קם דינא

קם דינא הוא פסק הלכתי מחודש של רבי אבא, הקובע כלל מחודש במשפט העברי, ולפיו המשפט העברי מכריע דיני ספקות באופן ודאי, כלומר גם במקרה של ספק בהלכה, לאחר פסיקת ההלכה על פי כללי המשפט העברי, לא ניתן לחזור ולתבוע את סכום הכסף שכבר נפסק אודותיו במשפט, מפני שהמשפט עצמו מכריע את דינו של הכסף (ולא רק מספק).

הפסק

הלכה זו שהייתה נתונה במחלוקת בדור השני לאמוראים - בין רבי אבא לרבי ירמיה, מתייחסת לשאלה, מה תהיה ההלכה בפסק בית דין, לאחר שהמצב השתנה (מעצמו), ואף ידוע היה בפסק הדין שהמצב השתנה, ולפי המצב החדש ניתן לחזור ולתבוע סכום כסף מאדם, לאחר שכבר נפסק שהוא פטור מלשלמו. לפי רבי ירמיה, אכן ניתן לחזור ולתבוע את סכום הכסף ודין התורה חוזר, אך רבי אבא פוסק - וכן נפסק להלכה - שלאחר שדין התורה נפסק, הוא סופי, ואם נפסק שסכום כסף מסוים שייך לאדם אחר, הוא לא יכול לחזור ולתבוע אותו.

רקע

התייחסויות בתקופת התנאים

פסק הדין כבר נידון במחלוקת בימות התנאים, בין הדיין אדמון לבין שאר החכמים. הנידון היה באדם שידוע שחלקת קרקע מסוימת שייכת לו, ואף ידוע היכן בערך היה מקומה של חלקה זו, אלא שהשטח ששם אבדה חלקת הקרקע היה בידי ארבעה אנשים שונים, כך שלא היה ניתן לתבוע אף אחד מהם, שהרי לצידו של כל אחד בנפרד ניצב הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה. לאחר תקופה נמכרה חלקת הקרקע שהייתה בידי ארבעת אנשים לאדם אחד. לכאורה, במצב כזה יכול בעל חלקת הקרקע האבודה לתבוע את מי שמחזיק בקרקע עכשיו, להחזיר לו את חלקת הקרקע שקיימת איפשהו בתוך קרקעותיו.

במקרה כזה, פסק אדמון כי התביעה אכן שרירה וקיימת, והנתבע חייב להחזיר את חלקת הקרקע האבודה. עליו לבחור בחלקת קרקע כלשהי בתוך שדהו, ואותה הוא יחזיר, שהרי אף על פי שלא ידוע היכן היא חלקת הקרקע, ידועות מידות הקרקע שאבדה, ומכיוון שברור שהיא קיימת בתוך חלקת קרקעותיו של הקונה, עליו להחזיר חלקת קרקע שווה מקרקעותיו לאובד. שאר החכמים חלקו על אדמון, והם סברו שיכול הקונה לטעון לאובד טענה משפטית כזו: יכול אני להחזיר את הקרקעות לארבעת האנשים שהחזיקו בהם בעבר, ואז לא תקבל אף אחת מהקרקעות, ואם כן הרי ממילא אין לך שליטה משפטית על קרקע זו, ואף עכשיו אין לך בעלות על הקרקע. (לפי רש"י הטענה שונה מעט, והכוונה היא שהקונה אומר לו: התפשר עמי וקנה ממני חלקת קרקע במחיר טוב, ולא אחזיר את הקרקע לבעליה הקודמים והם יקחו ממך מחיר מפולפל על חלקת הקרקע.)

התייחסויות בתקופת האמוראים

בדור האמוראים נידונה שאלה אחרת: ההלכה היא, שכאשר אדם מת, ואחיו החי מקיים את ציווי התורה ומייבם את אשתו, הוא מקבל לרשותו את כל נכסי המת. לפעמים ייתכן שנולד בן לאשת המת שלא ידוע אם הוא בן המת או בן האח חי, ואז נתונים נכסי המת במחלוקת, שהרי אם הנולד הוא בן המת, נמצא שדין הייבום היה בטעות (ואף באיסור חמור של "אשת אח") וכל נכסי המת שייכים לבן, אך ייתכן שהבן הוא בנו של אח המת ואם כן נכסי המת שייכים לאח. במקרה כזה תקף הכלל ממון המוטל בספק חולקים. הפולמוס הוא כאשר האח המייבם מת, ואז פונה האדם שזהותו מוטלת בספק לבני האח המייבם שמת וטוען בפניהם: אם אני בן המת, נמצא שהחצי שקיבל אביכם בנכסי המת מדין "ממון המוטל בספק" היה בעצם שלי. ואם אחיכם אני - בן האח המייבם, אם כן מגיע לי חלק בירושה ככולכם, כך שאת הסכום הפחות מבין השניים חייבים אתם להחזיר לי.

במקרה כזה, פוסק רבי ירמיה שהטענה שרירה וקיימת בבית הדין, אך רבי אבא חידש כי "קם דינא", כלומר לאחר שפסק ההלכה נפסק על הכלל "ממון המוטל בספק חולקין" שמחצית מהנכסים שייכים לאח המייבם, לא ניתן שוב להוציאם בשום טענה (אלא אם כן יתברר שפסק הדין היה בטעות), ואף לא בטענת "ממה נפשך", שפירושה שבין אם המציאות היא כך ובין אם המציאות היא כך מגיע לי סכום מסוים.

לפי רבי אבא, פסקו מתאים לפסק של החכמים בדורו של אדמון, ואף אדמון עצמו היה מסכים לפסק כזה במקרה כזה, שהמקרה עדיין מוטל בספק גמור - שהרי לא ידוע מהותו של הסכום הנתבע, אם מדובר בנכסי האח הראשון או בנכסי האח המייבם. זאת בשונה מהמקרה שעליו דן אדמון, שבו ידוע בבירור לכל הפחות מה האובייקט הנתבע - הקרקע שאבדה, אלא שלא ידוע היכן היא.

פרשנות

האחרונים דנים בפרשנות פסקו של רבי אבא. לפי הסברו של בעל התרומת הדשן מדובר בדין ייאוש, כלומר לאחר שנפסק הדין הראשון, התייאש האדם ה"ספק", ולפי כללי ה"ייאוש" במקרה כזה נפקעת בעלותו סופית. לפי רבי אלחנן וסרמן מדובר בהוכחה שפסקי המשפט העברי הם "דין ודאי", כלומר כאשר בית הדין פוסק פסק מסוים לפי כללי היושר והצדק, ההלכה נפסקת באופן אמיתי ומוחלט כפסק הדין אף על פי שהוא נפסק מכוח ספק וייתכן שהמציאות האמיתית שונה מפסק הדין, וגם כאשר ברור שמדובר בפסק דין שהוא בעצם פשרה כמו פסק "ממון המוטל בספק חולקין" שנפסק במקרה כזה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.