שושבין

שׁוּשְׁבִין (מילולית: "חבר", "ידיד") או שושבינה, הוא מי שמלווה את החתן או הכלה לחופה בטקס נישואיהם, על פי רוב קרובי משפחה או ידידים קרובים. כמו כן מכונה שושבין מי שפורש חסות כספית או רוחנית על פעילות מסוימת או מדרבן אותה.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושו שִׁשְׁבֵּן במובן "שימש שושבין", אולם חידושו זה לא נקלט.

השושבינים ביהדות

בעבר

בתקופת המשנה, השושבינים היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם. השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן. דבר זה, הנקרא שושבינות, נחשב כהלוואה וכהתחייבות ממונית לכל דבר.

התוספתא מספרת על הבדלי המנהגים בין הגליל ליהודה בעניין השושבינים:

ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים: אחד משל בית חתן ואחד משל כלה, ואף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין, לא נהגו כן.

— תוספתא כתובות א,ד

כיום

כיום הכינוי "שושבינים" הוא למלווי החתן והכלה. מנהג רווח הוא שהאבות של החתן והכלה מוליכים את החתן לכסות את הכלה בהינומה, ואחר כך ההורים מוליכים את החתן והכלה לחופה. בחלק מהמנהגים האב והאם של החתן - את החתן, והאב והאם של הכלה - את הכלה, למנהגים אחרים, שני האבות מובילים את החתן, ושתי האמהות מובילות את הכלה. בספר הזוהר נאמר: ”"ויביאה אל האדם - מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלא ברשותא דחתן"” (=מכאן למדנו, שצריכים הוריה של הכלה להביאה לרשות החתן).

בקהילות רבות נהוג שהשושבינים מחזיקים נרות בידם בדרכם לחופה, כל שושבין נר אחד. יש הנוהגים להדליק את הנרות רק לאחר כיסוי הכלה בהינומה.

כשאין לחתן או לכלה הורים, נוהגים שהאח הגדול ואשתו משמשים כשושבינים, ואם אין אפשרות, קרוב משפחה אחר, אך בדרך כלל יהיה זה זוג נשוי.