אותה באופן המותאם למצב מצד ענידת הטבעת, חדר הייחוד וליל הכלולות.

ברכת בתולים

ערך מורחב – ברכת בתולים

בחיבורי הגאונים מובאת ברכה הנאמרת על בתולי כלה:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום, על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם.

כפי הנראה ברכה זו הייתה נאמרת לאחר בעילת המצוה בפעם הראשונה בשעה שהיה החתן מוצא דם.

אמנם מתשובות הרמב"ם עולה שהמנהג היה שהחתן אינו יוצא מביתו במשך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, ובשבת הציבור היה נאסף לשם להתפלל או לברכו, ואחד מהם היה מברך ברכה זו על כוס יין ועל בשמים.

יש שביקרוה בשל האזכור הפומבי של הבתולים ואף ביטלוה, כדוגמת רבינו תם והרמב"ם.

הרמב"ם ראה בכך דבר מגונה ופעל לבטלו, הוא כתב על ברכה זו: ”. ומעניין אותה (הברכה) הנקראת ברכת בתולים, הרי היא ברכה לבטלה בלא ספק, נוסף להיותה מנהג מגונה מאד, שיש בו מחוסר הצניעות ומזניחת קדושת הדת וטהרתה מה שאין למעלה ממנו, רצוני לומר אותה התקהלות מגונה, שקוראים קידוש הבתולים. ואסור למי שיש בו יראת שמים או צניעות לבוא אליו בשום פנים.[9]

להלכה בשולחן ערוך הביא שיש לומר ברכה זו, וברמ"א אף הוסיף שיש שכתבו לאומרה על כוס.[10] בימינו מנהג רוב בני אשכנז לאומרה שלא על הכוס בלא שם ומלכות.[11]

התרת קשרי נישואים

ערכים מורחבים – גירושים ביהדות, ייבום וחליצה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ב עמוד ב', וראו שם את דעת נהרדעי החולקים על כך.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה כ"ב
  3. ^ 3.0 3.1 שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ו, סעיף ד'
  4. ^ קידושין ב: תוספות ד"ה דאסור לה אכולי עלמא כהקדש.
  5. ^ ליקוטי מהרי"ח חלק ג' דף קל
  6. ^ קיצור שולחן ערוך סימן קמ"ז
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס' עמוד ב'.
  8. ^ ירמיהו פרק ל"א פסוק כ"א
  9. ^ שו"ת הרמב"ם פאר הדור סימן קכט
  10. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף ב'.
  11. ^ ספר מראה כהן פרק י' אות יא בשם החכמת אדם.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33018176חופה וקידושין